לבקשת מטפלות, דיון מקצועי חדש: חזרה לשגרה (?) בחזית הקליניקה….

[רבקי גרינוולד]

עדיה מרים, למה אין לך וי ירוק?

[עדיה מרים פריימן]

איך עושים את זה יקרה?

זה משהו שאני צריכה לעשות?

׳זיהוי טלפוני׳ היה נשמע לי כאילו מישהו צריך להתקשר אלי לזהות אותי?

טעיתי?

אבל מעבר לזה- למה לא לכתוב לי בפרטי?

מטפלות עצמן ביכו כאן את העובדה שהדיונים לא ענייניים ולא מקצועיים ולכן פתחתי שאילתה חדשה שתיתן אופציה לבנות לשתף…. חשוב לך על במה זו לשאול אותי לגבי זיהוי טלפוני? את מוזמנת להתקשר אלי:)

[רבקי גרינוולד]

את צריכה לחפש מישהי שמכירה אותך מהחיים האמיתיים והיא נמצאת בקדם וכבר יש לה וי ירוק

והיא תוכל לעשות לך וי ירוק- מה שמאשר שאת אישה

[עדיה מרים פריימן]

אני עצמאית ועובדת מהבית. לא באמת עומדת לפתוח שרשור בקדם עם כותרת ״מי מכירה אותי ונוכחת כאן?״…

אם את מנהלת קבוצה אז את רואה את הפרטים שהשארתי במערכת- את יכולה להתקשר אלי בשמחה. אני זמינה עכשיו 🙂

[יעל – בודקת שכר]

.

[רחלי]

לפי דעתי זה נושא לדיון לקהילה הסגורה

[אסתר פת]

זהו, גם אני חשבתי

פחות נוח לי לפתוח את זה בקהילה הפתוחה

[עדיה מרים פריימן]

באהבה. אין צורך בחשיפה מיותרת לעין כל.

זה נושא שמטפלות ביקשו לדבר עליו (בשירשור אחר שכבר ננעל לתגובות) ולכן ניסחתי זאת כשרשור חדש.

בקהילה ׳מטפלות בדלתיים סגורות׳ נכנסות רק מטפלות אקדמאיות תואר שני, או לימודי 4 שנים עם סטאג׳. (זה לפחות מה שרשום)

לרב המטפלות בקדם אין גישה לשם .

כיוון שקיימות מטפלות מדהימות ומצליחות בשטח שלא עונות על הסעיפים הללו, פתחתי זאת כאן.

אבל כמובן – לא באתי חלילה לגרום אי נעימות.

הצלחות רבות לכל אחת בקליניקה שלה:)

[סירי גולדמן]

למה לא נוח? ממילא אין 'קליניקה', יש אשה, ועוד אחת, ועוד אחת, כל אחת ומה שהתאים לה. יש שהגיעו יותר ויש שפחות ויש שביטלו ויש שתגברו הגעה ויש שממילא טלפונית או בזום ויש שלמרות הטיפול מרחוק עדיין בימים האלו התאים להן לבטל – אין בזה שום כלל.

לכן אין ממש מה לכתוב על זה, אבל משהו אחד כן קפץ לי מול השאלה – איך נכון לנהוג שמקרה של מישהי שהקפיאה את התהליך בגלל המצב – האם נכון לחזור אליה ולוודא האם רוצה לחזור עכשיו, או להימנע מזה.

אני יכולה להסכים עם שני הצדדים, כך שהעמדה שלי לא באה לשלול את העמדה המנוגדת – יש גם בה הרבה טעם ותועלת, אבל אישית מרגיש לי מדויק יותר להניח את הפנייה הזו 'עבורה', עבור אותה אחת שלכאורה רוצה להמשיך אבל טרם יצרה קשר. נכון ששיחת טלפון מאפשר לה לבחור – להמשיך או לא, אבל יש בה מימד שאולי טיפה, טיפטיפונת, דוחקת מעבר לנקודה בה האדם עומד. ז"א, נניח שבעקרון אשה רוצה לחזור, וברגע שנשאל – היא אכן תחזור, אבל לולא שאלנו אותה זה היה מתעכב עוד יום או שבוע או… אז המימד של הבחירה שם טיפונת נחלש.

שוב, מדובר בדקויות, ויש גם את הצד השני – למשל זה עשוי לתת תחושה של החזקה, העובדה שחוזרים אליה לוודא מה איתה, אבל אני אישית מרגישה שהמשקל של הבחירה מכריע את המשקל של ההחזקה, ואפשר כמובן לחלוק עליי.

אמנם כאן נכנס מימד טכני, שמולו אני באמת בדילמה – איך לנהוג עם השעה הקבועה של מישהי כזו. בינתים אני עדיין שומרת אותה עבור אלו שהקפיאו ונמנעת מלתת אותה, אבל באמת לא ניתן לשמור אותה עד בלי די. מצד שני אם מישהי תחזור אחרי עוד שבוע שבועיים והשעה שלה תהיה תפוסה זו כבר עלולה להיות פגיעה – רגשית ועניינית, שכבר עשויה לגבור על המשקל של הבחירה… אז לא יודעת:(

אולי עוד שבוע נניח לצלצל לאלו שנשארו בכזה סטטוס לא כדי לשאול האם רוצות לחזור או לא אלא כדי לשאול האם רוצות שישמרו להן את השעה???

האמת שבדילמה כזו אני נוטה לשים את עצמי שם ולחשוב איך היה נוח לי שינהגו בי, אבל זה לא אומר שכך אנשים אחרים היו רוצים, אז נשארתי בלי תשובה.

אשמח לשמוע את דעותיכן – כמטפלות ועוד יותר מזה כנשים ש(היו יכולות לעמוד) בצומת כזו.

תודה!!

[יהל ד]

אני חושבת שלכל מטופלת את תמצאי תשובה שונה

אין כאן כלל אחד קבוע

(מדברת בתור מטופלת)

בדיוק את אמורה יותר לדעת מה נראה לך היא היתה רוצה לשמוע או לא לשמוע

בהתאם לנתונים שלה, ולחוויות שלה שאת מכירה…

אחת כמוני יכולה לקחת כמה צעדים אחורה אם היה כזה טלפון מהמטפלת שלי

אפילו שעדיין יש לי בחירה. כי זה משהו שיושב יותר עמוק העניין של הבחירה.

אחרת דווקא יכולה להתעצבן מזה שהמטפלת שלה מרימה טלפון ומתעניינת

מרגיש לה תינוקי… (ומה את קשורה אלי מחוץ לקליניקה?!)

השלישית מאד תשמח עם טלפון כזה, אפילו מחכה שיגיע …

אז מה שאני באה לומר-

שאת בתור מטפלת תחשבי מה נראה לך הכי יתאים למטופלת שלך בהתחשב בשלל ידעותיך עליה

(שאגב , הדברים הקטנים האלו יכולים מאד להרגיש למטופלת איך המטפלת רואה את הצרכים שלה מחוץ לשעה הקבועה. היא נותנת לי את המרחב שלי? היא לא מוותרת עלי? כמובן בגבול הטעם הטוב.)

