תחנת דלק לאמהות | לגדל | מאת: המחנך, הרב פנחס ברייער

אם מוצר שהיה שייך לפח הזבל הופך לאחר השקעה למוצר חדיש, קל וחומר לאדם שהתברך בנשמה – חלק אלוק ממעל – גם אם הוא נמצא חלילה במצב ירוד מאוד מבחינה רוחנית, רגשית או נפשית, אפשר  בהשקעה וטיפוח נכונים, להפוך למשהו חדש, מיוחד ועוצמתי.

אלול- זה הזמן. התנערי מעפר לקראת בגדי תפארה!

 אנו עדים כיום למודעות רבה למיחזור. חומרים וחפצים שהיו נחשבים חסרי ערך הופכים ע”י תהליך מיחזור לחפצים ואביזרים חדשים.

בחלק מהמקרים המיחזור אף משדרג את המוצר המקורי. בקבוק חד פעמי פשוט הופך להיות רהיט פלסטיק בר קיימא. פחית שתייה הופכת למרכיב מתכת במכונית, ועוד.

כפי הנראה עוד היד נטויה. בהמשך, כל חומר גלם יעבור כמה וכמה גלגולים כשכל פעם הוא יעלה את ערכו.

חודש אלול, זה הזמן לחשב חשבונו של עולם, להתבונן פנימה, איפה אני נמצאת ולאן אני רוצה להגיע.

במאמר שלפננו כלי חשוב ביותר.  לפני שמתחילים בתהליך של עבודה עצמית במסילה העולה, יש  לסלק מוקשים מהעבר – מחשבות מייאשות המחסלות כל ניסיון להתקדמות.

פתחנו בענין המיחזור, ממנו אפשר ללמוד משהו חשוב לחיים: אם מוצר שהיה שייך לפח הזבל הופך לאחר השקעה למוצר חדיש, קל וחומר לאדם שהתברך בנשמה – חלק אלוקי ממעל – גם אם הוא נמצא חלילה במצב ירוד מאוד מבחינה רוחנית, רגשית או נפשית, יכול הוא בהשקעה וטיפוח נכונים, להפוך למשהו חדש, מיוחד ועוצמתי.

אם ניקח את החולשות שבנו, את הקשיים שחווינו, ההתמודדויות שעברנו ו”נמחזר” אותם, דהיינו נלמד להתנתק מהם ולהישאר רק עם התובנות שלמדנו דרכם – נהפוך לאנשים איכותיים יותר, מיוחדים יותר, ועוצמתיים הרבה יותר!

שימו לב: המלכודת!

רואים אנו הרבה שנאחזים בקשייהם, ופשוט מפחדים לעזוב אותם. כאילו והקושי יתן להם משהו, או יקדם אותם לאיזשהו מקום בחיים.

אנו רואים אותם מסתובבים עם כתבי אשמה מנומקים נגד ההורים, המשגיחים, המלמדים, החברים והסביבה. הם מוכנים לספר לכל המעוניין למה החיים שלהם נראים כמו שהם נראים. יספרו על הילדות הקשה שחוו, על הבית הקשה בו גדלו, על ההשפלות שחוו, על הצוות החינוכי בישיבה או בסמינר שלא הבין לנפשם…

אין ספק, הללו מגוללים סיפור חיים עצוב ולעיתים אף טראגי. הם רק לא מבינים שמלהיות צודקים לא מתקדמים בחיים. מקסימום, מעט אנשים ירחמו לזמן מה וזהו.

והם – ישארו נחשלים ומסכנים…

הם גם לא יתנו שיעזרו להם. נוח להם להיות במקום המסכן והעשוק. הבעיה שלהם היא מבחינתם הפתרון שלהם.

הבעיה פוטרת אותם מכל המוסכמות החברתיות. כולם מבינים שלהם מותר מה שלאחרים אסור, באשר חוו ילדות קשה. הם גם פטורים מכל המחויבויות שהמסגרת דורשת, בהמשך יהיו פטורים מעול של פרנסה וגידול הילדים, הרי החיים שלהם היו אומללים כל כך…

נוח להם להמשיך ולטפח את הבעיה. אם חלילה הבעיה תיפתר, הרי יהפכו לאנשים מן השורה, וידרשו מהם לעמוד במחויבויות שונות. לחיים כאלה הם לא הסכינו. זה יהיה קשה מדי.

מפספסים את החיים

הם רק שוכחים דבר חשוב מאוד:

אולי באופן זמני הם הצליחו להתנער מהאחריות, אבל את החיים הם מפספסים. הם ימצאו את עצמם בגיל מתקדם בלי כלום.

הפתגם העממי קובע: מה שלא מחסל אותך – מחשל אותך!

עם כל קושי שצלחנו, נוצקו בנפשנו כוחות שלולא הקושי לא היינו זוכים להם. אם רק נרצה נוכל להתקדם איתם. כל ירידה יוצרת צורך בעליה ומשכך, היא משמשת בפועל לצורך עליה.

