סטינג טיפולי

[אחינועם כהן]

וואוו נקודה חשובה,

הסטינג הטיפולי מכיל בתוכו גם עניין של שמירה על מסגרת זמנים, זה חלק מהחוזה הטיפולי ומהתחושה של יציבות ובטחון שמטופל או מטופלת מקבלים מכך. כשיש חוסר יציבות בזמנים, זה יכול לתת הרגשה של בלבול, חוויות של דחייה או חוסר חשיבות, ובמובן הזה בהחלט יש לזה השפעה על התהליך.

אבל (!), נשמע שהתוכן של הטיפול משמעותי מאוד עבורך ושיש שם אמון וקשר טיפולי טוב, שזה ממש נכס.
לפעמים כדאי לשקול את שני הצדדים: כמה הפגיעה בזמנים מכבידה עלייך לעומת כמה הערך שאת מקבלת מהתהליך עוזר לך, ממש לעשות רשימה של חסרונות ויתרונות.

זה נורמלי להמשיך להציף ולהביא מולה את הנושא, ולבדוק יחד אם יש דרך שתוכלו לשמר את היציבות שאת זקוקה לה.

[ב פ]

אני בעבר הייתי בטיפול אצל מטפלת מעולה, שעברה איתי תהליך מקצועי ומיוחד

ובגלל הצרכים שלי לא סיכמנו על מסגרת זמנים קבועה

אלא קבענו בכל סוף שבוע – לשבוע שאחריו.

והיא זרמה עם זה.

במבט לאחור, אני לא חושבת שזה פגע ביציבות של התהליך.

אני מאמינה שחלקכן תחלוקנה עלי. זה מה שהיה.

[סירי גולדמן]

ב.פ.למה שנחלוק עליך? ואיך בעצם נחלוק עליך – איך יתכן שאנחנו יודעות יותר טוב לגביך, מה טוב לך עצמך???

אבל גם ברמה העקרונית – ברור שאין חיוב לקביעות, יש בה נכונות מסוימת, עד ומקום של האדם הספציפי שנכון לו אחרת – שם ודאי היא נדחית מפניו. הרי כל כולה נועדה עבורו ואיך יתכן שהיא קודמת לו?:)

ומיכל, לגבי השאלה שלך, הייתי מחלקת את זה לשניים: חוסר הנוחות הטכנית, והאיכות הטפולית.

מבחינת חוסר הנוחות הטכנית – רק את יכולה להחליט כמה זה משמעותי לך או לא, קחי את זה כמו הליכה לחוג / רופא שיניים / שיעור כושר וכד’, שאין בו קביעות – כמה העדר הקביעות מפריע לך לעומת התועלת שאת מרגישה שיכולה לקבל שם.

מבחינת האיכות הטיפולית – המהות של הצורך בקביעות היא בין השאר יציבות ומניעת סיכון לתחושת דחייה וכד’. ברגע שאת מודעת לכך שנושא הזמנים הוא לא מולך אלא נושא שלה – את יכולה, אם את רוצה, ליצור הפרדה, שתאפשר לך לקבל ממנה את מה שאת כותבת שיש שם, ולא להיפגע מהמשמעות ש(היתה) עשויה להיות לזה – כי היא לא.

אם תחליטי ללכת על זה תרוויחי על הדרך עוד מתנה ענקית – יכולת הפרדה, בין מה שקורה לבין המשמעות שלו, ובין הסיפור שלך לסיפור של האחר – מתנה אמיתית שעובדים עליה קשה:)

המון הצלחה במה שיתאים לך!

[michalbar]

סירי תודה!

תמיד התשובות שלך כאלה מדויקות ונכונות

רק נקודה אחת – כרגע אני באמת מרגישה חווית דחיה חזקה בכל כזה בלגן

זה מציק מציק

וכל זה על אף שבשכל אני יודעת שזה לא אישי נגדי בכלל בכלל

איך באמת אוכל ליצור את ההפרדה הזו?

[סירי גולדמן]

תודה על הפרגון מיכל:)

ולגבי איך ליצור את ההפרדה – לא עובדים עליה אלא על החוויה, וההפרדה נוצרת מאליה.

אולי קצת כמו תינוק שנולד – והשלייה כבר נפרדת מעצמה:)

אם החוויה הקשה שלך שם היא חוויה של דחייה, זו החוויה שצריכה עיבוד: איך זה מרגיש לך, מה זה עושה לך, איפה בגוף את מרגישה את זה, מתי עוד הרגשת ככה – לאו דוקא בסדר הזה של השאלות, סתם מניחה כאן כל מיני שאלות שיכולות לעזור לך לחקור את הרגש,

והשאלה המכריעה בדרך כלל, ודוקא לכן חשוב לשאול אותה בהמשך – ממתי הכי מוקדם את יכולה לזכור את ההרגשה הזו, מתי חווית אותה לראשונה – או על כל פנים מתי בגיל צעיר מאד פגשת אותה (כיון שכל דבר שאנחנו צריכים ללמוד על העולם למדנו אותו בד”כ עד גיל 6 ואפילו פחות מכך, אחר כך אנחנו מרחיבים ומעמיקים את הלמידה אבל הלמידה הבסיסית כבר קיימת, כמעט תמיד).

מול המקום הזה, הכי ראשוני של החוויה, צריך לעשות עיבוד וריפוי של הטראומה (הרגשית, הכאב שחווינו – לאו דוקא טראומה במובן הרחב שלה כמובן), למשל – באמצעות תמיכה שלך בילדה הקטנה שחוותה את הדחייה, אבל זה כמובן אמירה מאד כללית, אולי יש כלים שאת מכירה מהעבר ששמשו אותך לעיבוד חוויות אחרות ותוכלי להשתמש בהם גם כאן.

וכשהכאב עובר עיבוד פתאום אנחנו מגלים כמה דברים השתחררו על הדרך. בין השאר- כל האנשים סביבנו שהדהדו לנו את החוויה ואנחנו יכולים לשלוח לדרכם, פתאום.

יצא ארוך, מקווה שלפחות יהיה לתועלת:)

בהצלחה!

[michalbar]

כל מילה!

קראתי כמה פעמים, הפנמתי, את שליחה טובה!

