ילד בן 5 שצריך הרבה מגע – זה בעייתי? דורש טיפול כלשהוא?

[מירי רוט]

הילד שלך צריך הרבה מגע אז הטיפול זה לתת הרבה מגע כי כרגע יש לו חסר בזה

יכול להיות מסיבות מסויימות שנוצר חסר

אם זה משהו חריג מאד כגון שהוא נצמד גם לילדים בני גילו תבדקי את נושא התחושה

כרגע תתני לו הרבה חיבוק וקרבה ושיהיה לו ודאות לגבי זה למשל כל פעם כשהוא חוזר בצהריים, לפני השינה וכו’

זה אמור לספק אותו

לגבי מה שכתבת על הצהריים תשקפי לו מה שהוא עושה ותשאלי אותו על זה

ואם זה מפריע לך תגידי, זה לא נעים לי ש…אתה רוצה חיבוק? ועכשיו תשב במקום שלך..

[מלכה קופטייל]

שלום רחל יקרה

אני חושבת שכדאי לך להתייעץ על זה עם מרפאה בעיסוק

היא תדע להדריך אותך האם לחשוף אותו לעיתים קרובות למגע חזק או רך, (נניח ניגוב מאסיבי במגבת קשה ועיסויים או לחלופין משחק בקצף, חול וסוגים אחרים של מרקמים רכים).

בהצלחה רבה!

[רבקה אלטשולר]

ילד עם רגש חם! נשמע ילד מדהים!
להיצמד לאבא ואמא, הדבר הכי טבעי ונעים בעולם!
וגם לחבק חברים בגילו כביטוי לאהבה, נורמאלי ביותר. יש ילדים שהיו רוצים להיות משוחררים כך, לבטא את מה שהם מרגישים, ויש ב”ה ילדים שזה עובד טבעי אצלם.
אפשר לתמלל את זה: “אני מחבקת, כי אני אוהבת”
ואז הוא ילמד להבין את עצמו יותר טוב, וילמד אולי על עוד דרכים לבטא את אהבתו, לזמנים שמגע פחות יתאים.

[מיכל וילמן]

כדי לדעת האם יש כאן צורך נוסף, או קושי שמניע את התופעה, היה כדאי לדעת תמונת מצב רחבה יותר:

איך הילד בכלל בקשרים, במשפחה ובחברה? האם יש לו פחדים? האם הוא ילד רגיש ויש לזה ביטוי כלשהו נוסף?

איך הוא בשאר ההתנהלויות היומיות? באוכל? בשינה? בקימה בבוקר? ועוד.

פעמים רבות תמונה רחבה, מסייעת להבין שורש עמוק יותר.

בברכה

[רחלי]

כפי שכבר כתבו פה, אפשר לבדוק מה עם הויסות החושי של הילד ועוד. אולם, ברצוני להתיחס כאן בעיקר לנושא של קירבה-מרחק. ילד שדורש מגע ו/או קירבת יתר, חשוב לתת את הדעת על נושא שמירת המרחב הפרטי וגבולות הגוף שלנו.

[רחל]

תודה גדולה לכולכן,

אהבתי את הפשטות בלהגיד לו “אתה רוצה חיבוק? ועכשיו תשב במקום שלך.. ” אנסה את זה 🙂

@michaltolove

לגבי תמונה יותר רחבה – אולי באמת הייתי צריכה לציין –

הילד הזה נולד פג והיה כשלושה שבועות בבית חולים בלעדיי – כשאני נוסעת פעם ביום למשך שעה להיות איתו. ואז חוזרת לילדים שבבית.

האם זו תופעה שכיחה אצל פגים?

