עצמאיות
עצמאיות! ליצירת דיון חדש בחרי את הפורום המתאים מתוך הלשונית "דיונים" . רוצות להכיר אותך | שרשור היכרות
מובילה:
- מאורגן על ידי
-
לא נמאס לכם קצת משיח ה'מסכנות' סביב שידוכים?
לא נמאס לכם קצת משיח ה'מסכנות' סביב שידוכים?
יש לי שאלה שעולה לי הרבה
אני אשמח לחוות דעת ממכן לא העליתי בקבוצות הנבחרת לבחורותכי רוצה לשמוע תגובות מעוד כיוונים וגילאים 😃
לא נמאס קצת משיח ה'מסכנות' סביב שידוכים?
'הרכבת הרים', 'תקופה שוחקת', 'שברון לב מכל לא'… בסוף זה תהליך טבעי של בחירת שותף לחיים.
מי שלא מצליחה לחיות את החיים שלה, לעבוד ולשמוח במקביל, כנראה פשוט לא מספיק יציבה או בוגרת רגשית.
למה לתלות את כל מצב הרוח והאושר בתשובה של בחור שפגשת פעמיים בלובי?- 39 תגובות
יוזמת שיח האמת שזה ממש תלוי בבחורה אין מה לעשות בסוף כל אדם חווה דברים בצורה שונה ויש כאלה רגישים יותר ויש כאלה שפחות ואני לא חושבת שזה התמסכנות או משהו זה פשוט מה שהבחורה הרגישה באותו רגע יש כאלה שנקשרות לאט ויש כאלה שמספיק להם פגישה אחת שתיים והן כבר מרגישות שהן התחברו לבחור. בעיניי לא צריך ללכת ולבכות על כל אחד אבל כן בסוף תקופת שידוכים זו תקופה מתישה יש כאלה שחוות את זה ככיף ומבחינתם כן כן לאלא והכול טוב אבל יש גם כאלה שזה מתיש אותן כי הן מתחברות מהר ואז פתאום לא מבחור זה פוגע בהן אולי אפילו גם מערער להן את הביטחון העצמי בסוף את רואה מהצד את זה כהתמסכנות אבל הן בעצמן חוו משהו שהן לא יכולות להתעלם ממנו והן משתפות כדי לפרוק קצת בעיניי זה פשוט מעיד על זה שהן רגישות יותר לא כי הן אוהבות לבכות או משהו אני לא אומרת יש כאלה שמנפחות סיטואציות וסתם מחפשות תשומת לב אבל בגדול בעיניי זה לא התמסכנות זה נטו התחושה שלהן
-
ותיקה
אני כותבת בתור מישהי נשואה שלא היתה הרבה זמן בשידוכים (שנה וחצי בערך) – ככה שזה לא מהחוויה האישית שלי אלא ממה שאני רואה מבחוץ, מה שאני חושבת על מי שעובר את הניסיון הזה.
אני לא יודעת מה הסטטוס שלך, אבל מרגיש לי שהשאלה מגיעה ממקום שלא חווה את זה מספיק זמן, יכול להיות?!להיות תקופה ארוכה בשידוכים זה לא "לתלות את מצב הרוח בכל תשובה מבחור אנונימי" (שזה כשלעצמו יכול להיות הרבה פעמים חוויה מאוד לא נעימה, אם כי נסבלת) אלא – להרגיש מאחור בכל אירוע משפחתי / מפגש חברתי, לפחד מפני העתיד הלא ידוע, להתייאש לפעמים, לנסות שוב ושוב להיפגש גם כשזה מתיש ומעייף נפשית, לקבל הצעות מעליבות ולא נעימות / לא לקבל הצעות בכלל, להיות נתונה לשיפוט של אנשים ולדעותיהם בנושא: למה בעצם היא לא מתחתנת, להרגיש בדידות, להפסיד את חווית הזוגיות והקמת המשפחה על כל הכרוך בכך…
זה מה שאני מבחוץ יכולה לשער, מאמינה שמבפנים חווים עוד כמה רבדים שאני לא מודעת אליהם.
וכל זה חוץ מלנהל חיים תקינים, שמחים ונורמליים עם כל הקשיים הרגילים שיש לכולנו 😇 כי ברור שרווקות זה לא כל החיים, אבל ודאי שזה חלק משמעותי, ולנסות להקטין אותו נראה לי לא נכון ולא הוגן.
אלא אם כן דיברת על בחורה בת 19 שנפגשה פעמיים ומדברת על רכבת הרים רגשית, או לחץ נוראי – מכירה גם מקרים כאלו ואכן לא גרמו לי להזדהות רבה… -
ותיקה
בושה של שאלה
-
פעילה בקהילה
למה? היא שואלת ממקום של רווקה-לא של שהיא שכבר התחתנה
ונמאס לה מהנושא…
אולי השואלת בתחילת דרכה והיא לא מרגישה מסכנה-אבל מפחיד אותה לשמוע את כל ההתעסקות סביב.
-
ותיקה
אם השאלה היא אובייקטיבית, אז לא צריך לקשר אותה לשידוכים.
הרי שידוכים זו התמודדות אחת מיני מיליון, אין אדם שאין לו התמודדות כלשהי.
שתפתח דיון בנושא- "לא נמאס משיח המסכנות בעולמנו?"
ואם השאלה אכן מכוונת בדווקא לנושא השידוכים, אז בעיניי היא מנוסחת בצורה מאד לא רגישה, ואין לי אפילו מאיפה להתחיל להסביר. זכותך לחשוב אחרת כמובן.
-
ותיקה
חיה ממש כל מילה!
הניסוח מקומם! ולא רק.
ולא הבנתי מה התשובות שמצפים לשמוע – הסבר על כאב של מישהו אחר?!
