הפרעת קשב וריכוז- מה קופץ לך?

[א ק]

ההמתנה ההזויה והמענה הלקוי שיש בתחום הזה בקופות חולים,
הרופא היחיד שהצלחתי להשיג אצלו תור לאבחון בכלל הוא לעוד 7 חודשים…

[נעמי ע]

אבחון אפשר לעשות גם אצל פסכיאטר גם אצל נירולוג וגם אצל רופא משפחה שלמד לעשות אבחון לקשב וריכוז.

תנסי בערוצים שלא ניסת, ויש גם מנהלי קשרי לקוחות שיכולים לעזור לך.

בהצלחה!

[הבית למורה הפרטית]

קופץ לי: כמה אנשים מסוימים שאני מכירה… מכל מיני מעגלים בחיים.

[חני קוסטליץ]

כמה זה לא באמת עניין של קשב וריכוז אלא הרבה הרבה מעבר. קשב וריכוז זה 2 סימפטומים מה זה קטנים של דבר שהוא הרבה יותר גדול.

וגם שכל בתאדם שניה אומרת לך “אני קבוע שוכחת דברים/לא שמתי לב מה אמרת/היה לי קשה להתרכז בהרצאה/שכחתי לשים מלח במרק. נראה לי שיש לי הפרעת קשב וריכוז”.

ואני יכולה להמשיך לזרוק כאן עכשיו חצי שעה אסוסיאציות ועוצרת את עצמי בכוח… (אפרופו הפרעת קשב היא דבר יותר גדול מ”קשב” ו-“ריכוז”)

[אור ניסן – מילים צוללות לעומק]

קופץ לי שני ילדים מתוקים. שלי.
קופץ לי האמרות שאני שומעת מאז שהם קטנים
שהפרעת קשב זו מתנה גדולה
אני למרבה התסכול עדיין מתקשה לראות אותה
שניהם עם ויסות חושי בנוסף ללא היפראקטיביות
הרצון העצום שלך
שהעולם יכיל ויקבל אותם ,
מה שלא ממש קורה
אגב הספר “ילדה נוף” כאילו נכתב עליהם ,
כמה הזדהיתי אתו

[חני קוסטליץ]

2 מתוקים 🙂 וואוו את גדולה מהחיים!

ולכי תקני את הספר “כוחות העל של ילדי הקשב” של הרב דן טיומקין.

הוא לא מתעלם מהקשיים שיש עם הילדים, אבל שם את הדגש על המתנות העצומות שהפרעת הקשב מביאה איתה, ואיך אפשר להצמיח אותם ולהדגיש את הטוב שיש דווקא אצל ילדי קשב. ספר פשוט מדהים.

[אלישבע]

ראשית אני שמחה על המידע שחשפת אודות הספר של הרב טיומקין- תודה!

שנית אני אמא לילד מדהים! רגיש חברותי ועם קשיי קשב

וגם מורה לכמה בנות מאובחנות, או שעדיין לא אבל הן מראות תמונה של קשיי קשב וריכוז

אז לדעתי- יש את יכולות הבסיס- הלימודיות, החברתיות ועוד- שלא תמיד מונמכות מהקושי

אבל תמיד זה אתגר

יש ילדים שמיד כשמקבלים טיפול תרופתי הם עולים על הגל בלמידה ובתפקוד הלימודי

ויש כאלה שיש להם בנוסף גם קשיי/לקות למידה

המון יש להם את הקושי הרגשי שנובע מספיגת גערות והאשמות (מוצדקות אבל פוגעות) מצד המורים הורים אחים וחברים

וצריך לשים לב להיות הדמויות המחזקות בשבילם

תמיד יש להם נשמה והם מיוחדים ומקסימים כל כך ועדיים לגדולות (כבר עכשיו…)

[e h]

כתבתן ש”עדים לגדולות”

בואו לא נתעלם מהסיכון של ילדי הקשב להידרדר רוחנית וכו’

אחי הקטן הוא כזה ילד וכיום הוא בפנימיה לנוער בסיכון –

אחרי שאמא שלי מסרה את הנפש בשבילו –

אני זוכרת את עצמי בתור בחורה הולכת איתו – לקורס שחיה , רכיבה טיפולית ,

קורסים במוזיקה ונגינה, ואחר כך בהמשך לשיחות קבועות אצל מטפל –

ברמה של לנסוע שעה כל כיון ולחכות עוד שלושת רבעי שעה מחוץ לדלת

ככה במשך שנים!!!

