מה לדעתך הדבר החשוב ביותר שיתקיים בטיפול בשביל שהטיפול יצליח? (השאלה השבועית)

[יוכבד לפין מנחת הורים]

באמת שאלה יפהיפייה ומעוררת מחשבה..

אולי סיעתא דשמיא יכולה להיות התשובה האחת?

כי בלי סיעתא דשמיא ח”ו גם המטפלת המוצלחת ביותר והמטופלת עם המוטיבציה הגבוהה ביותר

לא יגיעו לשום הצלחה.

יהי רצון שנזכה…

[תמי וכסלר]

כדי להגיע לסיעתא דישמיא צריך הרבה כלים, אחד מהם ענוה ובן זוגו ההקשבה.

לדעת לשים את עצמי בצד.

[מירי]

אני חושבת שאחד הדברים הכי בסיסיים זה אמון.

כדי לקבל ממישהו, וגם כדי לסייע לאחר, חייב שיהיה אמון הדדי.

חייב שמטופל ייתן אמון במטפל שיש לו את היכולת לעזור לו

ומטפל חייב לתת אמון במטופל – גם בהיבט של “הסיפור שהוא מספר” וגם בהיבט של היכולת שלו להתקדם ולצאת מהקושי,

[חנה ביין]

וואו אילו תשובות חזקות!

מחכה לעוד…

חושבת שמשהו אחד קריטי שיקרה בטיפול זה שהמטפל והמטופל לא יפלו ל”בורות עבר”

שתתאפשר חוויה חדשה ולא ליפול לשחזור הדפוסים הישנים ב-כאן ועכשיו של הטיפול.

[רחלי מלובנצ’יק]

לדעתי אחד הדברים החשובים הוא נכונות של האשה (במקרים שלי)
לעשות עבודה בעצמה, עם עצמה. מחויבות לתהליך ונכונות לזוז מאיזור הנוחות.
כל עוד היא תחפש “טיפים”, שיגידו לה מה לעשות ובעיקר שיגידו לו מה לעשות…
לא יתקדם שום דבר.
רחלי מלובנצ’יק,
מדריכת כלות ונשים, יועצת זוגית מומחית בקדושת הבית.

[תמי וכסלר]

על כל הדברים האלו ניתן לעבוד: על ניתוק דפוס חשיבה ישן, ניתוק דפוס פעולה או תגובה, הניזון מחיקוי או מהרגל.

הפואנטה נמצאת ביכולת זיהוי רמת הנכונות לשינוי.

אם אין נכונות גבוהה, אפשרי להגביר אותה בכמה צורות.

לדעתי, הצלחת הטיפול במקרה כזה תלויה יותר, בסבלנות, ובסובלנות של המטפלת/ מאמנת לתהליך .

בתוספת יכולת קבלה והכלה, אמון ועין טובה . ופחות ב’עד כמה היא מעונינת לעשות עבודה , או לותר על איזור נוחות’.

כי מי שבאה ,מפנה ראש וזמן, ומשלמת, בוודאי יש בה רמה מינימלית של נכונות.

תהליך הולך , לא רץ!!! צריך לאפשר לו לקרות.

הצלחה לא נמדדת במהירות ההתקדמות.

[חני שטראוס]

בעיניי

אחד הדברים החשובים כדי שטיפול יצליח

כמובן מעבר למקצועיות, התבוננות תמידית, הדרכה מתמשכת ועוד

(שזה ברור:)

יש את הנקודה של המסוגלות של המטפל להיות בחוסר וודאות.

לא להגדיר ולמסגר מיד את המצב הטיפולי

לתת לשתיקה להתהוות בחדר

לאפשר ללקוח להיות בעצמו בחוסר וודאות ובחשיבה מחברת

ולהגיע מתוך השקט הזה

ליצירה של בריאה רגשית חדשה.

