הדרך הכי מפחידה שאני מכירה בעולם הזה היא הדרך ממפעל הפיס אל סניף הבנק שלי. הדרך הזאת, עם הצ’ק בדיו כחולה, שצפון בתוך תיק צד קטן שחבוק בזרועותיי. וההבטחה הרשומה בו ל 49,619,429 שקלים חדשים- לאחר ניכויי מס זכייה במקור. הדרך הזאת – היא פחד מוות. 

כמובן שבאופן רשמי קיבלתי את הזכייה אנונימית, אבל לא צריך להיות הגאון מווילנא כדי להבין מה עושה אישה צעירה, פשוטת-עם, באמצע החיים, בליווי בעלה על מדרגות משרדי מפעל הפיס.

אני עומדת בתחתית גרם המדרגות ולא מצליחה ללכת. הרגליים שלי רועדות, אבל אני כל כך מפחדת מלמשוך את תשומת הלב של העוברים ושבים ברחוב, שבכוחות על-אנושיים אני נשארת לעמוד. אני לא בוכה, אין סיכוי שזה יקרה, זה פשוט יהיה ברור למה אני בוכה על רקע “דברים טובים מתחילים כאן” והסכנה תתעצם.  אני צריכה להיות הכי רגילה שיש, סתמית כזאת. יומיומית. כאילו בכל יום אני זוכה בפיס, או עדיף בעצם- כאילו גם היום זה לא קרה.

במכונית של אבא שלי, שהגיע לקחת אותנו, לא הוצאנו הגה מהפה. היתה לנו מן תחושה מסתורית ובלתי מוסברת כזאת, שכל מילה שלנו נשמעת גם בחוץ, ועופות השמים איימו להפיץ את הקול לכל שודד מזדמן, אז אנחנו מצידנו נזהרנו ושתקנו.

כל רמזור הקפיץ לנו את הלב וניטרל את יכולת הנשימה. אני דפקתי אז עם הרגל על רצפת המכונית, אבל בשקט כמובן, שלא ישמעו בחוץ חלילה ויבינו ממה הלחץ.

סרקנו במבטינו את כל הרחובות, הלוך וחזור. מאחורי העצים והמכוניות, ליד לוחות המודעות וסתם בפינות הרחוב, וליתר בטחון גם על המדרכה. אלה שהולכים וממהרים היו חשודים והחרידו אותנו במרוצתם, הנינוחים והעומדים על מקומם היו כמובן תמימים למדי כשניסו להרדים את ערנותנו, ראינו אותם, את כולם.

מיפינו במהירות במוחנו כל אזור, ושמרנו מכל משמר את סביבתנו.

כל אופנוען היה נראה לנו חשוד, ואלה עם הג’קטים מעור- בכלל הטריפו את דעתנו.

תל אביב נקראת קרובה יחסית לבני ברק, אבל אני מעולם לא נסעתי נסיעה ארוכה, מייסרת, מסייטת ובלתי נגמרת כמו אותה נסיעה מבית הפיס בתל אביב, לפגישה החגיגית והמתואמת מראש עם מנהל סניף רבי עקיבא בבנק הפועלים.

13 פעמים חייגתי למשטרה באותה נסיעה: 5 מכוניות שהתקרבו אלינו בצורה חשודה, 3 הולכי רגל שעברו ברמזור והסתכלו לכיווננו, 2 נשים שהצביעו על המכונית בה נסענו ו3 משאיות שחשבנו שנהגיהן רוצים לדרוס אותנו, לחטוף את הצ’ק ולהימלט לדרכם. בחלק מהפעמים ניתקתי מיד, הסכנה חלפה תוך כדי חיוג וכבר לא היה צורך בעזרת המשטרה. פעמיים ענתה לי אותה מוקדנית ששמעה ממני רק היכן אנחנו נמצאים, (בכל פעם זאת היתה כתובת אחרת) ואז ניתקתי. וביתר הפעמים השיחות היו קצרות והצרה הסתלקה עוד לפני שהספקתי לתאר את מלוא החשש והחשד.

כל האפשרויות טמונות היו בתיק הצד השלי, תקוות ענקיות, כמוסות וגלויות, חשובות וסתמיות, רוחניות וגשמיות, לעצמי ולאחרים. כל העתיד היה שם, וגרם לדופק שלי להשתולל.

כמו בסרט עלו לי בראש כל מה שאפשר לעשות ב 49,619,429 ₪, זה מדהים כשהם שוכבים בנחת בבנק, זה טריגר להתקף לב כשאת תקועה בפקק בז’בוטינסקי פינת ביאליק, זה התקף חרדה שילווה אותך עוד תקופה ארוכה כשיש חפץ חשוד בכניסה לרבי עקיבא.

וכשפחות מחצי קילומטר הפריד ביני לבין השלווה המושגת כשהבנק מנפיק מסמך המתאר את מצב החשבון העדכני שלך, לאחר שעיכל את הצ’ק ממפעל הפיס, זה היה שלב כל כך איום, קשה מנשוא, שאין לי מילים לתאר מה עברתי בו.

 וכמה שהדרך הזאת ורודה, מתפוצצת מתקוות, מבטיחה עולם ומלואו, ככה, באותה מידה היא מפחידה, היא מרעידה, היא מחשידה מכל משב רוח שמסיט אותך מהכיוון. היא פשוט גורמת לך להיות הכי מאושרת ומרוגשת בעולם, ובו זמנית להיות הכי חרדה וזהירה שיש.