והתקופה שבה הוא הדרדר – המליצו להורים שלי להעביר אותו לחיידר יותר מודרני

שאולי כך יהיה לו יותר טוב.

ואז התחילה הקורונה – ואצלם למדו בזום… זה גרם להורים שלי להכניס דברים שהם אף פעם לא חלמו להכניס…

אחר כך הוא רצה לחזור לחיידר הקודם , אבל כבר לא הסכימו לו…

ביום של החתונה שלי בשעה 2 בצהריים הוא החליט שהוא לא מגיע לחתונה

למה? אני עד היום לא יודעת , אני רק זוכרת את הצעקות שלו והתחנונים של כולנו שיסכים להגיע לחתונה

והוא בסך הכל ילד בן 12!!!

אני כותבת את זה ועולות לי דמעות בעיניים…

אמא שלי מתפללת עליו יותר מכל הילדים יחד.. בערך מאז שהוא בן שלוש

היום הוא בן 16 , ברוך ד’ המצב שלו יציב והוא נהנה בישיבה שלו

אבל עדיין – הוא לא חרדי – במובן הפשוט של המילה…

וזה רק טיפה מן הים…

לכן כל כך קשה לי כשאני רואה שכותבים שיש להן מתנות וכו… –

ברור שיש להם מתנות והם ילדים מוכשרים במיוחד

(ואפשר להגיד שגם כיום הוא ההפרעה ירדה משמעותית – יחד עם הגיל)

אבל ההורים והמשפחה – מוסרים נפש על הילדים האלו!!!

[א ק]

כואב לקרוא, אבל חשוב מאד לציין שמה שכתבת לא אופייני דוקא לילדי קשב אלא לכל ילד שיש לו התמודדות קשה בתחום המשמעת, החברה או הלמידה וכלול בזב כל הקשת של בעיות רגשיות,
כשקראתי את מה שכתבת קפץ לי בראש ילד שאני מכירה, הוא לא מאובחן עם בעיית קשב, יש לו בעיית למידה ועוד שאר ירקות…

[e h]

נכון.

רק זה מה שקפץ…

[דינה יודלביץ]

מה שקופץ לי זה “תסכול”.

תסכול של הסביבה ושל המתמודד בעצמו מול האמירה שהוא גם אומר לעצמו

שאתה רוצה אתה מצליח,עובדה.

ולגבי ילדה נוף , מעניין אותי מה שכתבה אמא לילדים עם הפרעת קשב שהתחברה לספר ,

לי הוא ממש הכאיב .

לא הרגשתי שהאמא מבינה באמת את ההתמודדות של הילדה

זה הציף אותי בעיקר בקטע שמסופר על היום שהיא התחילה לקחת ריטלין ועל ה8 שעות שקט שהיו להם.

חכיתי להרגשה של הבנה שבעצם ליבי היא ילדה טובה, שככה היא היתה אמורה להיות מיד עם לא הקושי שלא תלוי בה. ומה שראיתי זה התמקדות של האמא בעצמה ובהקלה שהיא מרגישה . עוד משהו שמאוד כאב לי הוא גם כן באותו הקטע התאור על זה שלליבי אין שום תפקיד ביום שישי , הרגשתי את ההשפלה שלה חותכת לי בלב. אני גם אמא ויודעת שלא תמיד אפשר מצליחים לנהוג לפי הספר ולפעמים הילדים מוציאים מהדעת, אבל לא בתור שיטה לתת לילדה כזו הרגשה איומה כי זה קשה לי אחרת .

אני מסייגת שכמעט כל מי שדברתי איתה על הספר התלהבה ממש גם כאלה שמכירות את תחום הפרעת קשב, השאלה שלי אם ההכרות שלהם היא עם ההורים של בעל ההפרעה או איתו עצמו.

[אור ניסן – מילים צוללות לעומק]

את צודקת בקשר לתחושה שלך בספר
גיבורת הסיפור בילדה נוף
היא האמא ולא הילדה
ולכן לי אישית
זה גרם להזדהות
כי גם אני – אמא
ילדים עם ויסות חושי זה תיק נפרד בנוסף להפרעת קשב
הבן שלי בן 9.5 מוצף חושית ברמה שקשה לתאר
השיבוש שזה מביא לבית ולכל האנשים שסביבו
זה גם משהו שקשה לתאר במילים
ההקלה שהרגשתי כשקראתי את ילדה נוף
הייתה עצומה
סוף סוף אני לא אמא שחייבת דחוףףףףף הנחיית הורים
כי מה הבן שלה עושה בגן / בחיידר / בחוץ
(בסוגרים – כמובן שהלכתי להנחיית הורים רק שלא ידעתי שאני צריכה הנחיית הורים לילדי קש”ר )
עלה שם גם הנושא של שמיכה כבדה שמאוד עניין אותי
ובקיצור
בספר הזה הבנתי שאומנם הילד הוא החווה העיקרי של כל הדבר הזה
אבל כאמא – יש לי מקום .