בתחילת מסלול החיים, הכל זורם ומחליק בקלות. בהמשך יש קשיים והתמודדויות, כ’שברים’ שאחר ה’תקיעה’ הפשוטה והחלקה. בהמשך עשויה לבוא גם ‘תרועה’ – האדם מרגיש שהוא מתפרק לרסיסים. אבל כשהוא צולח כל זה הוא מגיע שוב למישור חלק ויציב ועוצמתי – ‘תקיעה גדולה’! – – –

נדגיש כי הדברים מתייחסים לאו דווקא לאנשים שכל חייהם הייתה מסכת אחת של אומללות; הדברים מתייחסים לכל אחד מאיתנו. לכולנו יש ‘חורים שחורים’ בהם לא נוגעים, דברים שבהם אנחנו מצדיקים את התנהגותנו ומצבנו בגלל קשיים מהעבר.

 עלינו לזכור שהעבר – אין!…

 העבר מעניין אותנו רק אם הוא משמש אותנו לקידום, אם העבר מביא לנו תסכול וחוסר אונים – הוא לא אמור להיות רלוונטי!

הרה”ק מקוברין דרש: ‘כתית למאור ולא למנחות’ (רש”י בהעלותך) – כתיתת הנפש טובה רק אם היא מביאה אותנו למאור, לפריחה ואור; ולא ל’מנחות’ – אם הכתיתה הורסת ומביאה אותנו למצב של מנוחה וחדלון מעש, שוב אין בה שום תועלת.

ויודע כל נהג מתחיל, שבעת נהיגה מתמקדים בעיקר בחלון הקדמי. רק מדי פעם בודקים – בחטף ובאמצעות המראות בלבד – מה קורה מאחור. אוי ואבוי לנהג שיהיה עסוק כל הנסיעה במה שקורה מאחוריו, כל שכן אם יפנה כל עולו לאחור. תמיד יש להסתכל קדימה. בעבר – אנו מעיינים רק לפעמים, בעת הצורך ולתועלת.

והעיקר – לא נותנים לעבר להרוס את ההווה!

חז”ל מזהירים: “הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה”. אלו שהחיים לא האירו להם פנים, לפעמים דווקא הם יהיו אלו שיגדלו לגדולי תורה, אחר שהקשיים וההתמודדויות ‘בנו’ אותם.

מנגד, הגאון רבי מאיר שפירא זצ”ל היה מטעים במאמר חז”ל זה ענין אחר. הוא היה אומר שיש להיזהר בבני עניים שהתורה לא תצא מהם – שלא תפרח מהם מרוב העניות והקשיים.

כך שיש למטבע שני צדדים, ותלוי לאיזה מקום לוקחים את העניות – הקושי.

כיהודים מאמינים אנו יודעים שהקב”ה אינו בא בטרוניה עם בריותיו ואם הקב”ה נתן לנו את הקושי, הרי שיש לנו גם את הכוח להתמודד עמו. ובידינו הבחירה: להתמודד או להתמוטט.

 אשמה או אחריות

אשמה ואחריות – שני מונחים המוכרים לכולנו, ולפעמים נראים לנו דומים.

בכל פעם שמתגלה מחדל, אנשים שואלים: מי אשם במה שקרה? מי אחראי למה שקרה?

למעשה אלו שני מושגים שונים בתכלית.

האשמה – מוזנת מפחד, חדלון, והתעסקות בעבר.

אחריות – מונעת מבגרות, עוצמה, וממחשבה על העתיד.

לקחת אחריות פירושו להיות אחראים לעתיד לאור מחדלי העבר. ללמוד להפיק לקחים. לעומת זאת התעסקות בהאשמות, אינה מובילה לשום מקום. המתמקד ב”מי אשם” נוטה להטיל את האשמה על אחרים. לעומתו זה שתר אחר הגורם האחראי – עיניו צופיות לעתיד, ובמקרה הצורך יטול את האחריות על שכמו.

ומכאן לשלב המעשי:

שלב א’ – הבנה

ההצדקות שאנשים מספקים לחדלון המעש שלהם, שונות ומשונות בתכלית זו מזו. אחד יטען שהסיבה לכך שאינו מתמודד היא מהיותו בן יחיד שתמיד פינקו אותו ומעולם לא לימדו אותו להתמודד. לעומתו חברו אינו מתמודד, משום שגדל בבית עם עשרה ילדים ולא קיבל התייחסות מספקת שתעצים את רוחו כראוי. הצד השוה שבהם – שניהם חייבים להתנער מהאשמת גורמים כלשהם בעבר ולקחת אחריות על עצמם.

אבל כיצד נוכל להתעלם מן העבר? אולי באמת, מחמת מחדלי העבר איננו מסוגלים להתמודד עם ההווה? שמא באמת אין כל תקוה באשר נפשנו הרוסה ללא אפשרות תיקון?

הדרך לבדוק זאת היא באמצעות שאלה פשוטה, אותה נשאל את עצמנו:

אילו היינו מרוויחים חמישים מליון דולרים, מוצאים עבודה מצוינת, משיגים מטרה חשובה או היינו מגיעים למעמד מכובד ביותר – האם גם אז היינו נשארים באותו מצב רוח שפוף וחסרי מוטיבציה, או שמא היינו מאמינים כי מעתה מסוגלים אנו להפוך את העולם למרות הצלקות מהעבר?