ממליצה לכל מי שעוקבת אחרי הדיון הזה לקרוא את הפוסט הזה לעומק

הוא שופך אור ונותן על קצה המזלג הכרה מהו תהליך…

תודה רבה מאוד!

[סירי גולדמן]

תודה מיכל:)

[שבי לב]

שאלה לא כ”כ קשורה

מה זה סטינג?

היא מדברת על זה המון בטיפול ואין לי מושג על מה מדובר!

[ב פ]

תודה סירי על תגובתך

חני, לשאלתך – “סטינג” בהקשר של פסיכולוגיה, הוא הכינוי למסגרת הטיפולית הקבועה, הכוללת את זמני הפגישות, המקום, סידורי הישיבה, והגבולות הרגשיים והפיזיים בין המטפלת למטופלת.

[michalbar]

אז אני פתחתי את הדיון הזה לפני למעלה מחצי שנה
ואני היא זו שבכאב רב ובתחושת שליחות אמיתית מעלה פה משהו שכתבתי בימים האחרונים
אני מעלה הזה כמסר עמוק מהלב וכהמלצה לזהירות לכל אחת אבל כמובן – ממליצה על סלקטיביות והפעלת שיקול דעת נכון לגבי החלטות על ההמשך, זה רק בא לעורר נקודה למחשבה:

לפעמים, לפעמים יש נורות אדומות בחיים, שמאותתות, מזהירות, ואם אתה חכם, ערני, זהיר – אתה יודע לשים לב אליהם, ללכת, להתייעץ, לחקור, לבדוק, לשקול, פשוט לבחור.

אבל לפעמים, לפעמים הנורות אינם, זה לא שהן לא נדלקות או מהבהבות, הם פשוט אינם,

הכל זורם טוב, חלק, רגוע, עדין וטבעי ואין שום סיבה בכלל לבדוק או לחשוב או לחקור, וכזה הוא הסיפור שלי…

הלכתי לטיפול.

הייתי אחרי טיפול של חודש וחצי אצל מישהי שהדליקה לי את כל הנורות האדומות, ובבטחון ידעתי שהיא טועה, שהיא מזלזלת בסטינג בסיסי ושהיא לא למדה טיפול כמו שצריך, אז בבטיחון, לא סותר את הכאב, קמתי ועזבתי

אבל הייתי באמצע תהליך פתוח, עם הרבה כאב וחיפשתי להמשיך

הפעם בררתי, רציני, חזק, יסודי, עד שמצאתי

בתחילה לא היה זמן קבוע כי זה היה מהרגע להרגע ולכן כל שבוע תאמנו מחדש

זה דווקא היה לי נח ומאוורר

ופעם אחת, כשלא הסתדרו לנו הזמנים בשום אופן – היא הציעה לי לבוא אליה הביתה ואני, שהסתקרנתי לראות את הבית – דווקא קיבלתי את ההצעה, שהוותה תקדים—–

התחלתי את התהליך חוששת, בודקת, לא נתתי אמון עוור, הרי נפלתי כבר פעם אחת

עברו להם כמה שבועות טובים ואפילו חודש חודשיים, הטיפול התקדם יפה, דנו לעומק בכל מה שצרך דיון וברור והתקדמתי בסך הכל, בצורה אסופה

ולא, לא נדלקתי מייד, הגעתי שקולה ומחושבת והיא מצידה היתה עדינה, זהירה ואחראית מאוד שבוע אחד התחלנו גם לדבר על הקשר שלנו, קשר מטפל מטופל, זו היתה פגישה קצת קשה, חשופה, שבסופה היא הסבירה לי שהקשר שלנו כאן הוא מעבדה למה שקורה לנו בחוץ עם קשרים ולכן אנחנו נחקור אותו ונלמד ממנו הרבה.

היא צדקה, קראתי הרבה אחרי הפגישה הזו וראיתי שהיא צדקה

ומהפגישה הזו יצאנו לדרך קצת אחרת, פגישות ושיחות שבהן הקשר שלנו היא הנושא המרכזי

ושם, בשקט בשקט, בלי שהיא שמה לב ובלי שאני שמתי לב – משהו התחיל להשתבש, לצאת מהסטינג הקבוע והאחראי

היא אהבה, אהבה אותי באמת, היא לא מלאך וגם לה השיח על הקשר שלנו נגע,

אני מצידי הרגשתי כל שבוע שהחלק הזה, הילדי והרך, הינקותי, פשוט נמס אצלה בחדר, היא היתה עדינה וזהירה אבל כל כך רגישה וחמה ואמפתית באמת, לא מתוך שרלטנות! אלא רק כי היא כזו אימהית וטובה ורצתה כל כך לעזור ולהיות שם…

וככה, בכלל בלי לשים לב, הקשר שלנו נכנס למערבולת של תלות, למעגל אינסופי של אהבה ורצון להושיע ולהיות שם בשבילי, והלב שלי נשבה בקסם הזה, החיים שלי התחילו ונגמרו בה, חייתי את חיי דרך מסך, דרכה בלבד, אהבתי אותה בעוצמות שלא ידעתי שקיימות בי והשתוקקתי אליה בכל שניה ושניה במהלך השבוע וזה היה קשה, ומתיש, וכואב….

במקביל היא היתה אחראית, באמת, שמרה על מרחק נדרש בטיפול, וניסתה להוביל את התהליך למקום אסוף ומקצועי, והיא הרבה גם הצליחה! הגענו לתובנות מדהימות ומחכימות ומלמדות, עשיתי אינסוף עבודה עם עצמי ולמדתי על עצמי, על טיב הקשרים שלי ועל מה שמנהל אותי – לעומק

ולכן – לא היו שם נורות, בכלל.

מצד אחד רק התקדמתי, למדתי ועובדתי,

אבל מצד שני?

מצד שני היתה בתוכי ילדונת קטנה שהשתוללה במשך כל הזמן בלי להרפות, השתוקקה לחיבוק, לקשר אמיץ ואוהב יותר, וככל שהטיפול התקדם הפנטזיה יצאה מפורפורציות, נגסה בכל פה והטריפה את דעתי

תוסיפו לה, לפנטזיה הזו, זמן לא קבוע בשבוע, כמה וכמה שיחות של תאום המהלך השבוע, פגישות פה ושם בסלון הבית, איחורים ושיתופים קצת מעבר, והרבה מאוד בלגן – שלא הדליק לי שום נורה – כי הרי כל כך התקדמנו והיא כזו עדינה וזהירה ואחראית ושומרת והיא כל הזמן מספרת לי שהיא לוקחת את התכנים שלי להדרכה ומשתפת אותי במסקנות מההדרכה – מה יותר אחראי ושקול מזה?