[דינה יודלביץ]

אני הכי בעד שאמהות ירגישו הקלה ובטוחה שהם מתמודדות מאוד.

לא הפריע לי שכתבה שהאמא התפרצה וטעתה,הכי מובן.

אבל בסוף לאמא יש עמדת כח , וברמת ההשתדלות יש לה יכולת השפעה על הדמוי העצמי של הילד שלה.

בעיני – לילדה אין תפקיד ביום שישי, היא יושבת ומתבטלת וכולם כולל הקטנים ממנה עובדים –

זה משהו שיכול לקרות כטעות עם יסורי מצפון לא כהצהרה של אמא מידי שבוע

אני לא מקלה ראש בהתמודדות של האמא בכללל אבל א”א בחסות הקושי להכיל השפלה של ילד במודע.

איך היא היתה מגיבה למורה של הבת שלה שהיתה ממתגת אותה בצורה כזו .?

בטח שיש לקושי של אמא מקום. וענק. אבל הקושי העיקרי של האמא הוא הכאב של הילד שלה ,

והיכולת המוגבלת שלה לעשות אותו מאושר ובטוח בעצמו .

ההתמודדות הטכנית היא לפעמים סוחטת , וצריך לחפש פתרונות להקלה. אבל בטוחה שאף אמא לא מחפשת שהפתון יהיה לרסק את הילד ולשכנע אותו עוד קצת שהוא לא יכול לעשות שום דבר טוב

[אור ניסן – מילים צוללות לעומק]

מסכימה מאוד…
את צודקת בכל מילה

[חני קוסטליץ]

וואי, הצפת את אחד המשפטים הכי בלתי נסבלים שנאמרים על ילדי קשב: “תפסיקי לחרטט שיש לך הפרעת קשב. אתמול ישבת 3 שעות לקרוא ספר בלי לזוז מהכיסא”.

זה מראה על חוסר הבנה של מה זו הפרעת הקשב.

כן, כשהילד (או המבוגר) עם הפרעת הקשב מתעניין בנושא כלשהו – הוא שם עד הסוף, לא רואה בעיניים, לא מודע לכל מה שקורה מסביבו. זה נקרא “היפר-פוקוס” (היפר = מאד. כלומר ריכוז מוגבר).

ילד קשב שקורא ספר ואמא קוראת לו – הוא באמת לא שומע אותה. הוא לא מתעלם או משהו. כל הפוקוס שלו כרגע במה שמעניין אותו. כנ”ל בתחומים אחרים שמעניינים אותו. זה יכול להיות ציור, בישול, נגינה ואפילו כתיבת תוכנה מסובכת אם זה מה שאת אוהבת לעשות…

וכשמשהו לא מעניין אותו – יש לו קושי עצום לגרום לעצמו לעשות את זה. שיעורי בית, ללמוד למבחן וכדו’ בגילאים הצעירים, וגם בגיל המבוגר – כל מה שלא מעניין את הבנאדם. לדוגמה כל הבירוקרטיה של דוחות וטפסים לעצמאיות, הגשת ציונים/בדיקת מבחנים אצל מורות, ואפילו הכנת רשימת קניות. לא מנסים להתחמק או משהו, פשוט לא מצליחים להתיישב ולעשות את זה.

ועד שכבר התיישבי לעשות את זה – כל הסחת דעת קטנה מוציאה אותם לחלוטין ממה שעסקו בו. לא בכוונה. קשה מאד מאד להשתלט על זה ולחזור למה שהיו בו קודם.

ואז מגיעים אנשים מבחוץ, שאין להם שמץ של הבנה מה זו הפרעת קשב, ואומרים לילד “אם רק היית רוצה להתרכז בשיעור – היית מצליח. עובדה שאתה יכול להתרכז בספר במשך אחר צהרים שלם בלי להוציא את העיניים מהספר”.