[אסתר פת]

קשר אכפתי פתוח ואותנטי לגמרי בין מטפל למטופל

(כמובן שנכונות של המטופל לשינוי היא עוד שלב לפני-בלעדיה אין טיפול בכלל גם אם פיזית כביכול מתקיים)

בתוך הטיפול לדעתי זה הדבר הכי חשוב אחרת הם אולי ייפגשו וידברו אבל לא ייווצר תהליך של טיפול וריפוי רציף ואמיתי

תוך כדי דיבור אני חושבת-אולי בעצם מה שהכי חשוב זה התפיסת עולם של המטפל-כמה הוא חושב שיש לאדם בחירה והוא מעצב את חייו, נניח…

אבל לא, קשר פתוח ואכפתי זה לדעתי מה שהכי מביא את התהליך למקומות טובים ומרפא בעצם היותו קשר מיטיב ובטוח שלפעמים נחווה בטיפול בפעם הראשונה בחיים

כלומר אם יש לי אפשרות לבחור בין מטפל שהשקפת העולם שלו לא לגמרי נכונה לדעתי, אבל הקשר שהוא מביא הוא אכפתי ואמיתי, ‘מחזיק’ ובטוח

או בין מטפל שאני מזדהה לחלוטין עם השקפת עולמו, אבל מסיבות מסויימות הקשר שהוא מביא לא מספיק פתוח ואכפתי באמת

ברור שאני בוחרת בראשון

אחרי שיהיה תהליך של ריפוי -אני כבר אצמח ואתקדם הלאה לפי השקפת עולמי

כמובן מסייגת שכל מקרה לגופו וזו סוגיה מאד קריטית עם בני נוער למשל

[רחלי]

מיד כשקראתי את השאלה הפותחת את השרשור הזה,

אני מעלה את הרהורי וערעורי לגבי המושג: “הצלחה” בטיפול.

מה נחשב ל”הצלחה”? והאם טיפול שלא הושגה בו כביכול ה”הצלחה” המקווה, או היעדים שהוגדרו, נחשב לכושל?

ואולי, לא עלינו המלאכה לגמור? פעמים רבות התובנות נופלות, אם בכלל, לאחר זמן רב.

לעתים אפשר להרגיש שמשהו קורה, אבל קשה להגדיר בדיוק מה. וגם אם כן, לא תמיד ברור מה השפיע על התהליך, או מה עשינו שגרם לכך, וכו’ וכו’ וכו’.

ואם בכ”ז נחפש מה יכול להשפיע לטובה על התהליך, יצא לי לדבר עם כמה מטופלות, וכל אחת ציינה משהו אחר שמאד חשוב לה וקריטי שיהיה אצל המטפלת ובטיפול. כך שכל מה שהעליתן פה אלו דברים מאד בסיסיים וחשובים בטיפול, אלא שמידת חשיבותו לכל אחד הוא אוביקטיבי לגמרי.

חנה, אני רוצה להתיחס למה שכתבת על נפילה ל”בורות העבר”, ולשיחזור דפוסים ישנים: נראה לי שדוקא בטיפול חשוב להבחין בשיחזורים ובדפוסים האלה, כי הם אלה שמדגימים לנו באופן הכי טוב את המטופל ואת ספור חייו, ומתוך החוויה המשותפת הזו שמשתחזרת בטיפול ניתן לעלות מתוך הבורות האלה. ידועה אמרתו של הרב הוטנר: “שבע יפול צדיק וקם”, דוקא מתוך הנפילות הוא קם.

ואולי, התפילה המתאימה היא לא רק שנצליח, אלא שלא נכשל.

[מירי רוט]

התהליך הטיפולי מורכב מטכניקה ודינאמיקה

הטכניקה אלו הכלים שהמטפל מביא עימו לחדר הטיפול

הדינאמיקה היא הקשר שנוצר בין המטפל והמטופל

יכול להיות שאם מתקיים רק החלק של הטכניקה אפשר לקרוא לזה שהטיפול הצליח

שהמטרות המסויימות שהמטופל הציב הושגו

אך לעין שיעור כאשר נוצרת דינאמיקה איכותית

זה ההבדל כמו שאת נהיית שבעה מלחם יבש או מסעודה דשנה…

אני אשמח אם יש מישהי שתדע לתת הסבר איך נוצרת דינאמיקה מאד טובה

לי זה מרגיש סוג של נס למצוא את זה, אני צודקת?

אני אוסיף שיש עוד משהו חשוב מאד בעיני וזה הכנות והמסוגלות לדבר על הכל הכל הכל

שבת שלום

מירי רוט

פסיכותרפיסטית מנהלת מרכז יהלום

[רחלי טברסקי]

לדעתי קבלה ללא תנאי

הידיעה של המטופלת והאמון שיש לה במטפלת שתקבל ולא תשפוט שום דבר שעולה בטיפול

וזה לא סותר בכלל!!! שמותר למטפלת לא להסכים או להבין כל דבר.