ותוסיפו לה, לפנטזיה, את ההתמסרות האינסופית שלה, את הרצון להושיע ולהיות שם ולעלות על קצה חוט, לנצל כל רגש שפתאום מופיע – ולעבד אותו, גם אם זה במייל וגם אם היתה פגישה השבוע….

ונכנסנו לדרך אל חזור

לא הצלחנו, שתינו, לקחת אחורה, לעצור, לבדוק מה הלאה, אהבנו, באמת! כמעט אהבת אם ובת…

בסוף, בסוף זה הגיע, הסוף העצוב

פתחנו נושא רגיש מאוד, נושא ששנתיים היה בטאבו, יצאתי מהפגישה כשאני סופרת חלקיקי שניות לפגישה הבא, מחזיקה את עצמי כל השבוע לפגישה הבאה ויום לפני הפגישה, כשהתקשרתי לוודא שעה – היא הודיעה, כבדרך אגב – שהיא לוקחת חופש, שבוע נוסף, וניפגש עוד שבועיים…

עברתי לילה לבן, לא היה בי טיפת כח עוד לחכות, גם לא שעה, בטח לא שבועיים, באפיסת כוחות אמיתית, ברגע של בהירות וקרבת אלוקים, קבעתי בס”ד תור אצל משהי אחרת, קרה, יציבה ומרוחקת(המליצו לי עליה אי אז מזמן כשהייתי שבויה עמוק בסם האהבה ולא הבנתי איך אפשר לנהל תהליך בקור רוח)

התחלנו תהליך ממוקד, חזק יציב בלי שום סטיה, קבוע, כל כך קבוע.

עברו עלי שבועות מלמדים, שסגרנו פינות, התקדמנו ושמרנו כל הזמן על אוירה מרוחקת ויציבה

במקביל – עדכנתי אותה כמובן מיד.

הייתי תמימה, חשבתי שאני אעזוב לתקופה, אצא קצת ממעגל התלות ואז אחזור לסגור פינות

אבל אז – נבגדתי , בגידה כואבת

היא לא הסכמה לשוחח טלפונית בשום אופן כדי לסגור פינה(זמנית!!) אלא רק שאבוא לפגישה

אבל לא יכלתי לבוא לפגישה, פחדתי על נפש שלי, שמרתי עליה הפעם, חזק.

התחננתי לשיחה שתשאיר לי את הדלת פתוחה – אבל היא התנגדה בכל תוקף, שמרה פתאום על סטינג מכל משמר…

וכאבה לי הסגירה הזו, הרגשתי אשמה, כפוית טובה

היא השקיעה כל כך והתאמצה וככה-לעזוב?!

אז שלחתי מתנה יקרה מאוד מדם ליבי, עם מסר והערכה בלי סוף

היא שלחה הודעה קצרה של תודה ושוב הזכירה שהיא ממתינה לפגישה

אני המשכתי הלאה, אספתי את שברי בזהירות, למדתי להתידד עם עצמי, לאהוב את עצמי, ולהיות המבוגר האחראי על עצמי אבל כל הזמן קינן בי המצפון, האשמה הכפיות טובה

אחרי חודשים של עבודה אינטנסיבית, כשהרגשתי על קרקע יציבה ובטוחה קבעתי פגישה של הכרת טובה, של סגירת מעגל, פגישה שתניח את הקשר הזה במקום חם וטוב

אבל האמת? בפנים בפנים התחבאה לה ילדונת, שרצתה שהאשה האחת והיחידה שהיא האמינה בה –

רצתה שהיא תסגור לה פינה! שהיא תאסוף ותתנצל ותתן מקום לסגירה הטראגית והלא אחראית,

אבל היא – איכזבה

כי היא לא היתה שם, בכלל

היא היתה בבירורים וניסתה להבין למה עזבתי ואני – התאמצתי ושכנעתי אותה שהיא היתה טובה ויש שכר לעמלה והכל כל כך מאיר וטוב

ונפרדנו, היא יצאה מפויסת ורגועה

אבל אני?! אני איבדתי אמון….

ועכשיו, אחרי חצי שנה שהדחקתי – פגשתי אותה ברחוב

היא נגשה מחייכת, שיתפה ודיברה ובכללי – נראתה מפויסת, סגרו לה מעגל

אבל הילדה שבתוכי צרחה, לא מחלה!

ואני, אחרי כמה לילות לבנים, מסתכלת אחורה ויודעת

היה פה קשר כל כך מזיק, כל כך לא בריא וכל כך לא אחראי

ולא היה לי איך לאבחן את זה בתוך התהליך

הוא היה כל כך עדין ואחראי ואסוף

ולכן, אני מתחננת לכל אחת כאן שהולכת לטיפול

תזהרו!!!

גם כשאין נורות אדומות בוהקות!

קל לזהות מטפל שרלטן, פוגעני או מזלזל. הרבה יותר קשה, כמעט בלתי אפשרי תוך כדי תנועה, לזהות קשר שמקלקל מרוב רצון להיטיב.

כשאת נתקלת במטפלת עדינה, אחראית, שהולכת להדרכה ורוצה בכל ליבה להושיע- ודווקא מתוך המקום החם והאימהי הזה, הסטינג הטיפולי נשחק לאט לאט, שינויי הזמנים, המעבר לבית, השיחות בין לבין-כל אלו נחוו באותו רגע כגמישות וכמסירות,

אבל בפועל הם הזינו פנטזיה והעמיקו תלות שהנפש התקשתה לשאת.

טיפול לא אמור להיות סם שממכר ומטלטל את החיים מחוץ לחדר, אלא מרחב מוגן, יציב עם גבולות ברורים שעוזר לנו לחיות את חיינו האמיתיים בצורה עצמאית, ושופך בהירות על החיים,

מנסיון מר ועקוב מדם של שנתיים מחיי שחייתי על סף תהום, עוורת מאהבה

מנסיון חכם וטוב של תהליך ממוקד, רגוע, יציב ולא סוער ששומר עלי ובונה לי מבוגר אמיתי בתוכי, ידידות אמיצה עם עצמי….