או “בהיסטוריה קיבלת ציון כל כך גבוה, סימן שאת מסוגלת לשבת ללמוד, והציון הגרוע בחשבון הוא כי לא התאמצת מספיק”.

[שרי גוטמן]

קראתי בשקיקה כל מילה, ואולי תהיינה לי לעזר – תכלס, אצל מי וכיצד ניתן לאבחן הפרעת קשב?

[אלישבע]

אצל נוירולוג/פסיכאטר/מומחה להפרעת קשב וריכוז- אצלם יש זמינות יותר גבוהה לתורים, בדר”כ

[סלאווה פרומוביץ]

כשילד או כל בן אדם לוקח ריטלין, אטנט, ויואנס או כל תחליף המשמש לאותה מטרה אוטומטית מצב הרוח שלו יורד וכן הרצון לזוז נחלש ואין תאבון בכלל.

הגוף נכנס למין מצב שקט עד רטט ולעיתים אמנם למור יותר קל והתלמיד מצליח יותר אך זה חוסם אותו מלהתקדם בדברים אחרים.

[חני קוסטליץ]

הכי קל לומר “כן, המורים רוצים שקט מהילד ולכן ההורים דוחפים לו כדור” וגם “הכדורים האלה פוגעים בילד, משתקים אותו, גורמים לו לXYZ”.

אז קודם כל, אני לא מכירה הרבה אמהות ש”דוחפות” לילד כדור רק כדי שיהיה שקט מבית הספר ולא יתלוננו. ואני מכירה המון אמהות לילדי קשב. עשרות.

דבר שני, לוקח זמן עד שמתאימים לילד את התרופה שמדוייקת בשבילו, במינון שנכון בשבילו. אין בזה קיצורי דרך. מה שעושה טוב לילד אחד – גורם לתופעות לוואי לילד אחר. גם אם הם אחים באותה משפחה.

ונקודה אחרונה לעכשיו, להורים יש עוד כמה שיקולים לפני שהם נותנים תרופה לילד, חוץ מ”זה יגרום לו לחוסר תאבון”. אין הורה שלא מודע לכל תופעות הלוואי של התרופות להפרעת קשב (ותאמיני לי שחוסר תאבון זה הקטן והנסבל ביותר מביניהן). יש להם עוד כמה שיקולים שאולי לא חשבת עליהם. כמו העולם הרגשי, האמון שלו בעצמו, הדימוי העצמי שלו ועוד המון דברים שהרבה יותר קשה לתקן מאשר סנדוויץ’ טוב לפני התרופה בבוקר + ארוחת ערב מלאה בסוף היום.

התגובה הזו של “התרופות משתקות, גורמות לרטט” ו”נותנים את זה רק כדי לייצר שקט תעשייתי ולא מתוך מחשבה על הילד” היא לא רק לא נכונה, אלא גם פוגעת בעשרות אמהות שאני מכירה, ומאות אמהות נוספות (שאשמח להכיר), גיבורות נפש, שמתרוצצות חודשים בין רופאים במקצועות שונים כדי למצוא את התרופה הנכונה והמינון המדוייק, ומוציאות הון על רופא פרטי שעליו שמעו המלצות חמות, וגם אחרי כל זה לפעמים בוכות מבפנים כשהן נותנות את הכדור הזה למרות תופעות הלוואי הלא נעימות שלו, כי הן יודעות כמה זה חשוב לילד שלהן.

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

לא רוצה לגעת בדיון המקסים

תמשיכו לכתוב כל מה שעולה לכן.

מעריכה מאוד כל תגובה!

(רק שימו לב בלי לרדת לפסים אישים)

[הבית למורה הפרטית]