-
ותיקה
תמי, את מביאה נקודת מבט שלדעתי היא בוגרת מאוד, ואני מזדהה איתה על אף שהיא לא שגרתית ולא מספיק נמצאת בשיח.
המילים הבאות נאמרות לגבי כל שיח מסכנות וממש ממש לא רק לגבי בחורות בשידוכים.
השאלה הקובעת היא, האם מסכנות היא מצב או פרשנות? והתשובה החד משמעית – מסכנות היא פרשנות.
לא שאין לפרשנות הזאת מקום. בהחלט כל אחת צריכה לתת מקום לעצמה ולרגשות שלה, וזה לא עבירה להרגיש מסכנה. להיפך, לפעמים זה פתח לריפוי.
השאלה אם תחושת המסכנות נתחמת בתוך גבולות הגיוניים, מול האנשים הנכונים ובפורום מתאים, או הופכת למטבע עובר לסוחר ומוזנת מגורמים סביבתיים.
אם השאלה הזאת עלתה לך, כנראה שנתקלת בצד הפחות נעים של המטבע.
-
ותיקה
הי רחל
מסכימה איתך שמסכנות היא פרשנות. אבל לא מסכימה שהמצב הנפשי- הוא פרשנות.
זאת אומרת- מאמינה שאפשר לחלק – במיוחד בחורות בשידוכים, את האלה שהחיים שלהם סבבה בעיקרון, הצורך להתחתן הוא צורך, אבל לא צמא נוראי שעוצר אותם מלשמוח ולתפקד. זה יכול לנבוע מבריאות נפש גבוהה, ויכול לנבוע מאופי פחות רגשי ותלותי, ויכול לנבוע גם מחסימה.
לצד אלו יש גם בחורות שהצורך הרגשי שלהם כל כך גדול, שבחסרונו הם מתקשות לשמוח, לתפקד וכו', וזה הכי לגיטימי ומובן.
יש כמובן גם כאלה שההיסטריה שלהם מוזנת מאופי היסטרי/ מסביבה וזה דבר שניתן יותר לעבוד עליו.
לומר שהמצב הזה הוא מסכנות- זה כבר פרשנות. אמנם לא קל להתייחס לזה כנסיון נטו, בלי להרגיש מסכנות.
זאת עבודה קשה על אמונה.
מה שבטוח שצריך להבין ולכבד מי שקשה לה יותר, גם אם התחושות מתוארות בצורה קיצונית.
-
פעילה בקהילה
זה לא קשור רק לאופי או לצורך. הגיל משמעותי כאן מאוד… כשמדברים על גילאים קרוב ל 30 ויותר זה בהחלט מלחיץ ובהחלט ממלא את החיים.
גם כי הרכבת לא מחכה לה והחלום למשפחה ברוכה הוא המהות של אישה וגם כי בגילאים האלו הבדידות גדולה הרבה יותר!!
ואני נשואה ב"ה אבל בהחלט יכולה להבין שמדובר בקושי משמעותי.
וסתם לדעתי, התמסכנות זה מילה שמשדרת דלגיטימציה, ואני בעד לתת לגיטימציה לאדם ולרגשותיו…
-
פעילה בקהילה
שאלה כזאת רלוונטית למי שממש בתחילת הדרך, ולא חווה שום משבר / קושי אמיתי סביב האירוע.
כשחברות שלי, החל מגיל 20, לא ירדו לזרוק נעלי בית לזבל מחשש שמא מישהו מסתכל עליהן, או ישבו על קוצים בכל חתונה שספק-שדכנית הסתובבה שם, זה היה מוגזם. נכון. וגם לחזור מפגישה עם בחור שלישי, ולהגיד ש"זה לא זה", זה לא אירוע שיש מה להתקשקש סביבו יותר מידי.
אבל כשבחורה חווה תקופת שידוכים ממושכת יותר, או ממושכת מאוד, עם הצעות שמידלדלות, ופוגעות, או אפס הצעות, ואז מגיעה פתאום הצעה שנשמעת מבטיחה, והבחור מוריד. או שהיא מתאכזבת נורא מהפער בין התיאור למציאות, או לא יודעת מה,,, ולפעמים גם בגיל צעיר יותר, יכול להיות אירוע חד פעמי, אבל משמעותי – שלגמרי יצדיק את תחושת ה"מסכנות" שאת מתארת (לא אמרתי התבוססות, אבל כן קושי, אמיתי. ושמגיע לו הכרה וחיבוק)
כשמצאתי את עצמי קרועה מול החלטה, אחרי מס' פגישות, כשהבחור מצידו היה בכיוון סגירה, ואני הייתי בהתלבטות של החיים – זו בהחלט היתה חוויה לא פשוטה. למרות שהיא התרחשה בגיל צעיר, וכל העתיד היה לפני. ואם מישהו היה מספר לי שהבחור היה שבור מה"לא" שהוא קבל, בסופו של דבר, זה לא יישמע לי מוגזם. בכלל.
-
חברה תורמת
השאלה הזו רלוונטית כמו שכתבו פה לפני לבחורה שנמצאת תקופה מאד קצרה בשידוכים, אני מניחה שאת או רווקה צעירה.
כולנו מבינות שהדבר הכי חשוב בעולם הוא להקים משפחה ולגדל ילדים, אז באמת בתקופה הראשונה, גם אם לא הולך,אין הצדקה לתחושת מסכנות גדולה כי כמו שכתבת זה תהליך טבעי, אבל יש שלב שזה חורג מדרך הטבע.
כשאת בחורה שעברה את ה-25-6, כל החברות מסביבך נשואות עם ילדים, הרבה פעמים אחים ואחיות שמתחתנים לפנייך, זאת התמודדות קשה מאד.
