היו ימים שבהם המקום הגבוה ביותר בעולם היה על הכתפיים של אבא שלי💕-סיפור קצר.

קדם Forums כתיבה ספרותית היו ימים שבהם המקום הגבוה ביותר בעולם היה על הכתפיים של אבא שלי💕-סיפור קצר.

  • היו ימים שבהם המקום הגבוה ביותר בעולם היה על הכתפיים של אבא שלי💕-סיפור קצר.

    פורסם ע"י נועה רז  צילום ומולטימדיה on 18/03/2024 ב7:19 pm

    לאלו שבוחרות עתיד-אור.

    וזה אף פעם לא בלתי אפשרי.

    ת’ה יודע, אבא.

    מאז שהלכת, עשרים וארבע שבע חייתי במלחמה עם עצמי. הזכרתי לשכל שלי שאתה עדיין אבא. שיש הלכה. כיבוד הורים. שהכעס ורגש הבגידה לא יכולים לטרלל אותי ככה.

    לפעמים הצלחתי. כשעלתה לי בראש עוד סיבה לדון אותך לכף זכות, חגגתי עם עצמי בשקט. כשכעסתי עד שכמעט נשרפתי מהכעס, גערתי בעצמי. רציתי לסטור לעצמי.

    זוכר את הקשר שלנו, אבא? זוכר את האהבה הגדולה שהייתה בינינו?

    זוכר איך רק בזכותה החזקנו יחד בחוזקה?

    למה הכל היה חייב להתפוצץ, אבא? למה לכל דבר טוב יש גלגל שמתהפך בסופו?

    אני זוכר את יום הגירוש האומלל ההוא, את אמא ועשרת האחים שלי. הבנים שלך. זוכר אותנו נסחבים מהבית ההרוס, מהקירות המקולפים.

    זוכר אותך המום.

    ואני ילד, סך הכל. בחור בן חמש עשרה. תחילת ישיבה קטנה. בעומק הבלבול. מסייע לכם לעזוב.

    לא היה לנו כסף. אף פעם לא היה.

    מאז שאני זוכר את עצמי כל הזמן הייתם מתאמצים לגרד כמה פרוטות שלא היו אף פעם. זוכר את עצמי מוזנח-תמידית.

    ללא יד של אמא מטָפחת.

    היא אהבה, אמא. אבל זמן לא היה לה כדי להראות זאת. היינו המון ילדים קטנים ושובבים. היה לה עבודה כל הזמן.

    ואתה, אבא. אתה אהבת תמיד. את כולנו. ניחמת כשבכינו, ליטפת כשהזדקקנו.

    היית חוזר אחרי יום ארוך מעבודת ניקיון בבניינים, כמעט סחוט. לילדים שלך.

    לאהוב אותנו.

    ואני, בתור בחור מתבגר שהרגע עלה לישיבה. עדיין מסתבך עם רעש הלימוד, אני הייתי רעב לחום הזה. לליטוף.

    להערכה שכל החברים שלי קיבלו.

    בלילה הייתי חוזר הביתה, לבית ריק מאוכל. הילדים גמרו הכל.

    לבית קטן, צפוף. לאמא שקורסת מעייפות.

    לשקט מדכא.

    אני זוכר את הרעב של כל יום. את השיוועון להכניס משהו לפה.

    הייתי נכנס לחדר, רואה את אמא ישנה. פוקחת עיניים רק לרגע ומחייכת אליי. וישר קורסת מעייפות.

    הסתובבתי במטבח, תמיד שם.

    רעב.

    לאוכל.

    לאהבה.

    כשהייתי קולט שאין לי מה לעשות שם, וכנראה אוכל אני לא אוכל היום. הייתי מנסה לשבת וללמוד משהו.

    לא הצלחתי. הכל היה סתום. מורעב.

    וחיכיתי לך.

    ובאחת עשרה וחמש דקות בדיוק היית חוזר לבית. בבגדים מלוכלכים. בחיוך. באהבה אינסופית.

