משנכנס אדר מרבין בשמחה. השנה הזאת ועומס וכובד הארועים הקשים מאפילים על השמחה שגם בימי שגרה מעוררת בנו לא פעם תהיות איך מרבים את אותה השמחה, מנין שואבים אותה ואיך מעצימים אותה דווקא בחודש אדר.

חנוכה ופורים שניהם ימי שמחה והודאה שנקבעו ע”י הסנהדרין, לאחריהם לא ניתקנו עוד חגים וימים טובים, ויש בהם הרבה מן השווה אך גם מן השונה.

בחנוכה הגזירה היתה על הנפש, על הטוהר, על קיום התורה. לא הציקה ליוונים כמות היהודים, מה שהפריע להם בעיניים היו הכיפה, כיסוי הראש. הטריפה אותם ההיבדלות של העם היהודי מאומות העולם. מנגד, את המתיוונים, שלצערנו רבים היו, הם טיפחו ועודדו ופיתו והעצימו. הרוח היהודית, שמירת המצוות, טוהר הקשר עם ד’- הם שגרמו להם לגזור את כל הגזרות הארורות שלהם.

בפורים, לעומת זאת, הגזירה היתה על הגוף: כל הפלגים, העדות והחוגים. מכל הארצות שמסביב לגלובוס, בכל התרבויות. לכולם האף היהודי, הגנים השמיים, ואת זה הדעת האחרשוורושית וההמנית לא יכלה לסבול.

באינטואיציה זה מרגיש, אולי מעין סוג של מידה כנגד מידה, שכאשר מדובר על רוח -צריך להלחם באופן רוחני, וכשמדובר על גוף צריך לשנס מתניים ולצחצח חרבות.

אבל כאן זה הלוז של הענין, חז”ל לימדונו שבדיוק הפוך.

בחנוכה הוכרזה מלחמת ממצווה, מתתיהו כהן גדול עמד והכריז על צו 8 המהדהד ביותר בהיסטוריה: מי לד’ אלי!!!. התקבצו אליו בניו וכל מי שיראת ד’ בערה בליבו והניפו את דגל המלחמה.

ואילו בפורים – לך כנוס את כל היהודים: אנשים נשים וטף, וצומו עלי- גם בחג הראשון של פסח, ואל תאכלו- כזית מצה דאורייתא, ואל תשתו- יין של 4 כוסות, וגם אני ונערותיי אצום כן. בדיוק הפוך מהנטייה הראשונית שלנו. וזה המסר הקריטי עבורנו.

היתה לי פעם שיחה עם מישהי על עבודה שעזבה, היא סיפרה לי שמבחינה כלכלית היה מאד קשה, התנאים הרוחניים היו מצוינים, אבל לא בשבילם היא הולכת לעבודה. העבודה החדשה בעייתית רוחנית. לא אכנס כאן לשאלות כבדות משקל מעין אלו, אבל כששאלתי אותה אודות ההעדפה שלה להתמודד עם בעיות רוחניות ולא עם קושי כלכלי ענתה : אני אתחזק, אני אגיד הרבה תהילים, אני אקבע לימוד בספרי חיזוק, אני אעורר את עצמי.

☹ הפוך!! יקירה!!! חז”ל לימדונו הפוך בדיוק!!!

כשיש התמודדות כלכלית, גשמית- שם המקום לשפוך שיח, לקרוע את השמים בתפילות, להתחזק בבטחון ולהתגבר על הפחדים, אבל כשמדובר בקושי רוחני – כל הסגולות הרוחניות לביטול הגזירה פשוט לא במקומם!

מאז סיני זה ככה, אבל עכשיו אנחנו מרגישים את זה בצורה עוצמתית ועזה (תרתי משמע) במיוחד. ירדה שנאה. היא שוטפת את העולם, אופפת אותו ועוטפת אותו. פה ושם יש כל מיני יחידי סגולה, בודדים שמצליחים לראות את האמת מבעד לערפילי רעשי הרקע התקשורתיים והחברה האוניברסלית המתעבים אותנו. מעטים שמצדדים בצד שלנו. שחושבים שיש לנו זכות קיום על הגלובוס, וגם מבינהם, לא כולם יציבים בדעתם ועל אף אחד מהם לא באמת ניתן לסמוך.