הרצון המאד חזק שלך למשפחה וילדים שמתגבר ככל שעובר הזמן, הבדידות, הפחד שזה לא יקרה, ההתשה הנפשית (וגם הפיזית) של עוד בחור שלא מצליח למרות שנתת את כל כולך, ההתמודדות מול השיפוטיות של החברה, ההרגשה של הזרות וחוסר השייכות בכל מקום…
בדיוק כמו שלא נגיד על אנשים שמחכים לילדים- "למה שיתלו את מצב הרוח והאושר בילד שיגיע או לא ? אם הם לא מצליחים לחיות את החיים שלהם במקביל , לעבוד ולשמוח, כנראה הם לא מספיק בוגרים או יציבים רגשית", בדיוק כך על שידוכים.
זה נכון שכל התמודדות קשה באשר היא, לא כדאי שתאפיל על החיים לחלוטין אבל זה לא הופך את זה לתהליך טבעי/קל או את האנשים ללא מספיק בוגרים או יציבים.
ואגב, גם התמודדויות שנראות לנו מהצד שלא מצדיקות את התגובה , נכון שהאוטומט הוא לשפוט, אבל אי אפשר לדעת לעולם מה עומד מאחורי כל אחת,איפה זה פוגש אותה, ולמה היא מגיבה כמו שהיא מגיבה. -
פעילה בקהילה
וואו, שאלה ממש חשובה עם הרבה כיוונים.
בתור מי שהתחתנה יחסית מאוחר (יותר קרוב ל30 מאשר ל20).
אני יכולה להבין מאוד את כל הדיבורים על הקושי וכו'. אבל הכי חשוב בתקופה הזו זה לדעת לבנות את עצמך ואת החוסן הפנימי שלך. כן צריך להיות רצון גדול כשהחתן כבר יופיע ויגיע ולעשות את ההשתדלויות הנחוצות.
אבל באמת לקחת בפרופורציה את הסירובים ולדעת שאם בחור אמר לא אז זה כנראה מה שטוב לי (כמה שזה לפעמים קשה ולא פשוט) וכמו עוד הרבה דברים בחיים לנסות להתחזק באמונה ולדעת שמי שמגיע לי יגיע בזמן שצריך להגיע.
כשעושים עבודה נכונה עם כל המצב זה יכול מאוד להצמיח ולבנות את עצמנו ולהביא אותנו למצב מתאים יותר לחתונה. ברור שיש זמנים קצת יותר קשים וזה בסדר לבכות ולהיות קצת פחות לפעמיים אבל לדעת לתחום את זה לזמן מוגבל ולהמשיך בחיים מתוך שמחה ואמונה!
-
פעילה בקהילה
חברות יקרות.
אני מרגישה שהנושא הזה נוגע לי אישית, כי הספר שכתבתי, שיצא בתקופה האחרונה, מספר על התמודדות של רווקה מבוגרת, וההתמודדות אחר כך בנישואים לאור תקופת הרווקות – והחיים שלה בכלל.
אני לא חושבת שאני ברת-סמכא בנושא, אבל כן במהלך הכתיבה והתחקיר לספר ניסיתי מאוד להתחבר לחוויה של רווקות בכלל ורווקות מבוגרות בפרט. לתגובות שהן חוות מהסביבה, לקושי להיות תקופה ממושכת בתוך התהליך הזה.
פעמים רבות שידוכים הם סוג של עבודה. עבודה טכנית, שגוזלת זמן ומשאבים, וגם עבודה נפשית. ההמתנה שוחקת, הציפייה לעוד פגישה ועוד אחת, הציפיות והביקורת מהסביבה, האכזבות, שלעתים הן לא מעטות… וכל שאר הדברים שנאמרו כאן בשיח.
אני חושבת שהשידוכים הם תקופה מורכבת ביותר, רצופה חוסר ודאות ורבת תהפוכות, וכל אחת חווה אותה אחרת. כל אחת גם מתמודדת אחרת עם חוסר ודאות.
יש גם סיבות נוספות לרגשות שעולים, מעבר למה שנאמר כאן כבר, למשל יש כאלו שמאוד מלחיצים אותן בבית, ואז טבעי שהתגובה הרגשית תהיה בהתאם. אבל זו סיבה אחת מיני רבות.
חשוב לי להבחין בין הבעת כאב לבין שיח מסכנות. הרבה פעמים עלולים להתבלבל ביניהם, או לפרש לא נכון את הדברים, ייתכן כי השיח עצמו מלחיץ גם את השומעת. מה, באמת צריך לחשוב פעמיים לפני שיורדים בנעלי בית? מה זה אומר עלי אם אני לא עושה את כל הדברים שהיא עושה? וכו'. ואז אולי התגובה הנפשית היא הרחקה. עוד דבר שיכול להיות, הוא שכששומעים שוב ושוב את אותו השיח כבר קשה להכיל זאת.
כך שאני יכולה להבין את שני הצדדים. גם את אלו שקשה להן, מוצפות וחוות צורך לשתף, כל אחת מהמקום שלה, (כן, גם אם היא בת 20), וגם את אלו שהשיח קשה עבורן.
מאחלת הצלחה לכל רווקות עמ"י שתראות ישועות מהרה!
- סטטוס תעסוקתי:
מנהלת קהילה
יש אנשים שהם פשוט מיתמסכנים ולא משנה ממה. ומה קרה. ואם הם נשואים. ואם יש להם ילדים. ועבודה טובה. וכסף. וכל הטוב שאפשר לדמיין…
אני האמת קצת מצטרפת לחיה בהקשר לכך שהשאלה הזו מנוסחת בצורה קצת פוגענית. כי שידוכים זה לא דבר פשוט לעצמו. וצפייה לדבר גדול שיקרה. ולחוות כל פעם דחייה בצורה עוצמתית- זה דבר פוגע מאד.