– הוא מאוד מפחד ללכת לאיבוד. יותר מהילדים האחרים שלי. אם הוא לא מוצא אותי בסופר לשניה או שתיים הוא ממש נבהל. זכור לי במיוחד שהייתה תהלוכת הכנסת ספר תורה בשכונה והוא כ”כ רצה לרקוד עם הילדים ואמרתי לו – לך לך אני פה הולכת במדרכה ומסתכלת עליך והוא הלך כמה צעדים הסתכל אחורה וחזר אליי.

ושוב רצה כ”כ לרקוד- אז התקדם לספר תורה- ושוב מבט חושש לאמא וחזר אחורה אליי. ככה כמה פעמים. ממש נקרע בין הרצון לרקוד לבין לאבד את אמא.

רק שאני באמת לא יודעת אם זה קשור… זה קשור?

[מיכל וילמן]

נראה לי שיש קשר כללי בהחלט.

באופן כללי, במהלך החיים, יש לך אפשרות לתת לו זמן אישי?

זה יכול לבנות אצלו הרבה רוגע ובטחון

[לאה פישר]

רחל יקרה,

שאלת אם זו תופעה שכיחה אצל פגים,

ואני חושבת שאי אפשר לתייג את כל הפגים תחת כותרת אחת, ולמה?

כל ילד משעת היצירה חווה חוויות המשפיעות על נפשו, כמו: מצב רפואי של האם, צורת הלידה, (חלילה) פטירה בפגיה וכן הלאה.

האם כל חוויה משאירה “סמני דרך” בצורת פחדים וכד? בוודאי שלא. אבל יש חוויות שכן נרשמות בנפש ויש להן השלכות.

כל מקרה לגופו צריך בדיקה והעמקה כדי לדעת ממה נוצר.

במקרה שלך, ייתכן בהחלט שחוויות הפרידה נחוו אצל הילד בצורה קשה והוא מבטא אותן בדרכו….

זה כמובן, מצריך ברור

שיהיה לך בהצלחה רבה וגידול קל!

[שירה סקורניק]

רחל יקרה,

בעיני יש קשר מאוד חזק בין חווית הפגות לבין החיפוש (הבריא!) של חום ומגע.

חשבי עליו באינקובטור עם אורות, צפצופים, דקירות.

כמה חרדה ובדידות.

הוא חסר את המגע הראשוני שמסמל את גבולות הגוף והקיום שלמה ונותן בטחון.

הוא מרגיש בטוח לבקש את זה ממך וזה מראה כמה הקשר בינכם טוב.

אני הייתי נותנת לו זמן מגע יומי קבוע של חמש דקות ביום חיבוק על הספה תוך כדי קריאת ספר, או לפני השינה.

ומשתדלת להרעיף מגע ככל שמתאפשר. (נסי לחבק אותו עד שהוא רוצה לעזוב ומרגיש מסופק.)

אל תחסכי במגע, הוא הדלק והמזון של כל המערכות.

אם הזמן תראי שהוא בטוח יותר , חרד פחות וגם כבר לא מחפש מגע כל הזמן

[יהודית ש]

שלום רחל.

גם לי יש בת שנולדה פגית ואני גם עובדת עם פגים חקרתי את התחום הזה קצת

ובהחלט יש קשר.

לרב התינוקות הפגים יש תנועתיות יתר

הם כמעט כל הזמן בתזוזה, לכן מאוד ממליצים על שיטת הקנגרו שזה מגע עור לעור של התינוק עם האמא

וגם בעצם עוצר את התנועתיות.

לרב הפגים המודעות גוף לקויה בהתחלה.

הגבולות גוף שלהם לא מספיק ברורים להם ולכן הם יחפשו משהו להיצמד אליו, או תחושה עמוקה.

חיבוקים בהחלט יכולים לעזור לה – כמובן עם גבול ובאמת לשקף את זה כמוו שאמרו כאן.

אפשר לקחת שמיכה גדולה, לעטוף את הילד בפנים . אפשר גם לגלגל אותו עם השמיכה.

פעילות גופנית מסיבית כמו קפיצות, עמידות ידיים, מריצה וכו’ יחזקו לו את השרירים ויתנו לו תחושה עמוקה יותר.

