סיפור/ מ. וינברג

[מירי]

פרק ס”ג

בנסיעה חזור מהתחנה המרכזית יושבים כולם דוממים, פרט לפוטי שאוכל ובין לגימה ללגימה מגרגר את החלב בגרונו.

אילה שולחת מבטים מידי פעם אל חמותה מהמראה הקדמית. זו יושבת מכונסת, מעבירה יד על פאתה שוב ושוב.

לבסוף, האברך ששמר על פוטי יצר קשר עם המשטרה, והוא הוחזר אחר כבוד להוריו. ברכה, חמותה של אילה, פשוט התבלבלה וחשבה בטעות שבחורה עולה עם פוטי לאוטובוס.

“עוד יומיים הטיסה”. דיויד מנסה לשבור את הקרח. “באיזו שעה בדיוק?”

“23:00”. עונה ברכה בקול שקט. היא רק מחכה לרגע הזה. ליטול את חפציהם ומטלטליהם ולטוס הרחק.

‘אה דה דה’. פוטי פתאום מדבר בקול רם, ומאלץ את כולם לצחוק.

“פוטי, פעם הבאה לא להעלם לנו, טוב?” אילה מנסה גם היא להקליל את האווירה הדחוסה.

ברכה מתכווצת. משום מה נראה לה שאילה פנתה ישירות אליה; פעם הבאה אל תעלימי… פעם הבאה תהיי אחראית קצת יותר… “בסדר”. היא אומרת בקול חמוץ. אילה ודיויד שולחים לעברה מבטים תמהים.

“אני עוד יומיים טסה. לא יהיה מי שיעלים לכם אותו”. היא מצחקקת בעליבות.

אילה פותחת את פיה לענות, אבל שום משפט מוצלח לא עולה במוחה. היא מצחקקת לבסוף בתגובה, נבוכה אף היא.

“זה היה יכול לקרות לכל אחד, אמא”. מסתובב אליה דיויד. “אל תרגישי אשמה. ואנחנו מאד נהנים שאת איתנו”.

אבל ניסיונות הריצוי לא עולים יפה, והם עולים לבית בהרגשה כבידה.

—

גבו של יוחאי כואב מהכיפוף הממושך, אבל הוא לא מצליח לחשוב על שום רעיון שביכולתו לעשות. בעקרון- בטבעו, הוא היה רץ לגדעון, מחבק אותו חזק, טופח על שכמו ושואל בקול אבהי- מה שלומך ילד שלי? אבל הוא חושש. כמה ניסיונות בעבר שלא צלחו יפה, לימדו אותו להימנע מכך.

אולי יציץ שניה על בנו? הוא מזדקף לרגע, מאהיל בידו על עיניו.

הגיחה הפתאומית לוכדת את עיניו של גדעון. רגע, זה אבא שלו, לא? כנראה הלך לזרוק את הפח. מבטיהם נפגשים לרגע. יוחאי משפיל ראשון את עיניו.

גדעון קם בהיסוס. מרגיש שכל פסיעה כמוה כמאה פסיעות במדבר חם. הוא מגיע קרוב לאביו. מבטו של יוחאי נעשה נבוך וחסר אונים.

“אבא, אין לי מקום לישון”. המילים יוצאות לו מתריסות וכואבות. הוא מתאמץ בקושי לא לפרוץ בבכי.

יוחאי מסתכל על בנו. הוא פוכר את ידיו, נבוך מאי פעם. מה גדעון רוצה ממנו?

זיכרונות רחוקים צפים במחשבתו, הוא מתנתק לרגעים מהסובב. כשגדעון נולד לא היה מאושר ממנו. הוא היה גאה בילד שלו מאד! מסתובב סביבו שעות רבות, מצחיק אותו, משתעשע איתו. גם כשגדל קצת אהב לשחק איתו, ללמד אותו כל מיני ידיעות חשובות. הוא הרגיש שגם גדעון נהנה איתו ומחזיר לו אהבה.

הוא לא יודע מתי העניינים התחילו להסתבך. גדעון כבר לא הסתכל עליו בעיניים תמימות ומעריצות. הוא התחיל לכעוס לפעמים, להתמרמר.. הוא מצידו היה מנסה לחנך אותו בחכמה. ללמד אותו איך מתנהגים, אבל גדעון לא נהנה מהחינוך ופעמים רבות הראה לו פנים חמוצות.

