יעוץ אימון והנחיה פולי לינדנבוים
יעוץ אימון והנחיהתגובות הפורום שנוצרו
-
באחיה יש תרפיסטית באומנות מעולה
מקבלים החזר מהקופה
-
אין שום אפשרות למוסד לימודים לאכוף /להתנות טיפול כלשהו.
וגם צו בית משפט- עבודה קשה כדי להוכיח את נחיצות העניין,
טיפול פסיכולוגית /ריפוי בעיסוק-קל מאד להפריח את הצורך בטיפולים פרא רפואיים. רק ע”י אבחון מקצועי- דורש ג”כ הסכמת הורים גם לצפייה ולאבחון !
רק אם המצב קשה מאד מבחינת אי כשירות הורית לגדל את הילד אפשר לנסות התערבות חיצונית
אם יש כשירות הורית, יש עם מי לדבר . בצורה נכונה – מנטרלת התנגדויות
ואז בוודאי שההורים שהילד בחזקתם, ונתון להחלטה- למילה האחרונה שלהם
כמובן אם העניין לא גובל בפיקוח נפש (פיזי ורגשי)
תמיד מועיל הדרכה לצוות החינוכי, ע”י אנשי מקצוע מתאימים – להם לפעמים יש השפעה גדולה על התפתחות הילד, ע”י יחס נכון והתאמת סביבה לקושי הספציפי.
בתפילה על כל הילדים לבריאות גופנית ונפשית
ואם ה’ שם את הילד לאם הספציפית הזו – הוא גם ייתן לו את הכלים להתמודד עם כך.
-
למרות שלא התנסיתי בתחום הספציפי, אני מנסה לדייק את הדילמה- היא מיקדה ש-
זה עיצה שהיא קבלה כדי לא להשאב לרגשות כלפי החיים שלו וכדי לו להחיות את הדמות שלו בחייה.
משמע יש כאן צורך להתנתק רגשי, וגם אם יש קושי כמו קנאה וכד’ (שלא ציינה כך)
אלא “שורף” = אולי כאב, צער, על שהילדים מוצאים שם “אורות” ונתונים שאין ביכולה לתת להם,
כמו כן יתכן שהשיח על החוויה שלהם אצל האב מעלה כל מיני רגשות עם השלכות לא חיוביים,
לכן –
ייתכן שיש צורך ליצור נפרדות,
יחד עם הקשבה והבנה לחוויות הילדים – ללא הסחפות רגשית למערבולת,
בשיקוף בהבנה- כמו שאתן יודעות לא חייבת להיות הסכמה והתחברות לסיטואציה. כמו שכתבתן כאן: עבודה, עבודה…
חשוב שילדים ידעו שאמא היא האוזן קשבת, גם אם לא נעים לה לשמוע,
ילדים צעירים עדיין אסור להם לסנן את הצורך בשיתוף ל- “לא לספר בשביל לא לצער..”
זו עבודה של אמא לדעת כיצד להקשיב לילדים גם אם לא נעים / מעצבן /מאכזב/ כואב לשמוע את מה שאמרו..
ולענות בצורה מושכלת,
מצדיעה לה-
!!!
-
לכל אחד בור משלו, לכל אחד פתרון משלו- שנמצא בתוכו,
את בטח מכירה ויש לך את הכלים, רק שלפעמים כשקשה לנו אנחנו צריכות שיזכירו לנו…
– לכתוב, כתיבה חופשית, אינטואטבית
– כתיבה של אפר”ת
– לשבור תבנית, להחליף “פאזה”
– פעילות טכנית הליכה/ נקיון
– ל ה ת פ ל ל
-
“נמאס לי” לא מאמינה שמטפלת יכולה להוציא מילה כזו על מטופלת, (אני מתייחסת לנמאס לי של מטפלת )
ואם כמו שחנה ביין הקישה להורה, “נמאס לי ” יוצר דחיה איומה אצל הילד, מספיק כשהוא חווה את זה בתת מודע שלו, הוא לא צריך לשמוע את זה.
הרבה פעמים הפרוש של נמאס לי – הוא “קשה לי” “אני מתוסכלת” “מרגישה שמיציתי” נתקעת” וכו’ כו’
בהחלט דורש עיון : מה נמאס???