וכמובן היכולת המופלאה לדעתי של המטפלת ליהיות כ”כ מקבלת!

[אסתר פת]

רחלי, מאד הזדהיתי עם מה שכתבת שדווקא ההצפה של הדפוסים הישנים בטיפול-היא הפוטנציאל לרפא אותם. ממש כתבת את המילים שרציתי לכתוב

ומירי-אני חושבת שדינאמיקה טובה שנוצרת היא ממש לא נס, היא תוצר של הרבה פרמטרים שנוגעים בעיקר לאישיות של המטפל וכמה הוא עשה עבודה בחיים שלו על מקומות של הכלה, פתיחות, חוסר שיפוטיות, אהבה וכדומה וגם אסרטיביות, מיקוד, היכולת להביא את עצמו בלי צורך באישורים מהמטופל, וכדומה

כמובן שיש גם עניין של כימיה וזה או שיש או שאין

וחוץ מהכל יש את העניין של ס”ד, אבל אנחנו יותר מדברות על דברים שבדרך הטבע, לא?

אין ספק שככל שמטפלת יותר מחוברת להשם ובאה ממקום של ענווה ושליחות-יש יותר ס”ד לטיפול

[שירה אלג’ם]

אני דווקא חושבת שחיבור רגשי זה עניין משמעותי של סיעת הדישמיא

מהכרות עם מירי המהממת!

ודווקא לכן אני אומרת שזה הרבה כל אחת מה שמתאים לה.

לי נגדי מאוד מתאים דווקא מטפלת צעירה וקלילה שתצחק איתי הרבה בטיפול, תרוץ ותשתגע….

ויש כאלו שזה ירתיע אותם.

גם אם מטפלת היא יראת שמים עם הכלה וחוסר ביקורתיות וכל מה שכתבו כאן

זה עדיין לא יבטיח חיבור רגשי ודינמיקה וכל זה כי אנחנו שונים!!!!

[רבקי אלמגור]

שבוע טוב!

ראשית רעיון מקסים לאתגר בשאלה שבועית….

ולענייננו….

ישנם כמה פרמטרים להצלחה בטיפול:

אולי זה ישמע בנאלי אבל זה קריטי תפילה,תפילה, ותפילה, לפני כל טיפול לדעת מה להגיד ועוד יותר מה לא להגיד, כי מה שמתאים ל X לא תמיד מתאים ל Y.

וענווה כמובן, לדעת שייש דברים שאני לא נוגעת, ולהגיע לטיפול ממקום מכבד ולא מתנשא,(ומטופלים מרגישים את זה…) –

להמשיך להתמקצע כל הזמן כי עולם הטיפול כ”כ רחב ואנשים מגיעים עם מגוון של קשיים.

לשים לב מי יושב מולי, לכבד את הסיפור שלו ולא להקטין, שירגיש אמפטיה והקשבה מלאה, ולתת לו תקווה.

ולזכור שאנחנו לא ספקי הצלחות … בסופו של דבר אין שום “מג’יק” בקליניקה, אם המטופלים לא יתגייסו לעשות את השינוי, לפעמים מטופלת יכולה לחשוב שלא קרה כלום כי שינוי לא קורה ברגע, ורק אחרי תקופה היא מבינה שדברים קרו בעקבות המפגשים.

שנזכה להיות שליחם טובים ולא תצא תקלה תחת ידינו

[נועה יחיאל]

מוכנות פתיחות וויתור-

מוכנות של המטופל לעמוד מול החלקים הלא נעימים שלו, ואולי אפילו דפוסים פוגעניים,

פתיחות לספר ולשתף בהכל גם מה שנראה “לא קשור”.

רצון כנה לטפל ומוכנות לותר על קשרים והרגלים לא בראים,

כמובן סייעתא דשמיא ושיתוף פעולה מצד המטפל לנ”ל.

[ריקי אלבוים גרפולוגית]

עוקבת ולומדת מהדיון כאן.

תודה חנה זו באמת שאלה משמעותית.

ובאמת יש הרבה דברים חשובים…

בעיני, ענווה וחיבור.

ענווה- להיות לא כל יודעת, לא לשפוט, להיות פתוחה לקבל.

לדעת שאנחנו כאן 3 בחדר הטיפול: הקב”ה, המטופל והמטפל

להתפלל ולבקש ממנו להיות שליחה טובה.