לאט לאט הפכו הדיבורים ביניהם זועמים וגדעון היה מעז להתחצף אליו לפעמים, מה שהוביל אותו למסקנה שהוא לא אבא טוב בשביל גדעון.

הקשר הלך ונעשה סבוך עד שהוא הרגיש שאין לו יותר מה לתרום לילד שלו, והכי טוב לנתק אותו מהבית. גדעון ממילא לא אוהב אותם, אז בשביל מה לריב סתם? יהיה לגדעון יותר טוב אם יתרחק מהבית, והם- יש להם אנשים אחרים שמעריכים ואוהבים אותם.

אז הוא לא מבין מה גדעון רוצה ממנו עכשיו, להתייעץ איתו? לבקש ממנו עזרה? הוא בכלל חושב שהוא יודע לעזור? הוא בכלל מאמין שהוא דואג לו?

“אני רוצה לישון אצלכם”. גדעון ממשיך לנוכח שתיקתו של אביו. הוא מסתכל עליו בעיניים בוערות, מצפה לתגובתו.

“טוב”. אומר יוחאי בקול חלוש. “בוא”. אז גדעון כן צריך אותם. טוב לדעת. יוחאי מרגיש פתאום צורך עז לחזק איתו את הקשרים. אבל איך?

גדעון מסתכל חזק על אביו. מנסה להגדיר את התחושות המשתוללות בקרבו. האמת, הוא חשב שאביו יתנגד, ישליך אותו מעליו בבושת פנים. עכשיו הוא בפלונטר. לא נראה לו שהוא באמת יסתדר שם, בבית. מצד שני- הוא כבר ביקש ונענה, וגם אין לו אלטרנטיבה אחרת.

מוחו קודח ממחשבות. אולי הוא יתקשר ליששכר, לשאול בעצתו. עכשיו כשיש לו לפחות מקום בעולם, גם אם מקום כזה, הוא פחות מרגיש קבצן עלוב.

“תודה אבא”. הוא אומר במאמץ. “אז.. אני צריך לעשות שיחת טלפון כאן לפני כן. אחר כך אני אעלה אליכם. טוב?”

“בסדר”. יוחאי פונה לכיוון הבניין, צעדיו עייפים. כל כך היה רוצה להיות חבר הכי טוב של הבן שלו. הוא מקווה שלא יהיו תקלות עכשיו. החיים שלו נכנסו למסלול רגוע ואין לו כוחות לחזור על הבלאגן שהיה בעבר.

לתגובות– תודה!

[מירי]

פרק ס”ד

חן- בעבר

לפעמים מרגישה שושנה כמו שדכנית. למה כמו בעצם? היא שדכנית באמת. רוקמת שידוכים, מחברת תכים, מבררת, מסייגת, בוררת, ולבסוף- מוציאה בפינצטה את המובחרות ביותר, הראויות ביותר לסמינר.

רק חבל שהתהליך הנ”ל גובל לפעמים בכאב לב של הבנות שדחתה אותן הצידה.

היא מניפה את ידה, עוצרת מונית מזדמנת. אין לה כסף למוניות, אבל יום העבודה הזה כל כך התיש אותה שמגיע לה להתפנק בסופו.

נשארו לה כמה בנות אחרונות שעליה לברר עליהן. היא מעבירה במחשבתה את השמות. ישנן גם תאומות זהות. אחת מהן היא תלמידה של אילה לוינסון- בת דודתה. היא תרים אליה טלפון בערב, כשתתאושש.

“אילה, שלומך?” היא מבררת בקצרה בערב. נחפזת להגיע אל המידע.

“טוב, ב”ה”. אילה משערת ששושנה רוצה ממנה אינפורמציה. היא מחכה לשמוע.

“הודיה לוי. מה את אומרת עליה?”

“הודיה?” אוי לא. מה היא תגיד? עד שבוע שעבר היתה אומרת רק דברים טובים. עכשיו, אחרי המקרה עם המגפונים היא כבר מפקפקת באיכותה של הודיה.

“כן, הודיה. אני מבינה שהיא לא אי אי אי, אה?” שושנה מזהה את ההתלבטות של אילה בקלות.

“תראי. היא דווקא הייתה תלמידה מצוינת…” אילה לוקחת אוויר. “מצויינת ממש”.

“ו…? מה קרה אז?”

אילה מדברת מהר. “קרה שהיא הגיעה עם מגפונים יום אחרי שדיברתי לא להגיע. והיא גם לא הבינה מה הבעיה. אז..”

