משנכנס אדר מרבין בשמחה
מה זה בעצם הדבר הזה שאנחנו מצווים להרבות בו כ”כ בחודש הקסום הזה- אדר?
מה זאת בכלל השמחה המדוברת?
שמחה זה ריקוד? הצלחה?
זה בגד יפה?
אולי בכלל שמחה זאת ארוחה טובה? או חשבון בנק שבע?
שמחה היא משהו סובייקטיבי?
כל אחד שמח ממשהו אחר, בצורה אחרת, לפרק זמן אחר?
ואיך מרבים בשמחה ולמה זה קשור לאדר?
אז לאושרינו, המהר”ל מאיר את עינינו בשאלה המורכבת הזאת, וכה הוא מסביר: “אין שמחה אלא בדבר שלם”.
השמחה נוצרת כאשר יש השלמה, יש התחברות והתקשרות, אין פירוד. הדוגמא הקלאסית לכך היא: שמחת חתן וכלה, התחברות של שני חלקי נשמה שהתפצלה וכעת הם חוזרים מתחברים.
הפירוד הוא עצב, הוא מחסור.
זה כואב לנו במריבה, זה כואב לנו בהחמצת יעד שרצינו להשיג ולא הצלחנו להתקרב אליו. בכשלון של “שבת אחים גם יחד”. זה כואב לנו כשהסביבה שלנו לא שלימה, לא מאוחדת, לא מחוברת. הכרסום הזה בלב, זה צער הפירוד.
וזה הכי כואב לנו בנשמה, כשהיא לא מצליחה להתחבר ולהתקשר לבורא הנשמות. הנשמה שלנו מרגישה כל הזמן את הניתוק וההיפרדות שלה מכסא הכבוד, את התלישות שלה. והיא בכמיהה כל הזמן לחזור ולהתאחד עם יוצרה בשמחת עולם.
כל מצווה שאנחנו מקיימים, כל צווי שמימי שאנחנו נענים לו, כל מאמץ לעשיית רצון ד’- זה התחברות, זה קשר וחיבור עם ד’. כל מצווה היא שמחה. ובריקוד הזה שלנו עם ד’, גם השמים מצטרפים לשירה והיקום כולו מתאחד “אז ירננו כל עצי היער”. זה אור האורות, זה אושר שרוקד בך ומצית בך חדרים.
מרדכי ואסתר במגילה מובילים אותנו למציאת השמחה האמיתית:
המגילה משקפת לנו בעוצמה את המציאות לכאורה, של החיים: מציאות עצובה, מציאות של פירוד, מציאות של עולם נעלם. במשך 9 שנים מתרחשים מאורעות שנראים נפרדים, אין קשר ביניהם, אין חיבור. זה מבט עצוב ומדכא על העולם הזה בכלל, ובפרט על הכליה המוחלטת שתוכננה כלפי אבותינו באותה תקופה מרה וקשה.
אבל ד’ הוא שלם, ומלוא כל העולם כולו אחדותו יתברך, והוא טווה את כל החוטים ומסדר את הזמנים ואת המאורעות כמו פאזל.
והסוף הטוב והיפהפה של המגילה הזאת, שחושפת לנו את כל מה שמאחורי הקלעים, את כל הסודות שרוקמים את הסיום הטוב והמפתיע. בסוף השמח הזה, שמאחד את כל הקטעים המוזרים שקרו שם בשושן הבירה, בהבנה שהכל מד’- שם יש כזאת שמחה! כזאת התרגשות! כי ד’ מתכנן וצופה מראש, והכל ממנו ולטובתנו. וכשאנחנו מתחברים אליו בהבנה שהוא כאן, איתנו- גם כשחשבנו שאנחנו לבד- זה אור האורות, זאת שמחה שפורצת את כל גבולות ההגיון, הזמן והמקום.
ישנו עם אחד, מפורד ומפוזר – שלא תמיד זוכר להכניס את ד’ לכל רגע, לכל סיטואציה – וזה חושך, גלות צער וכאב לב.
והנה אדר הגיע לנו 😊 – וזה הזמן שלנו להתחבר לאמונה בד’. לשמוח- בקיום רצון ד’ בהקפדה ובאהבה, לראות אותו גם כשהוא מסתתר. כי הוא איתנו, גם מאחורי הדברים הקשים. הוא עומד וידיו פרושות אלינו- עיניו צופות עלינו, בכל מקום ובכל זמן.
תגובות