חני קוסטליץ, מסכימה עם כל מילה שלך!!!
ורוצה להוסיף מהצד של המורה: הסטיגמה הזו שגויה גם כלפי צוות ההוראה.
אולי יש מורות שאכן רוצות “שקט תעשייתי”, אבל המורות שאני מכירה – לא רצות
לומר “היא עם הפרעת קשב, ריטלין בבקשה”. ממש לא!
אנחנו מודעות לתופעות הלוואי ולמחיר, אבל מודעות גם למחירים אחרים – שבמבט
מבחוץ אפשר לכנות אותם “שקט תעשייתי”.
דוגמא: תלמידה שסובלת מהיפראקטיביות, ואי אפשר ללמד בכיתה כשהיא נמצאת. גם לא
בהקבצה של 15 בנות. אמיתי!!!
לא תמיד הפתרון הוא לומר להורים “תתקעו ריטלין” אבל יש כאן בעיה אמיתית – בגלל
תלמידה אחת שמבחינת כישורים מתאימה לכיתה רגילה אבל מבחינת התנהגות מתאימה
לכיתת הכלה, תפסיד כיתה שלמה חוסר למידה?
אז לפעמים אומרים להורים – או שאתם נותנים ריטלין, או שהילדה בבית, או שאתם
דואגים למימון של שיעורים פרטיים על חשבון שיעורים בהם קשה לה במיוחד.
אפשר להגדיר את זה כ”להכריח” את ההורים, אבל אני חושבת שזה להכריח את המורים
ללמד בצורה בלתי-אפשרית.
ומה קורה עם תלמידה שסובלת מ-ADD? וזה סבל! היא לא רוצה לקחת תרופה, וזה “עושה
לי לא כיף”, והיא שונאת את זה וכו’…
אבל גם ההורים וגם הצוות רואים שיפור משמעותי. מבחינתי – שלא תיקח. היא לא
מפריעה, והכי קל להתעלם מזה ולהשאיר אותה להתמודד עם הבעיות שלה. אבל מתוך
מחשבה על הילדה (ולא מתוך מחשבה על שקט תעשייתי!!!) דאגנו שהיא תיקח.
ופתאום היא נהיתה “בן אדם”… גם הכישורים החברתיים שלה עלו, האימפולסיביות
שלה פחתה, הציונים שלה עלו, והאיחורים שלה פחתו. ו-כן, זה קשור. אנחנו בשיתוף
פעולה הדוק צוות חינוכי-הורים-צוות רפואי.
מודעים לתופעות הלוואי. אבל גם ל”לא לקחת” יש תופעות לוואי…
ולגבי מי שאמרה: כשילד או כל בן אדם לוקח ריטלין, אטנט, ויואנס או כל תחליף
המשמש לאותה מטרה אוטומתית מצב הרוח שלו יורד וכן הרצון לזוז נחלש ואין תאבון
בכלל. הגוף נכנס למין מצב שקט עד רטט ולעיתים אמנם למור יותר קל והתלמיד מצליח
יותר אך זה חוסם אותו מלהתקדם בדברים אחרים.
אז אני רוצה להוסיף: כשילד (או כל בן אדם שצריך) לא לוקח ריטאלין, אטנט,
ויואנס וכו’ –
הוא צריך להשתמש בחלק גדול ממאגר כוחות הנפש והגוף שלו להימנעות מ”תקריות”
ו”פיצוצים” עם הסובב (גם במשפחה, לא רק במוסד), ולבניית מנגנוני הגנה רגשיים,
וזה חוסם אותו מלהתקדם בדברים אחרים.

[e h]

לגבי הכדורים – זו הצלה!!!

אחרי מה שהיה עם אח שלי שכתבתי למעלה ,

באח שאחריו – מיד שהתגלו התסמינים ההורים שלי החלו בטיפול תרופתי

והוא נהיה החרוץ של הכתה, קוצר מאיות במבחנים.

עכשיו הוא בן 13 והתקבל לאחת הישיבות החזקות ביותר בחוג שלנו

נכון שיש תופעות לוואי , אבל להיכשל שוב ושוב , ולהגיע למצב

שהרבה בחיידר צעק עליו מול כל הילדים – כנראה ששכחת לקחת היום את הכדור שלך (אמיתי וכואב!!!)

זו תופעת לוואי הרבה יותר קשה!

אגב לעניין הכיבוי – זה ממש לא גורף.

אח שלי לדוגמא נשאר שמח ומתוק וחברותי במיוחד, עם רעיונות יצירתיים ואומץ בלתי רגיל ,

רק יותר מתון והגיוני.

לדוגמא – עכשיו בפורים האחרון הוא ניגן באורגנית בארוע של אבות ובנים של 300 ילדים ואבות

בבית הכנסת שהוא בכלל לא מכיר , בתשלום מלא – והוא רק בן 13!

[חני קוסטליץ]

איזה מדהים מה שכתבת. כל כך מדויק.

איזה נחת זה להורים ב”ה. כיף לראות שהם הצליחו לנתב את הילד למקומות שבהם הוא מוכשר, לתת לו חוויות מדהימות ולהזכיר לו שלא משנה מה – הוא אדם מיוחד ומוצלח.