“אז?” יש לשושנה סבלנות.

“אז השארתי אותה יומיים בבית. את מבינה?”

“אני מבינה טוב מאד. אילה, תודה! עזרת לי ממש”.

אילה נבהלת. “תקשיבי. אני באמת לא הבנתי מה קרה לה. היא תמיד הייתה ממושמעת. פתאום אנ..”

“אני מבינה”. קוטעת אותה שושנה. “אנשים לפעמים משתנים. תודה רבה אילה, המשך יום מוצלח לשתינו”.

באותו יום נחרץ גורלה של הודיה. היא לא תתקבל לסמינר.

—

יוחאי פותח את דלת הבית, משתהה קצת ואז סוגר אותה באטיות. הוא נכנס למטבח, מחפש את זהבה. בראשו חולפות וריאציות שונות לאופן בו יודיע לה על גדעון.

הוא מוצא אותה בסלון, עומדת על יד השולחן, עיניה נוצצות באושר וחיוך צופן סוד על פניה. מבט חטוף על השולחן מבהיר לו את פשר התרגשותה. מגנט מעוצב מונח שם, מופיעות עליו המילים- ‘לבעלי היקר’.

נבוך, הוא מגרד בלחיו, כמו תמיד כשהיא מפתיעה אותו. “זה יפה מאד”. הוא מתקדם לעבר השולחן, נוטל את המגנט, מניח אותו על ליבו ואז יורה את המילים “אבל גדעון אמור להגיע עוד מעט, לגור פה”.

זהבה מסתכלת עליו, לא מבינה. “מה הקשר למגנט?” היא שואלת.

יוחאי מתבונן במגנט, ראשו מוסח. “זה לא קשור, המגנט מאד יפה”.

“אני קניתי את זה בהכל בשקל”. זהבה זוקפת את גבה, נרגשת. הנושא שוב עבר אל המתנה שקנתה.

“זה עלה שקל?” יוחאי מברר ומחשבן בראשו שהיא לא עברה את מכסת המתנות החודשית.

“כן” מאשרת זהבה.

כעת יוחאי רגוע מספיק בכדי להחמיא “את אישה מאד טובה”.

“אז מה אמרת על גדעון?” זהבה באה על סיפוקה.

“פגשתי את גדעון למטה. הוא רוצה לבוא לגור פה”.

“למה? מתי?” היא מתחילה ללכת במעגלים, כדרכה כשהיא נסערת.

“אולי פתאום הוא אוהב אותנו”. קולו של יוחאי לאה. “אולי אין לו מקום לישון”.

“טוב”. זהבה פותחת ארונות, סוגרת בסערה. “אז מתי הוא בא?”

“הוא אמר שעוד מעט”.

לתגובות

[מירי]

פרק ס”ה

גדעון מחכה עד שהדי פסיעותיו של אביו נמוגים, ואז מחזיק בזרועותיו בתנועת חיבוק. צמרמורת עזה חולפת בו. כמה זמן לא ראה את אביו? כמה שנים ודאי. אביו נשאר אותו דבר, ילדותי, תמים.. צביטת כאב פועמת בו. הוא מרגיש מערבולת רגשות שהוא לא מבין את פשרה. הוא יתקשר ליששכר, יתייעץ מה לעשות הלאה.

יששכר עונה בצלצול הראשון, מדליק את הדיבורית ברכב. “כן גדעון יקר”.

רטט פנימי מרעיד את גבו של גדעון, הוא פורץ בבכי. “גדעון?” יששכר נבהל.

“כן. אני.. פה. ב.. ליד הבית של ההורים שלי”. גל בכי מונע ממנו להמשיך. יששכר מחכה.

גדעון מסדר את נשימותיו, נרגע מעט. “פרץ- הזקן שגרתי אצלו, אמר לי שאני לא יכול יותר להיות אצלו. אני.. לא היה לי לאן ללכת, אז.. הגעתי לפה”.

יששכר בולם את השאלה מדוע גדעון לא התקשר אליו. “אז עכשיו אתה רוצה לגור שם?” הוא מברר במעשיות.

“אני פה למטה. פגשתי את אבא שלי, הוא אמר לי שאבוא” גדעון מתנשף. “אבל אין לי מושג מה לעשות עכשיו. לעלות? לא לעלות? אין לי כוח לכל זה. אני לא יודע איך להתנהג שם”.