[חיה חיה]

קראתי הכול בלי לנשום! עברת כאב מטורף ואת אמיצה שהעזת לעשות שינוי וששיתפת כאן!

ואני ממש מבינה מה שאת אומרת על הילדה ההיא…

אבל אני מנסה להבין, באמת יש עניין בקשר טיפולי, וטראומות התקשרות מרפאים דרך הקשר הבטוח שיש בטיפול.

מטפלת קרה ומרוחקת לא בהכרח תביא ריפוי למקום כזה.

אז איך איך אפשר לסמוך על כל מטפלת שהיא אם הקשר שאמור לרפא עלול גם להיות זה שמזיק? איך אפשר למדוד בזמן אמת כל רגע אם הקשר הולך למקום של ריפוי או למקום של תלות? ובאיזשהו מקום לפעמים מתפתחת תלות כזו או אחרת שאמורה להתעמם עם הזמן כשמפתחים בתוכנו את הכוח להחזיק את העצמי והחיים שלנו. וכן, בתחילה לא תמיד יש לנו עדיין כלים להסתכל לחיים בעיניים, לקום מהשברים, ממה שלא קיבלנו מעולם ולהרגיש אהבה לעצמינו, כוח לנהל את החיים מבחירה והשלמה. הרי אם היינו מצליחות לעזור לעצמינו לא היינו הולכות לבקש עזרה…

נשארתי מבולבלת וחרדה מאוד!! אני גם ככה אחרי טיפול מזיק (הזה עם האורות האדומים… לקח לי זמן להאמין להם:() ועדיין לא מסוגלת לתת אימון במטפלת הנוכחית שלי (מוסמכת עם הדרכה קבועה, עם המלצות)

ואחרי כזה פוסט אני בכלל מרגישה חרדה שאני עלולה להתנדנד שוב, ההבנה שטיפול הוא מסוכן לא פחות ממועיל (אולי יותר?) גורמת לי לתהות אולי זה משחק מסוכן מידי, ומה שלא יהיה, עדיף לוותר עליו??

[michalbar]

תעני לעצמך:

היא עברה הכשרה מספקת?

יש לה נסיון טוב?

היא מודרכת?

וגולת הכותרת – היא שומרת על סטינג נכון?

יש זמנים? גבולות? מיקוד? אחריות? מרחק בסיסי נדרש?

שחררי….תני לעצמך לפרוח ולעבור תהליך מרפא

[מירי רוט]

הנזק של הפרת הסטינג המקצועי

לא שווה את התועלת של הטיפול

יש חוקים מאוד ברורים בטיפול דינאמי

מטפלת שיש לה בעיה עם זמנים

שתתפטר בבקשה מהתפקיד הזה

טיפול חייב להיות מדויק

מבחינתי זו נורה אדומה שצורחת לי סכנה……..

וכן כל הפרה של חוקי האתיקה המקצועיים

מסכנים את נפש המטופל

[michalbar]

כל מילה.

הבעיה היא שכשאת מגיעה בתמימות לטיפול, בלי רקע מקדים ובלי חשיפה עמוקה מידי לעולם הזה – זה בעיה
ידעתי שצריך סטינג, השתדלנו לשמור עליו

אבל לא ידעתי כמה זה כל כך קריטי!!!

[אמונה – הנחיית קבוצות בדרמה]

וואו.

כמה כואב.

וכמה עצוב להרגיש את הבלבול הזה יחד איתך,

לא להבין מה נסגר.

בכל אופן,

ניכר שעברת תהליך עמוק עם עצמך,

עיבוד, ויצרת מקום בטוח לעצמך.

תודה על השיתוף החשוב הזה!

המון כח בהמשך ובכלל 🥲

[michalbar]

💝

[גילי. מ.]

אמהל’ה מיכל!!!

את מדהימה—

תודה על השיתוף….

הוא חשוב בשביל כולנו אני בטוחה…

בשביל כל קשר – לדעת לשמור – על מסגרת ועל עוגן….

ועל שזה לא יהיה מידי וטו מאצ קרוב….

שנצליח … כולנו.

מיכל – מעריכה ממש…

נגעת עמוק!!

[michalbar]

תודה…💝

[טובה אבן-צור]

שלום,

אשמח לשמוע נקודת מבט מקצועית.

הגעתי לטיפול לפני למעלה מארבע שנים בעקבות מצוקה נפשית קשה שהתבטאה בכפייתיות משמעותית.
במהלך השנה הראשונה חל שיפור דרמטי, והסימפטומים שבגללם הגעתי כמעט נעלמו לחלוטין.

לאחר מכן הטיפול הפך לעמוק יותר, וניסינו להבין מה עומד בשורש המצוקה. בהדרגה נפתחו פצעים ישנים הקשורים לחוויות מורכבות וכואבות מתקופת הנעורים, שנגעו לדמות קרובה ומשמעותית בחיי.

אני נמצאת עם אותה מטפלת לאורך כל השנים. המסגרת הטיפולית יציבה מאוד: אותו זמן, אותו מקום, גבולות ברורים ועקביים, ללא חריגות או טשטוש גבולות. (קורה שהפגישות שלנו חורגות מהזמן הקצוב, ואז אני ממש מתרגשת שהיא נתנה לי מעצמה עוד 10 דקות…)

עם זאת, אני מרגישה כלפיה קרבה רגשית חזקה מאוד. אני חושבת עליה הרבה בין הפגישות, מחכה למפגשים, רוצה למצוא חן בעיניה, ולעיתים אפילו מרגישה רצון להידמות לה. (במודע או שלא במודע מתלבשת לאט לאט יותר בסגנון שלה)
אני חווה ממנה הרבה אמפתיה, אכפתיות וקבלה, ונוצר בינינו קשר של אמון עמוק.

יש תקופות שבהן הקשר הזה נוכח מאוד ואף מטלטל אותי רגשית, ויש תקופות שבהן הוא רגוע יותר. לצד זאת, אני מרגישה שהטיפול עוזר לי בצורה משמעותית ושחלו בחיי שינויים עמוקים וחיוביים בזכותו.