כי את הקשיים ביוםיום כל כך קל לראות ולשמוע. ולכן לשמוע סיפורי הצלחה זה פשוט דלק 🙂

[מלכי גרינפלד גרינפלד]

לגבי הכדורים…

אני לא אומרת באופן גורף חייבים לתת כי יש באמת כאלה שההפסד גדול על התועלת

אבל מאד מזדהה עם כל מי שכתבה שזאת הצלה ואני הרגשתי את זה על הבשר שלי…

אני עצמי עם ADD ולפני שהתחלתי לקחת כדורים (שאגב באמת עבר מהריטלין לויואנס למינון יותר ופחות)

מצד אחד

הייתי נקראת גאונית הכיתה שכן היה לי מלא ידע וכשרונות ב”ה

הייתי הילדה שאליה באים כדי שתסביר טוב את החומר

והייתי תלמידה מקשיבה ושותפה מלאה בשיעור ששואלת שאלות חכמות שמראות שהיא הבינה מצוין

הייתי תלמידה שכל מורה מאחלת לעצמה

אבל מצד שני…

הייתי מקבלת מלא אפסים או ציונים נמוכים במבחנים

הייתי מאחרת המון! בערך 4 ימים בשבוע מתוך 6!

הכי טוב הצלחתי ללמוד כשלמדתי לבד אבל לא הייתי מסוגלת להתיישב בעצמי ללמוד למבחנים

וכדי לשבת ללמוד הייתי חייבת לקבוע עם חברה אבל אז לא הצלחתי להתרכז וכל הזמן ‘ברח’ לי הרצף

המחברות שלי היו ריקות, בעצם, מלאות בציורים וקשקושים…

לא היו לי ש”ב מוכנים כמעט אף פעם ואם כבר עשיתי ש”ב, אז שכחתי את המחברת בבית…

כל זה נשמע כמו רשימת תארים לעצלנית הכיתה כינוי שאכן דבק בי…

ואני בעצמי לא הבנתי לאיזה צד אני שייכת, כי זה נשמע כמו שתי קוים מקבילים אבל אצלי איכשהו הם נפגשו…

היו כועסים עלי המון גם בבית וגם בלימודים

אבל הכעס הכי חזק ונוקב היה אני שכעסתי כ”כ על עצמי

הייתי בטוחה שכל מי שאמר לי שזו סתם עצלות, צודק ואני סתם ילדה רעה ופשלנית שלא מספיק רוצה ומתאמצת

וכשהבחנו אותי (באיזור גיל 14) וכשהתחלתי לקחת כדורים (עד שהגיעו לנכון בשבילי לקח כמעט שנתיים ‘בזכות’ נוירולוג ‘נחמד’ שאמר שהכל קשקוש, ואם הייתי רוצה אז הייתי מצליחה…)

זה היה בשבילי הצלה גדולה והקלה ענקית!!

ולא הצלחתי להבין מה ההתנגדות הגדולה כ”כ נגד ריטלין, (שאגב הוא סתם האחד שנתפס אצל כולם כמוצר שלילי כ”כ אע”פ שהוא מוצר חלש יחסית) למה לא להקל על מי שסובל מזה כ”כ? מי שיש לו תופעות לוואי מזה אז שלא יקח, יש עוד מוצרים שיכולים לעזור ולרוב, אחד יתאים.

קודם כל השיפור המטורף בלימודים, לא, לא נהייתי חרוצת הכיתה אבל לפחות לא עצלנית הכיתה

הציונים שלי עלו בהתאם וחזרתי לקבל מאיות במבחנים קשים

וגם בבית הצלחתי לעשות מטלה בלי להתפזר באמצע לאלף ואחד דברים אחרים שזה היה בשבילי הישג עצום!

ובעזרת ליווי מקצועי, גם הדימוי וההכלה העצמית שלי עלו מאד

ובשתי מילים: חזרתי לפרוח!!!

כיום אני לומדת את עצמי כל יום מחדש ומגלה את הכוחות האדירים שניחנתי בהם בתור ילדת קשב, וכן, יש להם יכולות אדירים, (בלי להקטין את ההתמודדות איתם, שהיא באמת לפעמים לא קלה בכלל, ואני מצדיעה לכל אמא שמתמודדת עם ילד כזה, זה שהיא קיבלה כזה ילד מספר על הרבה כוחות מיוחדים שיש בה גם אם היא לא תמיד מודעת אליהם) ואם יתנו לילדי הקשב מקום ומשמעות ואת האפשרות גם ליפול בכבוד הם יכולים להיות האנשים הגדולים של החיים.