מה עם כל הסיפורים על אלה שחוו חרם חברתי ואיבדו את כל ביטחונם העצמי? נכון. זה לא חרם. אבל זו הרגשה חזקה מאד של דחיה שבהחלט עלול להוביל לשנאה עצמית וחוסר ביטחון עצמי.ואם תשאלי אותי- בשידוכים זו לא היתמסכנות(על אף ששוב. יש אנשים שהם כאלה באופיים וזה דבר אחר) אלא זה כאב. כאב עמוק של רצון להיות שייכת, אהובה, רצויה, מוערכת.
זה גם כאב שנובע מחוסר- "כי אל אישך תשוקתך" הרצון החזק הזה של בחורה להתחתן, הוא בסך הכל רצון בריא שהקב"ה טבע בה. ואם זה לא מגיע, אז הרצון בוער לה בפנים וגורם לה לקושי נוסף של רצון חזק חזק שלא מגיע לידי מימוש.
ובנוסף, לחוות קושי והתמודדות מול האנשים– המבטים מהסביבה? והשאלות? וההצעות הפוגעות? והלהיות זו שכל הזמן כולם צריכים להתפלל עליה? ולשמוע 'נו את כבר מבוגרת אולי תתפשרי?' ,וצקצוק השפתיים כששוב מורידים אותה/היא מורידה(חשבת על זה שהיא חווה את האכזבה גם של השדכנית ש'עוד פעם לא הלך עם הבחורה הזו?')לא באה להצדיק אנשים בכיינים(שוב. כאלה הם כאלה. גם אם החיים מושלמים הם התבכיינו). אבל לבוא אל אלה שחוות את הקושי הזה מלמעלה ולהגיד להם- מתי תפסיקו לבכות ולהיתמסכן. זה עוול. זו התמודדות קשה שהקב"ה גזר עליהם בדיוק כמו שיש אנשים שמתמודדים עם מחלה/ המתנה לילדים. אותם היית מעזה לשאול כזו שאלה?! כנראה שלא…
-
פעילה בקהילה
אולי כל "התמסכנות" (לא מסכימה עם המילה הזו) מבטאת כאב וחסר?
בן אדם בטבעו מעדיף את ההנאה על הכאב, אם הוא מתלונן הרבה כנראה משהו בפנים חסר מנוח, כואב וחסר.
תנסו רגע להתחבר למקום שמביא אותו להתלונן, לבכות, הרי זה לא כיף להרגיש רע…
אני כואבת וחומלת על אדם כזה. משהו אוכל אותו…. משהו לא בנוי ומעובד אצלו מבקש יחס.
זו דעתי:)
- סטטוס תעסוקתי:
מנהלת קהילה
נכון. התמסכנות באמת מגיעה מקושי פנימי. ממקום לא מעובד שמחפש מקום/לא מודע.
אבל הנושא הוא לא האנשים שמתמסכנים וזקוקים לעבודה פנימית ולעיבוד התגובות.
אלא על העניין שלהגיד על בחורה בשידוכים שקשה לה שהיא סתם מתמסכנת- ועם זה אני לא מסכימה.
תגובתי נרשמתי אודות לנושא זה בלבד. לא נכנסתי לפירוש המילה/ ניתוח התנהגותם של האנשים שנוהגים ככה.
-
חברה תורמת
<div>
ב"א שמרגיש מסכן מכל סיבה שהיא, זאת המציאות שלו כרגע, ומגיע לו הכלה ואמפתיה וכו'. אין אפשרות להכניס ב"א למסגרת של "אם את בחורה שמחכה שלוש שנים בשידוכים אז זה לגיטמי, שנתיים ו11 חודש זה התבכיינות".
זה כמו להגיד לא אמור לכאוב לך הראש כרגע, את שתית, אכלת, ישנת מספיק, לא כואב לך הראש.
כואב לי, זה עובדה. מה משנה הסיבה שב"א מרגיש מסכן? זה מה שהוא מרגיש וזה עובדה.
חוץ מזה שאנשים אף פעם לא מתבכיינים סתם, ואין קשר בין חיים מושלמים לתחושות
יכול להיות ב"א שעובר חיים קשים אבל מרגיש טוב עם עצמו, מתמודד, מרגיש שהוא עושה עבודה, אנדרנלין, משמעות וכו'
ומישהו אחר שחיצונית החיים שלו מושלמים (יש דבר כזה? מה אנחנו יודעים מה אנשים עוברים?) אבל אין לו את עצמו-הוא מרגיש חוסר ערך, חוסר מימוש עצמי, ריקנות, עצב, לא מוערך, לא אהוב, ואז הוא יכול למצוא כל מיני 'באגים' בחיים כדי להסביר את ההרגשה הקשה שלו.
יש כל מיני רווחים שאפשר להשיג מהמסכנות-כמו יחס ותשומת לב, הערכה אולי, וזה בפני עצמו אמור לעורר חמלה- האדם הזה כ"כ חסר והבור שלו כ"כ עמוק שהוא מוכן להתבזות ולהתמסכן בשביל למלא קצת את החסר הזועק הזה. לא מגיעה לו חמלה? לא מגיע לו יחס אוהב?
אני באופן אישי כשהתנהגות של מישהו מהדהדת לי ומעצבנת אותי, אני מנסה לבדוק למה זה מציק לי- אולי אני קשה מידי עם עצמי? אולי אני לא נותנת לעצמי לגטמציה ל'התמסכן' ולחוות את מה שאני מרגישה ולכן מעצבן אותי שמישהו אחר מרשה לעצמו לבכות בלי סוף? אולי אני מרגישה צורך להציל ולהושיע והמסכנות שלו מכניסה אותי ללחץ? אולי אין לי סבלנות וכח להקשיב ואני לא מרשה לעצמי להעמיד גבולות של כמה אני מסוגלת לספוג?