אני ממשיכה-תחשבי ותעשי מה שאת חושבת לנכון,

כמובן שאנחנו לפני הכל בני אדם ויכולים לטעות בהחלטות שלנו

ואפשר לבוא ולשאול איך היא הרגישה עם זה? מה היתה מעדיפה שיקרה?

בגדול אני בעד לדבר:)

הרבה הצלחות לכולנו.

[רעות Reut]

בעבר היה כאן דיון על זה נראה לי
וזה מרתק איך אתן רואות את זה מהמבט שלכן המטפלות..

אני מאד מתחברת למה שנכתב כאן שלכל מטופלת יש תשובה אחרת.
על עצמי יכולה לומר שכן שיחה כזו הייתה מחממת לי את הלב,
ונותנת לי את ההרגשה שאני חשובה לה, והתהליך שלי והמאמצים שלי חשובים לה,
אם היא לא הייתה מתקשרת או שולחת לי הודעה אחרי זמן ההייתי בהחלט נפגעת, ומאד.
זה מאד תלוי ולדעתי שונה מאדד מאחת לשניה.

האמת שזה הזכיר לי את חברה שלי…
שהמטפלת שלה נתנה לה מרחב שכזה,

והיא לא יצרה קשר, וככה הטיפול נפסק

והיא הפכה לשבר כלי של ממש,

כשהיא התעוררה למציאות שהטיפול נפסק ככה בלי שום סיום ונותר באוויר
כבר היה לה הרבה כעס על המטפלת
של למה לא התקשרת לראות מה איתי,
היא עד היום לא חזרה אליה יותר משנה,
והיא מאד כועסת עליה,
ואני חושבת שזה חבל,
כי היא הייתה כבר לקראת הסוף,
ויש בזה היה יותר נזק מתועלת.
לדעתי.

וגם כמו שאת אומרת מה לעשות עם השעה הקבועה שלה?
אז למה לא לנסות ליצור קשר אולי אחרי שבועיים..
זה מאד תלוי איך פונים ומה אומרים…
אני חושבת שגם לאילו שלא אוהבת את ההתערבות הזו
יש דרך ומילים מאד מסויימות שאפשר לגשת אליהן איתם.

[שולמית אורלנציק]

שלום סיירי יקרה!

אני אישית חושבת שחוץ מהמיימד של החזקה שהוא חשוב לאין ערוך

יש עניין של לתת סולם, בדיוק כמו הרעיון של להוריד מהסולם

דירבון קטן עם מרחב לבחירה

כל מי שחזרתי אליה אמרה לי את זה:

תודה שאני כ"כ חשובה לך!

שאת לא מוותרת עלי!

הן מרגישות מאיפה את פונה אליהן

האם את חושבת על עצמך?

או על מי שמולך, אכפת לך שנשים תתקדמנה!

את רוצה בטובתן!

ותמיד אני מוסיפה, תשבי עם עצמך ותחשבי אם מתאים לך עכשיו לחזור לטיפול.

אל תעני מיד, קחי את הזמן שלך.

[נחמי ר]

בעיני, הסיכון של לפגוע קצת בבחירה

קטן יותר מהסיכון של לפגוע קצת בהחזקה ובקשר שהם לב הטיפול

[תמר דקל]

גם אני חושבת שמטפלת טובה תדע לזהות את הצורך של המטופלת לפי האופי שלה ושל הקשר והטיפול

ומתוך כך לבחור בבחירה או בהחזקה

אני לדוגמא הייתי מרגישה מוחזקת כשמטפלת היתה מתקשרת אלי לבירור(רק אם זה אכן היה מתוך דאגה כנה ולא מתוך דחק)

אם כי, גם אם מרגיש טוב ומחזיק, לא בטוחה שזה הדבר הנכון, כי עדיין הבחירה והמקום שקם ודואג לעצמו ולא מחכה למושיע חיצוני – הוא גם מקום חשוב שאסור להזניח….

דברים טובים באים בקושי….

[עדיה מרים פריימן]

מבחינה טכנית, אצלי בקליניקה, עם היציאה ל׳שגרת מלחמה׳ קרי: הילדים בבית, העברתי את כל הטיפולים לערב וצמצמתי את טיפולי הבוקר ליומיים בלבד. זה הסתדר בהתחשב בעובדה שירדו כמה טיפולים כתוצאה מ׳שגרת מלחמה׳ אצל המטופלות.

לגבי החזרה לשגרה: מנקודת מבט אישית…

אני משתדלת קודם כל לעצור להתבוננות על המצב כדי שאוכל להבין טוב יותר עם מה אני מתמודדות.

זה פוגש אותנו בחזל״ש אחרי חופשות לידה/חגים/מלחמה וכו.

כמובן שאינסוף לתשובות ולמניעים, אבל אלו הדברים שאני הגעתי אליהם:

בזמני ׳חוסר שיגרה׳ אנשים נדרשים להשתמש בהמון המון כח ואנרגיה –

להכיל את אלו שאין להם מסגרות, את אלו שדווקא יש להם, את ההערכות הטכנית, את האורחים, את חוסר הלו״ז ושעות השינה המאוחרות מן הרגיל, את ההליכה למקלטים וכו וכו.

ואז מגיע הרגע המיוחל- חזל״ש.

ומתרחשת בנו ׳צניחת מתח׳ או כמו שהיא נקראת בספרות ׳נקודת אפטר קליימקס׳ – צורך להרפות אחיזה מהמושכות שהוחזקו חזק (מידי?) עד כה. רגעי התפזרות שטרם האיסוף…

מעין מה שאומר הרמב״ם- בדרך לאיזון עוברים בקיצון השני…..

אפשר לראות את זה אפילו בחזית המשק- קיימת כעת ירידה דרסטית באחוזי הקניות בחנויות…

תהליך טיפולי הוא משהו שנותן המון המון כח ויחד עם זה דורש התגייסות מצד המטופלת (לפתוח, לשתף, לכתוב, לחשוב, להתקדם, לשנות וכו וכו).

ולהרבה אנשים קשה להתגייס לתהליך טיפולי במקביל לנקודת צניחת המתח הזו.

<font face="inherit">זו נקודה שצריך לנשום אותה עמוק ולקבל אותה באהבה- חלק מ</font>דינאמיקת חיינו. יש לה את האיכות והיופי שלה.

דרך אגב, ניתן לראות גם תופעה הפוכה, של מטופלות שיצרו קשר עוד לפני תום ׳החופש׳:״ מתי חוזרים למפגשים?? אני צריכה את האוויר לנשימה הזה!״

כל אחד והיכן שזה פוגש אותו וזה גם משתנה מאופי טיפול אחד למשנהו.

השתדלתי ליצור קשר ולשאול באופן הכי אמיתי מה שלומך? איך את מרגישה? איך עוברים עלייך הימים?