    “צדיק שלי, איך היה לך היום? איך בישיבה? בחדר, בלימוד?”

    ואז סוף סוף הרגשתי שמשהו מצליח להתגבר לי על הרעב.

    “אני מיד מכין לך משהו, מה אתה מזמין?” הקריצה הזאת שלך. אהבתי אותה כל כך.

    “לא, לא. אני אכין. מה אתה רוצה?” אני לא באמת אתן לו לטרוח בשבילי אחרי יום עבודה מפרך.

    ולא וויתרת. קמת. הכנת לי ארוחת מלכים.

    טיגנת, גלגלת. הסלט הטעים שרק הידיים שלך יכלו להכין תמיד היה שם בצד הצלחת.

    והיינו יושבים יחד. בקבוע. אכלנו.

    לא דיברנו הרבה. היינו שנינו אנשים עייפים.

    אבל החיוך הטוב שלך אליי תמיד היה שם. אני מתגעגע אליו כל כך, אבא.

    כשהגיע הבוקר קמת מוקדם, אולי אפילו לפני הנץ. התפללת. הכנת לילדים כריכים, היית איתם. חיבקת.

    תמיד אמרתי שאתה עשיר. כי ידעתי שאב עשיר זה אחד שהילדים ירוצו אליו גם כשאין לו מה לתת פרט לאהבה.

    והם רצו.

    ואז הלכת לנקות. לחלום עליי, שאגדל אחרת ממך. שאגדל תלמיד חכם.

    ואמא נשארה עם כולם.

    וביום אחד הם באו. קיימו את האיום שלהם אחרי שלא שילמנו חשבונות כבר הרבה זמן. וגירשו אותנו. בכוח.

    את כל הילדים.

    זה היה לילה, התעוררתי גמור מעייפות אחרי יום ארוך לארוז מזוודות במהירות ולצאת.

    ואתה, אבא. התנהגת כמו מלך. הרגעת אותנו, ניגבת דמעות. עזרת לאמא בכל.

    הסתכלתי עליך והערצתי. התפללתי שאגדל כמוך. בדיוק כמוך. לא ידעתי שבפנים אתה גמור. כמעט מיואש.

    הבחנת בי כשהייתי מבולבל כל כך. “אל תדאג, צדיק. כמה ימים וזה מסתדר”. הבטחת בקול בוטח כל כך, שבאמת הצלחתי להירגע באותו הרגע.

    אמא זירזה אותנו באטרף של לחץ, כמעט בוכה בעצמה.

    וכך יצאנו, נגררים אחרי הבלתי נודע.

    עשרה ילדים קטנים, מבולבלים. עייפים. מקוררים. חסרי כל.

    נחתנו אצל סבתא אופקים ז”ל, היא הייתה קשישה. חולה. כל הזמן ביקשה שלא נרעיש.

    ופחדתי.

    פחדתי על הבית שגורשנו ממנו. פחדתי על הישיבה. על המה יגידו. פחדתי שאחלה.

    כי היה קר כל כך, ומערכת החיסונים שלי הייתה נוראית.

    פחדתי על רבקהל’ה הקטנה, האסטמה שלה התפרצה פתאום ובגדול. המסכנה הזו.

    ולאט לאט טפחים נסתמו, בזכותך. כי דאגת שאף אחד לא יישאר מקופח. גרנו אצל סבתא תקופה, לא היה נוח. היה רע.

    ואפילו את הזמן הלילי שלנו לקחו לי. כי הוספת עבודה.

    חזרת רק באמצע הלילה. צריך כסף.

    בהתחלה עוד חיכיתי לך, לא היה לי אכפת לחכות גם עד לפני בוקר. הייתי צמא לחיוך שלך.

    ולא קיבלתי אותו כל כך הרבה זמן.

    תהיתי כל הזמן מתי הסיוט הזה יסתיים. ויום אחד זה באמת קרה.