התנהגות של מישהו אחר-זה שלו, וזה לא אמור להציק לנו אם זה לא 'מגרד' משהו בפנים…
</div>
-
פעילה בקהילה
יש קבוצה של נשים של"ע חוו לידה שקטה,
יש שם נשים שזה קרה להם לפני 20 שנה, ועדיין כואב להן ואת בוכות על כך,
מעולם לא הייתה שם אחת שקמה ואמרה – באמת, תרגעו, יש לכן עוד ילדים וחיים, מה אתן עושות עסק???
- סטטוס תעסוקתי:
פעילה בקהילה
היי היי היי
"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו"- זה לא אני המצאתי…..
וכל אחת במקום אחר, שלה, פרטי.
ואין יכולת ואסור! לדון בחורה ששנים בשידוכים וחוותה וראתה דברים שאת לא ראית…
וגם על הסקאלה הזאת, כל אחת בדרכה שלה, יש שקשה להן יותר ויש שפחות.
ברור שאף פעם זה לא הדבר המענג- להתמסכן
אבל לפעמים את כבר לא מסוגלת! אין לך אויר!
וכל הכבוד למי שמשתפת, ומתמודדת בגבורה עם חתיכת נסיון ככ לא פשוט🏆
מצדיעה לכל רווקה ורווקה!!!!!🤗
-
פעילה בקהילה
מדהימה שאת!
איזה לב רחב וטוב יש לך!
איזו הכלה וקבלה יש לך!
מצדיעה לך!
-
חברה תורמת
וואו, קל לשפוט מבחוץ. זה לא קשור ל'חוסר בגרות' – השחיקה הזו אמיתית לגמרי, ואף אחת לא מלמדת אותנו איך להתמודד עם דחיות כאלה בלי להתרסק.
מה שכן נכון, זה שאפשר ללמוד לעבור את זה אחרת לגמרי. אני הייתי בדיוק במקום המרוקן הזה עד שלקחתי לא מזמן סדנה קצרה של כלים מנטליים לשידוכים. עשיתי שם סוויץ' פסיכי – למדתי איך להפריד בין התשובה של הבחור לבין הערך שלי,
ופתאום חזרו לי הנשימה והשמחה. זה שינה לי את כל הגישה לפגישות.
-
פעילה בקהילה
היי ליבי דבר ראשון נשמע מעניין רוצה לפרט קצת יותר ?
יווא הגזמתם האמת אני לא יודעת מאיפה להתחיל להגיב חידדתם והכאבתם במקביל
בגדול זה היה יום עצבני וכואב מעדיפה לא להרחיב סיבות אישיות
(לכן תדעו האם אחות של הפגוש או אמא שלו גם פה 🙄)
ופתאום עלתה לי מחשבה אז שיתפתי …
-
חברה תורמת
אפשר פרטים על הסדנה
-
חברה תורמת
אני מכירה את הסדנא של אילה ברגר (ראיתי שמפרסמת פה בקדם)
תרם לי המון!!
משנה את החוויה ונותן אנרגיות אחרות
ממליצה בחום!!בנוסף, אני חושבת שהרבה חוסר לגיטימציה לכאב (ולהתסכנות..)
מגיע מהקושי להכיל כאב כ"כ גדול.
וההבנה שצורך בבעל ובילדים לא מגיעה בחתונה.
משהיא כאן תזלזל בכאב של גרושה בת 26? באישה שממתינה לילדים 7 שנים?
רווקה חיה בבדידות כמו גרושה ומחכה לבעל, ולילד…המון כח לכולן 🙂
-
פעילה בקהילה
מישהי כתבה על רווקות צעירות, (הכל יחסי)
אז באמת, אפשר לומר שלפעמים הסביבה עושה את המצב הממוסכן הזה,
אני לא ריחמתי על עצמי עד שקיבלתי ברכות רותחות ותפילות.
לא מזלזלת בהן, אבל לפעמים הדרמות האלו מיותרות לחלוטין.
-
פעילה בקהילה
צודקת,
היה לי חברה טובה, ברגע שהיא התחתנה כל הבנות האחרות נהפכו רווקות ותקועות,
לא יכלתי לסבול את זה,
ואת האיחולים שלה – בקרובבב אצלך!!!!
-
חברה תורמת
ברור שהתקופה הזאת קשה מאוד עד בלתי אפשרית
יש צורך בסיסי בנפש בבעל בילדים וכו
ושאין זה עמוק וכואב אמיתי!!(מנסיון של כמה וכמה שנים בתחום..)
וזה לא התמסכנות להנאה ,זה כל החיים והגלים שלהם פלוס זה שאת לבד ובחסר כל הזמן…
ולא נכנס לתגובות של הסביבה וכו
אבל את יכולה לעזור לעצמך במה שאת יכולה בידים שלך
בפרשנות,בבחירה שלך במה עוד להתמקד וכו
אני הלכתי לאילה ברגר המהממת!
לכמה מפגשים של אימון מנטלי
חוץ מזה שהיה כיף ומענין זה עזר לי ממש,שינה לי את המחשבה ונהיה יותר קל
לא אומרת עדין שורף וכואב לפעמים
אבל יש לך עוד כלים לעזור לעצמך,להתמודד מול סיטואציות וכו
-
מנהלת קהילה
אני חושבת שהתשובה אמורה להתחלק לשניים:
היחס שלך לעצמך
היחס של הסביבה אלייך.
הרבה פעמים היחס שלך לעצמך מקרין גם על הסובבים. לחיוב ולשלילה.
לא תמיד, ובמקרים בהם 'מקובל' להתייחס באופן מסוים – זה מאתגר עוד יותר.