עם חלק מהמטופלות עשיתי זאת גם לאורך ימי ׳החופשה׳.

שלחתי הודעה כוללת והזכרתי להן שאני כאן להכיל ולקרוא (מי שרוצה במיילים ובשעות לא סבירות) ולהיות איתן גם כשאין מפגשים.

ברוך השם חלק מהן ממש הרימו את הכפפה ושמרו על הקשר והתחזקו לאורך התקופה והיה להן יותר קל וטבעי לשוב לשגרה…

באופן טבעי שיחה לא הסתיימה לפני שהמטופלת אמרה מצידה ״אז לגבי המפגשים שלנו….״ וראינו יחד לאן מועדות פנינו.

נתתי הרגשה שבריאות הנפש והתהליך שלה חשוב לשתינו , ועל כך אני פונה אליה. ולא בגלל הכסף שהיא מביאה איתה…

***חשוב ביותר!

כמטפלת (אדבר על עצמי) – אני לא מלאך. וליבי אינו מפלסטיק.

אי לכך, ברור שישנם גם תסכולים ממטופלות שנעלמו ולא יצרו קשר. זה מתסכל ולעיתים אפילו מעצבן ממש.

מעבר לשליחות ולעשיית הקודש, יש כאן את הצורך האישי שלי בשיגרה ובלוח זמנים. יש כאן את הצורך של המשפחה שלי בכלכלה ואת ההשתלטות שלי להיות צינור שלה.

וגם אחרי כל ה׳לדון לכף זכות׳ וההבנה הטיפולת- כשמטופלת משאירה אותך באוויר או לא טורחת להודיע לך משהו שהיה נראה לה כמובן מאליו- זה מאתגר אותי מבחינה רגשית.

נו…גם לנו יש עבודה לעשות לא?:)

הצלחות לכולן בכל קומות מושבותיהן.

ולצפוניות- חזל״ש נעימה!!

שבת שלום ומבורך.

[שירה ישורון]

שאלה קטנה, כמטופלת.

למה שמטופלת בעצמה לא תתקשר לשמוע האם היא תוכל לחזור למתכונת הרגילה?
היא בן אדם גדול ובוגר ויודעת שחזרו לשגרה לא?
אם היא לא התקשרה……
ככה נראה לי בכל זאת….

[עדיה מרים פריימן]

ודווקא לכן זה מתסכל.

כשמטופלת ׳נעלמת׳- ברור שהיא מתנהגת כעת לא בסדר.

אפשר לדון לכף זכות במאה דרכים (העומס שיושב עליה, אולי יכולת כלכלית שנפגעה, אולי אי נעימות כלשהי, או אפילו שיכחה תמימה).

<font face="inherit">כשמדובר בהתעניינות כנה- אני זו </font>שאשקר<font face="inherit">. אם אני מרגישה שהיא צריכה מעטפת קצת יותר משמעותית מטיפול של פעם בשבוע- א ני אגדיל את הראש והלב.</font>

אבל בכל נוגע לעצם קיום המפגשים- דווקא כיוון שזו האחריות שלה והיא כבר לא ילדה קטנה, המצב הזה שבו מטפלת צריכה להתקשר כדי להתעדכן ממטופלת מה קורה, הוא מצב מתסכל…. אני נותנת לך את כל ליבי וכישוריי על מנת לעזור לך, וגם צריכה לרדוף אחרייך?

ברוך השם שעל פי רב זה לא קורה.

ברב מוחץ של המקרים, מטופלות יודעות להעריך ולהוקיר תהליכים, משתפות פעולה וברוך השם זוכים לראות הצלחות וסיעת דישמיא עצומה.

העניין הוזכר ממש רק כהערה.

[רעות Reut]

שירה יש כאלו שזקוקות לדחיפה
לי קשה לחזור אחרי הפסקות, אפילו כמו של חג..
והדחיפה שלה בהחלט עוזרת לי

[נועה כהנא]

ויש גם הרבה כאלו שמממשות על ידי זה מניפולציות קלות שהן בהרבה מקרים חלק טבעי מהתהליך, לפחות בתחילתו.
בדיוק כמו שאומרת אמרה יפה ששמעתי:
"לפעמים אנשים מקיפים עצמם בחומות רק כדי לראות למי אכפת מהם מספיק בשביל לשבור אותם".
לגבי מה נכון לעשות מצד המטפלת – הרבה אמרו פה את דעותיהן. (לא יכולה כי אני לא:))
לגבי מה נכון מצד המטופלת – יכולה לציין מקרים שבהם אופציה א' היתה לי מצוינת (לא סתר את זה שהיא היתה כואבת)
ואופציה ב' שהיתה גם כן מצוינת. אז כמו בכל דבר הכול תלוי אישיות, אופי, סטטוס ותהליך.

[שיינדי אייזנבך]

משהו בסיסי שאני תמיד מדגישה לתלמידות שלי ולעצמי:

חופשה 'כפויה' כמו חופשת פסח, חגים, מלחמה וכד'

הוא זמן שהאדם עושה לעצמו סדר עדיפות.

הוא יוצא מהשגרה. מהרוטינה האוטומטית.

הוא בוחן את הדברים. מסתכל על הדרך שעשה,

האם התקדם, האם הפיק תועלת מדברים שעשה,

מה נכון לו לעשות בהמשך ומה לא.

כשאשה לא חוזרת לטיפול, היא בעצם אומרת כאן לעצמה וגם למטפלת –

אני רוצה פסק זמן / אני רוצה לעשות משהו אחר / אני רוצה לחשוב על ההמשך עם סימן שאלה /

היה מספיק. קידם אותי ולא צריך יותר / אולי אראה אם אפשר בלי זה בתקופה הקרובה /

ועוד כל מיני אמירות שאומרות – די.

אני לא חושבת שמטפלת צריכה לזרז או לתזכר או להראות את קיומה למטופלת.

נקודת ההנחה היא – אדם שעושה משהו, או לא עושה משהו,

הוא בעצם אומר עם זה מה שהוא אומר.

לכל מעשה יש כוונה. גם כשאדם שוכח, זה בכוונה כלשהי.

אם הוא מתעצל להרים טלפון למישהו, השיחה הזאת לא נעימה לו. לא רצויה במאה אחוז.

ואת כמטפלת, לא היית רוצה שהמטופלת תגיע רק כי לא נעים לה ממך. נכון?

המטופלת היא לא המפרנסת שלך.

היא לא חייבת להגיע כדי שלך יהיה תעסוקה / פרנסה / סדר יום ברור.

את בשבילה ולא היא בשבילך.

כשהיא תרגיש שזה נצרך לה, היא תקבע את הפגישה הבאה.