יששכר מחנה את רכבו בצד הדרך. הוא צריך לחשוב. האמת, מזמן הבין את הנקודה החוצצת בין גדעון להוריו. אך לא הייתה לו הזדמנות לדבר עליה עם גדעון. הוא מקווה לעשות זאת כעת ברגישות המרבית.

“אתה יודע גדעון? אני בטוח שאבא שלך אוהב אותך מאד מאד”. יששכר מזיז את כסאו, ואז נשען אחורנית.

“אוהב אותי?” צחוק מר פורץ מפיו של גדעון. “אולי”.

“אתה מרגיש שלא, אה?”

“לא נראה לי. לא יודע”. גדעון מושך בכתפיו.

“בוא אני אסביר לך משהו, גדעון. כשאתה מסתכל על אבא שלך. איך אתה מרגיש מולו? כלומר, הוא מכובד בעיניך?”

גדעון עוצם לרגע את עיניו. “מה זה נקרא מכובד? אתה יודע, הוא לא בן אדם רגיל..”

“אני יודע. גדעון, לפי דעתי, אבא שלך מרגיש שאתה קצת מזלזל בו, קצת לא מחשיב אותו”.

“ומה אתה רוצה לומר לי בזה?”

יששכר לוקח נשימה. “אני רוצה לומר שאביך הוא בן אדם רגיש. אכפת לו שיעריכו אותו, שיכבדו אותו”.

“אני יודע”. גדעון מגחך.

יששכר בורר את מילותיו. “תראה גדעון, אתה מתגעגע להורים שלך. אתה מתגעגע אליהם יותר ממה שאתה חושב, ויותר ממה שאתה מרשה לעצמך להודות. אתה רוצה – רוצה מאד – לעלות עכשיו במדרגות ולהתחיל לחיות טוב עם ההורים שלך. עד כדי כך אתה מתגעגע אליהם ורוצה אותם, שאתה מתקשר אלי כי אתה פוחד שאם תעלה ויקרה ביניכם מה שקרה בפעמים הקודמות, אתה רק תתרחק מההורים שלך. ופה תרשה לי לדבר איתך גלויות, על דבר שהוא אמנם השערה שלי, אבל אין לי באמת ספק בו”.

גדעון שותק, מרוכז. יששכר ממשיך. “הבעיה ביניכם היא שאביך לא כל כך מרגיש הערכה וכבוד מצידך, הוא מרגיש שאתה מרגיש שווה לו. אולי אפילו מעליו. ילדים לא כל כך מבינים את זה, אבל כל הורה עם אינסטינקט הורות בריא יודע שזה מצב לא נכון, מצב שאסור לאפשר אותו. ילד צריך להרגיש ‘מתחת’ הוריו. להזדקק להם, להסתכל עליהם מלמטה. אם הילד לא במצב הזה, בתת מודע ההורה ידחוף אותו לשם. כל הורה ודרכו הוא. דרכי נועם והסברה או לחילופין גערות, נזיפות, מכות, הרחקה מהבית… כל הורה ורמת האישיות שלו, אבל כל אחד יעשה משהו. אין הורה עם אינסטינקט בריא שיישב ולא יעשה כלום”.

גדעון ממשיך לשתוק.

“תקן אותי אם אני טועה” ממשיך יששכר. “אבל אתה אדם חכם. הוריך- פחות. אין לך כמעט מנוס מהרגשה של עליונות עליהם, ואם באמת אתה מרגיש מעליהם, ותהיה אמיתי עם עצמך לגבי זה, זה יכול להסביר לך כמה וכמה דברים על מה שעברת איתם בחיים”.

“אם אתה רוצה לעלות עכשיו הביתה ולחיות בצורה אחרת עם ההורים שלך, אני לא מבקש ממך לשנות עכשיו כלום בעצמך. תתבשל עם הדברים כמה ימים, ואז תתקשר אלי, נדבר על זה בצורה מסודרת, ויכול להיות שהפעם תוכלו לחיות בצורה נכונה. להיות משפחה. אבא ובן”.

אשמח לתגובות

[מירי]

פרק ס”ו

היומיים הבאים עוברים על אילה וחמותה בשתיקה רועמת. הן נמנעות כמעט לגמרי מלהיפגש ויוצרות קשר טכני בלבד.

ביום שני מסיימים הוריו של דיויד לארוז את חפציהם. הטיסה אמורה להמריא לקראת ערב, וב13:00, אוסף דיויד את משפחתו ואת הוריו, ונוסע לשדה התעופה.

