איזה בנאדם דורש מהבן שלו שיהפך למשוגע? ולא רק דורש, אלא מתנה בכך חד משמעית בצוואה שלו את קבלת הירושה?
ואבא שלו היה ידוע כאדם חכם מאד! כל מי שהיה קרוב איתו יכל להעיד נאמנה עד כמה היה חד וחריף עד יומו האחרון, צלול כיין!
ובכל אופן… זאת היתה הצוואה שלו… מוזרה והזויה, מבלבלת, צופנת סוד ודורשת פתרון.
ועם ערימת סימני השאלה האלה הוא צעד לרבי יהושע בן קרחה. אולי ידע התנא לפתור את החידה. לפני הכניסה לביתו של רבי יהושע בין קרחה יש חלון שמשקיף לתוך הבית, ומהצצה חטופה בו הוא מבין שהוא הגיע בזמן לא ממש נח, לא נעים אפילו: רבי יהושע נצפה עומד על ארבע ובפיו צעצוע… זה בודאי לא מתאים להביך אותו בביקור בכזה זמן. אז הוא מחכה קצת, ואז עוד קצת, ליתר ביטחון, ורק אז הוא נכנס. עם הצוואה של אביו בו הוא מוריש לו את רכושו בתנאי שיהפך לשוטה, ומבקש את עזרתו ועצתו של רבי יהושע. ורבי יהושע עונה לו: “בדידי הוא עובדא” – אני עצמי עברתי כזה סיפור! וחבל שלא היית כאן לפני כמה דקות. אם היית רואה איך שיחקתי עם הילד הקטן שלי לפני כמה דקות, היית מבין שלהיות הורה זה לפעמים להיות קצת משוגע… וזה מה שאבא שלך בקש בצוואה שלו- שתתחתן ותגדל ילדים- ואז תקבל את הירושה. וכשתחנך אותם תבין שאבא לפעמים מתנהג קצת בצורה שובבה, משתוללת, צוחקת ומתפרעת, קצת משוגעת אפילו.
ההורות עם שלל אתגריה היא אחד התפקידים התובעניים ביותר, התמידיים והבלתי מתפשרים. ודווקא בגלל האחריות האינסופית שמוטלת עלינו כהורים, לעיתים, משהו מהיופי המדהים והמרגש של המשימה הזאת מתקהה בנו. משהו בנו נהיה עייף, טכני, ולמרבה האבדה – מנותק קצת. הקושי הזה קיים כל השנה והמלחמה בו היא מלחמת השגרה בהתרגשות ובהתפעלות שלנו מאוצרות החיים, מהמתנה הנפלאה ששמה הורות, מהעוצמה וההתפעמות מגודל התפקיד -להיות שותפים לד’ ולגדל ילדים לעבודתו.
וככה קורה לנו לפעמים, ובמקום להתלהב אנחנו מצטננים, אנחנו מתייבשים…
ובמקום לרדת ולשבת על השטיח ומשם לחבק ולשחק ולחנך אנחנו קצת מדי מקובעים לשולחן העבודה שלנו, קצת מדי רוצים להספיק גם את הבית וגם את העבודה, גם לחנך וגם עוד להספיק קצת לנוח…
ועם ככה המציאות ביומיום באה התקופה האחרונה והציפה זאת ביתר שאת: הילדים היו בבית, אמהות רבות נאלצו לעבוד גם הן מהבית. נוצר מצב בו אנחנו כל הזמן עם הילדים. הם דורשים את תשומת הלב שלנו כל העת ואנחנו איתם שם, טכנית בודאי. עוזרות ונותנות, מלמדות ומחבקות. אבל בגלל הלהטוט והמחויבות בכל החזיתות, והרצון לנצח יחד על כל המשימות בו זמנית- אנחנו נשחקות. ההורות נהיית לפעמים קצת מעייפת ומתישה, וזה מתסכל…
רבי יהושע בן קרחה מלמד אותנו שלחוות את ההורות הנכונה, שממלאת לנו את הנפש בכל האור והסיפוק, שמרגשת אותנו, שמשמחת ומחייבת אותנו כל רגע, כדי להרגיש את זה צריך להיות קצת משוגעים. צריך להקדיש זמן ובו להתמסר לרגעים שהם רק של הילדים, להיות איתם ורק איתם, בגובה העיניים שלהם לשחק ולהשתולל, להרפות מה:”תאספו!”,”אל תריבו!”, “תחזרו מוקדם!”, “תשחקו יפה!” ולהכנס להיות חלק מהמשחק שלהם, להקדיש את הזמן ולא להספיק כלום מעבר ללהיות הורים.
ואז נרגיש את האושר הזה בגלים גלים, מציף את הגוף, ממלא את הנפש.
עם צחוק של ילד, חיוך של תינוק, ריצה בפארק, דשא שנדבק לבגדים, משחק כזה משוגע של הורים.
תגובות
מדהים, מעורר מחשבה ושינוי תפיסה.
מאמר ‘מחוץ לקופסא’ –
המחזיר אותנו למקורות…
וואוו מאמר מקסים! מתחשק לי לתלות אותו על המקרר , לקרוא ולהיזכר כל בוקר…
איזה מאמר חזק ומחזק!!
מאד התחברתי לכל מילה.
בהחלט נותן השראה ליישם.
תודה רבה.
נשמח לקרוא עוד כאלו מאמרים מחכימים.