[רחלי]

<div>למטפלת יש אחריות למטופלים שלה!!!!! –כל זמן שהטיפול לא הסתיים באופן ברור ורשמי ומדובר, כולל פגישות סיום.</div>

כל עוד הטיפול לא הסתיים כראוי וכנ"ל, מחובתה ומאחריותה המקצועית של המטפלת להחזיק את המטופלת, אחרת עלולה להיות פה פגיעה במטופלת, כדוגמת המקרה שעלה פה.

ברשותך, שיינדי , אני משתמשת בציטוטים מתוך מה שכתבת:

ו"כשאשה לא חוזרת לטיפול…, היא יכולה להגיד בזה כל מיני דברים, לא רק "אמירות שאומרות די"!

"נקודת ההנחה היא – אדם שעושה משהו, או לא עושה משהו, הוא בעצם <b style="font-family: inherit; font-size: inherit;">אומר עם זה מה שהוא אומר.

לכל מעשה יש כוונה" – אכן, ולא תמיד האמירה שלו כל כך ברורה. הלא מודע שלנו עובד לעתים קרובת בהפוכה,

והתפקיד שלנו כמטפלות, לשמוע את זה… ולבדוק ברגישות וביחד איתה, מה באמת הצורך שלה.

אסור למטפלת לשמוט את המטופלות שלה, בעילה של "לא היית רוצה שהמטופלת תגיע רק כי לא נעים לה ממך". ולא בטוח ש"כשהיא תרגיש שזה נצרך לה, היא תקבע את הפגישה הבאה"…

[אפרת M]

רחלי אני ממש ממש מסכימה איתך!
טוב שמישהו כותב את זה:)
לי כמטופלת זה כמעט נקודת מבחן כמה היא אחראית ואכפתית אלי.
מטפלות קחו בחשבון שטיפה יותר אכפתיות עוד לא הזיקה לאיש ולא לטיפול אם כבר רק ההיפך…

[עדיה מרים פריימן]

לצערי אני מייצגת את אלו שנתנו הרבה מעבר לטיפה יותר איכפתיות מטיפה יותר אכפתיות.

ממש מוחה על הגובה הקודמת. בעיניי ההודעה הקודמת זו הכפשה בעיניי של מטפלות שנותנות את כל הלב והנשמה ואני בטוחה (לפחות מקווה) שרובנו כאלה.

האחריות לתהליך טיפולי היא ככדור הנמצא במרכז המגרש בין המטפלת והמטופלת.

כל אחת צריכה להגדיל ראש וכל אחת צריכה מפעם לפעם לדון לכף זכות.

כל אחת צריכה לכבד וכל אחת צריכה להתעניין.

זו אינטראקציה בין בני אדם.

אף אחד לא צריך להחזיק את אף אחד ….

מה בעצם כבר אומרים פה? לא מדע טילים…

מטפלת- היי ערה אם ׳נעלמה׳ לך משהי ותשאלי מה קורה, לפעמים גילוי האכפתיות הזה נצרך ביותר.

מטופלת- אל תחשבי שלא רואים אותך ולקוחה יותר או פחות למי זה משנה?!

[חיה חיה]

אני ממש חושבת אחרת.

הקשר הוא לא דו צדדי בכלל וודאי שהמטפלת מחזיקה את הטיפול והמטופלת ואילו המטופלת מביאה את עצמה בלי לחשוב על צרכי המטפלת.

לא אמרתי להיות רעה (למרות שגם מצב כזה הוא עם סיבה ואמור להיות מוחזק ומעובד), אבל המטופלת היא הלקוחה ולא אמורה לדאוג לסיפוק הצרכים של המטפלת. בשביל זה יש סופרויז'ן.

[עדיה מרים פריימן]

לא חושבת שהמטופלת צריכה לספק צרכים של מטפלת. לא אמרתי לזה ולא התכוונתי לזה.

ממש מצטערת לראות הוצאת דברים מהקשרם. אולי זה המצב אצלך….

אף אחד לא בא לספק צרכים של אף אחד. גם לא המטפלת את של המטופלת.

היחיד שמספק צרכנו הוא הבורא.

מעבר לכך אנחנו שליחות לתהליכי הבראה.

משתמשות במחשבה, בלב ובכלים שרכשנו לשם מטרה זו.

המטופלת היא הלקוחה- אמת.

יחד עם זאת מדובר בטיפול ולא בחנות בגדים.

יש התגייסות שנדרשת מן המטופלת. האחראיות המינימאלית שהאדם לוקח על חייו היא משהו שאף אחד לא יעשה בשבילו. גם לא המטפל הכי טוב בעולם.

מטפל לא צריך לעשות נוכחות למטופלים שלו.

יחד עם זאת מותר להתעניין, ועל פי שיקול דעת וטקט גם לעזור לאיסוף כשנדרש.

אבל אם מכל סיבה שהיא טיפול נעצר- וזה לגיטימי-

כמו שהתחלנו בחיוכים ובצורה מכבדת, אז גם לעצור את התהליך באותו האופן.

ובפעמים שזה לא קורה ואנשים פשוט ׳נעלמים׳- זה עלול להכאיב ולתסכל בטח אם המטפל השקיע מחשבה ורגש בטיפול.

מתגברים וממשיכים הלאה- זו לא טראומה ולא צריך להתבוסס על זה,

פשוט ככה- בצורה הכי טבעית שבין בני אדם, זה עשוי להכאיב.

בלי התפלספות על מי אשם או אצל מי האחראיות או מי רודף אחרי מי…..

[סירי גולדמן]

וואו, חברות, היה מבלבל לקרוא אתכן.

בינתים התגבשה אצלי עמדה שעם הזמן שעובר – אי יצירת הקשר היא ג"כ אמירה. כמו ששינדי אומרת – שכרגע לא. ואם ככה – מה יש לי לפנות אליה? במקרה כזה פנייה כזו היא בעצם סוג של 'לחץ 'מתון' לחזור, גם אם תישאל הכי שאלתית שיש.

ולא, אני לאו דוקא מצפה מאשה שכבר עצרה את התהליך לפני חודש וחצי(!!!) שעכשיו תחזור לעדכן שכרגע לא. יהיו שיעשו את זה, ואני שאני טיפוס שאוהב קצוות סגורים והדוקים הייית כנרהא עושה את זה, אבל רוב האנשים בעולם – ממש לא, ולא מרגישה שיש בזה שום בעיה כלפיי.

אבל אז קראתי את יהל ואמרתי – וואו, נכון, היא צודקת! יש בזה משהו. מצד שני, המשכתי לקרוא הלאה ולגבש הלאה את העמדה שלי ויש מצב שחזרתי אחורה שוב. כי לא לחינם הסטינג הטיפולי מתייחס מאד לנושא יצירת הקשר על ידי המטפל – באמת יש לזה אמירה בעלת משמעות רבה מאד, וככל שאני יותר שנים בשטח אני רואה יותר כמה כל סטייה 'קטנטנה' ממגבלות הסטינג היא בפוטנציאל לפגוע ממש. וכל הפעמים שעברו בשלום עדיין לא אומרות שזה בסדר, רק שהפעם זה עבר בסדר.

