אולפן סאונד ונגינה מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות
אולפן סאונד ונגינהתגובות הפורום שנוצרו
-
איזה שם מצאת לך. ר’. 😂
-
פרק חדש הועלה.
קריאה מהנה🙃
-
בס”ד
פרק 8.
דקות ארוכות ישבנו בשקט. כל אחת מכונסת בעצמה.
אלפי שאלות סובבו את מוחי, אך נלחמתי בעצמי לא לשאול.
ידעתי כי אם לא שיתפת אותי מעצמך, אז גם עכשיו לא תשתפי. ואינני חפצה בשקר. וגם לא באמת מכובסת.
העייפות החלה להכביד על עיניי. קמתי בשקט מהספה. והתחלתי ללכת לכיוון החדר.
באפיסת כוחות נשכבתי על המיטה, ואט אט עייני החלו להיעצם מאליהן.
*
“תמוש?” קול רך בקע מתוך חלומותי. הקפיץ אותי חזרה אל המציאות.
“איך את מרגישה?” זו אמא. יושבת לידי. מלטפת. דאוגה.
“בסדר, מה השעה?” אני שואלת. מנסה לחשב בעצמי מתי הלכתי לישון. אבל הכול מבולגן לי.
“שבע וחצי מתוקה, ישנת הרבה” היא מחייכת.
“הייתי עייפה, וכאב לי הראש” אני מחניקה פיהוק.
“איפה חלי?” אני עדיין ממצמצת. מתרגלת אט אט לאור.
“היא…..הלכה” היא אומרת בלחש. בטון שהיה זר לי.
“לאן אמא?” אני מתיישבת. מוכרחה לקבל תשובה.
“תמי…..אבא רוצה לצאת איתך הערב כדי לדבר איתך על מה שקורה לאחרונה…בסדר?”
“אה…טוב ” אני עונה. ומרגישה את מוחי קודח ממתח.
ולרגע מרימה את מבטי. פוגשת במבטה של אימי.
במבטה של אישה אחרת.
חוסר השינה זועק מפניה. מעטר את סביב עיניה בעיגולים שחורים.
“אינני יודעת עם מה את מתמודדת אמא” אני לוחשת לה בשקט. על אף שרק שתינו נוכחות בבית.
“אבל תזכרי שתמיד את אמא מדהימה”.
היא מחייכת. מפריחה נשיקה ללחיי.
“תודה תמוש. עשה לי טוב לשמוע את זה ממך”
היא מביטה בי.
ודמעות מציפות את עיניה.
(אשמח מאוד לתגובות שלכן 🙃)
-
צודקת. צודקת. ושוב, צודקת!
עברתי תקופת עומסס הזויה. ולא היה לי רגע לחשוב על זה.(מרוב ייאוש כבר חשבתי לפרוש ולמחוק את הסיפור מפה🙈 )
וכפי שאמרתי את צודקת. ובדיוק היום, ניתן לומר שסיימתי את הפרויקט האחרון שהיה בלוז המאיים:)אז לכבוד המאורע המרגש, אצרף פרק קצרצר😜🙃
-
איזה מדהים לראות את כל התלמידות כאן דלוקות! וכן, אני מסכימה איתן:)
מירב מינץ סקול- מלבד היותו בית ספר ללימוד מוסיקה, הוא בית. בית להגשמת חלומות!
היחס של מירב, לצד המקצועיות, זה משהו שלא פוגשים בכל יום!
הביצועים של התלמידות שלה, כמה רמות מעל הביצועים של תלמידות אחרות! (אומרת זאת אחרי בדיקה רצינית:).
והדבר שהכי מסמל את מירב בעיני – זה הלארג’יות שלה!!!
בקיצור, מתכון מושלם להגשמה חלום במקצועיות ובחוויה! -
מחכה!
-
מתי את מתכוונת לחזור להווה?
-
פרק מדהים!
-
אם צריך עזרה משהו…אני כאן🙃
-
הכתיבה שלך טובה! טובה מידי!
-
ואווו!! מדהים!! קצר וקולע!