לפתוח את העניין לא התכוונתי להגיד “נמאס לי ממך” ח”ו ח”ו,
לפתוח שיחה על הטיפול, כמו:
– את מרגישה שהטיפול מקדם אותך?
– באיזו הרגשה את מגיעה/ מסתובבת אחרי הטיפול?
– שמת לב לשינוי שמתרחש?
– את שמחה להגיע למפגשים?
שאלות של FLOW UP/DOWN ואלו שאלות לדעתי, שיכולות להיות גם בפורום פתוח,
שאלות שלכל אמא/ רעיה / עובדת
יכולה להתקל בסיטואציה של “נמאס לי” בכל קשר שהוא, ולשאול את עצמה.
קשרים של “נמאס לי” במשפחה- חייב טיפול/ ריענון /התחדשות, כי משפחה לא מחליפים כמו גרביים..
“נמאס לי”, בטיפול/ בעבודה /קשרי חברות.. ג”כ “מצריך עיון” יחד עם זאת לבדוק אולי באמת הגענו לרוויה?
יש פחות צורך דחוף לעבוד, מעבר לעבודה שמטופלת עושה עם עצמה בהקשר לטיפול,
היא לא צריכה תוספת התמודדות וחפירה ברגשות דחיה של מטפלת.
בוודאי שלעבור עיבוד, חוויה מתקנת, על המקום של “נמאס לי” , מומלץ יותר, טוב יתר, מקדם יותר. מאשר לברוח ולעזוב.
ואני חושבת, שמטפלת ששומעת על תוצאות חיוביות/ שומעת פידבק ממטופלת שהטיפול מקדם אותה, פותח לה ערוצים, תורם ומחזק.. מבינה שהתקיעות היה בחוויה שלה ולא של המטופלת.
המטפלת מרגישה סיפוק, ורצון להמשיך לקדם לתת כלים ולהשפיע הלאה רק טוב, ותחושת הנמאס לי מתקטנת.
בתפילה שנזכה להיות שליחות טובות!
-
2 נקודות-
* בתור מאמנת קרה לי דבר כזה, פעמיים. (שונה מטיפול)
הרגשתי שהגעתי מבחינת המתאמנת ל”מבוי סתום”
לאחר שהעלתי את הנושא ביחס לאימון , (שונה מטיפול) ודיברתי איתה על אפשרות לפסק זמן
אצל אחת- באמת סיימנו בצורה יפה,
אצל השנייה, כן רצתה לסיים סידרה, הגענו להרבה יותר אחרי השיחה ע”כ,
הרגשתי שהמפגשים הבאים היו אפקטיביים יותר,
הכי טוב לפתוח את הנושא, קודם עם עצמי- כמו שטובי כתבה, זה יכול להיות דפוס שחוזר על עצמו
וגם לבדוק איפה זה פוגש אותי / את מי היא מזכירה לי/ דפוסים שלי, כלפי מי..
ואם ההחלטה היא להמשיך , שיהיה ממקום יותר נקי
* לדעתי זה נושא דווקא לפורום פתוח
כדאי שיהיה למטופלות/ מתאמנות מודעות להכיר בכך שלפעמים לה /למאמנת אין תאום .
ויפה שעה אחת קודם..
-
למדתי אצל שרה יונה,
החומר שהעבירה מאד מקיף. נתן לי ידע רחב ומדויק ,
גם לאחר קריאה של חומר רב בנושא, ראיתי שהיא מעבירה זאת בצורה יסודית
המקצועיות מגיעה, כמו בכל דבר, אחרי עבודה והתנסות באופן שוטף
-
למרפאות בעיסוק/ קלינאיות תקשורת או למעוניינות בסטאז’ ניתן להשאיר לי פרטים כאן בהודעה חוזרת או במייל [email protected]
-
מכיוון שלא ציינת את גיל הילד והקושי המדובר אנסה להתייחס בכלליות
אם תרצי משהו ממוקד תפרטי על הקושי. אני מאמינה שהוא לא הילד היחידי בתבל עם הקושי הספציפי.