ואז קראתי את הדיעה שהפנייה הזו היא דווקא החזקה ושוב הרגשתי שמשהו בעמדה שלי זז… בקיצור, לא ידעתי שאני כזו לא יציבה:) אבל באמת זו דילמה חדשה בשבילי, צריכה כנראה לשבת עליה להתבוננות טיפולית ולא התייעצות טכנית. תודה על כל פנים על כל התגובות והכיוונים, העשרתן אותי.

(ורעות – חזרתי אחורנית למצוא מה שכתבת על חברה שלך, לא פרטת שם באיזה הקשר היתה עצירה – אם זו עצירה שהמטפלת יזמה והיא לא עדכנה על הנוכחות שלה שנית זה משהו שאסור לו לקרות. אבל אם העצירה היתה ביוזמת החברה שלך, יש מצב שהמטפלת ישבה בבית ואמרה לעצמה בהרבה רגעים – 'מה קורה איתה? מה שלומה? הלוואי והיתה לי דרך לדעת!' אבל כיבדה את זכותה לשמור על שתיקה ונמנעה מליצור את הקשר. אמנם עכשיו אני רואה שיש עמדות טיפוליות שונות בענין אבל הגישה ממנה הגעתי ודאי דיברה על יצירת קשר כזה כמעשה לא נכון ואפילו פוגעני כלפי מטופלת. אז במקרה וזה אכן הסיפור, יתכן שיעשה לה קל יותר אם היא תיקח בחשבון אפשרות שההימנעות מיצירת הקשר היתה דווקא מתוך קושי – ולמענה, מתוך מחויבות אליה. את מכירה אותה ואת יודעת אם ייטיב איתה או יקשה עוד יותר, וכל שכן מה באמת היה שם הסיפור – מניחה כאן שאם רלוונטי תוכלי אולי להקל עליה עם המידע הזה)

על כל פנים תודה! עומדת לעשות חקר עומק על הגישות המקצועיות השונות בענין:)

[רעות Reut]

סירי איזה מדהימה את שאת חושבת על החברה שלי..
האמת שהלוואי שזה היה המציאות,
זה קרה בתקופת החגים של תשרי, ולו"ז חדש שנבנה..

בכל אופן אני חושבת שלא משנה מה היה ומה המרחב בחירה שנותנים למטופלת
לדעתי בקשר כזה המבוגר האחראי היא המטפלת ולא המטופלת
ומי כמוכן יודעות כמה גרוע לגמור פרק בחיים בלי סגירה,
אז עדיין אני חושבת שיש כאן יותר החזקה מאשר בחירה
והיא קריטית בעיני במיוחד בדינמי

[אפרת M]

לא הבנתי

אישה שהפסיקה טיפול לפני חודש וחצי,

אם זה בגלל המלחמה מה יותר לגיטימי ומתקבל לחזור אליה עכשיו ולברר בעדינות אם התקדם אצלה משהו
וכבר הנושא יעלה מעצמו
ואם זה לא קשר למלחמה אז מה היה עד עכשיו? למה בעצם לא להתקשר אחרי שבועיים ולברר?
אני שואלת בכנות מתוך כוונה להבין

[סירי גולדמן]

אפרת מה את מתכוונת שלא הבנת, איך קרה שנוצרה הפסקה 'לא מדוברת' שאין לה התחלה וסוף ברורים?

כי אם זו כוונת השאלה, אז מטפלת אכן אמורה לקחת אחריות חד משמעית, במידה והיא זו שיזמה הפסקה (חופשת מחלה, חופשת לידה, חופשת מלחמה, לא משנה) להיות מאד ברורה לגבי הזמנים שלה – התחלה וסוף, וגם לחזור בסיום התקופה עם תזכורת שהיא כאן וניתן להמשיך.

אבל אם יוזמת ההפסקה היא המטופלת – לא תמיד יתאים לה להגדיר מראש את הזמן, בין אם היא לא יודעת ובין אם היא לא מעוניינת, במודע או שלא במודע, והיא כמובן לא חייבת כלום…

זה מה שהתכוונת?

[עדיה מרים פריימן]

איזה כיף להסקירה הרחבה תורמת ומעודדת חשיבת עומק- תודה על התגובה.

[אסתר פת]

עדיה מרים, חושב שמאדדדדד תלוי מה הגישה הטיפולית.

בגישה הדינמית יש בהחלט אחריות למטפלת להחזיק את המטופלת

וזה ממש לא כדור שנמצא באמצע בין שתיהן.

כן, גם לי בתור מטופלת יש חובה אנושית לקחת אחריות על חיי ועל היחסים שלי עם אנשים ובתוכם גם המטפלת,

אבל אם מצד המטופלת זו חובה אנושית,

אז מצד המטפלת זו חובה כפולה- חובה אנושית+חובה מקצועית כחלק מהתפקיד שלה.

בפירוש יש לה אחריות של החזקה.

לא נכנסת להגדרה מה בדיוק כוללת ההחזקה ואם כן או לא נכון לחזור למטופלת

כי יש פה דעות ובכולן יש טעם.

מאמינה שאולי יש גישות אחרות שבהן זה נראה אחרת, והאחריות יותר הדדית. פחות מכירה כי אני מטפלת בעיקר בגישה הדינמית.

בכל מקרה, אני חושבת שלרוב, כשאישה באה לטיפול, היא כן מצפה לאחריות כלשהי מצד המטפלת. היא לא תופסת את המטפלת רק כאדם שיש לו יותר ידע טכני או משהו כזה-זה יועצת, לא מטפלת. בטיפול בן אדם בהחלט זקוק למישהו שהוא תופס כחזק, שהוא יכול לסמוך עליו, שמסוגל ללוות ולכוון אותו בתהליך. כלומר, בדרך כלל המטופל כן יצפה מהמטפל שייקח אחריות מסוימת על הובלת התהליך.

כן אציין שאני אישית מצד המטופלת בהחלט אצפה מצד המטפלת להתעניינות אחרי תקופה כזו.

ואם עוד לא חזרתי אליה בעצמי לעדכן מה קרה זה לא תמיד קורה מתוך החלטה מודעת,

לפעמים זה עומס החיים והטרדות

ומאד יחמם לי את הלב לדעת שהיא זוכרת אותי ומתעניינת בי

אבל שוב, זו כבר דעה אישית ואני מאמינה שכל אחת והרגשותיה.

[רעות Reut]

בדיוק באתי לציין לעדיה מרים שהגישה הדינמית היא אחרת
וכתבת את זה
מסכימה עם כל מילה שלך

[עדיה מרים פריימן]

הפתעה!!

אני מטפלת דינאמית:)

אז מחילה שזה שם במאמר מוסגר את כל מה שכתבת אבל…

זו לא גישת טיפול- זו גישת חיים:)

הצלחות!

