תחושה לא נעימה מול מטופל

[רותי בן אדיבה בן אדיבה]

וואו שיינדי איזה שיתוף אמיץ!

מנסה לשים את עצמי במקום שלך

למען האמת יש לי פחות רגישות לעניין אז לא בטוח שאצליח להיכנס לנעלייך

בכל אופן-

לי זה נראה כמו ‘טרנד’ בכיתה שלו, הייתי מאמינה בפשטות לדבריו שהוא רוצה לדעת לעשות משהו כמו הרבה חברים.

אולי הייתי קודם שואלת מי מהחברים שלו יודע? ומה הם עוד יודעים? במה הם אלופים חוץ מלעשות גרפסים?

ומי אמר שזה כזה מיוחד? הייתי מנסה לעורר אצלו סימני שאלה כמו-

אני מכירה כאלה שבכלל לא אוהבים לעשות את זה ואפילו זה מגעיל אותם…, אתה גם מכיר?

בבית יש לך אחים שגם רוצים לדעת? ניסית לעשות את זה בבית, ליד אמא או אבא? מה הם אמרו לך?

פעם התעצבנו עליך כשניסית?

אולי אם הייתי רואה שהצליח הייתי אומרת ש-”הנה הפעם נראה לי הצלחת” , ‘מה זה באמת כ”כ כיף?” ”מה אתה מרגיש עכשיו כשהצלחת?”

אני מניחה שאם הוא היה בודק מולך כמה הוא דוחה הוא לא היה שואל בטבעיות אם הוא הצליח, אלא אם כן בקולו היה טון מניפולטיבי… (ואז יש תוכן ששווה יותר לעבד)

המדריכה שלי לימדה אותי להקשיב גם לטקסט הפשוט בשיחה, להאמין למטופל ולסיפור שהוא מביא איתו ולא לחפש תמיד את הסאבטקסט…

בהצלחה רבה!

[שיינדי פשקוס]

תודה רותי על ההבנה ועל התגובה המפורטת.

בכל זאת נותרה לי השאלה איך אני מתמודדת עם הרגשות שלי?

[מירי רוט]

כמה יופי יש בכנות שלך

אפשר להתבונן בסיטואציה מהצד ולראות אותו כפי שהוא

את הילד החמוד שבשבילו זה שאיפת העל שלו

ובשבילך זה דוחה ולא נעים

ולא לשפוט אף אחד

תפקידך כמטפלת זה להיות שם עם מה שהוא מביא

בלי לרצות להשפיע להוביל אותו למקום מסוים למשל שהדבר הזה הוא לא טוב

כי בכיתה שלו זה סוג של להיט

ואולי הוא לא מצליח להיות שם במרכז

וכשהוא בא לטיפול ואת מאפשרת לו להיות מצליח ויכול

לא משנה איזה דבר הוא הביא. את נותנת לו לגיטימציה להביא את מי שהוא

והוא אחד כזה שלא מגעיל אותו

אני לא חושבת שמתפקידך לחנך אותו על טקט. יש לו הורים

תפקידך כמטפלת להיות עם הצורך הרגשי שמונח מאחורי ההתנהגות שלו

ויש מקום גם לתחושות שלך מול הדבר או הילד ואני חושבת שאפשר להיעזר בקולגות ובהדרכה

כי אפשר מאד להבין את זה שיצאת מותשת. עבדת שם קשה!

אך זה המקום שלך ולא של הילד וזה ממש לא קשור אליו. הוא לא אמור להגן עליך או לרצות אותך או לבדוק האם זה נעים לך או לא. כי את זאת שנמצאת בשבילו והוא לא נמצא בשבילך

[רבקה טייך טייך]

היא בסך הכל שאלה :

מה לעשות שזה פשוט מגעיל אותה ודוחה (סליחה על המילים אבל זה בשביל לפשט את הדברים )

ומצד שני היא יודעת מה היא אמורה לעשות אבל זה פשוט דוחה אותה

איך מתמודדים עם זה????

שינדי הבנתי נכון???????????????????

[מירי רוט]

בסדר רבקי זה היה מאד ברור

זה באמת לא נעים אבל לא כל המפגשים הם כאלה נכון?

וכבני אדם אנחנו נפגשים עם כל מיני … פחות נעימים וכן גם מגעילים מאד. לא כיף בכלל

אפשר לשתף ולדבר ולראות מה יעשה לה טוב כדי לחזור לעצמה

אני חושבת שיינדי שזה ששיתפת ואנחנו מצדיעות לך על היכולת שלך להמשיך להיות שם

אפילו כשקשה

אולי יתן לך קצת כח…

אם את צריכה משהו אחר שתפי

[שיינדי אייזנבך]

שיינדי,

יתכן שיכול לעזור לך ‘מסגור מחדש’.

את יכולה להחליט, שברגע שהוא עושה את הגרבס

הוא ‘הילד של השכן’.

יואו, הילד של השכן עשה גרבס.

(רגע אחר כך הוא שוב מוטי המטופל)

וואו, הילד של השכן מנסה עוד פעם…

זה מרחיק את המעשה משניכם ומקל על ההרגשה.

או מסגור שונה –

להחליט שהקול הזה עוזר לו לפתח ביטחון עצמי.