ענוה מביאה אותי למקום של הקשבה מתוך כבוד פנימי.

חיבור- חיבור לעצמי, לאדם שמולי, לקב”ה.

מכוון למקום של אהבה, אמון, סבלנות.

[רותי בן אדיבה בן אדיבה]

ווא כמה תגובות מעניינות!

קוראת ומנסה לחשוב על עוד כיוון

כשאני רוצה להצליח עם מטופלת

אני רוצה בעצם למצוא ערוץ ביננו

לזרימה, לשיחה פתוחה, לשיתוף

אני חושבת ש-כנות היא הבסיס לטיפול מיטיב

אני לא רופאה ולא מורה

כמטפלת אני מלווה

בשבילים הדקים של הנפש

אני מציפה, נותנת מילים, מציבה מראה

אך לא מובילה ולא מכתיבה את התהליך

הכנות הפשוטה שאני מביאה לטיפול

נותנת לגיטימציה ופתח להניח רגשות קשים

גם כאלו שמלכתחילה נראים לא לגיטימיים

כמו תקיעות וחוסר שת”פ מצד המטופלת

כמו תוקפנות וניסיון להרוס את הטיפול (באופן לא מודע)

עלי להיות מספיק אמיצה וקשובה

לא רק להתנגדויות מצד המטופלת

גם לקולות המתנגדים שבתוכי

כי למען האמת-

לא תמיד באמת אכפת לי

ולא תמיד אני יודעת איך לעזור

ולפעמים אני מרגישה תקועה ותוקעת

לפעמים לא אמתית מספיק עם המטופלת

קצת מכסה על חולשות

במאבק שליטה סמוי ותחרותי

מתנגדת לחשיבה שונה של הזולת…

לפעמים משתמשת במילים של אחרות

ממהרת לרדוף אחרי ההצלחות הנכספות

ושוכחת שלכישלונות בטיפול יש מסר מאוד חשוב בתהליך.

אז כנות- בעייני היא בסיס הכרחי

האומץ לגעת בבוץ, ללכלך ידיים

לא רק בבוץ של המטופלות שלי

בבוץ שלי עצמי, בפחדים, בהימנעות, בשקר.

הצלחות לכולנו!

תודה על הפינה החמה חנה!

[ליאורה מזל לוי]

וואוו כמה תגובות, איזה כיף לקרוא אתכן…

האמת שלא הספקתי לעבור על כולן אז סליחה אם יש כפילות.

בעיניי הדבר הכי חשוב בטיפול זה כל מה שרשמתן (וניכר שיש לכן נסיון רב…)

אבל יש עוד מיומנות מאוד חשובה ובסיסית, צריך בשביל זה הרבה רגישות והקשבה מעבר לנאמר,

למיומנות הזו קוראים יכולת להיות בהקשבה לק-צ-ב של המטופל!

כשהמטפלת יודעת להתאים את עצמה ואת הטיפול לקצב של המטופלת (בכל גיל…) מתאפשר למשהו אחר לקרוא בקשר ובטיפול עצמו.

[מיכל וילמן]

מחזקת את מה שכתבת ליאורה, מאד אהבתי – ואני מדגישה

שזו היכולת להיות איתה באמת לאורך כל התהליך

(ברמת רגישות מאד גבוהה)

[אסתר פת]

ליאורה-כל כך נכון וקריטי, ההקשבה הזו לקצב של המטופל וההליכה איתו-בדיוק במקום שלו

ורותי-מהממת! כל כך אהבתי מה שכתבת!

[עמליה]

השילוב של התגובות מאוד מעניין , אוסיף שלדעתי יש מפתח חשוב

והוא היכולת להכנס ל”נעליים” של השניה,

“לשמוע” מה שלא נאמר מפיה, לחוש ולהרגיש את מה שהיא מרגישה,

להבין מתוך העולם שלה את מה שעובר עליה, לתת לזה מקום,

(ולא לרוץ הלאה לפיתרון, כי אנחנו מאוד רוצות לעזור וזה נראה שאנחנו רוצות “לגאול אותה מיסוריה,

אבל זה דווקא המקום שהתחברנו ל”קורבנות” שבה, וזה לא בריא)