[עדיה מרים פריימן]

ולרעות- כנ״ל:)

אני מטפלת דינאמית ותלמידה של מטפלים דינאמיים-

עם יופי של ותק ואחוזי הצלחה בשטח בס״ד.

זה עניין של גישת חיים.

דרך אגב- עם המון מקורות.

אם באמת מעניין אתכן להחכים- מוזמנות לשלוח לי בפרטי וארחיב.

יש מספיק על מה לקחת אחראיות בחיים.

האחראיות שלי היא

להתפלל על המטופלת שלי

לתת לה את כל הכלים בצורה נכונה ומקצועית,

לתת ראש ולב ולמי שמולי,

להתרכז בה ולא בעצמי,

ללוות אותה מעבר למה ש׳כסף׳ יכול להגדיר ולתחום.

ההחלטות שלה- אחראיות שלה.

זו גישתי, זו דעתי, וכך אני עובדת.

ודרך אב- כבר שנים שזה ב״ה זוכה להעמיד אנשים על הרגליים מתוך הבנה עמוקה שחייהם הופקדו בידיהם מן שמיא.

הקב״ה לא טעה כשהוא לא הפקיד אותם בידיי…..

אני שליחה לעזור. תחום ההגדרה הזו חשוב ביותר.

אז הפתעה נעימה ודינאמית לכולכן:)

[רחלי]

טיפול הוא לא אינטראקציה ככל אינטראקציה בין בני אדם.

טיפול הוא מפגש ייחודי בין שניים, שיש לו מסגרת ברורה וסטינג ברור, וככזה – תפקידו להחזיק את המטופל.

ההקשבה שאנו נדרשים לה בטיפול, אינה הקשבה רגילה שאנו נדרשים לה באינטראקציה רגילה בין שניים מחוץ לחדר הטיפול, וככזו היא אכן דורשת מאתנו הרבה.

טיפול הוא קשר. קשר רגשי אינטימי ועמוק. וכשהקשר נשמט, עלולות להיות לכך תוצאות חמורות. ואני כותבת זאת בכאב רב, בעקבות מקרים אמיתיים מהשטח.

יש לנו אחריות גדולה!

אסור שמטופלת "תיעלם" לנו! וכפי שכתבו כאן, לא רק כדרישה אנושית ואכפתית, אלא כדרישה מקצועית.

ודוקא בגלל שמדובר בטיפול ולא בחנות בגדים…!

[עדיה מרים פריימן]

זה לא עניין של אסור ומותר, זה עניין של הגדרת התיחום של מה באחריותי ומה לא.

בדיוק שכמו אם בסוף מטופלת לענייני זוגיות תבחר להיתגרש- זו לא אחריותי.

אני נתתי את כל שביכולתי, והשם הוביל את זה לרצונו יתברך.

אם מטופלת ׳נעלמת׳ אני אגלה אכפתיות מתוך המחויבות שלי אליה, אבל אם היא בוחרת להמשיך בקו הזה- זה המקום שלי להרפות ולשחרר.

ממשיכה להחזיק בזה.

[אסתר פת]

עדיה מרים, קראתי שוב את התשובות שלך בשרשור

יכול להיות שלא הובנת נכון

בגלל השורות האלה-

כל אחת צריכה להגדיל ראש וכל אחת צריכה מפעם לפעם לדון לכף זכות.

כל אחת צריכה לכבד וכל אחת צריכה להתעניין.

זו אינטראקציה בין בני אדם.

אף אחד לא צריך להחזיק את אף אחד ….

אי אפשר להציג אינטראקציה בין מטפל ומטופל כאינטראקציה פשוטה בין בני אדם בלבד.

יש פה את הקשר האנושי הרגיל, ונוסף עליו קשר מקצועי. אי אפשר להתעלם מזה.

ומתוקף הקשר המקצועי, בתפקידי כמטפלת, יש לי תפקיד מסוים בדינמיקה, שהוא לא סימטרי והדדי מול המטופלת.

עכשיו אפשר להדיין מה כולל התפקיד.

אבל אחרי שיצאנו מתוך נקודת הנחה שזו לא אינטראקציה רגילה בין בני אדם. כי זה שונה, בפירוש. זה כולל עוד פן.

[עדיה מרים פריימן]

אמת. יש בפן המקצועי נדבכים נוספים על פני קשר של זוג חברות. אין ספק.

הכוונה היתה בהחלט לומר שיש גם צדדים ששווים לשני הצדדים אפילו בקשר שבין מטופלת למטפלת.

בזכותך דייקנו:)

[ר. טייך]

@makshiva
נראה לי שסירי שאלה כמה זמן את שומרת את השעה הקבועה לאישה שלא זמינה לך

לי אישית אין תשובה ברורה כי אני נמצאת בשירות הציבורי.
ונכון מצטרפת לחלק מן הדברים שנאמרו למעלה (רפרפתי ממש ולא קראתי בעיון)
טיפול הוא קשר ייחודי של שיחה
הוא לא דומה לשיח רגיל.
ולכן ההחזקה היא בין הייתר ליבו של הטיפול.
קטיעת הטיפול באמצע עלולה להיות די מסוכנת
ולכן לדעתי מחובתה של מטפלת לפנות למטופלת להבין מה המצב אלו טריגרים עלו כרגע, לנסות להניע אותה לפעולה
ועדיין האחריות הסופית והבחירה היא של המטופלת
אנחנו נותנים את כלי העבודה
העבודה היא של המטופל.
לכן, פניה למטופלת לברור המצב היא קריטית
עד כמה?
אין לזה כלל ברור
כל מטפלת מכירה את המטופלת שלה האישית ויודעת למשש את הדופק הטיפולי.
בהצלחה

[נועה כהנא]

דיון מרתק ומעורר מחשבה. זה פותח את הראש לשמוע נקודות מבט ודעות שונות על העניין.
מצרפת פה קישור למאמר מרתק בעיניי על קטיעה באמצע טיפול.
תהנו ותחכימו! (מי שמעניין אותה :))
https://www.betipulnet.co.il/particles/When_the_Therapist_Goes_on_a_Long__Vacation

betipulnet.co.il

בטיפולנט | כשהמטפל.ת יוצאת לחופשה (ארוכה): סקירת מאמרה של סארנאט

מאמר מקצועי מרתק בנושא כשהמטפל.ת יוצאת לחופשה (ארוכה): סקירת מאמרה של סארנאט, מאת צוות המוממחים של פורטל בטיפולנט

[עדיה מרים פריימן]

2 נקודות:

1. אולי כדאי יותר להקפיד שתגובות ינוסחו כדעה אישית, ולא כתגובה אישית למישהי מסוימת. כך האופי של הדיון נשאר התדיינות מקצועית ולא כשיחה בינאישית. זה מאפשר לקורא להרגיש שהוא מקבל סקירה ולא מתנדנד כמו פינגפונג שין המתדיינים…. נקודה לחשיבה.

