נועה רז | סיפור בהמשכים

[א ש]

פסח עבר

ואנחנו במתח

[רות]

נכון!!!

נועה, מעכשיו כל יום איחור – פרק נוסף!

מחר יום רביעי, יום שאת מעלה 🙂

חבל שנתחיל לשגע אותך😋

[נועה רז]

היום, בעז”ה. 💙

תודה על הציפייה, היא ממש נותנת לי כוח!

[שרה לוי]

❤🧡💚

[שרה לוי]

נועה-

אלופה!!!!

אני במתח לא נורמאלי…..

יאלא תמשיכי,

מחזיקות לך אצבעות!!!!❤

[אסתי]

נועה אני לא מצליחה כל פעם לעמוד בקצב ער”פ…
ועכשיו נהיה לי בלאגן, ובא לי לקרוא הכל אבל לא בא לי להשאר במתח…

תעדכני – מתי ניתן להשיג את הספר בחנויות?

אה, ואיך יקראו לו – שנזהה, (פה זה נועה רז סיפור בהמשכים😁)

[נועה רז]

איזה כיף לקרוא כאלה תגובות, פשוט אין כמוכן!

אסתי, מבינה אותך, מתי יצא-רק אלוקים יודע, אבל התכנון הוא כשאגמור את הסיפור בקצב שלי.

איך יקראו לו? יש כמה רעיונות, בינתיים הם במחשבה בלבד 🙂

[ברכי]

נו, מחכות בקוצר רוח…

היתה לי תקווה קטנה שבמהלך החופש שלקחתי מהמחשב, התעדכנו איזה כמה פרקים…😉

[נועה רז]

😛

אהיה ליד הקובץ בע”ה בין 11-12 , סליחה על השעה..

[שרה]

עבר😄

[נועה רז]

30.

בסוף סיימנו את השנה. היה סיום כל כך לא צפוי.

רייזי קיימה, שבועיים שהיא לא הייתה. כל יום כשהתיישבתי בכיסא שלי, וכל פעם שהדלת נפתחה קפצתי, והלב שלי יחד איתי.

ייחלתי שהיא תגיע. שהיא לא באמת לקחה את זה כזה נורא.

הכיתה הייתה מוזרה נורא, שקטה פתאום. אחרת. מין עצב שאפף אותה בלי הסבר. היא כל כך חסרה, רייזי.

בחיים לא חשבתי שהיא ככה תחסר לי, בחיים לא. כאילו לקחו מהלב שלי משהו, והרחיקו אותו רחוק.

בחיים לא היינו קרובות, בחיים לא הייתה בינינו חיבה או אמפטיה. אבל מאותו היום שהיא יצאה מהדלת שלנו בדמעות והודיעה שהיא עוזבת, הלב שלי פתאום נקרע. התחיל להאמין שהיא באמת לא אשמה בכלום. שהיא לא מתערבת בחיים שלי, הם מתערבים לשלה.

אז התחיל בי הכעס. הודיע שהוא התאפק מספיק, והגיע זמנו לצאת לאור.

ואז התחלתי לכעוס. כל כך לכעוס. כעס אדיר ומשוגע.

על הכל, על כולם.

על אמא, על העובדה שאני כבר יותר משלושה חודשים בבית לבד. בחורה בת 20.

אריאל הלך לאבא, כצפוי. הוא לא שרד את העצב והכעס שהשתלטו על כל הבית. דבורה גם כן הייתה שם.

אולי בכלל לא זכרה את קיומי.

וביום אחד כשכמעט נגמרתי מהכעס ומחוסר האונים זה קרה.

היא חזרה.

דפיקות עדינות על הדלת, מזוודה קטנה ועיניים חולות.

אולי הייתי צריכה לקפוץ, אולי להתלהם. אולי הייתי צריכה להוציא עליה את כל הכעס של כל הזמן הזה.

לא עשיתי כלום.

פתחתי, ראיתי שם את אמא. מתאמצת לחייך בשבילי.

נזכרתי מה אני והסתובבתי לחדר.

בלי לחבק, בלי לומר שלום.

קרסתי על המיטה, לא היה לי כלום באותו רגע. אפילו לא אותי.

ילדה ריקה.

*

כשהתעוררתי אמא ישנה, העפתי עליה רק לרגע מבט. היא הייתה נראית כל כך מותשת.

לא האמנתי שלא דיברנו מילה מאז שהיא חזרה. לא עיכלתי.