טוב מאוד אם תוכלי לשלוח אותו לספורט טיפולי.

[דינה רייכמן]

כתבו כאן כל מיני הסברים לכך שהילד מחפש קרבה. גם פיזית (אולי על רקע חושי, אולי בהחלט קשור לפגות כפי שהסבירו כאן בהרחבה) אבל נראה שלא רק מגע אלא בכלל קרבה וקשר אליכם, לפי מה שתיארת. ובהחלט יש קשר בין הגוף לנפש.

אני רוצה לכתוב כאן משהו כללי על הענות לצורך. כשילד בא עם צורך ואנחנו מנסים להיענות, לפעמים התחושה היא שזה לא מספק. כמה שניתן הוא ירצה עוד.

תחשבו על ילד רעב שיודע שהוא זה שצריך לדאוג למזונו. הוא יהיה עסוק בכך כל הזמן ויהיה חסר מנוחה. גם כשיביאו לו סוף סוף אוכל הוא לא יירגע. הוא ידאג לקחת לעצמו יותר, יחביא בכיסים. הוא לא ייהנה מה”יש” בגלל הדאגה לכך שאולי מחר יהיה “אין”. הוא כל הזמן יטכס עצה איך יהיה לי אוכל בפעם הבאה. כי אין לו פת בסלו, זה לא בטוח.

מה יכול להרגיע? אם ההורה לוקח את האחריות על האוכל של הילד. זה לא רק כמות האוכל אלא האחריות. ההורה יוזם ונותן אוכל לעיתים קרובות, ובשפע והילד יודע שגם אם הוא מרגיש קצת רעב עוד מעט יהיה והוא לא צריך לדאוג. כי ההורה הוא היוזם. מאוד עוזר כשיש גם ארוחות מסודרות, ואולי ארוחות ביניים קבועות. אז הילד לא צריך לדאוג כי הוא יודע שעוד מעט יהיה, וזה לא באחריותו. יחד עם זה חשובה גם ההיענות, כלומר שגם בין הארוחות כשהילד רעב ומחפש הוא יודע שתמיד יהיה אוכל זמין, ויתנו לו בשפע כשירצה ויצטרך. זה עצמו מרגיע את הילד מהחיפוש המתמיד.

כך גם בחיפוש קרבה של הילד. כשנראה שהילד מחפש יותר מידי, זה אומר שהילד כרגע במקום של חסר. כדי למלא ולהרגיע חשוב שהילד ירגיש שיש לו הרבה, בשפע, וזה תמיד זמין. כמה עקרונות: כדאי ליזום לעיתים קרובות במהלך היום קרבה עם הילד. לגשת אליו בצורה ידידותית, להתעניין בו, ובמקרה הזה (ואולי בהרבה מקרים אחרים) כדאי להוסיף מגע וחיבוק. ככל שההורה יספק יותר הילד יצטרך לחפש פחות. במיוחד לפני ואחרי פרידות, אז זה חשוב שזה יהיה בעוצמה מודגשת (כשקמים מהשינה, אפשר לתת בוקר טוב מאיר עם חיבוק, לפני הליכה למוסד הלימודים, בצהריים כשחוזרים, לפני הליכה לישון וכו’)

לפעמים הילד הוא זה שמחפש ואז מה שיעשה את זה לילד הוא שההורה תמיד יתן יותר ממה שהוא מבקש. תחשבו על סיטואציה שאתם מחפשים משהו לטעום ואתם מוצאים בקושי איזה משהו קטן לאכול לעומת סיטואציה בה אתם מחפשים אוכל ומגלים בר שופע ומזמין שרק חיכה לכם…. זה משביע ומרגיע… כלומר נניח הילד בא ומבקש קרבה וההורה פותח את ידיו לרווחה ועונה בהתלהבות מודגשת “יוסי החמוד… איזה כיף שהגעת… איך אני שמח לראות אותך” ומחבק בחום… (כמובן שלכל הורה סגנונו האישי) הילד אומר “אמא אני רוצה לשבת לידך” והאם עונה “בטח! חיכיתי לך!” כשההורה נותן בעוצמה, בכמות ובהתלהבות גדולה יותר ממה שהילד בקש זה נותן תחושה של שובע ובטחון. (לעומת מצב שהילד מבקש והאם מתכווצת ואיכשהו משחררת חיבוק, מה שמשאיר בתחושת חסר)