2. לגבי הנושא המדובר בשירשור זה:

אני מאמינה שיש כאן לא מעט ׳שחקנים׳ שמשתתפים: גישת חיים,

גישה טיפולית,

ניסיון (כואב?) בשטח,

האם הטיפול הוא ההכנסה העיקרית שלך או השלמה מהצד?

האם את מנהלת קליניקה שיש לה מערכת ולו״ז או שזו ׳אישה ועוד אחת ועוד אחת׳ (כמו שכתבה כאן משהי למעלה)?

אפילו אופי הזוגיות והאמהות שלך נכנסים לתמונה מדלת אחורית לפעמים…

בואו ננסה לשמור על הדיון כאמירות אובייקטיביות ולא כ׳את טועה׳(=בניסוח יפה יותר זה מופיע בתור איזה משפט עם מליון סימני קריאה…).

כולן טובות, כולן מכוונות אל הטוב, וכולן רוצות להעשיר את הידע שלהם מזוויות נוספות.

חיבוק חם לכולן והצלחות!!💙💛💜

*לאור פינגפונג תגובות שהתחיל למצות את רעיון השרשור, ואי חידוש משמעותי בגישות המוצגות (הוצגו גישות בהן המטפלת אחראית על שימור הקשר ואפילו ׳רדיפה׳ אחרי המטופלת, הוצגו גישות של מתן מרחב ובחירה למטופלת גם כשהיא נעלמת והראייה מול זה, הוצגו גישות ביניים של הבעת אכפתיות והתעניינות אך השארת האחריות בידי המטופלת)

אולי משהי מתוך מעגל המטפלות המשתתפות כאן רוצה לפתוח לנו דיון מקצועי חדש? שאילתה מעניינת שתקבל התייחסות רב זוויתית?

[סירי גולדמן]

עדיה או עדיה מרים או מרים? בכל אופן, איך ניתן לומר שחלק מה'שחקנים', כמו שהגדרת את זה, זה השאלה האם הטיפול הוא הכנסה עיקרית או צדדית, לו"ז קבוע או משתנה, ועוד דברים מעין אלו?

איך יתכן שדברים כאלו ישפיעו על המחויבות למטופלות???

אם המחויבות היא ליצור איתן קשר, היא קיימת גם למי שזכתה שלשום בלוטו האמריקאי ובעקרון מתעתדת לצאת לפנסיה… המחויבות שלה למטופלות שבתהליך שרירה וקיימת! ואם המחויבות היא לתת מרחב בחירה ולא לפנות מיוזמתה כדי לא ליצור זיהום של הקשר – אז המחויבות בעינה עומדת, גם אם היא רעבה ללחם ועומדת להפסיד את הבית שלה…

כאב לי אפילו לקרוא את זה, ואני מאמינה שאשה שתקרא כזה דבר בתור מטופלת תכאב ותיפגע עוד הרבה יותר. מה, היא פונקציה של הכנסה? זה מה שהיא???? פשוט 'הקרדום' של המטפלת- להכנסה?

כן מסכימה שיתכן ששיטות טיפול שונות, גישות שונות ואולי דברים נוספים עשויים להשפיע, ויתכן בהחלט שאין כאן אמת אחת אלא 'תלוי', אבל לא מצליחה להסכים שתלוי בדברים כאלו, שאין בינם לבין טובת המטופלת, תועלתה וכד', ולא כלום.

ו-סליחה. ממה שהכרתי אותך כאן את ממש לא כזו, לכן אני מרשה לעצמי לכתוב את זה בציבור:)

[עדיה מרים פריימן]

שמי עדיה מרים- נעים להכיר:)

זה לא משפיע על המחויבות לטיפול חלילה.

אבל זה עשוי להשפיע שונה על המצב הרגשי של המטפלת אל מול היעלמות.

במידה ואת עובדת כמטפלת באופן מלא (קליניקה, הכנסה מרכזית), כל משבצת שמתבטלת לך היא הרבה יותר משמעותית כי היא לא נוגעת רק במקצוע כשלעצמו, אלא גם בכלכלה של הבית. ולכן אני אשתדל לסגור קצוות יותר מהה ואברר באופן מכבד מה קורה. לא יכולה להחזיק משבצת זמן הרבה שבועות למטופלת שנעלמה. מצד שני- רוצה להיות כאן בשבילה כשתופיע (במידה ותחזור), אני רוצה לעזור לה ומשקיע בה, לצד העובדה שיש רשימת המתנה של בנות נוספות. כל שבוע שעובר הוא נזק עבורי.

בתקופה שהייתי שכירה בבקרים ומטפלת בלילות (בתחילת הדרך), והעומס לא היה גדול, גם אם משהי נעלמה לי או שלקח לה שבועיים להחליט אם מתאים לה להמשיך טיפול או לא- הייתי יכולה לאפשר את זה ברוגע ובנחת.

יש קצב לחיים הפרטיים שלי. אני לא מתעלמת מזה.

נותנת לב ונשמה למטופלות שלי אחת אחת כל אחת וגילה וסיפורה שלה.

לצד זאת- בסדר עדיפויות שלי המחויבות לביתי קודמת, ורק לאחריה המחויבות לשמור משבצת למטופלת שנעלמה מכל סיבה שתהיה או שלא.

מקווה שהובנתי טוב יותר:)

[סירי גולדמן]

בהחלט! במיוחד אחרי שהתכתבנו גם בפרטי:)

את בעצם אומרת שעצם הגישה שלך לשאת 'ליצור קשר או לא' לא משתנה, אבל כבני אדם עלינו להיות מודעים לכך שהשאלות ה'טכניות' הכלכליות והאחרות יכולות להשפיע על העמדה הפנימית שלנו.

לזה אני מסכימה מאד! בפרט שללא מודעות כזו המצב שלנו עלול להיות חמור. לפחות שנדע את זה ונוכל לנסות לדייק את עצמנו.

תודה עדיה מרים!

[ליבי]

אמרתן פה כל כך הרבה ומצאתי נקודה קטנה להוסיף:

נכון שכל התנהגות של מטופלת אומרת משהו. נראה לי שיש עניין לא קטן לדבר את ההתנהגויות בטיפול. כשההתנהגות הופכת למילים זה ברור למתנהג ולסביבתו ונותן בטחון. ואם מתרגלים לדבר את ההתנהגות שלנו בכל קשר רגיל ביומיום גם כן, זה גורם לקשרים טובים יותר ונעימים יותר עם אנשים.

