פיל לבן בחדר

[מרים סולובייציק]

אחד הבנים שלי הלך למטפל במכון מסוים, וישר רצה לספר לו מה הוא עבר, אבל המטפל אמר לו שלא מדברים על זה בפגישה ראשונה אז הילד הלך ונסגר ואם עד אז הוא סיפר לי דברים שהוא עבר ושבשבילם שלחנו אותו לטיפול אז מאז שהמטפל סגר לו את הפה הוא לא פותח אותו עד היום לא מספר לי ולבעלי שום דבר ממה שקורה איתו, ואני נותנת לו ואני לא חוקרת אותו על כלום, זה סיפור כבר של כמעט 10 שנים.

[מירי סול]

אני לא מטפלת ואין לי שום ידע טיפולי, אבל לעניות דעתי זה נשמע כמו שאלה שהתשובה שלה היא: תלוי.

תלוי מי המטפלת ומי המטופלת, האינטרקציה ביניהן עד עכשיו, השלב שבו הטיפול אוחז, הסיבה שבגללה ה”פיל” עדיין לא דובר, אולי אפילו תלוי מה הוא ה”פיל”…

מאמינה שיש עוד “תלויים”. זה מה שעלה לי כרגע.

ונראה לי שחוץ מלדבר על הפיל או להשאיר למטופלת לדבר עליו יש למטפלת אופציה שלישית- לדבר על עצם קיומו בלי להזכיר בפרוש את הנושא. רק על זה שמרגיש לה שיש נושא משמעותי שנוכח ולא מדובר. אם המטופלת בשלה ורוצה היא כבר תפתח את הנושא.

[שיינדי פשקוס]

אני הייתי אומרת שהמטפלת צריכה מידי פעם לומר: שתינו יודעות שיש נושא שעליו כדאי שנדבר כי בשבילו את פה,

אבל כנראה קשה לך לדבר עליו אז כשתרגישי שאת מסוגלת אשמח לשמוע.

ואולי גם מסבירה (הסבר תואם גיל כמובן) שלפעמים כשקשה לנו לדבר על משהו אנחנו דוחות אותו לפעם אחרת, אבל אז בעצם נהיה הרבה יותר קשה לדבר עליו כי כאילו כבר נהיה פחד לגעת בו וכו’

[בת-חן כהן]

תודה לעונות.

אחרי שכתבתי את השאלה היתה לי סיטואציה מעניינת עם מטופלת:
נושא כנ”ל, שכבר הרבה זמן מדובר ביננו על זה שלא מדובר.

השבוע היא עמלה ארוכות לשכנע אותי ואת עצמה שזה משהו שהיה בילדות, והיא כבר ממש ממש אבל ממש לא זוכרת אותו! לכן הוא לא רלוונטי בעליל לשוחח עליו…

זו היתה הזדמנות מצויינת להבין ביחד איתה אילו זכרונות אצלה הם שכוחים באמת, ואילו מודחקים.

באופן כללי אני התחברתי ל”תלוי” שהגיבו פה.

חושבת שתמיד נכון לדבר את זה שיש נושא לא מדובר-השאלה היא העיתוי הנכון.

וכשמניחים את זה שהנושא לא מדובר, בעצם דיברנו עליו כבר. ועוד נפתח אותו מתישהו, כך או כך.

ככה ניראה לי.