אם בחרנו בתשובה השניה, הרי שיש בנו יכולת להשתנות…

אנו רק טועים בחושבנו שכדי שזה יקרה חייבים איזשהו גורם חיצוני שיניע אותנו. זו טעות, שכן אדם שאינו מסוגל, אינו מסוגל בשום מצב. מי שכן מסוגל להניע דברים, צריך רק ללמוד לגייס את כוחות הנפש הדרושים כדי להתרומם, אף ללא סיוע של הצלחה חיצונית אדירה.

נבין איפוא, כי היכולת להתמודד אינה תלויה בשום גורם חיצוני אלא בהחלטה פנימית עמוקה!

הבנה זו תתעצם בתודעה, ככל שנדע כי התבוססות בקושי לא פותרת לנו שום בעיה, ורחמים עצמיים לא מובילים לשום מקום טוב. ככל שנהיה משוכנעים בדבר לא ניתן לנטיה הזאת להרוס לנו את המוטיבציה.

שלב ב’ – מודעות ותובנות

בשלב זה אנו לוקחים את הקשיים ומפיקים מהם יתרונות. נכון שעלינו להשכיח את מה שעוצר בעדנו להתקדם, אך אין זה אומר להתעלם מכל מה שעברנו. את קשיי העבר עלינו “למחזר” למשהו טוב ומועיל. וכך, אבני הנגף לשעבר הופכות לאבני דרך ואף לאבני בנין.

ננסה להגיע למודעות עצמית, באמצעות למידת הקושי שחווינו. נשאל את עצמנו מה היו הטעויות, מה היו המחדלים, ומה ניתן לעשות כדי לא לחזור על טעיות אלו שוב.

במקביל לכך נגלה אילו תובנות למדנו מהעבר, אילו יכולות פיתחנו כתוצאה מההתמודדות, מה הן המיומנויות שרכשנו – וננסה למנף אותן ולהתקדם דרכן.

לדוגמא: מי שעבר התמודדויות בגיל ההתבגרות, יוכל להבין לרוחו של נער מתבגר. מי שנפל בחלקו להתמודד עם עוני, יידע איך תומכים במי שקשה לו כללית. חולה שהבריא – מי כמוהו להסתובב במחלקות בית החולים ולטעת בהם תקוה ושמחה.

מי שנגע בכאב, יבן מה הוא ויוכל לעזור לזולת….

למעשה, פעולת ה”מיחזור” היא כפולה – מפיקה את הטוב ומנטרלת את ההשפעה השלילית. ושתי פעולות אלה צועדות יד ביד. אם לא נהיה מודעים לכוחות שפיתחנו בתקופת הקושי, באופן טבעי נחזור תמיד למחוזות הקושי והחדלון, נחזור על אותן טעיות למרות הסבל שחווינו בעטיין. [בדומה לכך, כל אחד מעתיק את הבית של הוריו גם בדברים שהוא הבטיח לעצמו עשרות פעמים ש”בבית שלי הכל יהיה שונה”; ללא מודע, ההסטוריה חוזרת על עצמה, כהגדרת חז”ל ‘זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי’ – כשם שמקל יפול לכיוון השורש, כך אדם חוזר לשורשיו אם אינו מבצע שינוי מודע ונחרץ].

כדי לשאוב כוח ומרץ לתהליך זה, נתבונן סביבותנו ונראה כמה אנשים גדולים בתורה ובחסד שהרימו מפעלים לתורה ולתעודה, כתוצאה מהקושי שחוו.

שלב ג’- איתור התנהגויות פורצות דרך

כהשלמה לשלבים הקודמים, ננסה למצוא מתי כן הצלחנו בדברים בהם אנו מרגישים כשלון. או לחילופין, ניקח דוגמא של אדם שאנו מכירים שגם היה נחשל ובכל זאת הצליח להתקדם. נתבונן באותן הזדמנויות או באותם אנשים וננסה לעלות על הסיבות להצלחות ולחקות אותן.

“התנערי מעפר קומי”!…

צידה לדרך:

• התבוססות בעבר אינה מובילה לשום מקום.
• כל קושי הוא בסיס לכוחות מיוחדים שפיתחנו.
• ללא עבודה מעשית על ידי התבוננות, חוזרים באופן טבעי לקושי.
• נאתר ונלמד את ההצלחות וננסה לשחזר אותן.

לסיכום: טבלת עבודה מעשית:

• בטור הראשון נציין תחומים בהם אנו חשים כשלון.
• בטור השני נציין מקרים השייכים לאותו תחום – בהם כן חווינו הצלחה (אם אין, אפשר לציין הצלחה של אדם אחר שסבל מאותו קושי).
• בטור השלישי ננסה לעלות על הנסיבות שהביאו להצלחה.

לחצי כאן  וקבלי גישה ללא עלות
לתכני חינוך ועבודת המידות מאוצרו של הרב פנחס ברייער