רציתי להעיר אותה. לצרוח את כל השאלות שלי. לבכות את הילדה שבי, למה היא הלכה ככה? למה היא השאירה אותי בשדה העצוב הזה בלי אף אחד?

לא הערתי.

גם לא התקשרתי לאריאל ודבורה, בכלל לא עניין אותם איפה אמא. בכלל לא עניינתי אותם אני.

אחרי השבעה דבורה אמרה לי שהיא תבוא לקחת את רוב הדברים שלה לאבא, כנראה שהיא תישאר שם.

רציתי לצרוח עליה שתקרא גם לי לבוא, שלפחות תציע לי לחזור אליו. אבל דבורה לא אמרה עוד מילה, ולמה שכן? רק רע עשיתי שם.

כשאמא התעוררה לא הייתי בבית. עליתי ל358 לכיוון דימונה. ייחלתי לברוח.

בתחנת סיום ירדתי בחושך מצרים, חציתי את הכביש הלא מוכר לצד הנגדי וחיכיתי לקו חזור. מטורללת שאני.

כשחזרתי היה כבר רבע לשתיים בלילה, אמא ישנה.

‘שלא תשכחי לנעול אחרייך, יעלי. המפתח על שידת העץ’. היה רשום על פתק צהוב קטן. אמא לא שאלה איפה אני, מה שלומי, שהיא רוצה לדבר, להסביר. היא רק הזכירה לי לנעול, כאילו היינו חצי שנה אחורה ואני אחרי אירוסין של חברה.

ולא דיברנו מילה. לא יום אחרי, ולא יומיים.

באיזשהו שלב הבנתי שאמא בכלל לא מנסה, שאולי עדיף לה כך. בשקט. בלי הסברים.

אבל המראה הכל כך לא טוב שלה הפיל עליי רחמים, בכיתי בקול.

[יסכה ב]

אמאלההההההההה

זה לא אמיתיייייייייי

מה עובר??

שתסביר לה

היא ככה כבר 3 חודשים

דייייייייייי

חייבת המשך…

ומההההההההר

[רעות אנסבכר]

<div>😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭
</div>

די

שידברו כבר!!! בבקשה!!

(תודה רבה רבה על הפרק! התגעגעתי!!❤)

[נועה רז]

אמרתי כבר שאני אוהבת את התגובות שלכן?

💙

[אסתי]

לא הצלחתי לחכות לספר…

קראתי הכל בשקיקה בלתי אפשרי לעצור!

נועה תפנקי עכשיו אחרי פסח בפרקים בתדירות גבוהה יותר?

התחביב שלך למתוח אותנו ואת עושה את זה בענק🙃

זה כיף גדול גם לנו – אבל לפחות שלא יהיו מרווחים גדולים מידי🙏

טוב?

🩵🩵מחכותתתת🩵

[נועה רז]

וואו, אני ממש רוצה. כיף לי לכתוב, ועוד יותר לקבל מכן פידבק מחמם ומשמח.

נשאר רק לקוות, אבל רצון כבר יש (:

תודה!

[ברכי]

קדימה, לכתוב ולהעלות!!😉

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | עריכת וידאו]

ואוו נועההה. אהבתי איך שתיארת את הרגע שהיא פתחה לאימא את הדלת. בלי מילים.
מדהים איך שהסיפור הזה מצליח לגעת בכל כך הרבה לבבות כאן. מוכשרת שאת!!!💜

[נועה רז]

תודה, יקרה שאת.

[אתי רביוב]

נועה פרק מדהים!

וואו וואו וואו

היה שווה לחכות..

המתח צובר שיאים חדשים

הערונת,

בכל יתר הפרקים פנית לרייזי בלשון נוכח, שהיא קוראת את הדברים..

פה זה היה חסר😊

[נועה רז]

תודה, אתי.

זה בכוונה, פעם כך ופעם כך.

תראו בהמשך 🙂

[ברכי]

נועה, הסיפור מקסים וממשיך למתוח!