-
“מקום לה’ “
“לך אזבח”
“שירו לה’ “ -
אולי בזכות נעמי🙃 אולי בזכות כולכן. החלטתי לעצור רגע את הכול. לשבת ולכתוב.
פרק חדש הועלה!!
קריאה מהנה, ואשמח לתגובות:)
-
בס”ד .
פרק 7.
הרחוב קיבל אותי בשתיקה.
שקל למזכירה, שיחה אחת לאמא. ופתק השחרור היה בידי.
נכנסתי לכיתה, ארזתי את חפצי, ויצאתי ממנה חפוזות.
אף אחת לא טרחה להרים את עיניה לכבודי, עסוקות הן היו בעצמן.
תחושת הבדידות ננעצה בתוכי חזק.
את לבד תמי. זעק ליבי השבור.
אף אחת לא מתעניינת בך.
אף אחת לא רוצה אותך.
אפילו חלי אחותך, שעד עתה שימשה לך כחברת אמת יחידה.
בגדה בך.
דמעות מייסרות החלו לנשור על פני. פורצות אל מחוץ המסכה.
אותה מסכת מגן שעטיתי מול הכיתה. מול הבית.
מול אפרת.
נשברת עתה על הספסל בקצה הרחוב.
וכך בוהים בי השמיים, שותקים.
“תגידו משהו”.
אני מתחננת. דמעותיי הן עדות לתשוקה.
“תגידו שאינני צודקת. תגידו שאני טועה. שהאנושות חפצה בי.
תגידו שאני לא לבדדדדדדד.”
בכיי יצא משליטה. שוטף את כולי בכאב.
אך הם המשיכו לשתוק.
כשהרמתי מבטי אליהם. עיני הרטובות החלו למצמץ בחוסר נוחות.
הייתה זו השמש, שמש מנחמת,
שהגיעה לייבש את דמעותיי.
לחמם אותי מקורה של הבדידות.
דקות ארוכות חלפו,
נתנו לשמש לעשות פעולתה.
פתחתי את תיקי , שלפתי את הבקבוק ושטפתי את פני במים קרים.
כאשר מראת הכיס הסכימה איתי שאני נראית כרגיל, התחלתי לפסוע לכיוון הבית.
*
מהורהרת שבתי הביתה. מלאה בלבול. אך מרוקנת. מרוקנת כל כך.
כמו באינסטינקט לחצתי על הידית. שוכחת שהדלת נעולה.
היא לא.
הדלת הייתה פתוחה.
“מישהו בבית?” קראתי בקול.
“אני” את מפתיעה אותי. יושבת על הספה ובוהה בחלון. מפנה לי את הגב.
“חלי?” אני לוחשת. אוצרת בתוכי את הכעס. העלבון. הדאגה.
“את רואה כאן מישהי אחרת?” את מסתובבת לרגע. מחייכת חיוך קטן. וחוזרת לבהות בחלון.
“איפה היית?” אני שואלת. מודדת מילותיי בקפידה.
“דאגת לי קטנטונת?” את מחזירה בשאלה. כמו מתחמקת באלגנטיות משאלתי.
אני לוקחת נשימה. מתגברת על גל הרגשות שצף מולי.
ומתקרבת אלייך. מתיישבת לידך על הספה.
“כן חלוש. דאגתי. דאגתי המון” אני לוחשת. משפילה מבט. נותנת לך לחוש בכנות. להאמין בה. לאהוב אותה.
את שותקת. אולי מחפשת לי מילים לתשובה.
אינני רוצה בהן. אינני מאמינה להן באמת.
כאב הבגידה עוד נושם בתוכי.
אני מרימה מבטי אלייך. פוגשת במבטך. בעינייך הכבויות.
וברגע אחד מחליטה לאהוב. ללא תנאי.
למרות הכל.
“אני אוהבת אותך” לחשתי לך.
בעוד ידיי עוטפות אותך בשתיקה.
