הוראה רכזות וחינוך מימי קדוש
הוראה רכזות וחינוךתגובות הפורום שנוצרו
-
מכירה בכנפי נשרים קליניקה חמודה ממש.
נראה לי יש לה ימים פנויים.
אפרת: 0545587781
-
יפה שם ממש.
עדיין צבעי הסתיו והשלכת לא שולטים שם. הרוב ירוק.
המקום מהמם, כנ”ל המבצר הצלבני.
-
ווואו—–
צמרמורת.
חיזקת אותי!
תודה גדולה
-
שלום כולן…
מימי קדוש, אישה ואמא לשני אומנים קטנים.
מנחת קבוצות נוער באמצעות אומנות, ורואה באמנות חלון לנשמה.
מציירת בעפרונות(בעיקר דמויות), צבעי מים ופחם.
אורגת שטיחים ומקרמה, ובעיקר מחדשת רהיטים או בונה אותם בעצמי…
כיף להכיר:)
-
יש! איזה כיף, תודה!
-
האמת שגם דגם של קשתות הולך מאוד, עושים עיגול כך:
חברים חוט שבקצהו עיפרון למרכז העיגול אותו את רוצה ליצור. (עם דבק או מסמר)
אורך החוט צריך להיות באורך הרדיוס הרצוי,
מחזיקים את העיפרון ומותחים כמה שאפשר ויוצרים קו מעוגל.
יוצא עיגול סימטרי ויפה.
בהצלחה!
התמונה מהאתר המהמם של ליצור אורן, מעצבת פנים מבריקה
-
אוקיי, שיניתי את המילה אשתו- לדילה.
אני רק זקוקה למילה נרדפת למופתע- שמופיעה בקטע הקצרצר הזה פעמיים…
-
בדיוק כשרצה לצאת עם דילה לסיבוב קטן.
-
“בוא היכנס!” הוא נכנס
יחד עמו לטרקלין המואר. מסמן לדילה שנסוגה בדממה למטבח כי הוא מופתע בדיוק כמוה.
-
-
בדיוק כשרצה לצאת עם אשתו לסיבוב קטן.
-
לא יודעת מה בדיוק קורה העם הרב נטפרי. לא כתבתי שומדבר בעייתי.
“אחיטוב!” לימאי היה מופתע לגלות את שר האוצר עומד בפתח ביתו מקיש על הדלת.
-
“אחיטוב!” לימאי הופתע לגלות את שר האוצר עומד בפתח ביתו, נוקש על הדלת. בדיוק כשעמד לצאת עם אשתו לסיבוב קטן. “בוא היכנס!” הוא נכנס יחד עמו לטרקלין המואר. מסמן לאשתו שנסוגה בדממה למטבח כי הוא מופתע בדיוק כמוה.
מילה נרדפת למישהי?
-
נדודי שינה בראו פרק נוסף.
פרק שמונה עשר
אוריה התיישב על האדמה הקשה כשהוא מתנשף. הוא רחוק מאוד מהבית שלו כרגע. רחוק מהארמון. ובעצם, רחוק מכולם. לא מעצמו.
הקול הנוזף ההוא עלה בו שוב: “אתה איש קטן, אוריה. קטנטן. אתה מקנא כילד, אתה פחדן.”
אוריה ניסה להיעמד שוב, להרחיק עוד, לברוח המילים, מעצמו. נכון. ביממה האחרונה הוא שם לב שהוא מקנא. אבל פחדן? הוא נעמד ברגליים רועדות, נשען על גזעו של עץ רחב.
“אתה פחדן, אוריה. בורח מהאמת.” הקול ההוא המשיך להצליף בו, לא שומע את ליבו ההולם בתוכו, את התנשפויותיו המאומצות. “במקום להתמודד, פשוט ברחת. ילד.”
“די!” הצעקה יצאה מפיו של אוריה והוא האזין לה, מופתע. “די! די! די!” היה משהו משחרר בצעקה הזו ואוריה קרס תחתיו בשנית מקשיב לאלפי בנות קול שהשיבו לו.
דמעות החלו זולגות מעיניו, מרטיבות את זקנו הקצר, נוחתות ברכות על הארץ. “די. אני לא יכול יותר.” הוא כבר לא צעק. “אני מקנא. נכון. ברחתי. נכון. היה לי קשה.” אדם ותפקידו החדש, עוז שיודע היכן המלך, רעיה ודמעותיה, בנו וטענותיו. לונה. לונה שלו! הדמעות זלגו כעת מהר יותר, הוא לא טרח לנגבן.