עזבו את הרווקות. זה בכל דבר. אשה שנשואה שנתיים ואין לה ילדים – מתחילים לחשוש לדבר לידה על ילדים (למרות שמי אמר שזה מפריע לה? אולי היא רוצה שתהיי ספונטנית איתה?). אחת שלא מצאה עבודה – כנ"ל.
את הסביבה אין לנו אפשרות לשנות, וגם לא תמיד חכם לשנות (מה, את לא בדיכאון? כנראה שלא בוער לך להתחתן…) אבל את ההסתכלות שלנו על עצמינו – אפשר וחובה לסדר.
מותר ליפול, חייב שיהיה קשה, אבל עם טיימר. לדעת גם לקום מזה.
ובעיקר – לדעת שהשידוך או היעדרו לא מספר לנו על פגם באישיות. זה ניסיון כמו כל ניסיון (כמובן שיש מקרים חריגים ובררנים ו…. לא על זה דיברנו פה). האישיות שלנו יפה ומאירה גם אם הבחור חושב אחרת/ העניק לנו הרגשה מקטינה.
ועוד משהו – יש הרבה פעמים הרגשה של התכחשות. קשה לנו לקבל שאני היא הרווקה שהעפילה עד לגיל X. אנחנו נלחמים, לפחות בתת מודע, במציאות. מסרבים לקבל אותה.
ברגע שנשכיל להנמיך ראש ולקבל גזירת שמיים באהבה (תוך כדי השתקת קולות הרקע המקטינים ומאשימים) – משהו מבפנים ירגע לנו ויאפשר לנו להיות נינוחים יותר.
זה לא קל, זה מאד שווה.
ואם כבר, אפשר לקחת את הזמן הזה לבניה. או רוחנית- אישיותית ו/או טכנית ביצועית. ללמוד לעומק תחביב/ עבודה מהצד, להתמקצע בתחום מסקרן, לעבוד יותר. זה מעניק תחושת סיפוק ויציבות.
הרבה כח
- סטטוס תעסוקתי:
פעילה בקהילה
רוצה להתייחס לשורה
'הרכבת הרים', 'תקופה שוחקת', 'שברון לב מכל לא'… בסוף זה תהליך טבעי של בחירת שותף לחיים.
מה הכוונה תהליך טבעי?
לידה היא תהליך טבעי? – מי שלא זכה לזה הוא מוגדר אוטומטית כמסכן?
בנ"א שחולה לא עלינו זה תהליך טבעי?
בנ"א שעבר תאונת דרכים לא עלינו זה גם כן תהליך טבעי
סורי אבל השאלה הזו קצת מוזרה
שלא לומר טיפשית
לא ראיתי שהשיח סביב מסכנותם של הרווקות גדולה מהשיח על מסכנותם של החשוכי בנים ומסכנותם של ההורים לילדים נושרים ומסכנותם של היתומים והאלמנות
אולי השאלה בכלל הייתה אמרוה להיות למה אנשים ממסכנים את עצמם. או למה אנשים במצבים מסוימים מוגדרים אוטומטית מסכנים…
-
פעילה בקהילה
הדבר שהכי מפוצץ אותי
זה ששופטים אנשים במצבים שאין לאחרים מושג בהם.
וגם אם יש להם מושג,
איך אפשר לשפוט אנשים, אם כל אחד מורכב מנתוני אופי אחרים ואירועי חיים שונים?
לא סתם חז"ל אמרו אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו והוסיפו למקומו ממש.
יש כאב גדול לבחורה שעוד לא מצאה את השידוך שלה, בזמן שחברות שלה נשואות,
מביאות ילדים, עסוקות בבית שלהן והיא מוצאת את עצמה קודם כל לבד,
כי בואו נודה על האמת שהקשר לא נשאר אף פעם כמו שהוא, במידה והוא נשאר בכלל.
בנוסף היא מרגישה שהיא נשארה מאחור בזמן שאחרים התקדמו
והשאלה קצת לא רגישה לטעמי,
איך אפשר לקרוא לכאב של אדם אחר 'התמסכנות'?…
זאת התמודדות, וזה ניסיון ובכללי כלפי כל דבר בחיים אפשר לבחור איך להתמודד,
אבל בגלל זה להתחיל לשפוט אנשים ולהגיד שהם מתמסכנים
בזמן שאין לנו אפילו רבע מושג מה הם מרגישים?
וגם אם יש לנו מושג,
כל אדם מורכב מנתוני אופי אחרים ומתמודד בצורה שונה.
לא אוהבת ששופטים אנשים
ולא אוהבת שמזלזלים ברגשות שלהם.
-
פעילה בקהילה
אולי תבהירי טוב יותר למה התכוונת –
האם להרגשה האישית של הבחורה שממתינה, או ליחס של הסובבים כלפיה (בפניה / שלא בפניה)?
התשובה כמון שונה מאוד בכל אחת מהאפשרויות.
אם השאלה מכוונת לבחורה עצמה, אז נכון.
אמנם לא הייתי מגדירה את זה עד כדי כך דיכוטומי: "מי שלא מצליחה לחיות את החיים שלה, לעבוד ולשמוח במקביל, כנראה פשוט לא מספיק יציבה או בוגרת רגשית"
כי בסופו של יום זו התמודדות עם קושי אמיתי. ולהדחיק אותו או להתייחס אליו כאל משהו קליל ונקודתי, ולקטול את כל מי שעדין לא הגיעה למקום של הפרדה בין מה שהיא לבין הקושי שאיתו היא מתמודדת – מרגיש לי לא הוגן.
ברור שהשאיפה והרצוי הוא שגם עד לסוף הטוב בעז"ה, החיים לא יסתובבו סביב נקודה אחת ויחידה ושמה "שידוכים". ושיהיה בהם מקום להרבה דברים טובים אחרים שאפשר לעשות בתקופה הזאת.