בדרך, מנסה אילה לסגנן משפטי פרידה וסיכום, כשקולו של נתנאל נשמע מאחור: “אמא, את וסבתא כבר לא מדברות בכלל!”

שניה של שתיקת הלם משתררת, ולאחריה פולטות שתיהן צחקוק נבוך.

“נתנאל” דיויד מנסה להסיח את דעתו. “אתה יודע לאן אנחנו נוסעים?”

“לשדה התעופה, אבל אמא, למה אתן לא מדברות?” הילד מוטרד.

“לא חייבים כל היום לדבר, נכון?” אילה יודעת שאם לא תענה לו על שאלתו, הוא לא יניח לה.

נתנאל מקמט את מצחו, ואז מביט בחלון. נראה שהתשובה הניחה את דעתו.

ברכה, חמותה של אילה פותחת את פיה “אני, זאת אומרת, אני מרגישה..” היא עוצרת לרגע לשאוף אוויר. “ש.. לא חשוב”.

אילה שונאת להפציר באנשים לדבר, כשהם כאילו דורשים זאת, אבל עכשיו היא באמת לא יודעת מה לעשות, לבקש מחמותה שתאמר מה היא מרגישה?

משתררת שתיקה מביכה. “אני מרגישה..” מתחילה ברכה שוב, כשנוכחת שאף אחד לא מבקש ממנה להמשיך, “ש..” היא צוחקת צחוק קצר. “שאת לא…” שוב היא נעצרת.

“שמה אני לא?” כעת אין לאילה ברירה אלא לשאול.

“שאת היית רוצה שכבר נלך”. השויגער מסמיקה קלות. היא תמיד דוגלת בדיבור ישיר. ככה אפשר לראות את התגובה המיידית של השני.

“לא. מה פתאום! בכלל לא”. אילה מגייסת את הקול המשכנע ביותר שלה. במושב הקדמי מבליע דיויד חיוך.

“היית רוצה שנישאר עוד?” חוקרת ברכה בלי עכבות.

“אממ.. בטח! למה לא?” אילה מתאמצת להשאר רגועה. הם בדרך לשדה התעופה, אין סיכוי שההורים של דיויד יבטלו את הטיסה פתאום.

“אני שמחה לשמוע”. ברכה מתרווחת אחורנית. “את יודעת, חשבתי שלא”. היא שותקת לרגע ואז מצטחקת קלות. “חשבתי ש.. המקרה שארע קצת הרחיק ביננו”. היא בוחנת את הפנים של אילה.

“למה הרחיק?” אילה משתפת פעולה. היא רוצה לומר ‘רק קירב’ אבל יודעת שזה מגוחך מידי. השיחות עם חמותה מעייפות אותה. הן בנויות באופן חוזר על אותה מניפולציה; חמותה אומרת משהו שמכריח אותה לענות באופן מסוים כדי למנוע אי נעימות משתיהן. אם זה מרצה את השוויגער שלה, היא תשתף איתה פעולה. “היה ממש נחמד איתכם, הילדים כל כך.. ואנחנו גם כמובן”, מוסיפה אילה במהירות “כל כך יתגעגעו..”

“למה? למתנות?” ברכה צוחקת צחוק סבתאי ומצפה להתנגדות.

“אליכם”.

הנסיעה ממשיכה. דיויד מדליק מוזיקת רקע והילדים מצטרפים לשירה. אילה מגבירה את הווליום מחשש להמשך השיחה.

חצי שעה לאחר מכן הם מגיעים לשדה התעופה.

—

יששכר לא ציפה לראות את יניב עם עליצותו התמידית, אבל גם כך- נפול פנים ומיואש, לא דמיין אותו.

“אז מה, יניב?” הוא שואל. צר לו על מצבו של הבחור הזה.

“מה מה?” יניב מדוכדך.

“מה שלומך? איך אתה מרגיש?”

“מעולה ממש! אין טוב מזה”.

“אני שמח לשמוע”. משתף יששכר פעולה.

“אני לא. את האמת, יששכר, אין לך מה לבוא לבקר אותי. עזוב. אני הולך להירקב פה איזה עשר שנים. אני מציע שתמלא את הזמן שלך בדברים טובים יותר”.

יששכר שותק, מחשב את מילותיו. “יניב”. הוא אומר לאחר מכן. “יצא לנו לדבר כמה פעמים ומצאת חן בעיני. אתה חשוב לי, אני דואג לך!”