רגעים ארוכים ישב שם, מתאבל על קשייו. אצבעותיו חורשות שבילים צרים באדמה שהתרככה מדמעותיו. “ידידי. מלכי.” המילים יצאו מהחלל האפור ההוא שנפער בתוכו. “העם זקוק לך. אנחנו מתקשים להסתדר כשאינך כאן. המשפחה שלי זקוקה לך.” הוא הרכין את ראשו, טומן אותו בכפות ידיו הבוציות. “אני… אני זקוק לך.”
********************************
“אחיטוב!” לימאי הופתע לגלות את שר האוצר עומד בפתח ביתו, נוקש על הדלת. בדיוק כשעמד לצאת עם אשתו לסיבוב קטן. “בוא היכנס!” הוא נכנס יחד עמו לטרקלין המואר. מסמן לאשתו שנסוגה בדממה למטבח כי הוא מופתע בדיוק כמוה.
אחיטוב התיישב בכבדות, מהוסס. “אני רוצה קודם כל, להודות לך.” הוא לא הביט בלימאי. “אתה הקשבת לי כשסיפרתי על בני אניל.” לימאי הנהן בשקט, נזכר בשיחה ההיא. “אני צריך גם להתנצל, לימאי.” אחיטוב המשיך, מנמיך את קולו. לימאי הזדקף בכורסתו, מרגיש את גבו מתקשח.
“לא הערכתי אותך נכונה. ידידי. לא הכרתי אותך מספיק.” שר האוצר הביט בפניו של לימאי, בוחן את תגובתו, “אתה אדם טוב.” לימאי השתדל לקחת אל תוכו את המילים הטובות. לא לחשוב כיצד העריך אותו אחיטוב קודם לכן…
במטבח ישבה דילה, מאזינה לשיחה. אין היא יודעת מה קרה לאניל, וכיצד קשור בעלה. היא כן יודעת שלימאי השתנה. משהו בו נעשה רך יותר. חושב יותר. גם לה הוא דואג עתה יותר. הוא מקשיב לה באמת.
“הוא נער מהכפר, נכון. אך הוא מנומס מאוד. אחותו בת עשר, טד מטפל בה. היא תחלים בקרוב, בעזרת הבורא.”
היא פספסה משפטים אחדים, ככל הנראה, כי היא לא מצליחה להבין את דבריו של שר האוצר עתה.
לימאי שאל משהו בשקט. “הם לא יכולים לחזור לכפר.” אחיטוב ענה לו בקול. “אף אחד לא מחכה להם שם. את הטיפול היא צריכה לעבור בעיר. ילדים מסכנים.” נער כפרי ואחות חולה בת עשר. זה עצוב. דילה ניסתה לדמיין אותם בעיני רוחה.
“אני חושב שהכי מתאים שהם יהיו כאן.” אחיטוב נשמע בטוח ומבקש בו זמנית. “אתה תסתדר איתו מעולה.”
הכי מתאים שיהיו כאן. מה? יהיו כאן שני ילדים? למה בדיוק מתכוון שר האוצר? דילה מיהרה לטרקלין מיד כששמעה את הדלת נסגרת.
“מה זה היה צריך להיות?” פניה היו אדומות.
“אל תדאגי.” קולו של לימאי היה שקט, “אמרתי לו שזה בלתי אפשרי.” עצב עמד בעיניו.
“למה?” כעס עמד בפניה, מרטיב את כפות ידיה בזיעה. “למה זה בלתי אפשרי?” קולה טיפס עוד, דק וגבוה.
“את מסכימה?” קצה של חיוך עלה על שפתיו, העצב ההוא סר. “את מסכימה, דילה?”
היא הנהנה, לא נושמת, “רוץ, תנסה להספיק אותו!” פתחה עבורו את הדלת, מביטה מרחוק אחר דמותו המתרחקת של שר האוצר.
ולימאי רץ.
**********************
“כאן זה הקבוצה של אדם?” נער תמיר עמד על יד השער, ידיו מאחורי גבו.
“כן.” אדם נעמד. “אני אדם, מי אתה?”
“זה ברוד,” עילאי חייך אליו, מושיט לו יד ללחיצה. “הזמנתי אותו להצטרף אלינו.”
“שלום ברוד” אדם הוביל אותו לידו, “בוא שב.”
ברוד התיישב, מביט סביבו בשקט.
“אני מולא,” חייך אליו נער שמנמן, “ברוך הבא.” יתר החברים הנהנו בראשם או הרימו יד בברכה.
רק אניל הביט בו המום וכועס.
“מה אתה עושה כאן?” הוא נעמד, מנער את מכנסיו. “למה באת גם לכאן?” אוזניו היו אדומות ועיניו מלאות בכעס גדול.