אז גם אם המטופלת נעלמה כי היא לא מעוניינת יותר בטיפול, לדעתי טוב שהמטפלת תיצור קשר ותנסה לברר למה היא מתכוונת כדי שזה יהיה מדובר, גם אם לא כשעה טיפולית אבל כמשפט ברור "אני מרגישה שאני רוצה פסק זמן לחשוב על הדברים ואם ארגיש צורך אחזור לטיפול". "אני לא מעוניינת או כן מעוניינת בפגישת סיום וסיכום אחרונה". כמובן שהמטפלת צריכה לעשות את זה בקשיבות. אם המטופלת לא עונה לטלפון, לא צריך לנדנק. אפשר להשאיר הודעת מייל נניח שהמטפלת היתה שמחה לשמוע אם היא מעוניינת לחזור או שקיבלה החלטה אחרת וכל החלטה תתקבל בברכה. גם אם המטפלת חוזרת בעקבות הפנייה, אפשר לדבר את הסיבה שהיא לא הודיעה ולא התקשרה בעצמה לקבוע פגישה וכדו'. זה יכול להיות גם סתם עניין טכני שנניח היא כן התקשרה והמטפלת לא היתה זמינה ואז היא התייאשה או משהו כזה.

בקיצור, לפניה מתעניינת שנותנת גם מרחב בחירה מצד המטפלת יש חשיבות גם לוודא שהמטופלת לא ניזוקת כרגע מהמצב של עצירת הטיפול וגם לדבר את ההתנהגות.

מציינת שכל הנאמר פה זו דעתי האישית בעיניים של מטופלת שהספיקה ללמוד המון ברוך השם.

[סירי גולדמן]

תודה ליבי, נקודה למחשבה – אהבתי!!

[מרים אלמליח]

בתור מטופלת.

מעריכה את האכפתיות שלכן.

[דינה רייכמן]

כתבו כאן הרבה דברים, אני רוצה להרחיב על 2 נקודות, משתי פרספקטיבות, כפי שאני רואה אותן:

האחת – הפרספקטיבה של המטפל כמו שהוא רואה את המטופל – כמטפל אני מבין שיתכן שהאופן שבו המטופל מחליט לסיים את הטיפול הוא חלק מובנה בתוך הסיפור של המטופל ועולמו הפנימי. יתכן, למשל, שמטופל ש"נעלם" מהטיפול נעלם מעוד מערכות יחסים בחייו. יתכן שהקושי להיות בטיפול מספר על עוד קשיים בחייו, ויתכן שדווקא הנסיבות של קטיעת הרצף הטיפולי במלחמה שיחזרה קטיעה אחרת בחייו, והכעס הלא מודע הוא שגורם לו להיעלם. כמובן יש גם הרבה אפשרויות אחרות.

ולכן אני חושבת שחלק מההחזקה הטיפולית וחלק מהשירות שלי כמטפל כלפי המטופל הוא להחזיק גם את הרצון להפסיק את הטיפול כחלק מהסיפור של המטופל, ואם אפשר היה מומלץ להזמין את המטופל לשיח על זה, לתת לזה מקום ונוכחות בתוך הטיפול ולא מחוץ לו. להבין מה קורה, לתת לזה פשר ומילים (כפי שכבר הוסבר כאן) תוך כמובן המון כבוד לבחירה ולהחלטה המעשית קונקרטית שלו. בתוך השיח לפעמים אפשר גם להציג את הפרספקטיבה שלי כמטפל ולבחון יחד איך זה בעיניו ואיך זה בעיניי – מה עשינו עד עכשיו, איפה המטופל עומד כעת ומה הטיפול יכול להציע אם המטופל יבחר להמשיך, תוך כבוד לבחירה שלא להמשיך. ואם יבחר להפסיק, יש חשיבות ומטרה טיפולית להציע ולתת הזדמנות לפרידה מסודרת כחלק מה דאגה לwell being של המטופל, הטיפול יכול להוות הזדמנות למטופל לחוות פרידה מתוך קשר, ולא קטיעה, וכך לעזור לסגור את התהליך בצורה שתיטיב עם המטופל לא ההיפך.

השניה – הפרספקטיבה של המטפל כפי שהוא חווה מצידו את ההיעלמות – חוויה שעלולה לעורר אצל המטפל רגשות שונים כפי שצוין כאן. אז קודם כל כמובן חשוב שהמטפל יהיה מודע למה שעולה בו, יעשה עיבוד של התכנים האלו, כדי שהתחושות האלו לא יזלגו לתקשורת עם המטופל, כי אכן בטיפול המחויבות היא של המטפל כלפי המטופל, ולא ההיפך. כשמטפל פועל מתוך הרגשות שעלו בו מבלי לעבד אותן, זה עלול ליצור בלגן ותחושת חודרנות אצל המטופל.

עם זאת, השעה בקליניקה, השאלה אם לשמור עליה, והצורך של המטפל לדעת מה הולך לקרות עם הטיפול הם לא רק משהו אישי רגשי של המטפל. זה היבט מציאותי שהמטפל צריך לדעת ברמה המעשית פרקטית. אחרי שננקה את הרגשות האישיים יש כאן היבט של מציאות מאוד חשוב. אם הנחת היסוד בטיפול היתה שיש רצף טיפולי ובדרך כלל לא מחליטים כל פעם מחדש להמשיך את הטיפול, ולכן המטפל שמר שעה קבועה עבור המטופל,אז כרגע קרה משהו לא צפוי והמציאות של המלחמה קטעה את הרצף. לכן אחרי המלחמה יש מקום לברר ברמה המציאותית איפה המטופל עומד כעת, ליידע את המטופל שהוא חוזר לקליניקה, השעה מחכה לו, לבדוק האם המטופל רוצה להמשיך באותה השעה. לכאורה זה המשך פשוט ומתבקש. זה לא סותר הקשבה של המטפל לשינויים שהתרחשו אצל המטופל שבגללם כרגע אינו רוצה להמשיך בטיפול. לדעתי, כל עוד זה נקי זה לא חודרנות בעיניי אלא בירור מציאות פשוט.

יתכן שהטלפון המציאותי הזה יעורר כל מיני דברים אצל המטופל, וחלק מתפקידי הטיפול הם לברר איך המטופל פוגש את המציאות ומה מעורר המפגש עם המציאות אצל המטופל. עם זאת, אני חושבת שהמשך התעלמות ומתן אפשרות ל"מטופל" להיעלם, מונעת מהמטופל התמודדות מציאותית עם המטפל, שכרגע מייצג את המציאות.

כמובן שבמקרה שהמטופל הודיע למטפל בדרך כלשהי שאינו רוצה להמשיך, ולא מדובר בברור מציאותי – במיוחד אם המטפל מצידו הציע שיחת סיכום והמטופל בחר בכל זאת להימנע מכך, כאן יש מקום בעיניי לדילמה שהוצגה למעלה -האם להניח לזה או עדיין לנסות שוב, וזה כבר יכול להיות תלוי בהקשר הרחב של מיהו המטופל, מה הדינמיקה הטיפולית, מה הגישה המקצועית ואיפה עומד הקשר הטיפולי וגם חשוב מאוד איך המטפל מעריך את הכוחות של המטופל. אינו דומה מטופל במצב שהוא עלול להתפרק בלי טיפול, למטופל שמתפקד היטב באופן כללי, ומטרתו הטיפולית היתה לקדם תחום ספציפי בחיים שלו.

[אסתר פת]

יפה, אהבתי.