    אבל הוא לא הסתיים.

    הוא רק התחיל.

    תפסת אותי באחד הבקרים. אמרת לי שאתה חייב לנסוע לחו”ל. לא להרבה זמן.

    לאסוף כסף.

    מה יכולנו לעשות? בירכנו אותך ברכת הדרך ויצאת.

    אוי, אבא. למה? למה יצאת לשם? למה למה למה?

    לא שואל למה. הבטחתי. שואל לְמה. והלמה הזה כואב לי. כי לעולם יותר לא נפגשנו בחזרה.

    אתה יצאת לשם, והלב שלי יצא איתך.

    כמה חודשים אחרי פתאום הקשר איתך התנתק. לא ענית לטלפונים. לא שמענו ממך.

    אמא חטפה היסטריה. הילדים התגעגעו.

    ושלי הלב התרסק. לא יכול לתאר מה זו ההרגשה שחצי מהלב שלך לא איתך. ניסיתי להרגיע את אמא שתכף ממש תיצור קשר, ותאמר שהיית במקום ללא קליטה או לא יודע מה.

    ויהיה בסדר. ולא היה.

    ולילה אחד, יצרת קשר.

    אבל לא אתה.

    אחד הקרובים שהכרת שם, אמר שזהו. נאדה. אתה לא מעוניין בקשר יותר, שם אתה מעוניין לחיות. תשלח לאמא גט. ונגמור עם הסיפור לתמיד.

    והעולם נפל עליי. הסתחרר. והכתפיים שלך, אבא. פתאום נראו כמו משהו רחוק ונמוך.

    ואהבה נראתה רחוקה מאיתנו.

    והלב נשבר. צרח שהוא רוצה לקום בבוקר ולגלות שהכל היה חלום שחור. שהוא רוצה אותך. עכשיו. לא מעניין אותי איפה. אפילו רחוק, אפילו עשרים וארבע שש בעבודה. העיקר שתהיה כאן. שתחזור. שהבן אדם הכי יקר לי בעולם יהיה כאן שוב.

    צרחתי, כעסתי. הכעס השתלט עליי. מה חשבת לעצמך? מה אמא תעשה? הרסת לכולנו את האמון בבני אנוש. ידעתי שלא היה לך טוב בבית, שרק נתת לכולנו טוב ואתה לא קיבלת אף פעם בחזרה. שבאיזשהו שלב נמאס לך לחזור מעבודות ניקיון. נמאס לך להרגיש כזה כלום, ושם, רחוק מהכל. אולי קיבלת משהו.

    אף פעם לא הייתי טוב בלהחליף אותך. ואמא נשארה לבד, היא ועשרת הילדים שלך. יתומים חיים.

    ערב אחד הראשיב’ע קרא לי אליו. חיבק לי את הכתפיים בחום אינסופי. שמע עליך, כמו כולם. על האיש שברח. על האבא הטוב שלי שהלך לו. נפרד ממני לנצח. הראשיב’ע ניסה לנחם. לחבק. לומר שתמיד יש לי אבא למעלה, יש לי אותו. והוא מאמץ אותי לבן. “ויהיה טוב בסוף, מבטיח. בעזרתו יתברך”. הוא לחש ברוך.

    “אני לא חושב”, קברתי את הדמעות עמוק בתוכי. “אני כועס, אני שבור. אין לי כוח לקום מפה. זהו. אני סיימתי”. קמתי משם בייאוש.

    לא רציתי לשמוע כלום. הייתי אטום. שפוך. שבור. אפילו לא בכיתי. מישהו אחד בעולם היה לי. אחד. וגם הוא הלך ממני.

    הלכתי לישיבה כרגיל. לא מסוגל לשרוד את העצב שמתפשט בכל פינה בבית של סבתא.

    ומאז הייתי אבא לאחים האומללים שלי, ויד תומכת לאמא שחלתה מהכאב.