לאחרונה עלה בי פחד: האם עצם העוצמה של הקשר למטפלת מעידה על בעיה בטיפול? האם העובדה שאני עסוקה בה כל כך היא סימן לתלות לא בריאה, או שזו יכולה להיות תופעה מוכרת בתהליך טיפולי עמוק?

אני אישה בוגרת, מוצלחת, עוצמתית, נשואה ואם לילדים, ולכן לפעמים אני תוהה האם העוצמה של התחושות האלה “נורמלית” או שמא היא אמורה להדליק נורה אדומה.

אשמח לשמוע מחשבות מקצועיות.

ותודה לך מיכל על העלאת הנושא הכ”כ רגיש ושברירי הזה.

[מירי רוט]

טיפול הוא משהו שצריך להסתיים

עוברים תהליך וגדלים

במהלך הטיפול יתכנו תקופות מטלטלות מאוד

ותחושות לא מוכרות

וזה בסדר

את מדברת על תקופת זמן ארוכה מאוד

ואני שואלת את עצמי אם לא הגיע הזמן לסיים

אכן יש מקרים מסויימים ש4 שנים הוא לא מספיק

ו10 -12 שנים הוא נורמטיבי וזה מדובר על מקרים פוסט טראומטיים שונים

כפייתיות חרדות מצוקות שונות והליכי נפש אמורים לקחת באזור שנתיים

כדי להבין מה קורה איתך

קחי הפסקה יזומה של חודש

ותראי מה קורה איתך

לעיתים כשמתרחקים מקשר מסוגלים לראות את מה שקורה מהצד

האם יש תלות, האם זה קשר בריא, האם את באמת זקוקה לה עדיין,

קחי את זה כדימוי של בית חולים

באים חולים, מקבלים טיפול, מאושפזים לתקופה , ומקבלים מכתב שחרור

תחשבי שמגיעה אישה לבית חולים ולא רוצה ללכת הביתה

יש אוכל, יש נקיון, יש מיטה, כל היום בודקים לה לחץ דם , יש ביקור רופא כל בוקר

למה ללכת הביתה???

[טובה אבן-צור]

תודה מירי על התשובה.

אכן, מדובר בפרק זמן משמעותי

חייבת לציין שהוא לא רצוף, חגים, חופשים, לידות

הפסקות יש מפעם לפעם, אמנם לא מבחירה אלא בתקופת חגים, מחלמה וכד’

אני כן מוצאת את עצמי מחכה כבר לחזור לטיפול, אבל מסוגלת לחכות ולהיות עם עצמי ורגשותי.

אנחנו בהחלט לקראת סיום, אבל הסיום מתארך,
דוקא כשמסיימים אני יותר מעיזה לפתוח נושאים חדשים או להעלות שוב דברים כואבים שדברנו בעבר ואני רוצה ליטוש נוסף.

ובאמת, משהו שמאד מטריד אותי אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו
איך מסתיים טיפול ממושך כ”כ?
ביום אחד אומרים שלום וזהו?

זאת פרידה אכזרית ממש

מצד שני לשמור על קשה קלוש גם מרגיש לי לא נכון לנפש

[שולמית אורלנציק]

מיכל טלטלת אותי ממש…

וטובה יקרה!

מה שמיכל כתבה לא אמור להפחיד כל מי שיש לה מטפלת אמפטית ורגישה שהיא ממש אוהבת אותה…

למיכל שעברה כזו חוויה קשה, התאימה הקיצוניות השנייה

ללכת למטפלת קרה ומקצועית

אבל, ויש פה אבל גדול

לא כל מטפלת שמתנהגת באכפתיות, בחמימות ובצורה לבבית

הופכת למסוכנת

אחרי הכל מטפלות אלו נשים שאלו הם התכונות שהובילו אותם לבחור במקצוע הזה

מה שמיכל כתבה, בא לעורר ולהיזהר אך לא להכליל ולהפחיד.

טובה יקרה, מתוך מה שאת מתארת, נשמע שהמטפלת שלך אחראית ומקצועית

תמיד כדאי להיות עם יד על הדופק אבל לא לחיות בפחדים וחשדנות מוגזמת

אומנות האיזון………..

[טובה אבן-צור]

תודה שולמית

ניכר שאת מהאנשים שבחרו ללמוד את זה ועם תכונות האופי המתאימות.

[michalbar]

כתבתי מדם ליבי את הפוסט הזה

חס ושלום לא כדי לעורר חרדה

אלא כן כדי לעורר שימת לב

לא כל מטפלת חמה וטובה היא מזיקה!!! חד משמעית!!

ולא כל שיח על הקשר הטיפולי הוא מסוכן!!! חד משמעית!!

אבל אני חושבת שאם את מרגישה שהמושיעה היחידה שלך בעולם זו המטפלת

שאין לך את הכלים לעזור לעצמך בלעדיה(גם בתלות – היא טובה עד גבול מסוים, כן! את אמורה לחיות חיים טובים ויפים בין הפגישות)

ואצלי – ההדרכה נכחה קצת יותר מידי

התלות לא דוברה,

ולחילופין – אם את יודעת שההכשרה שלה היא קלינית ומעולה,

שהיא שומרת על הסטינג המקצועי שהוכיח את עצמו שוב ושוב כמה ששומר על הנפש מלהתפרק בתהליך טיפולי

אז אם בתוך המסגרת יש תלות סבירה מדוברת ומאוזנת,

יש שיח על הקשר – ברמה החוקרת ולא ברמה האוהבת

אז…. לחיים ולשלום

ולפעמים – גם אם דברים כן קצת גולשים, וזה הגיוני – עדיין יש את המקום והאפשרות לדבר עליהם ולנסות להחזיר אותם למסלול

מה שלא קרה אצלי לצערי(ניסיתי….)

וכן, אפשר לאהוב מטפלת ואפשר לאהוב מטופלת

אבל אסור!!! שזה ינכח בקשר, שזה ינהל את הקשר

זה לא קשר חברי!!