אה, הוא עוד פעם מתאמן על לפתח ביטחון עצמי.

מצוין. עוד פעם.

אין סוף למה שהדמיון שלך יכול להדביק לקול הזה,

כדי שתוכלי להתייחס לזה בסלחנות ואפילו בשעשוע או בהומור.

[שיינדי פשקוס]

תודה לכל העונות והמעריכות. זה לבד מחזק אותי מאד.

שיינדי אייזנבך, לגבי איך להרגיש מול זה לא יעזור לי לדמיין שזה הילד של השכן,

כי גם הילד של השכן אם יעשה את זה לידי, זה ידחה אותי.

אגב, נזכרתי שיש אצלי אשה טקטית לחלוטין ונעימה וחביבה וגם לא יוצא מידי פעם,

ובכל פעם כזאת אני מרגישה בליעה קטנה בתוכי.

אולי באמת אני צריכה לדמיין שזה בדיוק כמו שתינוק עושה זאת וזה ממש לא דוחה ככה אצל מבוגרים?!

לא יודעת אם יצליח לי.

אבל באמת תודה לכולכן, אני מרגישה שההשתתפות שלכן מחבקת אותי.

[נועה יחיאל]

אני כן הייתי שמה גבולות,

שמתי לב שמטופלת דוחה אותי- מכל סיבה שהיא,

חסר משהו בגבולות-

אם היא כועסת עלי ללא סיבה, מאחרת בחצי שעה, מבטלת ברגע האחרון, מנחה את הטיפול…..

אולי את חוששת ממנו?

זה נשמע הגיוני, בפרט שיש לו קשיים כאלה,

אולי הוא לא קשוב, לא צפוי – זה מפחיד!!

הייתי ממליצה לך לעבוד על הכוח שלך לתת לו גבולות באסרטיביות-

בטוחה שהוא יאהב את זה יותר!!

בהצלחה!!

[רחלי]

שיינדי, התחברתי מאד למקום של הדחיה שאת מרגישה מול המטופל, ותודה שהעלית את הנושא.

גם אני מוצאת את עצמי בסיטואציות כאלו, ולא תמיד יודעת איך להתמודד עם זה.

זה יכול להיות ילד מוזנח שהגיע ישר מהחיידר ובגדיו לא נקיים, או ילד שאינו יודע לקנח את אפו, או שמושך באפו ולא טורח לקחת טישיו וכדו’. ואפילו ילדה שאוהבת להכנס לחדר לפני ולהתחבא וכשאני מגיעה היא מנסה להבהיל אותי…

זה גם יכול להיות מידע שאני שומעת ממטופלת על עצמה, שגורם לי לתחושת דחיה וריחוק.

לפעמים אני מרגישה, שלמרות שלא מתפקידי לחנך, אבל מתפקידי לשקף לו את חוסר הנוחות שאני חשה, כי אולי גם החברים שלו מרגישים כך וגם מסיבה זו הם דוחים אותו או עלולים לדחות אותו.

לגבי המידע שקבלתי מהאשה, איני יודעת איך להתמודד עם זה, כי אלו הבדלי תרבות ולא משהו שניתן לשקף, ועל פי הדרישות הטיפוליות אני אמורה לא להיות שיפוטית, וזה קשה לי.

אשמח לתובנות מהמומחיות שיושבות כאן

[שיינדי אייזנבך]

רחלי, את לא אמורה להיות לא שיפוטית.

כי את כן. נקודה.

אגב,

אני כל כך אוהבת את ‘הנאורות’ של קובעי כללי הפסיכולוגיה

מלפני 100-60 שנה בערך.

זה בערך מקביל לקובעי כללי ‘המשפט הנאור’

מאותה תקופה.

איך הם ניסו ליצור ‘על אדם’.

אדם לא שיפוטי !!!

(הוא שיפוטי במחשבה עוד לפני שהוא קלט שזה קורה)

לא מערבב שיקולים אישיים בטיפול/במשפט !!!

(רק הסנהדרין יכלו להיות כאלה, ובשביל זה היו הרבה כללים מי יכול להיות שם)

בקיצור, המטפל או השופט הם אנשים עילאיים כאלה

שאף פעם לא מערבבים דברים לפי השקפת העולם שלהם,

הם לא כועסים, לא נפגעים, לא דוחים אנשים ולא מרגישים לפעמים דחויים.

היום כבר לא מודרני לחשוב כך…

המסכות נפלו מזמן.

אנחנו קטנוניים. שיפוטיים. לחוצים, מרגישים רגשות לפעמים לא נעימים,

ודוחים את מי שדוחה אותנו – בלב פנימה.

מושפעים מהעבר, מההווה, מהעתיד.

לא תמיד מצליחים ליצור את ההפרדה המתבקשת, אבל מאד משתדלים.

אז רחלי יקרה,

את שיפוטית כי זה הטבע שלך.

את רק צריכה לזהות כשזה קורה,

לשיים את זה, ולומר לעצמך,

אני רוצה לעבוד על עצמי לקבל אותו/אותה עם הדבר הזה שדוחה.

קבלי את החולשה האנושית שלך, תזהי, תשיימי, תעבדי – עם ב דגושה.

בהצלחה לכולנו.