אם באמת יש גם קושי תחושתי אז כדאי לבדוק עם מרפ”ע ולדייק את סוג המגע שהילד צריך. לפעמים דיאטה סנסורית מספקת את ה”ארוחות” הקבועות…(זו תכנית של סוגי מגע מותאמים בשעות קבועות בהתאם לצורך של הילד.

[דינה רייכמן]

במקרה שתיארת עם ההכנסת ספר תורה אפשר לראות מאוד חזק את האמביוולנטיות לצאת לעולם לבין הצורך להיות בטוח בקרבתך. גם כאן הייתי מחזקת את הבטחון בקרבה (אני כאן, מחכה לך. אתה רואה את הרמקול הזה? אני כל הזמן הולכת לידו וכך תוכל למצוא אותי), ולא דוחפת אותו להתרחק (מה שיכול להלחיץ אותו ולשדר לו דווקא ריחוק – אולי הוא לא רצוי..). כלומר ההנחה היא שככל שהוא יהיה בטוח שאני כאן מחכה לו (הבר מלא ושופע ולא הולך לשום מקום) כלומר כשהקרבה זמינה ובטוחה – הוא יתפנה יותר להקשיב לרצון הפנימי שיש בתוכו לצאת לעולם ולהתפתח.

הייתי אולי גם משקפת לו את מה שקורה לו: אני רואה שאתה מצד אחד רוצה לרקוד אבל מצד שני אתה אולי חושש שלא תמצא אותי? כלומר בכך שאני רואה אותו ומבינה את החוויה הפנימית שלו אני יוצרת קרבה רגשית ביננו. זה סוג של “חיבוק וירטואלי”. ככל שמפתחים קרבה רגשית והקשר מופנם, אפשר להרגיש מחובקים וקרובים גם כשמתרחקים פיזית. זה בקיצור, ואפשר להרחיב על השיתוף והשיח הרגשי עוד…

[דינה רייכמן]

כמובן מה שכתבתי לא סותר שכשזה לא נעים אפשר בהחלט להציע משהו אחר או אפילו לומר ככה לא. כשההקשר הכולל הוא שיש הרבה ובשפע, אז אפשר גם לפעמים לדחות סיפוקים ולהגיד גם כרגע לא או ככה לא.

[רחל]

וואו @leahfischer , @michaltolove , @shiraskurnik , @yehuditsh , @dina4155

תודה גדולה גדולה. נתתן לי הרבה חומר למחשבה אני אחשוב על הדברים ואם אצטרך אשת מקצוע כיף לדעת שאתן פה.

החיבור הזה בין הגוף לנפש זה בלתי נתפס . פשוט מדהים.

דינה אהבתי שאמרת לשקף לו את מה שקורה, מעניין איך הוא יגיב לזה.