[michalbar]

ומוסיפה עוד משהו

הגעתי אליה מתוך מקום בריא וטוב
עם סביבה יציבה וחזקה והרבה כח
לא היתה פה איזו דרמה מיוחדת ולא סיפור חיים קשה שהכריח אותה להתערבב עם זה

הערבוב היה תולדה של קשר ואהבה

וזה דיוק שיוכל להוות הפרדה בין מה שקרה אצלי לבין מה שקורה עם אחרות
אני כן אשמח מאוד לתגובות מקצועיות כאן בפורום

@chanabinn

@shirabar

@SIRIGOLDMAN
ועוד…

לא רוצה שזה יגרום לאף אחת להתבלבל ולחשוש
אלא כן לזהירות

kedemcenter.co.il

העמוד לא נמצא - קדם

שירה בר website description

[דינה רייכמן]

הסיפור של מיכל נשמע כואב. אני לא יודעת מה באמת קרה בסיפור הזה שככה זה הסתיים, אבל הנושא של סטינג לא מסודר מצד המטפל (שזה שונה ממצב בו המטופל מנסה לשנות את הסטינג) לא ברור לי.

לעומת זאת את טובה מספרת משהו אחר לגמרי. את מתארת טיפול שמיטיב איתך, מתנהל בצורה יציבה (אם הבנתי נכון).

צריך להבין שתלות היא המצב הראשוני של כולנו, כולנו חווינו את זה בחודשי החיים הראשונים שלנו. ובטיפול הרבה פעמים עולים רגשות עמוקים ראשוניים, בוודאי יתכן שתתעורר חוויה של תלות ושל כמיהה לקרבה עם המטפלת, רגשות של היקשרות. זה חלק מהתהליך המרפא, לפחות בטיפול דינמי. וכשזה מתעורר בלב של מטופלת זה לא שהיא יכולה לצוות על הלב להפסיק להרגיש בין הטיפולים. אני ממש לא יודעת לומר כמה זמן כי הקצב האישי של כל מטופלת הוא כל כך שונה… וגם עומק הכאב שכל מטופלת חווה שונה מאחת לשניה.

זה יהיה חבל אם בגלל מה שנכתב כאן נשים שחוות טיפול מיטיב יתחילו להסיר אמון.

אני מנסה לחשוב איך הייתי מנסחת את ההמשך: מה אם כך האינדיקציה. ואני מנסה לנסח לעצמי את הדברים ולא לגמרי מגובשת בהם, ואולי מישהי תוכל להמשיך ולדייק יותר טוב את ההבדל בין תלות בריאה שהיא חלק ממש חשוב בהתפתחות הטיפול, לתלות מזיקה.

יש לי כמה מחשבות, לא מעובדות. בגדול אני חושבת שזה תלוי מה קורה למטפלת ואיך היא מתנהלת.

1. חוויית התלות יוצרת אצל המטופלת רצון להזדהות עם המטפלת. זה טבעי. יחד עם זאת הייתי בודקת, האם מצד המטפלת יש מרחב למטופלת להיות היא, שונה מהמטפלת? לחשוב אחרת? לא להסכים? לכעוס? להתלונן? להאשים? או שהיא יוצרת על המטופלת לחץ שאם היא “תיפרד” היא עלולה לחוות ריחוק מצד המטפלת? ושוב, יתכן שבמציאות יהיה קשה להבחין אם זה בגלל מה שהמטפלת יצרה בחדר או שהמטופלת עצמה היא מישהי שקשה לה לבטא כעסים עימותים ואי הסכמות, ואז הלחץ הוא בעצם פנימי שלה

2. האם המטפלת שומרת על סטינג בריא? אני מנסה לחשוב מה ההגדרה לזה וקצת מתקשה, כי אני יודעת על מטפלות טובות ומצוינות שלפעמים כשעלה צורך אצל המטופל הם הציעו למטופלת להעלות את תדירות הפגישות או איפשרו פגישה חד פעמית להקל על המטופל שכרגע נזקק מאוד, וקשה לי לנסח במילים מה ההבדל בין לזה לבין התנהלות לא מבוקרת. מה שברור שזה צריך להיות מדובר ומתוך מקום מאפשר ומוסבר ולא ממקום לוחץ. וזה גם משהו מוסדר ומבורר ולא סתם שיחות לא נגמרות במהלך השבוע וכד’. כשיש חריגה עקב נסיבות מסוימות זה יהיה ברור שזה בגלל זה ואחר כך חוזרים למשהו מוסדר ויציב (בתדירות שהכי מתאימה לטיפול הספציפי). לזה חותרים כל הזמן. ולא מקבעים את ההפרות והחריגות באופן שזה יוצא משליטה. אני חושבת שההערכה של הסטינג היא בעיקר שיש איכות חוויה של סטינג מנוהל, ומוחזק, גם אם לפעמים מתגמש ביחס לצרכים. ולא נגרר באופן לא נשלט, מה שיוצר בהלה, ובצדק.

3. הדבר שחשוב זה שבעצם כל מה שקורה משרת את הצורך של המטופלת (משרת את הצורך זה לאו דווקא מילוי כל משאלותיה, כמובן) מתוך הקשבה למטופלת ולמה שהיא מביאה. ולא את הצורך של המטפלת. יוצר בטחון למטופלת ולא מרגיע את החרדות או הלחצים או הקשיים של המטפלת. זה בעיניי עיקרון יסוד בהיררכיה של הטיפול. יתכן שהמטפלת תטעה בהערכת הצורך של המטופלת, אבל הטיפול לא אמור “להרגיע” ו”לעשות טוב” למטפלת.

[דינה רייכמן]