כל מטפלת יודעת שזה ממש עולם אחר (אני מדברת על העולם של המטופלת),

את נחשפת לאטמוספירה אחרת, קולות אחרים, אנשים שונים אולי

שאף פעם לא פגשת כאלה, ויכול להיות שתזדעזעי… ממה שתפגשי אצלה,

ולכן היכולת הזו היא מגיעה אחרי עבודה של המטפלת בעצמה, להכנס לעולם שלה באומץ,

ולעבור שם ,לנשום את האטמספירה שם ,להכיר את הדמויות שם, לעשות שם עבודה ואז

אני חושבת שהיא תוכל לעזור ממקום חזק יותר, מבין יותר, מכיל יותר ונראה לי שהיא

תוכל להצעיד את המטופלות בבטחון

מהדרך שהיא עשתה, ושנהיה שליחים טובים

[חיה שנדורפי (בוכלהטר)]

מרתק לקרוא את כל התגובות,

לא יודעת אם כבר נאמר,

אבל מבחינתי הצלחה בטיפול – היא שהטיפול נשאר במקום פתוח – מה שיקרה יהיה טוב.

ולמרות היעדים שאנו מציבות לעצמינו כמטפלות,

ולמרות היעדים שהמטופלת מציבה לעצמה… (ולא תמיד אנחנו מודעות ליעדים האלו – גם המטופלת לא מודעות)

אנחנו שמות את הפוקוס, ואת ה”כפיים” על כל חוויה של התקדמות, של שינוי, של תובנה שמשפיעה על החיים.

ברגע שאנחנו משחררות את המקום אליו אנחנו שואפות, משחררות כביכול את היעד של: אני רוצה להיות יותר רגועה/ אוהבת/ מחוברת / בשליטה… וכד’.

הטיפול מוביל מעצמו למקומות שמתאים למטופלת.

[ריקי שפיצר]

כבוד למטופל ולמקום שבו הוא נמצא

הבנת הכוונה החיובית שלו

התחברות לכוחות ולמשאבים ולרצונות הטובים שלו

ולהיות בגובה העיניים שלו ולא ממקום שיפוטי

מאוד כדאי שהמטפלת תהדהד ממקום שבו גם היא פוגשת בקושי זהה.

זה יוצר ראפור וחיבור ומקל על חוסר הנעימות של להיות בנקודת חולשה וקושי.

[תמר חנוך]

לדעתי כל ההכרות הראשונה והבסיסית שנמשכת כמה מפגשים עד ליצירת אמון מלא בין המטפל למטופל

וכמובן לבוא ריקות על מנת להיות בהכלה ובאמפטיה ב100

אחוז, על מנת שתהיה אינטרקציה חיובית ומאפשרת

גם כשעולים תכנים פחןת סימפטיים.

[לאה נעים]

אני לא בטוחה שאפשר לבוא ריקות לטיפול בשביל להכיל, כיוון שלכל מטפלת יש את ה’שק שלה’

אבל בהחלט חשוב להיות מוחזקים ולהיות בהדרכה תמיד!!!

[רחלי]

לא יודעת…. מרגישה אי נוחות לחבר את המושג “הצלחה” לעולם הטיפולי…

[רחלי]

ובמחשבה נוספת, אני רוצה להוסיף על מה שכתבתי בתגובה האחרונה, כי גם בזוית יהודית אנחנו מעריכים את הדרך/המאמץ וכו’ ופחות את ההצלחה. מקובל להגיד שלא יספרו לאדם כמה דפי גמרא למד אלא כמה זמן הוא השקיע. אפשר למדוד הצלחה באמצעים כמותיים, כמו ציון מבחן, כשסף מסוים שנקבע נחשב להצלחה, ומתחתיה כשלון. וגם בהצלחה יש רמות של: “הצלחה” ו”הצלחה יתירה”. טיפול הוא לא מתמטיקה, ואין כאן משוואה של: אם נעשה/נהיה X או Y או Z = הצלחה. מה שחשוב זה הדרך, המאמץ, הנכונות, התהליך וכו’, וכל מה שהעליתן פה.

התוצאה, או אם תרצו, ההצלחה – אינה בידינו.

ברשותך, חנה, אני מציעה לשנות את הניסוח של השאלה. הייתי שואלת: אילו דברים, הם בעינייך פרמטרים בסיסיים/חשובים/משמעותיים/קריטיים/נדרשים/הכרחיים לטיפול ולתהליך הטיפולי, או לקשר הטיפולי, משהו כזה…