    לא כעסתי, לא בכיתי. לא צרחתי. לא התעלפתי. רק כאבתי. כאב אינסופי שאף פעם לא ידעתי שיכול להיות קיים.

    אבא הטוב שלי.

    ברח. ולא יחזור עוד לעולם.

    ובעוד בוקר עצוב אחד, נכנסתי לאמא לחדר, לתת לה את הכדורים. היא הייתה במצב נורא. עיניים אדומות ונפחות הסתכלו עליי. “אתה כאן?” היא שאלה. כואבת. כבר חסרת כל אמונה באנשים. אפילו בקרובים לה.

    היא פחדה שגם אני אלך. שהעצב ישרוד אותי בסוף.

    “אני כאן, אמא. לעולם”. הודעתי. “אני אדאג לילדים. אל תדאגי, אל תבכי אמא, בבקשה”. התיישבתי על המיטה הספוגה. ליטפתי לה את היד.

    “ילד שלי”. היא מיררה בדמעות איומות. פוצעת אותי.

    “כן, אמאל’ה. אל תבכי. עוד יהיה בסדר בסוף”. הבטחתי. לא האמנתי במילים שלי.

    מילוי המקום שלך נתן לי סוג של נחמה, סיבה לקום בבוקר.

    ועד שאבא התחתנה מחדש, הקימה בית על הזה שנהרס. והאבא החדש הודיע לי בנחרצות שזהו זה. אין יותר דבר כזה שאני צריך לעשות את כל הדברים שעשיתי עד כה. יש סדר חדש.

    אפילו לא הגבתי לו.

    לא אמרתי שזה רק בשבילי. שזה רק עוד סיבה לקום. לחייך. לזייף חוזק.

    שנתיים הלב שלי שקע בדיכאון עמוק, בישיבה. בבית. עם החברים. עם האחים. עם עצמי.

    דמעות אף פעם לא הגיעו. הן התייבשו סופית. ורציתי אותן.

    שנתיים של סבל, של חולי. פיזי ונפשי.

    שנתיים שהראש היה מסתחרר כל יום מחדש. שהלב התגעגע בכל שנייה. התערבב עם הכעס. שאנשים טובים ניסו להפוך אותי ללא הצלחה.

    ואלוקים הטוב, אבא שבשמים. זה שנתן לי אותך, שהכניס בך רצון לקום וללכת. הוא המבורך לעולם. גם הרים אותי. לא נתן לי לשקוע בעצב.

    קמתי בבוקר בישיבה, ישנתי שם. ומתחת לכרית שלי היה פתק מראש הישיבה עם משפט של רבי מנחם מענדל מקוצק.

    “מי שלא רואה את אלוקים בכל מקום, לא רואה אותו בשום מקום”.

    “בחור יקר שלי, יש בך כוחות אדירים לראות את אלוקים. את האבא שתמיד אהב אוהב ויאהב אותך. אני מאמין בך. הוא מאמין בך”. הוא כתב באהבה.

    הרמתי את המבט. אייזיק היה שם, מלטף אותי עם המבט שלו.

    “אני יודע שאתה תקום”. הוא היה נחרץ. חם. “כולנו מאמינים בך. יודעים שזה יקרה”.

    “בטוח אייזיק? זה הגיוני שיקרה מתישהו?” כיווצתי את הגבות בתנועת אומללות. תליתי פתאום את הכל באייזיק הצדיק הזה. בחבר החדר הזה שזכיתי בו. כבר הייתי ריק מאמון.

    “זה יקרה”. הוא אמר. יודע.

    והתחלתי לראות אותו, את השם יתברך. כי הוא תמיד היה בכל מקום. הוא זה שהחליט על הניסיון שלי, ברחמיו. הוא זה שנתן לי את הכוח לפני שהביא לי אותו.

    התחלתי מהתחתית, לא הפסדתי. המסע רק התחיל וימשך בעלייה. התפללתי על זה.