אולי יש מקום להסביר את חשיבות הסטינג. ככל שהרגשת התלות והנזקקות של המטופל יותר גדולה, ההקפדה של המטפל על הסטינג יותר חיונית. תחשבו על תינוק. מה נותן לו את הבטחון? הוא נמצא עם אמא, אמא מאכילה אותו והכל טוב. ואז אמא הולכת. אבל הוא יודע שעוד מעט היא תבוא, ככל שהזמן מתקרב, והבטן מתחילה לקרקר, הוא כמה יותר ומחכה יותר, הוא מרגיש השתוקקות וציפיה ואולי אפילו כבר קשה לו לחכות – אבל אם הטיפול עקבי אז הוא יודע בתוכו שאמא תיכף באה. אז הוא אכן בוכה וקורא לאמא, ואולי מרים את הקול כדי שהיא תבוא יותר מהר כי כאמור אין לו הרבה סבלנות, אבל זה בכי תקשורתי של הבעת ציפיה ולא היסטריה אמיתית. הידיעה הברורה שאמא תבוא מחזיקה אותו. תארו לעצמכם אמא שפעם נענית ופעם לא. פעם נותנת ארוחה ופעם לא…. איך הוא יכול להיות רגוע? הוא הופך לחרד וכל הזמן עסוק בשאלה: יהיה אוכל או לא? מהחיים הבוגרים אפשר לחשוב על מלון שהארוחות בו צפויות. אז אחרי הארוחה יתכן שימשיכו לדבר כמה הארוחה היתה טובה, ואפילו להתגעגע לארוחה הבאה. כשמתקרבת שעת הארוחה הבטן מקרקרת וכבר מסתכלים בשעון מתי יגיע הזמן. אבל יש תחושת בטחון כי ברור שכשיגיע הזמן תהיה ארוחה. מה יקרה אם המלון כל רגע ישנה את זמני הארוחות? יקבע שעה ובסוף ידחה אותה? יפתיע פתאום ויקדים את הארוחה הבאה בשעתיים? על הארוחה הבאה ידלג… וכו’? אי אפשר יהיה לסמוך, והרגשת המצוקה תתעצם. אז האורחים ישבו כל היום ליד חדר האוכל כדי לא לפספס… הם כל הזמן יהיו עסוקים בארוחות לא מתוך השתוקקות ואפילו לא מתוך חסר או רעב (יתכן שהם היו רוצים יותר ארוחות ביום) אלא מתוך לחץ מזה שלא ברור כמה ומתי יהיה….

בטיפול עולים רגשות של תלות עמוקים וראשוניים, והגיוני שהם מעסיקים מאוד ומשמעותיים מאוד. דווקא בגלל זה, כדי שהתלות לא תנהל את הטיפול באופן לא מבוקר, חשוב הסטינג. הסטינג מסדיר את הקשר, מייצב אותו. הוא שומר מפני התנהלות לא מבוקרת מצד אחד, ומאפשר לחוות את רגשות התלות בצורה בטוחה יותר, מתוך ידיעה שהארוחה הבאה תגיע, ובזמן, בעזרת ה’. וכשיש חריגה, בגלל כל מיני נסיבות (בסוף כולנו בני אדם), הטיפול מאפשר הכרה ומקום להביא את הכשל, לעבד את התסכול, חוסר הנוחות או הבהלה שהחריגה הזו יצרה.

[michalbar]

כל מילה

כל מילה

כל מילה

חושבת שדייקת את המקרה שלי…

כי היתה עבודה והתקדמות ותהליך ותלות שיכלה להחכים אבל הכל היה כל כך לא תחום, עד השבירה….

[שירה בר]

שולמית ודינה, מסכימה איתכן מאוד.

מירי, מניסיון. לפעמים כפייתיות היא רק כפייתיות ואז העבודה באמת יותר ממוקדת. אורך הטיפול תלוי פעמים רבות במשך הזמן שבו נוכחת הכפייתיות ועד הפניה לטיפול, וגם האם יש בנוסף טיפול תרופתי.

פעמים רבות כפייתיות יכולה “לשבת” על טראומות, ואז יש צורך גם בטיפול עומק (לצד, לפני או אחרי טיפול CBT לכפייתיות).

לגבי אורך טיפולים: הגישה שלי היא שלכתחילה לא צריך להגביל אורכי טיפולים, ואני לא מדברת רק על הקליניקה, ששם יש למטפל כביכול (או אולי לא רק כביכול) אינטרס להמשיך את הטיפול, אלא גם במסגרת הציבורית שבה אני עובדת, שלשמחתי עדיין מאפשרת גם טיפולים ארוכים במקרים מסוימים. היו לא מעט פעמים שעל סמך פגישה אחת חשבתי שיהיה מדובר בטיפול קצר, אך בסופו של דבר היה צורך בטיפול הרבה יותר ארוך. יש פעמים שברור מלכתחילה שהצורך הוא לטיפול ארוך טווח, אולי אפילו כמעט כל החיים.

במידה מסוימת, טיפול הוא כמו שיפוץ, אי אפשר לדעת מראש כמה זמן זה יארך, ולפעמים הוא לוקח המון זמן… מגלים פתאום שצריך להחליף את מערכת החשמל והצינורות, וכו’.

זה לא אומר שלא יכולות להיות הפסקות, אפילו הפסקות משמעותיות גם בטיפול ארוך טווח, מסיבות שונות, בדרך כלל תחושה של המטופל שכרגע הוא מעדיף לעשות הפסקה, אם כי במסגרת ציבורית פעמים רבות המסגרת מחליטה שהגיע הזמן לסיים, ואז למטופל יש זכות לפנות שוב לאחר זמן.

בנוסף, בהחלט היו מקרים, ושוב, לא משנה אם בקליניקה או במסגרת הציבורית, בהם ההערכה המקצועית שלי היתה שהטיפול שניתן עד כה מספיק לשלב זה (לפעמים גם בטיפולים קצרים מאוד) ועמדתי על כך שהטיפול יסתיים.

ומיכל, צר לי מאוד על מה שעברת, ועוד אצל מטפלת שאת אומרת שיש לה את ההסמכה הדרושה. מטפלת אחראית צריכה לקחת את הטיפול להדרכה אם היא רואה שיש דברים חריגים. ובכלל, אני ממליצה לכל מטפלת, לא משנה כמה היא ותיקה, לקחת הדרכות באופן קבוע. זה מה שאני עושה, למרות שאני מעל 20 שנה במקצוע ומדריכה בעצמי לא מעט שנים. וודאי שסטינג הוא דבר חשוב שיש להקפיד עליו, ואני לא מדברת על הוספת מספר דקות בסוף פגישה לפעמים, אלא על שינוי המקום והזמן, הוספת פגישות וכו’. למשל שינוי חדר, אפילו בתוך המרפאה, הוא דבר מאוד משמעותי שדורש התייחסות.