באמת תודה מכל הלב לכולכן, ה’ יברך אתכן

[נחמי זלצברג]

רחל יקרה

רציתי להוסיף לכל העיצות החכמות כאן עוד כיוון מחשבה ממבט שונה.מה שמאוד חשוב כאן לדעתי,זה העמדה הפנימית שלך בכל העניין. יותר ממה שאת עושה (חיבוק, חום ואהבה, שיקוף וכו) חשוב מה את חושבת ומרגישה.זה המקום שהכי משפיעה על הילד.אם את נותנת אמון חזק בילד ויודעת שהוא חזק ,ומתמודד ולא פוחד להשאר לבד וכו,את משדרת את זה לילד וזה מה שהילד ירגיש. העמדה הפנימית והציפיה שלך מהילד(באופן לא מודע בד”כ)משפיעים ישירות על הלא מודע שלו וירגיעו שם משהו שמחפש בטחון וקרבה שכנראה נחסכו ממנו בזמן הקריטי שהקשר הזה נוצר. וחוץ מזה – גם את חווית סוג של חוסר קשר ופרידה מהתינוק שלך… אולי את לא מודעת לכך וגם לך חסר הקשר איתו? אנחנו אלופות בלהדחיק ולשכוח ולהיות גדולות ולהמשיך את החיים…. אבל הדברים נמצאים שם גם בלי להיות מודעים לכך.

המון נחת וגידול קל!

[חנה ביין]

רחל,

הוא נשמע ילד מתוק ברמות אחרות. ילד שאוהב חיבוקים!!

כל כך הרבה אימהות אוהבות לחבק והילדים רק בורחים כבר… “אימא, די!!! שחררי…”

וכל החברה’ שהגיבו פה, תענוג!

איזה תגובות מחכימות!!

ממש כיף לראות נוכחות מרשימה של נשות מקצוע מעולות…

את כל ההגיגים וההמלצות שלי כבר אמרו…

אין לי כל כך מה להוסיף

כתבת שזה לא מציק ולא נראה מוזר אז כנראה שאין סיבה לחשוש.

רק בשביל רבע האחוז

אם חלילה מתפתח מצב וזה כן מציק לסביבה חלילה או מרגיש קצת מידי חונק

ש לבדוק אם המגע לא מותאם ובעל אופן חודרני או קונוטציה של מגע מיני

זה יכול להסביר גם על ילד שמפחד להישאר לבד וכו’

שוב, אני לא רוצה להלחיץ סתם. כי כתבת שזה לא מציק וכו’

רק כדאי לשלול את הכיוון הזה מהפרק.

אם כן יש חשש מומלץ לבדוק את העניין אצל אנשי מקצוע מומחים לתחום הזה. (בנוסף לריפוי בעיסוק וכל שאר ההמלצות)

אם את צריכה המלצות- מוזמנת לפנות באישי אפנה אותך למרכז שמתמחה בנישה של מגע לא מותאם בקרב ילדים.

בהצלחה.

חנה

[ריקי שפיצר]

שלום רחל, אני במקצועי מאמנת להפרעת קש”ר, ואני פוגשת הרבה ילדים עם צורך רב במגע ואפילו מגע חזק, אבל כזה שמוזמן על ידם, באופן צפוי ולא פתאומי. אני בעד מגע רב ככל האפשר, הוא מחזק מאוד את הילד (וגם את המבוגר) זה בונה מאוד את כל המערכות הנוירולוגיות, ולכן אני ממליצה מאוד לכל הילדים ובעיקר לילדי קש”ר ריפוי בעיסוק. (כן, אני שולחת את כל ילדי) לשחק בחול, להתנסות בכל החומרים מכל המרקמים. ולילדי קש”ר אני מאוד ממליצה לצייד בצעצועי מגע ותחושה, כמו: כריות עוטפות, ניילון פצפצים, יצירה בקליי, וכד’. אני ממש מבקשת מהמורים לאפשר לילדים אלו משחק בחפצים האלו באופן שאינו מרעיש, ואפילו נדנוד רגליים בגומי שמתוח בין רגלי הכסא, זה נותן לילד תחושה של מגע וחיבוק ומפתח את היכולות הנוירולוגיות שלו להקשיב לשיעור. יש אפילו מחקרים שמגע יכול להחליף ריטלין. ולכל האימהות- אל תחסכו במגע לילדים. זה אף פעם לא מיותר ואין לכן מושג מה זה בונה בילדים. אפילו בחורים ובחורות (!!!)