לי אישית קצת מפריע שהיא כל הזמן מתנהגת כמו ילדה קטנה, כאילו לא ניחנה בכוחות נפש לכלום רק לראות את עצמה, לצעוק, לבכות, לצרוח כשצריך, להתחפר וכו’…

אף פעם לא מתגברת על הדחף שלה לעשות שטות/לברוח מהאמא בלי לדבר/לברוח מהבית/לא לבדוק את העניין לעומק עם שאלות נוקבות, היא כל הזמן בורחת/שותקת/מקבלת את המצב בלי לנסות לשנות ולהגיע לפתרונות, אפילו כשנראה כביכול שיש לה כבר את מי לשאול – רייזי, סבא וסבתא, אמא, אריאל וכו’ (אולי רק את אריאל היא ניסתה לתשאל בשעתו).

לטעמי כבר קצת יותר מדי… מעניין אם זה מפריע לעוד מישהי, מה אומרות?

[‫איידי וייס‬‎]

הצלחת להגדיר מצויין מה מפריע לי בסיפור.

יעל מתנהגת כמו ילדה קטנה שאין לה אחריות. היא לא מבררת כלום, אלא רק מסתגרת בקונכיה שלה. אפילו כשרייזי מדברת איתה על ‘משהו’, זה עדיין נשאר מעורפל והיא אפילו לא מבררת על מה היא מדברת.

לא תואם גיל.

[יעל]

עדיין לא השלימה עם זה שכבר לא יכולה להישאר הילדה הקטנה בסיפור שיכולה לסמוך על החזקים ממנה.

תחשבו על זה, העולם שלה התערער ברגע , כבר לא שארו שם אנשים חזקים מכל הדמויות שמופיעות פה בסיפור (אבא, אמא, סבא, סבתא, אחים..).

ייקח זמן עד שהיא תשלים ותהיה מוכנה להיות מתמודדת בשביל עצמה.

[נועה רז]

כל מילה.

[יעל ברגר]

די, תגלי בסוף מה היה עם אמא שלה?… נראה לי שמתחת אותנו מספיק

אחד ה- סיפורים הטובים שקראתי!

[ש]

מקסים ומרתק!!

רק לא הבנתי, אם אני זוכרת נכון היא כבר חזרה לבית של אבא שלה אחרי החלום שחלמה על האנשים מעבר לדלת, לא?

אז איך היא שוב לבד בבית?

וגם קצת משונה התיאור של אמא שלה נכנסת בלי לדבר ונרדמת… קצת מזכיר קבצנית😧

אבל שוב- סיפור מדהים!! תמשיכי….

[נועה רז]

עם מי יש לה לבדוק כשאריאל בעצמו לא יודע? רייזי אומרת לה ברורות שהיא לא תאמר כלום, ואין לה מה לשאול. שהסבא אומר שלטובתה- עדיף שלא תדע.

והיא ניסתה ובדקה, ונתקלת שוב ושוב באנחנו לא נאמר כלום-חבל על הניסיונות.

באיזשהו שלב של הסתרה היא התייאשה, ומה שיקרה או לא יקרה כבר לא משנה. כולל שאמא תחזור.

וצודקות לגבי המיקום שלה, בעיקרון היא הלכה לאבא שלה, ואמורה להיות אצלו. לא ברור איך נתפס לי שהיא פתאום בבית.

תודה על התגובות, ועל ההערות. הן חשובות.

[רעות סימינובסקי]

אבל אחרי הלוויה היא חזרה הביתה כי לא היה לה כוח להיות עם אנשים שיודעים/לא והיא לא יודעת..

[שולי סרף | סטודיו SARAF]

יוווווו כמה מתח

ובטח שהיא חזרה לבית, אחרי ההלוויה שאבא שלה לא היה שם היא הלכה לבית ומאז לא חזרה אליו

לא חזרתי אחורה לבדוק אבל זה מה שזכור לי….

תודה נועה

אל תפסיקי לכתוב (ולשתף כמובן) יש לך את זה בענק

את פורטת לפרוטות את כל רחשי הלב וההתנהגויות הכי קטנות גם כשהן לא מצטלמות טוב

[נועה רז]

נכון, תודה שהזכרתן לי 🙂

[‫איידי וייס‬‎]

אין מצב שכל העולם, אבל כל העולם!!! מסתיר. היא יכולה ללחוץ, לנג’ז, לדרוש תשובות.

זה לא מצב נורמלי שבחורת גיל טיפש עשרה ככה משלימה עם המציאות בלי לנסות דרכים חכמות ויצירתיות יותר.

[רעות סימינובסקי]

זה לא ממש נכון. קודם כל אנחנו עוד לא יודעים מה הסיפור וכמה הוא היה אמור להיות מפורסם בציבור הרחב.