אל תוותרו להם אבל כן תבינו אותם כשהם נופלים, רק אל תוותרו עליהם!!!

ואל תשפטו את עצמכם אצל השופט הקשוח ביותר וחסר החמלה שרק אנחנו יכולים להיות לעצמנו…

[רבקה טייך טייך]

מה שעולה לי

שחבל שאין מוסדות מותאמים ומסלולי לימוד מותאמים לילדים עם קש”ר

כמו שיש במגזר הכללי

יש שם תלמידים שמגיעים לתעודת בגרות מלאה מתוך שמחה ולא מתוך תסכול

וזה משהו שהייתי שמחה שיעתיקו אלינו

[מלכי גרינפלד גרינפלד]

אדם לעמל נולד ואי אפשר להחליק לכולם את החיים כי אלו החיים ואם לא יהיו תסכולים בביה”ס אז יהיו דברים אחרים, אני חושבת שזה בסך הכל מחשל את הילד ומלמד אותו לגדול

ועוד משהו שאם יעשו לכל הפרעה כיתה נפרדת אז המורות בכיתה ‘החלקה’ ישארו עם 3 תלמידות…

[א ק]

מוסד נפרד לילדים עם הפרעות קשב הוא קטלוג אגרסיבי ביותר.

[רבקה טייך טייך]

לא יש להם או מוסדות נפרדים

או הקבצות נפרדות

אני אישית לימדתי פעם מתמטיקה ככה בביס של החינוך העצמאי

זה היה חוויה

לימדנו חשבון תוך כדי קפיצות בחבל או ריצה במדרגות

וכל 20 דק’ החלפנו חומר

הכל היה ויזואלי עם המחשה

כולל משוואות בשני נעלמים

זה דרש ממני שינוי כשיטות ההוראה

אבל הסיפוק שראיתי את הבנות הללו עם דמעות אומרות לי אחרי 4 שנים שבזכותי הם עברו את מבחני החוץ

(או שכן או שלא )

והשנה הזאת זכורה להן כחוויה

היה סיפוק

[מלכי גרינפלד גרינפלד]

לפי מה שאת מתארת זאת כיתה לבנות עם ADHD שזה מאד שונה מה-ADD

ADD מסוגלים לשבת שיעורים שלמים בשקט ולהקשיב אבל במבחנים הם מתפזרים

אני אישית הייתי ה’נודניקית’ שכל מבחן מבקשת שקט מוחלט גם לקראת הסוף כשבנות יצאו מהכיתה ביקשתי מכל אחת לסגור את הדלת עד הסוף שהלשונית תתפס פנימה והייתי גם קמה בערך 5 פעמים כדי לסגור בעצמי הייתי משתדלת לשבת בקצה הכי רחוק מהדלת ועדיין הייתי יוצאת החוצה כדי לבקש מהבנות מאחורי הדלת להתרחק משם ולדבר בשקט כי זה מפריע

אבל בשיעורים ובפרט מענינים כמו היסטוריה ומתמטיקה הייתי עם כל הריכוז וגם במה שלא ענין אותי אף פעם לא הפרעתי למהלך השיעור (טוב הגזמתי אבל כמעט אף פעם, הייתי ילדה טובה😊😋)

[אילה כהן]

ואי מלכי ממש הזדהיתי
אני לא הייתי קיצונית עד כדי כך
אבל ממש בהחלט ראו בי את שתי הצדדים

מצד אחד בת עם המון ידע

כי כמו שאחת כתבה פה

יש לי היפר פוקוס מוגזם בזמן של קריאת ספרים כי זה אחד התחביבים שלי

אז קראתי המוןן המון המון ועד היום למשל כשאני נכנסת לדיונים המרתקים בעיקר בתחום של הטיפול

שיש שם ממש דיונים שמרתקים אותי, אני יכולה לשכוח מהעולם ולקרוא ולקרוא

אבל לעשות עבודות מטלות ודברים אחרים- זה פשוט להכריח את עצמי ולגייס כוחות מהלא נודע בשביל להתחיל לעשות משהו

את האמת אותי לא אבחנו, אני הלכתי לאבחון בגיל גדול אחרי שכבר סיימתי סמינר

אז הייתי בקשר עם מאמנת קשב וריכוז, שהגעתי אליה לצורך אחר לא בגלל שחשבתי שיש לי קשב

רק בשביל הארגון שהיה זוועה

וכשתיארתי לה את החיים שלי והקשיים, היא המליצה לי לעשות אבחון

והיא הסבירה לי איך הרבה דברים קשורים לקשב

ובאמת אני לא האמנתי אבל כל כך הרבה דברים שלא הלכו לי בחיים

שלא הבנתי למה הם ככה

גיליתי שהם בזכות או בגלל הקשב

כמו שאחת כתבה פה למעלה- קשב וריכוז הם שתי מילים קטנות

כל המוח שלנו עובד בצורה שונה

אנחנו אנשים אחרים זה משפיע בכל תחום בחיים

והרבה בעיקר בתחום הרגשי!!