    והתחברתי לאבא הטוב. זה שתמיד שם. ותמיד יהיה שם.

    והוא ריפא אותי.

    הכניס בי שמחה, לאט לאט. אמון באנשים טובים.

    וכך קמתי, צמחתי. בקושי הזה הצלחתי לראות הזדמנות כדי לצמוח.

    פתחתי פתח, והוא פתח לי כאולם.

    *

    היום אני רב צמוד לנוער מתמודד. לכאלה שהחיים הקשו עליהם. שהנתונים שלהם מצליחים הרבה פעמים להפיל אותם ולשבור.

    ובחורים רבים גדלו לאנשים. לאבות רכים בעצמם.

    מזכרת לאבא הטוב שהיה לי. שלימד אותי הכל. בשקט, מתוך עבודת הניקיון.

    הגדיל נערים לאנשים.

    והלך לו.

    אני מלמד אותם שהכל עניין של בחירה. של שאלה לאיפה הדיכאון והקושי ילך בסוף?

    לצמיחה, או לנפילה תהומית?

    תבחרו בטוב. בעתיד אור.

    זה לא תמיד קל, זה תמיד שווה.

    נועה רז הגיבה לפני 3 שבועות, 5 ימים 29 חברות · 39 תגובות
  • 39 תגובות
  • שושי

    הייטק
    חברה
    18/03/2024 ב7:51 pm

    וואווו

    מטורףףףף

    כתיבה יפהפיההה

    נוגע ללב ממש!!

  • משתמש לא ידוע

    חברה
    18/03/2024 ב7:56 pm

    אין מילים.🥹

  • רעות סימינובסקי

    חשבונאות ויעוץ מס
    חברה
    18/03/2024 ב8:18 pm

    מרגש !

    אין מילים.. 😢

  • תמר

    הייטק
    חברה
    18/03/2024 ב8:26 pm

    אמלהה

    אין לי מילים😢

  • הדס לב

    אומנות ועיצוב
    חברה
    18/03/2024 ב8:44 pm

    😢

    סליחה על השאלה

    אבל .. מדגדג לי

    באיזה גיל הכותבת?????

  • מלכה קליין

    אומנות הבמה והפקות תוכן
    חברה
    18/03/2024 ב8:54 pm

    וואו!

    זה מרגש ויפה כל כך😢😢

    כמו כל הסיפורים שלך….

  • Hadasa

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    18/03/2024 ב9:05 pm

    מטורף

  • נועה רז

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    18/03/2024 ב9:10 pm

    תודה, אהובות💙

  • אמונה ח.

    כללי
    חברה
    18/03/2024 ב9:23 pm

    וואו!

    ממש מרגש.

  • חוי בריזל איפור ועיצוב שיער

    אופנה יופי וטיפוח
    חברה
    18/03/2024 ב9:44 pm

    מהממם נוטה לבכות 😢

  • מירי ח.

    כללי
    חברה
    18/03/2024 ב10:16 pm

    סיפור אמיתי?

  • נועה רז

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    18/03/2024 ב10:53 pm

    תודה, מתרגשת לקרוא.

  • טובי לוי

    הוראה רכזות וחינוך
    חברה
    18/03/2024 ב11:04 pm

    נועה

    לא הוגן, תשלחי חבילת טישו לפני הפרסומים שלך

    מרגש

    נוגע

    תודה רבה!

    • נועה רז

      צילום ומולטימדיה
      חברה
      18/03/2024 ב11:20 pm

      @tovilevi , ריגשת בעצמך. תודה.

  • מרים נ.

    הוראה רכזות וחינוך
    חברה
    18/03/2024 ב11:30 pm

    מקסים!
    את כותבת באותו ז’אנר
    עצוב עצוב עצוב
    מקווה שזה לא חיים של משהו שקרוב אליך.
    את לא רוצה לגלות בת כמה את?