לגיטימי, ואפילו מתבקש, לחוות לעומק רגשות של אכזבה / יאוש / תסכול / פחד מהעתיד / …, אבל בסופו של יום, ברור שהאידיאל היא שלא הרגשות האלה ינהלו את החיים, אלא יהיו תחומים.
אבל אם השאלה מכוונת לסביבה – פה אני לא חושבת שלסביבה יש זכות לדבר דיבורים כאלה.
לא מתפקידנו לשפוט / לחנך / לדרוש מבחורה להתמודד בצורה שבה אנחנו חושבים שנכון וכדאי לה (במקרה הטוב), או בצורה שבה נח לנו יותר שהיא תגיב או תתנהל בנושא (במקרה הפחות-טוב…).
גם אם יש בסביבה הקרובה, או אפילו קרובה מאוד, בחורה שלדעתך "מתמסכנת" יתר על המידה, לא המקום שלנו, כסביבה, לשפוט. כן להתפלל, כן להשתדל להתייחס ולהתנהל מולה בצורה שתתן לה כח, לא "למסכן" אותה יותר ממה שכבר. אבל "נמאס"? לא. לא הייתי משתמשת בביטוי הזה…
-
ותיקה
היית יכולה לנסח את השאלה בצורה יותר רגישה, כמו- אשמח לדעת מה כל כך מאתגר בתקופה הזו…
-
חברה תורמת
מעניין מה המטרה של הדיון כאן.
מי שכתבה את זה היא בעצם רווקה? אולי תסבירי את עצמך יותר.
ראיתי את הדיון והתגובות פה והייתי חייבת להגיב. אולי בזכות זה מישהי תבין יותר ותכיל את זה..
בתור אחת שהיתה רווקה כמה שנים, כשחברות נישאו וילדו. אמנם לא ממש מאוחר אבל מספיק כדי להרגיש את התקופה הזו. כשדיברתי בזמנו עם בנות רווקות יותר אמרו שזה מרגיש לגמריי ככה גם למישהי שמחכה 7 שנים ו 10.
אז מאד הפריע לי כמה תגובות שלדעתי לא רגישות כי כמו שכן כתבו פה "אל תדון את חברך.." וזה מיד עלה לי כשקראתי קצת.
מי שלא עברה את הרווקות ממש לא יכולה להבין באמת את כל המכלול של הרגשות שזה מביא איתו את כל ההתמודדויות והמצבים ולפעמים זה בא עם עוד נסיונות מבית. לא תמיד זה רק ה"רווקות", זה גם החסר בפינה האישית שלך.
כ"כ קשה לי לראות בנות ששופטות ככה בקלות. מכאב אני אומרת את זה. לפני קצת זמן פגשתי חברה שהתחתנה ב ה' סמינר זכתה לפני שחיכתה בכלל משהו והיא דיברה על מישהי שחיכתה מחוץ לסמינר שנה וחצי וגם שנה וחצי זה הרבה. כי ההתחלה תמיד קשה יותר.. והיא אמרה מה שבא לה על ההתנהלות שלה ועל זה שהיא הלכה איך שבא לה. אני ניסיתי לשבר את אזנה מה זה להיות: א. מחוץ לסמינר מחוץ לחממה.. ב. להיות בחוץ בתור רווקה עם כל הפיתויים והחסרים שמציפים במיוחד כשאין מסגרת.
תבינו שמי שיש לה בעל ומשפחה זה עוגן זה יציבות. בתור נשואה הרבה יותר קשה לרדת לצאת מהמסגרת שלא לדבר שאין זמן מיותר. לרווקה היא עצמאית בד"כ ויש לה זמן מיותר אם לא תנצל אותו לדברים טובים ועמוסים היא תמצא את עצמה במקומות פחות.. זה עבודה שמצריכה כל הזמן לעבוד על האמונה על התקווה לראות את האור בתוך החשיכה. למצוא לעצמך את האנשים שיסללו את הדרך. לבנות את עצמך. והכל לגמריי לבד.
שלא כמו התמודדויות אחרות אחרי הנישואין בד"כ זה או ביחד עם הבעל או שאת מפילה עליו משתפת וכו'. בעז"ה.. כמובן שיש הרבה סוגי נסיונות ואני לא מזלזלת באף אחד. כי כמו ברווקות אני מבינה שאין לי הבנה באחרים
אבל אני כן יכולה להגיד כמו אחרות שכבר כתבו זה הרגשה של לבד. לבד. לבד.
אמנם כמעט שכחתי את התקופה הזו מעומס החיים אבל כשאני נזכרת, זה מיד עולה לי כל יום זה יום והדמעות והתפילות והבכיות היו בתדירות גבוהה ממש. זה גם תקופה של קירבת ד' ובנייה והזדמנות ללמוד ולהנות גם. אבל זה אצלי בא אחרי, לא מיד. רק אחרי שלומדים איך להתמודד עם המצב הזה. כשאת קולטת איפה את נמצאת…
אבל מי אמר לכם שזה לא צמא נוראי? מי אמר לכם מה מרגישה רווקה מתמודדת? ברור שלכל אחת אופי משלה וכל אחת עוברת את זה אחרת. אחת יותר רוצה ואחת פחות אבל באופן רגיל ונורמלי- בת רוצה להתחתן, משתוקקת אפילו.
הרבה פעמים היא מכסה על זה בכל מיני יציאות וטיולים שעוזרים קצת. עד שהיא חוזרת לבד…
בזמני לא הייתי שמחה מתגובות וממבטים מרחמים יותר מידי אבל כן כשהייתי משתפת בעצמי ו"מתמסכנת" שמחתי שהגיבו לי בההכלה ההבנה וקבלה שכן, את צודקת מותר לך להתמסכן, וקשה לך
אחרי החתונה בעז"ה זה יעבור מחכה לך עוד שנים טובות.