כשפונים לצוות חינוכי יש להדריך על אתיקה, וגישה נכונה, כלים/ התנהלות חינוכית ספציפי של הצוות מול הילד/ משפחתו/ החברים, להתנהל ברוגע . בלי היסטריה ולחץ , בלי לפחד מהשלכות על הקבוצה, מבלי לחכות לשיתוף פעולה בכלל מהבית ! ללא שיפוטיות מול ההורים בכלל!!
בגילאי מעון- יש אפשרות לייעוץ מפסיכולוגית (שפ”ח) מטעם העירייה- המעונות עברו למשה”ח ולכן יש יותר שת”פ
וכן להתייעץ עם דמויות מתאימות בהתפתחות הילד, הן עוזרות בשמחה.
במידה ויש מדריכה פדגוגית מקצועית, וותיקה. ומנוסה מספיק אפשר להתייעץ איתה -מנסיון לא כולן מתאימות ליעוץ בנושא.
בגילאי הגן /ת”ת ישנה בד”כ גננת שיח /יועץ חינוכי וכד’ וג”כ לראות שהיא מתאימה, מומחית ורגישה. בד”כ יש לה כלים לאבחון לכל ילדי המסגרת- בשוטף, מבלי להצטרך לאישור- על מנת לתת כלים לצוות.
בגילאי ביה”ס יסודי – ישנה יועצת המוסד וכן מורות שילוב
* אם מדובר בבעיה נפשית/ פיזית שהסביבה סובלת מכך, ההדרכה צריכה להיות מקיפה :
מההיבט הטכני – סביבה מותאמת. בטיחותית. תעסוקה, אתגר מתאים, אם זה תחושה/מוטורי/ תרפיה… הקלות במטלות רק אם זה ממש נחוץ. לא לעשות במקומו.
מההיבט החברתי: ליצור מסגרת מכילה ותיווך לחברה- להשתלבות, <b style=”background-color: var(–bb-content-background-color); font-family: inherit; font-size: inherit; color: var(–bb-body-text-color);”>מבלי ליצור סטיגמה של ילד בעייתי, למצוא את השווה , למזער את השונות. <b style=”background-color: var(–bb-content-background-color); font-family: inherit; font-size: inherit; color: var(–bb-body-text-color);”>תיווך מילולי רב, שיח רגשי .
מההיבט החינוכי: המחנכת/ך שתהיה מודל להכלה, כלים להבין את הקושי של הילד , את הכוונה החיובית שעומדת מאחורי כל התנהגות, לא להסחף לכיבוי שריפות אלא להיות המוביל האחראי ע”י תכנון סדר יום קבוע והגיוני לילד הספציפי- שגורם ג”כ ליציבות במכל המישורים ולמנוע אי וודאות והפתעות. להציב אתגרים לימודיים תואמים- גם בגיל הרך אפשרי.
מההיבט הרגשי: הבנה קבלה, הסרת כל ביקורת או שיפוטיות כלפי ההתנהגות. בהתנהגות חריגה יש לתת לילד לספוג את תוצאות מעשיו בענייניות וברגישות- מבלי להכניסו לאשמה אם זה תוקפנות – לתת לו מה יותר חום ואהבה- מגע רך.- לבנים בת”ת ובנות בביה”ס-לצוות החינוכי אסור לתת את המענה במגע רגשי. רק באופן מילולי מעצים. (מילים מחבקות..)
לא לרחם, לא לתת לילד את המקום של “מסכן” . לתת לו תפקידים מעצימים,
גם בגיל הרך אפשר ליצור דמות מובילה וחיובית לילד במסגרת!
אפשר למלא שאלון התפתחות מבלי להעביר רק כדי למקד ולעקוב אם אכן הקושי הוא קושי.
אם יש קושי לשהות בבית כדאי ליצור מקום קבוע אחד. לשהות בזמנים קבועים אצל קורבי משפחה / משפחה תומכת ולהיות בבית כשיש דמויות נוספות היכולות לתמוך בילד,
לעיתים גישה שונה ונכונה, מהדמויות החינוכיות, פותרת המון המון בעיות
תזכי להיות שליחה טובה!