אבל אם רק אנשים מהמשפחה שלה בסיפור והם מעדיפים מסיבות כאלו ואחרות לשמור על שתיקה- לא יעזור לה.

אולי יכול להיות שאם הייתה מחטטת קצת בארונות של אמא שלה למשל הייתה מוצאת איזה הסבר (אולי!) אבל נניח שהיא כן מחונכת והיא נשמעת שהיתה סה”כ ילדה טובה לפני תחילת הסיפור- היא לא תעשה את זה.

ולא כ”כ קשה להסתיר דברים. יש אנשים שיודעים לעשות את זה טוב.

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | עריכת וידאו]

להזכירך היא כבר בגיל שידוכים. לא טיפש עשרה של תיכון….😉

[‫איידי וייס‬‎]

לא קשור. זה גיל שהדם מספיק תוסס בשביל לעשות צעדים פחות מחושבים ויותר ‘מהבטן’.

[רעות סימינובסקי]

נועה, כמו תמיד את מפתיעה ומסקרנת, מרגשת ומתסכלת (בשביל יעל שלא יודעת כלום ובשבילנו התוהות…)

מדהים שאת כבר בפרק 30!!! שתמשיכי ותצליחי להמשיך – עד שתוכלי להוציא אותו כספר בעז”ה:)

[ברכי]

נועה, הסיפור יפה וכתוב בצורה עשירה מעניינת וקולחת, ובאמת יש לך את זה בגדול, כמו שכולן אומרות!!

אך לי אישית מפריע כשעלילה נתקעת הרבה פרקים בלי התקדמות וגילוי משמעותי. בעיניי עלילה טובה מתקדמת ומתפתחת כל הזמן, מסתבכת ומגלה טפח נוסף כל פעם, אך לא לדשדש באותו מקום המון זמן.

[יעל]

תלוי כמה זמן קוראים את הפרקים עד לכאן.

תחשבי שאת קוראת אותם בהפסקות ארוכות

מעניין לקרוא את זה כספר פרק אחרי פרק ברצף ולראות אם זה באמת ככה מרגיש

[נועה רז]

מצטרפת לרעות.

ויעל צודקת, מאמינה שזה מרגיש מרוח כשזה בהפסקות. כסיפור ברצף העלילה מתקדמת כל הזמן.

[גלי יצחקוב יצחקוב]

נועה, הכתיבה שלך מעניינת וזורמת מאוד. את יודעת איך למשוך קוראים ואיך ליצור
מתח. זה אומץ לפרסם סיפור בהמשכים בפורום כל כך גדול, וגם דורש התמדה ומשמעת
עצמית גדולה להמשיך אותו. כל הכבוד לך!

כמה נקודות:
גם אני בעד הגישה שבכל פרק צריך להיות גם גילוי, ולא רק הסתרה מחודשת ונוספת,
כדי לא למתוח את החבל יותר מדי.
מתח הוא טוב, שומר על רף הסקרנות של הקורא ומשאיר אותו בציפייה לפרק הבא, אבל
בסופו של דבר לא הטקטיקה היא זו שתגרום להצלחה אלא *המינון* שנבחר להשתמש בה.
הקורא עובר בקריאה תהליך שדומה להרכבת פאזל, כל חלק (פרק) אמור לשרטט לנו
תמונה יותר ברורה ויותר ברורה בדרך אל קו הסיום. תלוי בגודל הפאזל. אם הוא קטן
– הוא יתברר לנו די מהר. אם הוא ענק – הבירור שיביא לנו כל חלק (פרק) יהיה קטן
יותר, אבל הוא חייב להיות. אחרת לא נרגיש שאנחנו בונים פאזל 🙂

באופן כללי לגבי גיבורים, הם אלו שאמורים להניע את העלילה, לפעול ולעשות,
להזיז דברים ולגרום להם לקרות. כמו כדור שלג מתגלגל – אפיזודה מובילה
לאפיזודה. בחירה מובילה לתוצאה שמובילה לבחירה נוספת ופעולה חדשה אקטיבית
שמניעה את העלילה וכו’. פחות עדיף שהעלילה ‘תקרה’ להם מבחוץ. זה הופך את
המציאות להיות הגיבורה הראשית במקום הדמות, כי היא זו שמניעה את הסיפור ולא
הגיבור בעצמו.

תמשיכי לכתוב!

[ברכי]

היטבת להגדיר