אפילו שינוי של טיפול במגזר הציבורי לעומת הקליניקה. אני יכולה להעיד על עצמי שמעולם לא קיבלתי מטופלות שטופלו אצלי במגזר הציבורי לקליניקה (לאחר שהסתיים הטיפול שהוקצב להן במגזר הציבורי), וגם לא להפך, למרות שהיו כאלו שביקשו ואף קיבלו את אישור המרפאה שבה אני עובדת להגיע אלי באופן פרטי. הרגשתי שזה שינוי סטינג משמעותי שישפיע על הטיפול ושזה לא נכון. במקום זאת, עשיתי מאמצים לקבל אישור להאריך להן את הטיפול במגזר הציבורי (או לקבל אותן מחדש דווקא אלי, אם מדובר בפנייה חוזרת, ואם הרגשתי שנכון שיחזרו דווקא אלי).

בזמן המלחמה היו מטופלות במרפאה (עבדנו מרחוק כי אין מרחב מוגן במרפאה) שלא התחברו לטיפול מרחוק, וביקשו להגיע אלי הביתה. לא איפשרתי זאת בשום אופן. זה באמת שינוי סטינג שבעיניי יוצא מן הכלל במקרים מסויימים, כשאני מרגישה שזה כן נכון. למשל מטופלת שעברה דירה וכעת לא יכולה להגיע פיזית, או בתקופת מלחמה. יש טיפולים שלמים שאני עושה רק מרחוק, כשזה מתאים, ולא תמיד זה מתאים.

[שירה בר]

כותבת את השורה התחתונה בנפרד, שלא תלך לאיבוד בתוך המגילה שכתבתי קודם:

הדבר החשוב ביותר הוא שהדברים יהיו מדוברים בתוך הטיפול, אם בחינה משותפת שלהם. האם ההתנהלות הנוכחית נכונה עבור המטופלת או בכלל? האם המטפלת לוקחת אחריות על החלקים שלה?

וזו היא המלצתי גם עבורך, טובה, אם יש לך ספקות או מחשבות לגבי הטיפול, למה לא לפתוח את זה בצורה כנה ופתוחה עם המטפלת? מטפלת מקצועית אמורה לאפשר ואף לעודד את השיח הזה, בייחוד אם הוא עולה מצד המטופלת.

ושוב, חוזרת על כך שפעמים רבות יש צורך בטיפול ארוך טווח.

לא זוכרת אם כתבתי במקום אחר, אבל לגבי טראומות, נהוג להבחין בין שלושה סוגים:

א. הפרעת דחק פוסט-טראומטית PTSD. טראומה חד פעמית (יכולות להיות כמה כאלו, נניח שהאדם עבר מספר תאונות דרכים, או תאונת דרכים ומחלה, אבל אלו אירועים נקודתיים) שמערבת תחושת אימה ופחד ממוות/אובדן שלמות הגוף, כגון תאונת דרכים, מחלה, תקיפה, פגיעה מ. וכו’.

ב. פוסטטראומה מורכבת complex PTSD, דומה לקודם אבל הפעם זה אירוע מתמשך, שגורם לאישיות וליחסים הבינאישיים להתעצב לפי הטראומה. למשל: פגיעה מ. ממושכת, אלימות בתוך המשפחה, ועוד.

ג. טראומה התפתחותית/התייחסותית: כאן מדובר על אירועים שלא מגיעים לרמת השניים הקודמים, אלא משהו ביחסים שמאוד לא תואם את צרכי הילד. כלומר, הוא נמצא מחוץ לטווח התסכול האופטימלי שכולנו חווים ושחיוני להתפתחות. דברים כגון השפלות, אדישות, ביטול, חוסר שיקוף ותיקוף, חוסר אמפתיה, חוסר רגישות לצרכי הילד, וכד’. כשזה קורה באופן מצטבר, יש טראומה מצטברת. בדומה לטיפות המרובות שעושות חור באבן.

מניסיוני פעמים רבות ב’ ו-ג’ דורשים טיפול של שנים, כי מדובר בטראומה שנכנסה לתוך האישיות ולתוך היחסים, ולכן מדובר בעבודה מאוד עדינה ומאוד איטית.

[טובה אבן-צור]

תודה שירה

עשית לי סדר נעים בלב,

אפשר לומר שעברתי את ב. וג. במשך שנים ארוכות 🙁
מה שמסביר את אורך הטיפול ומורכבותו

[michalbar]

טובה פתחה נושא חשוב כשלעצמו ומבינה את הצורך להתיעץ

אבל חבל לי קצת על הסטיה מהנושא בגללה,

כתבתי כאן מדם ליבי את מה שכתבתי מתוך תחושת שליחות עמוקה לעורר תשומת לב לנקודה מסוימת

שקצת מתפספסת פה במהלך השרשור וחבל.

אז סתם להמלצה להבא – הליך פתיחת דיון חדש הוא פשוט ממש

בואו נשמור על סדר….

[טובה אבן-צור]

מיכל יקרה

דבר ראשון אני מתנצלת שהטיתי מהנושא הכאוב שלך

וניכר שהוא נכתב בדם, יזע ודמעות

מתנצלת ממש.

אני רק רוצה להסביר שגם הפוסט שכתבת היה כהמשך לשאלה טכנית שהעלית לפני חצי שנה אודות “סטינג טיפולי” וזהו גם נושא הדיון,

ולא פתחת דיון חדש ע”מ לשתף במה שעברת,
מאמינה שאם היית פותחת לזה דיון נפרד גם שם הדיון היה מעט שונה.

ולכן ראיתי לנכון להעלות שאלה נוספת באותו הנושא.

בכל אופן אני מתנצלת 🙏

התיאור שהעלית טלטל אותי מאד, ברמה שלא נרדמתי בלילה

מבינה מאד את כאבך, הגבול בין קשר נעים וטוב בטיפול לבין ליפול לאיזו מערבולת חולנית הוא כ”כ כ”כ דק

ואני בטוחה שהנושא הזה הוא הכרחי וממש בגדר פיקוח נפש.

אני גם חושבת שבעצם השאלה שלי, נתנה זווית נוספת על קשר

האם כל חיבה ונעימות היא בעייתית?

איך נדע עד כמה התלות היא נורמלית? (הרי לא יתכן שמשהו בקשר לא ישפיע עלינו)

מעריכה מאד את האומץ שלך להבין שאת בבעיה

לפעמים כשהלב שבוי זה כמעט בלתי אפשרי 💔

שתיהיה לכולנו רק ס”ד והרבה בריאות.

[מירי]

הי מיכל

תודה שהעלית למודעות, זה חשוב מאד!