ועכשיו ב"ה אני כבר כמה שנים אחרי החתונה ויש אתגרים ויש התמודדויות אבל זה לא משתווה למצב של הרווקות.
כמובן שלא נתנסה..ויכול להיות שיש נסיונות קשים שלא חשבתי עליהם
רק כתבתי את המבט שלי על הרווקות שזה תקופה באמת קשה, ולא סתם מתמסכנים. יש על מה.
ואל תשכחו שבנות בגיל הזה הם מאד צעירות וצריכות לבד ללמוד להתגבר ולעמוד בכל הנסיונות. לא כמו אשה שהיא יותר בנויה, ובמבט לאחור (וגם אז) קצת שמחתי שעברתי את התקופה הזו וזה גרם לי להרבה הבנה על הסובבים ועומק ובנייה שרק אחרי הסמינר הייתי יכולה לעשות את זה.
מקווה שהסברתי את עצמי..
ובהצלחה לכולן איפה שתפסתי אתכן.
מחזיקה לכן אצבעות, יש תקווה!
-
פעילה בקהילה
כן נמאס לי
אני רוצה להיות שמחה, משוחררת ממצא
יש לנו תקופה מדהימה של גדילה עוצמה מיצוי
בא לי למצות אותה בדברים יותר מעניינים ממסכנות……………….
-
פעילה בקהילה
.
-
פעילה בקהילה
ואווו—
2 יהודים-
3 דעות—
אני חושבת שלכל אחת יש פה ראיה שונה וחשיבה עוד יותר מגוונת לפי ניסיונות חייה..
אכן, בכל ניסיון בסוף אנחנו מגיעות לאותה נקודה- אמונה!!!
אך- אנחנו בוחרות כיצד לעבור אותו.
יהיו כאלו שיבחרו לצפור בפקק ויהיו כאילו שיבחרו לשמוע מוזיקה ולשמוח…
אבל השאלה באמת מי כתבה את הנ"ל, בחורה רווקה שהתייאשה כמו כאלו שציינו פה כי נפגשה/התאכזבה/אין הצעות/פגישות כושלות או כל סיבה אחרת וצודקת. וצריך לשים את הלב מאחורי המילים שהנשמה הזו כתבה את זה.
בנוסף, אני לא חושבת שיש כאן זכות של 'הטפת מוסר' לכאלו שלא התמודדו עם רווקות מאוחרת ובדידות עמוקה!!!
ואני- כזו שהתמודדתי עם רווקות מאוחרת וב"ה התחתנתי לפני שנה ומחצה כותבת מהלב ויודעת מה עובר על אותה בחורה שכתבה את זה… כי אני בחרתי איך לחיות את החיים שלי, ויותר מכך איך להסתכל עליהם. עם הניסיונות שלי ואולי בכלל גם היא חיה את החיים הכי שמחים ומאושרים שיש ובנוסף מחכה לשידוך שלה ומסתכלת על החיים בזווית שונה, של- תסתכלי על חצי הכוס המלאה…. ולכן לא רוצה ל'התמסכן כל כך'……..
לסיכום- אל תדוני את חברתך כי אם היית במקומה…
בהצלחה לכולנו,
ובשמחות! -
יוזמת שיח
אני חושבת שהתגובות קצת הקצינו…
לי לא נשמע בכלל שהשואלת חלילה מזלזלת ברגשות ובחוויה האישית של הבחורות הרווקות.
אני שמה לב שהשאלה ממוקדת לשיח על שידוכים.
ובנקודה הזו, אני דווקא מזדהה.
חד משמעית ברור שזו התמודדות שיכולה להחוות בצורה קשה מאוד, ויש מקום למעגלי תמיכה הדדיים.
אבל, אין להכחיש שפעמים רבות השיח גולש למקום מתמסכן.
לי אישית זה גורם בושה.
לא מתחשק לי שהמבט על הרווקות יהיה המבט המסכן הזה. אני רוצה להרגיש לשדר (גם אם קשה לי מאודדד, ויש תקופות קשות יותר מאחרות) שבסך הכל אני בן אדם עם חיים מלאים וטובים. ושווה בפני עצמי גם בלי בן זוג. ושהחיים שלי לא בלתי נסבלים ובלתי נסבלים עד שסוף סוף אתחתן וכל הצרות תגענה לסיומן.
אני רוצה גם להתמקד בחלקים היפים של החיים שלי, בלי קשר להיותי בשידוכים, וגם לחלקים היפים של ההמתנה.
(כמובן, בלי להתכחש לקשיים ולשתף גם עליהם ולקבל תמיכה, אבל בלי שהשיח כולו יהיה מסכן מסכן מסכן….)
שוב, ההתמודדות היא התמודדות, אבל, אני חושבת שספציפית בהתמודדות של המתנה לשידוך, יש גם ממד של התמסכנות בשיח החברתי התומך. וזה לא נמצא במעגלים אחרים של המתנה לילדים/ לידות שקטות/ גרושות וכו'
אני לא ראיתי עדיין מקום שממנף את ההתמודדות למקום חיובי, ואפילו למקום של הומור!
כן קשה, מבאס, אבל תכל'ס יכול להיות גם מצחיק לפעמים… (וכל רווקה מבינה על מה אני מדברת. למי שיש בדל של הומור יש גם כמה סיפורי פגישות משעשעים בארכיון)
תודה לתמי על השאלה,
וגם אם לא כולן מסכימות – אין צורך לזלזל בשאלה. זו חוויה אישית שלה ואפשר להבין שלא מבינים…
Log in to reply.