כל השאר? להשמיד! להרוג! ולאבד!. אותנו- על אדמתנו ועל כל שעל אדמה שנהיה בעולם הזה, מאחורי כל אילן וכל אבן שנסתתר…

באופן אינטואטיבי, אנחנו שוב נופלים לזה. יש איום על החיים הגופניים שלנו? נצא למלחמה! נצחצח חרבות! ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם! נכנס מתחת לאלונקה! עזה לא תהווה עוד איום על ישראל! נמוטט את שלטון החמאס! אנחנו נהיה חלק משמעותי ואמיץ במאמץ המלחמתי! אנחנו לא נוותר! אנחנו ננצח!

אבל שניה, פורים זה הזמן שלנו להתבונן בהתנהגות הנכונה והראויה. להתכנס כולנו לבתי מדרשיות ולבתי כנסיות, גם אני, גם נערותיי, מנער ועד זקן, טף ונשים. צעקה, תפילה, לימוד תורה.

איכשהו זה די נעלם מתחת לרדאר, לא הרבה מדברים על זה, אבל הגמרא מספרת לנו שכאשר הגיע המן להוביל את מרדכי על הסוס וכל המפלה המזהירה שהתחילה שם, עם הפתיח להצגה המפוארת שהפיקה הבת המפורסמת של המן… המדרש מספר שהמן חיפש את מרדכי, ואין הרבה אופציות איפה לחפש אותו. הוא הגיע לבית המדרש, שם היה מרדכי באמצע למסור! שיעור! תורה! על הלכות עבודת בית המקדש!

הי, עוד רגע כולם הולכים לההרג! מה בית המקדש עכשיו? אם כבר הלכות- אז הלכות קידוש ד’, איך הגיע לכאן הלכות קמיצה? אבל זה חבל ההצלה שלנו, לימוד התורה. וכשהמן רואה את עם הנצח, שהגזירה גזורה עליו, וכל עמי הארץ משייפים את סכיניהם ומפילים גורלות על בתי היהודים, העם הזה יושב והוגה בתורה. ואז מבליחה בהמן הבנה ענקית והוא אומר לתלמידי מרדכי היהודי “החופן של הקמיצה שלימד אתכם מרדכי, הוא דחה את עשרת אלפי הכיכרות שלי”.

אז כולנו, לא נחים עד שכל החטופים והחללים חוזרים הביתה.

לא מוותרים במלחמה הזאת, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. משנכנס אדר ובכל עת צרה.

על ישראל! נמוטט את שלטון החמאס! אנחנו נהיה חלק משמעותי ואמיץ במאמץ המלחמתי! אנחנו
לא נוותר! אנחנו ננצח!
אבל שניה, פורים זה הזמן שלנו להתבונן בהתנהגות הנכונה והראויה. להתכנס כולנו לבתי מדרשיות
ולבתי כנסיות, גם אני, גם נערותיי, מנער ועד זקן, טף ונשים. צעקה, תפילה, לימוד תורה.
איכשהו זה די נעלם מתחת לרדאר, לא הרבה מדברים על זה, אבל הגמרא מספרת לנו שכאשר הגיע
המן להוביל את מרדכי על הסוס וכל המפלה המזהירה שהתחילה שם, עם הפתיח להצגה המפוארת
שהפיקה הבת המפורסמת של המן… המדרש מספר שהמן חיפש את מרדכי, ואין הרבה אופציות
איפה לחפש אותו. הוא הגיע לבית המדרש, שם היה מרדכי באמצע למסור! שיעור! תורה! על הלכות
עבודת בית המקדש!
הי, עוד רגע כולם הולכים לההרג! מה בית המקדש עכשיו? אם כבר הלכות- אז הלכות קידוש ד’, איך
הגיע לכאן הלכות קמיצה? אבל זה חבל ההצלה שלנו, לימוד התורה. וכשהמן רואה את עם הנצח,
שהגזירה גזורה עליו, וכל עמי הארץ משייפים את סכיניהם ומפילים גורלות על בתי היהודים, העם
הזה יושב והוגה בתורה. ואז מבליחה בהמן הבנה ענקית והוא אומר לתלמידי מרדכי היהודי “החופן
של הקמיצה שלימד אתכם מרדכי, הוא דחה את עשרת אלפי הכיכרות שלי”.
אז כולנו, לא נחים עד שכל החטופים והחללים חוזרים הביתה.
לא מוותרים במלחמה הזאת, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. משנכנס אדר ובכל
עת צרה.