(אשמח מאוד לתגובות בדיון התגובות:)
-
הייי נעמי. תודה על ההתעניינות:)
את האמת אני שואלת גם את עצמי מתי אעלה פרק חדש….פשוט אני בתקופת עומס נוראי ולא כל כך מוצאת זמן, אבל ממש אשתדל בזמן הקרוב למצוא כמה דקות לכתוב ולהעלות פרק חדש. -
אמנם אינני בעלת תואר מטפלת, וגם לא מורה כבודה, אך עונה לך בתור אחת שהוחרמה פעמיים בשנות היסודי (נשמע רע חח אך זאת האמת…)
בשונה מרוב ילדי החרם, שסובלים ממשקעים גם בגיל מאוחר, אני חוויתי זאת אחרת. כלומר בסיעתא דשמיא בלתי ניתנת להבנה, החרם בנה אותי וביגר אותי משמעותית.
וכיום משתדלת לעזור כמה שיותר לבנות שמתמודדות עם אותה חוויה.
בעיניי, החבל הדק המפריד בין הרס לבניה- הוא המילים הנכונות באותם הרגעים. התחושה שמלבד זה שכיתה שלמה מחרימה אותך- יש לך בבית משפחה עוטפת. בסיס ויציבות.
אמנם הייתי ועודני טיפוס שלא כל כך מדבר על עצמו, ולכן במשפחה לא ידעו על זה כלל. רק בשלב שאחרי. אבל ההעצמה האישית התמידית שהוריי סיפקו ומספקים לנו בכל הגילאים – היא זו שעזרה לי לצלוח את הכל וניתן לומר בגבורה.
הייתי קטנה אז. חרם ראשון היה בכיתה ג. והחרם השני בכיתה ד.
אך היום כשאני חושבת על זה בתפיסה בוגרת יותר, אני שואלת את עצמי, איפה היו המורות שראו את כל זה?! איפה הייתה המורה שישבה בשיעור בכיתה וראתה לדוגמא שהורסים לי את המלאכה, שזורקים עלי דברים, ששרים עלי שירים לא נעימים? איפה? למה היא לא התקשרה להורים שלי? למה לא יידעה את המחנכת?!! היא יכלה לחסוך כל כך הרבה.
וזה כואב לי, כי אמנם אותי זה ביגר המון ואני לא מתחרטת שזה קרה. אין לי טראומות מזה ברוך השם, אבל לא חסר בנות שזה כן הרס אותן. הרס שלרוב הוא אל חזור.
ואי אפשר להאשים אותי שלא סיפרתי כלום.
אני הייתי קטנטונת בת 9, במעמד מאוד גבוה חברתית, וסופר פופולרית במחזור,
והתביישתי מעצמי שזה קרה פתאום.
והייתי שחקנית טובה, טובה מדי.
אז לא היה להורים שלי סיכוי לדעת.
ואת כל זה כתבתי כדי לעודד את המודעות הזו, גם בקרב המורות, וגם בקרב התלמידות.
לעודד בנות לא לעזוב את חברתן בגלל שהחליטו להשמיץ אותה.
לעודד אותן לפנות לייעוץ או עזרה כשצריך.
אני שומעת על כל כך הרבה בנות שחוו חרמות בגילאים הללו. אין כיתה שלא חוותה את זה.
הנושא הזה חייב מודעות!!
אני מאחלת לך המון הצלחות! זו עבודת קודש בעיניי!
-
מדהיםם וטהור כלכך!!!
-
ואווווו. המקצב כאן מדהים!!!!
לא להאמין עלייך שזו פעם ראשונה!! מטורפתת!!
💜
-
שיריי פנקי אותנו בעוד פרקים:))
-
ואוו.
א-י-ן-ל-י-מ-י-ל-י-ם-!-!-! -
בהחלט לא ניתן. הקטע כמובן כיוון למקרה מסוים. שבו אגב, אי תליית התקווה זה הדבר הנכון.
-
“המשכתי ללכת. לישון .” – המשכתי לחיות. הפסקתי לחלום. לתלות תקווה.
-
תודה
-
יש לי מישהי. שלחי לי מייל
m.m.studio3735 שטרודל…
-
תודה תהילה, כיף לשמוע!!
וגם אני אוהבת שאני מעלה פרקים בתדירות גבוהה , הלו”ז קצת פחות אוהב:)
אבל נשתדל להתגבר עליו, התגובות שלכן נותנות תמריץ. אין מה להכחיש🙃💜