[אילה כהן]

לגבי תרופות
אהבתי את מה שכתבתם
מכירה מקרוב את שתי הצדדים
בתור מורה ובתור אחת שחוותה על בשרה
אז אני אומנם לא הוכרחתי לקחת אף פעם

כי כמו שכתבתי אני אובחנתי אחרי הסמינר

אבל רציתי ממש לקחת

מה שקרה שהם עשו לי תופעות לוואי קשות רגשית

ובאמת מי שכתבה שהחוסר תיאבון הוא התופעה הנחמדת

את ממש צודקת

תופעות לוואי של דיכאון של מחשבות אובדניות של הזיות או התקפי זעם מוגברים

זה הרבה יותר קשה ומלחיץ ושמעתי על הרבה שחוו את זה

[שרי גוטמן]

שוב, שואלת כאמא שנמצאת כרגע בתהליך בירור עם הילד שלי,

אם יש צורך בכדור לוקחים אותו רק בשנות הלימודים שבהם הילד מחויב למסגרת קבועה ודורשת או שזה משהו שצריך גם אח”כ? תכלס, בגיל בוגר ועצמאי יותר איך עם זה?

[אושרת ישראלי ישראלי]

גם כולל זה מסגרת קבועה ודורשת…

ואם זאת השאיפה שלו אז ברור שהוא יצטרך

ואם ההפרעת קשב משפיעה על היחסים שלו עם הסביבה

אז בודאי שהוא יצטרך לכל החיים

אבל תשלבי את לקיחת הכדור עם אימון לקש”ר

זה מאד עוזר ומסייע להסתדר בלי עתיד

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

שרי ממליצה לך לפתוח דיון חדש

אני מאמינה שיראו יותר את השאלה שלך.

אשתדל גם לענות לך

[שרי גוטמן]

אכן, פתחתי דיון חדש בהמלצתך, דבורה 🙂

אושרת, עדיין בכולל יש לך את האפשרות לבחור ללמוד בעמידה על גבי הסטנדר, ללמוד בקול/בשקט, אתה יכול ליצור לך את סדר הלימוד שלך (שוב בהתחשב במקום וכו’), אבל עדיין זה פחות קשוח מדרישות של מורה- תלמיד וכתה שצריכה להתנהל במקביל.

[ש א א]

יש משהו שדווקא במסגרת הלימודית – אנשי ADD מצליחים לתחום את עצמם,

וכשהם יוצאים מהמסגרת – הרבה יותר קשה להם לסדר סדר יום תקין.

[חני גלנץ]

רוב ילדי הקשב הם מחוננים.
אולי אפשר לפתוח כיתה למחוננים עם קש”ר וככה להתאים את שיטות ההוראה.
זה דבר שנתפס יותר טוב…
בכל מקרה, יש גם את אלו שלא… ובדר”כ זה לא קשור לקש”ר אלא נלווה אליו.

[שרי הורוביץ]

הי דבורה יש לי המון ידע

גם קצת ידע מקצועי

פשוט מניסיון

אני מאמנת כושר בעלת adhd

ואשמח לעזור עם יש לך צורך בעוד מידע תוכלי לפנות אלי

ראיתי שיש לך המון תגובות אז לא ריאתי צורך לפרסם את שלי

בהצלחה!

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

שרי יקרה ממש תודה

אני לא מחפשת ידע מקצועי אלא אינטואיטיבי

[הבית למורה הפרטית]

היי, שרי, את לא מכירה את דבורה… היא סופר-מקצועית!!! היא מחפשת דווקא את מה
ש”קופץ” ברגע ששומעים…
נראה לי כדי לדעת אלו הנחות שגויות רווחות בציבור ולתת את כל התשובות עליהן…
אני צודקת, דבורה? 🤔

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

נכון את צודקת זו המטרה של השאלה.