    • רחל R Y

      כללי
      חברה
      19/03/2024 ב12:23 am

      לא כדאי לכתוב בפורום ציבורי גיל …

  • רחל R Y

    כללי
    חברה
    18/03/2024 ב11:41 pm

    וואו

    פשוט גמרת לי את המילים.

    הכתיבה שלך מדהימה

  • נעמי משהו

    הייטק
    חברה
    19/03/2024 ב12:26 am

    אני ממש בוכה

    מה זה הכתיבה המטורפת הזאת?

    תכתבי עודדדדד

  • שולי סרף | סטודיו SARAF

    גרפיקה
    חברה
    19/03/2024 ב12:35 am

    😭

  • נועה רז

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    19/03/2024 ב12:40 am

    תודה, מרגשות שאתן.

    באמת נותן חשק לכתוב עוד..

  • ברכי שלזינגר

    אולפן סאונד ונגינה
    חברה
    19/03/2024 ב1:15 am

    אני בוכהההה

    יותר נכון גועה בבכי 😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭

    נראה לי אני צריכה להכין את עצמי שאם אני קוראת את הסיפורים שלך אז זה לבכות ולבכות……

    תודה נועה .נגעת במקומות מאוד רגישים ועמוקים…

  • נועה רז

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    19/03/2024 ב1:17 am

    תודה, ברכי מקסימה.

    באמת תהיתי לעצמי אם זה הזמן המתאים. עוד שנייה פורים וזה…

    אבל ביקשו כל כך יפה בפרטי סיפור, ואותי הוא באופן אישי מחזק. שאמרתי נעלה.

  • מלכי גרינפלד גרינפלד

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    19/03/2024 ב3:03 am

    הכתיבה שלך פותחת לי את מעיין הדמעות כל פעם מחדש…

    זה משהו מטורף שנוגע לנקודה הכי הכי בלב…

    את פשוט אלופה!!!

    אני נהנית מכל קטע כתוב שלך!

    ונשאבת פנימה ברמה שלא הכרתי עד היום…

    תודה על התענוג!!!

  • מרים סולובייציק

    יעוץ אימון והנחיה
    חברה
    19/03/2024 ב5:27 am

    הכתיבה מלאת רגש, ונותנת תקווה גם בתוך מצבים קשים. תודה רבה לך!

  • נועה רז

    צילום ומולטימדיה
    חברה
    19/03/2024 ב7:14 am

    תודה, ריגשתן מאוד מאוד!

  • שרה א

    הייטק
    חברה
    19/03/2024 ב9:14 am

    האמת שאני קוראת כבר הרבה זמן את הספורים שלך נועה,

    ורק עכשיו התחברתי לקהילה כדי להגיב,

    א – מדהים, מרגש ונוגעעעעע!!!!!!

    ב – מצטרפת לבקשת הטישואים, או לפחות – תעדכני שכדאי להצטייד לפני זה…
    נס שאני עכשיו לבד במשרד ואף אחת עדיין לא הגיעה…. אחרת היה לי ממש פדיחות…. בכיתי לי כאן להנאתי 🤫🤫🤫….

    ג – אין מילים, לא יודעת איך כתבתי עד עכשיו… באמת מעניין🤔…..

    מושלם!!!!

  • malka lichtnshteyn

    כללי
    חברה
    19/03/2024 ב11:18 am

    נועה אני לא מאמינה

    איזה סיפור

    איזה רגש

    איזה מסר

Page 1 of 2

Log in to reply.

מעוניינת בפרסום

חשוב: לא כל פרסום מאושר, נא לפרט בדיוק במה מדובר

ניתן לפנות גם במייל ל: [email protected]

מה את מחפשת?

מילות מפתח פופולריות לפי תחומים

ניתן לחפש גם מילות מפתח , תפקידים וכישרון מיוחד שאינם מופיעים ברשימות - "נהגת", "ציור בחול" וכדומה.

דילוג לתוכן