ברוד שתק. לא מביט באניל.
חברי הקבוצה העבירו את מבטיהם מאניל לברוד ושוב לאניל.
“אני אלך.” אמר אניל, מפנה את גבו לקבוצה, מתרחק במהירות.
-
-
היי, לא צריך לדאוג…
אני ביקשתי ביקורת, ושמחה לקבל אותה!
1- צודקת לחלוטין, שמתי לב בעבר ותיקנתי אצלי.
2,4,7,9,10- תודה, צודקת!
3,8- אחשוב על משהו…
6- להשתמש במשרת- היה לנו שיח על זה, ואת צודקת, הביטוי השגוי מזכיר את תקופת העבדים באמריקה…
אבדוק אם תיקנתי כבר.
5- לא רואה בעיה, אפשר, לעניות דעתי, לשבת על יד היער. (נראה כי עשיתי זאת אינספור פעמים:) )
תמשיכי לתת, אל תפחדי עלי…
❤
-
מימי קדוש, אישה ואמא לשני מתוקים.
עובדת כמנחת קבוצות כישורי חיים, בעיקר של נערות. עובדת בעוד כל מיני מהצד…
כותבת כל מה שנכתב; שירה, סיפורת, הצגות, קטעי הומור, עבודות ומערכים.
אוהבת משחקי לשון ועריכה לשונית, פחות אוהבת דקדוק ותחביר.
אוהבבבתתת לקרוא.
פעם שכחו אותי בבית בשבת, (ישבתי באיזשהו חור וקראתי.)
-
ספריי איכותי יהיה טוב,
יש לחברת ראסט אוליום (התמכרתי לצבעים שלהם), ספרי עם כושר היצמדות גבוה.
-
שלום איילת, כיף שקראת!
צודקת לגבי ארוחת צהריים… כמו שכתבתי פה כמה פעמים- הכתיבה שלי נורא אסוציאטיבית, וכנראה הייתי רעבה או משהו:)
אתקן!
-
כיף לקרוא ביקורת שלך, רבקי!
בקשר לטיפולי בית- נואר לא צריכה טיפול, רק לקחת תרופה מידי יום…
וחוצמזה- העשירים מאז ומעולם הזמינו רופא אליהם הביתה ולא הלכו…
תודה:)
-
לידו- צודקת, לא מספיק ברור.
בקשר לאניל- אני חושבת שכבר מבינים מכל מה שקראנו עליו עד כה שהוא לא דברן גדול.
חוצמזה- תחשבי על הסיטואציה:
אתה יושב עם קבוצת חברים חדשה, שאתה עוד לא מרגיש בה ממש בנוח, לא ידעת איך להציג את עצמך בפניהם, ואז מגיע חבר שמזכיר לו את הימורים, את זה שהיה עליו לקחת הלוואה, שיודע ומכיר את הוריו, ופשוט נמצא שם.
לצעוק עליו יותר מדי חזק או יותר מדי בפירוט הוא לא יכול, הוא מתבייש מהחברים החדשים שלו, לשתוק הוא גם א מסוגל, ולכן באמת הוא קם והלך.
מה אומרת?
-
מה עם ביקורת שלך?
“אחיטוב!” לימאי הופתע לגלות את שר האוצר עומד בפתח ביתו, נוקש על הדלת. בדיוק כשעמד לצאת עם דילה לסיבוב קטן. “בוא היכנס!” הוא נכנס יחד עמו לטרקלין המואר. מסמן לדילה שנסוגה בדממה למטבח כי הוא תוהה, בדיוק כמוה.
-
“מה אתה עושה כאן?” הוא נעמד, מנער את מכנסיו. “למה באת גם לכאן?” אוזניו היו אדומות ועיניו מלאות בכעס גדול.
ברוד שתק. לא מביט באניל.
אניל הוא הבן של אחיטוב, מן הסתם הוא יודע שברוד ואחותו היו אצלם. אבל מה ברוד עושה בקבוצה? למה הוא מגיע אחריו לכל מקום? תסכימי איתי שבעיניו של אניל זה מטריד ואפילו מעצבן…
-
תודה!
כן, הוא תוהה בדיוק כמוה.
מצאת לי!
-
תודה!
משתומם רק מלראות את חברו? נשמע לי יותר מדי, והתמה סתם לא מתחבר לי…
-
כנראה שהעליתי את הגרסה הישנה יותר, ואותה תיקנתי.
בפרק המתוקן : “תמיד טיפלת בי היטב ברוד”, למרות חולשתה קולה היה צלול, וברוד שמח לראות כי גם המטפלת וגם נעמה, אשתו של אחיטוב, שמעו אותה.