[רחל]

שלום לכולן לפני זמן רב פתחתי את הדיון והחכמתי מאוד מהתגובות שלכן תודה מכל הלב.

חשבנו כעת לפנות לאשת מקצוע לבדוק את הנושא בצורה יותר יסודית – מי שיש לה נסיון ספיציפי בתחום הזה אשמח שתשלח לי בפרטי המלצה או טלפון או איזשהיא עדות של מטופלים כדי שארגיש בטוחה

אני רואה שהילד גם מפחד בצורה מוגזמת כשאנחנו נעלמים לכמה שניות – בסופר, בים, בגינה. נכון שכל ילד מפחד אבל יש לי עוד ילדים 🙂 והם בשניות הראשונות מסתכלים לצדדים, מחפשים אותי..

הוא פשוט מתחיל לבכות בכי תמרורים תוך שניות ונכנס ללחץ בלי שום נסיון הגיוני להסתכל לצדדים. ואפילו שאנחנו בסופר שצמוד לבית והוא מכיר את הסביבה מעולה . הוא בן 5.

מרגישה שזה כן קשור גם לסיפור של המגע…

[לאה פישר]

רחל, שלחתי לך תגובה אישית

בהצלחה

[נועה יחיאל]

מסכימה עם נחמי, הייתי מציעה לך לטפל בעצמך בפחד שלך,

נשמע כמו חרדת נטישה,

הבת שלי גם סבלה מהחרדה הזו (היום בת 6) עדין קצת בלחץ שאני נעלמת לה אפילו לרגע, אבל פעם זה היה גרוע יותר היא הייתה בוכה בכל פרידה אפילו שהלכה לסבתא או לדודה כשגדלה והתביישה לבכות היה ניכר שהיא בלחץ היא אמרה שיש לה פחד שאמא לא תחזור,

בתהליך טיפול טפלתי על עצמי בפחדים שהיו לי בהריון שלה ובתקופה שאחרי, והייתי הרבה יותר בטוחה לשלוח אותה לשחק למטה לדוגמא (מה שלא העזתי קודם) המצב השתפר פלאים הייתי ממליצה לך לטפל בפחדים שהיו לך בתקופה שהוא שנולד, מאמינה שהיו פחדים וחששות.

אני אישית מטפלת בפחדים חרדות טראומות, הטרדות פגיעות בשיטת ITT – ארגז טיפולי משולב,

אם תרצי תוכלי לדבר איתי, אשמח לעזור לך מניסיון אישי,

נועה יחיאל

מטפלת רגשית אינטגרטיבית

0527189934

[אפרת מהרשל]

הייתי מאירה עוד זווית חשובה:

ככל שמדובר בגיל הרך, אני ממליצה מאוד לשקול היטב שליחת הילד לאבחון/לטיפול.

בתחום הרגשי כמובן. (ולא בטיפול מוטורי או שפתי)

אם את רוצה להשיג עם זה זכאות לשירותי חנ”מ/סל אישי/שעת שילוב/זכאות לביטוח לאומי וכדו’

אז יש תועלת בפנייה לאבחון/לטיפול

אבל כדי לטפל במצבים רגשיים כאלה ואחרים

בגיל הרך

יש עדיפות (וגם תועלת) לגשת להדרכת הורים.

באופן הזה, אנחנו מבטיחים

התפתחות תקינה של הביטחון העצמי והדימוי העצמי

שלא יינזקו חלילה.

גם לך כאמא, חשוב שתמיד תשדרי לילד ביטחון לגבי היכולות שלו

והנורמטיביות שלו.

כשמתחילים טיפול מהסוג הזה לפעמים זה הופך למסלול ארוך שגורם לילד לפקפק בעצמו..

בהצלחה!

אפרת מהרשל

“עוגן”

בית ספר להורים