רטט פתאומי מרעיד את גבו של יניב. הוא מצטמרר. “וואלה, אתה מרגש אותי!”

יתוש מזמזם ברקע, יששכר מוחא כף והורג אותו. “הבאתי לך קצת אוכל” הוא מוציא משקית שקופה עוגת שמרים ובקבוק מירינדה. יניב אוכל במתינות, מנסה לא להראות כמה הוא רעב.

“אפשר לבקש ממך שני דברים?” שואל יניב כשמסיים לאכול.

“בשמחה”.

“א’- אם תוכל להודיע להורים שלי שאני פה. הם רגילים שאני יוצא לכל מיני מקומות ולא מודיע להם. אני רוצה שידעו שאני פה. רק מה? כדאי לך להתכונן”.

יששכר מעביר את לשונו על שיניו. “להתכונן?”

“כן”. יניב משמיע קול גיחוך. “הם.. לא יאהבו את זה, בלשון המעטה. אתה מבין?”

“אני מבין. בעזרת ה’ אודיע להם”. יששכר כותב בפלאפון שלו את המספר בבית הוריו של יניב. “מהי הבקשה השנייה?”

“אם אתה מגיע עוד פעם..” “אני אגיע, בעזרת ה'”. “מעולה. אשמח שתביא לי עט. אם יאשרו פה כמובן”. יניב מסתכל על הסוהר שפוקח עליהם עין.

“אתה רוצה לכתוב יומן?” לא מתאים ליניב.

“לא”. יניב צוחק. “אני רוצה לצייר קצת”.

“אז אתה צריך גם דפים”.

“נכון. אבל לא יודע אם יאשרו. תנסה לבקש”.

“אם לא יסכימו, איפה חשבת לצייר?”

יניב מסתכל שהסוהר לא מבחין. הוא מצביע על הקיר.

“אתה יצירתי!”

“הצורך הוא אבי ההמצאה, לא?” יניב מחייך.

הסוהר מסמן להם שתם הזמן, יששכר קם ממקומו.

“יששכר תודה. הפחת בי חיים”. יניב שם יד על ליבו.

“אני שמח. להתראות”.

לתגובות

[מירי]

פרק ס”ז

הלמות ליבו של גדעון מתמזגות עם קול פסיעותיו. דלת העץ של בית הוריו ניצבת מולו בשתיקה, הוא מתמהמה קצת, מרגיש כאילו הוא הולך למערה תת קרקעית, כשאינו יודע מה היא מכילה בתוכה.

שתי שניות של התלבטות האם לדפוק או להיכנס חולפות עליו. הרגש דוחק בו להיכנס בטבעיות, לפזר ‘שלום’ וחיוך ולומר בטבעיות “מה נשמע? התגעגעתי!”, אבל הכוויות מהעבר ושכלו אומרים לו לדפוק במתינות, לחכות שיפתחו לו.

—

“הוא דופק”, קולה של זהבה רועד. הסיטואציה הזאת מביכה אותה כליל.

“תפתחי”. פוסק יוחאי. הוא מרגיש חסר אונים מידי. אינו יודע כיצד עליו לנהוג.

זהבה מדשדשת לכיוון הדלת. מציצה רגע בקוקר, מסדרת את זנבות מטפחתה, ופותחת את הדלת לרווחה.

—

“שלום”, אמא שלו נשארה אותו הדבר. “אתה רוצה אולי לאכול משהו?”

הוא מסמיק. נעימה לו ההצעה, על אף שנאמרת מהר, כנראה מתוך לחץ. “אממ..” הוא מתלבט. “אני.. אשים את הדברים ואז.. אבוא לאכול, טוב?” קולו מנסה להיות מרוכך, נכנע.

אבא שלו מתקרב, גדעון מושיט יד ללחיצה. הלחיצה של אביו רפויה וחוששת, והוא משתדל לחייך אליו חיוך מרגיע. “ישנת ברחוב?” מברר יוחאי.

“אמ.. לאחרונה ישנתי ביחידת דיור”. חם לו פתאום והוא מרגיש שהוא צריך אוויר.

—

גדעון הלך לסדר את דבריו ויוחאי מסמן לזהבה לבוא אחריו למטבח. “מה את אומרת?” הוא לוחש לה כשהם נמצאים רחוק מטווח השמיעה של גדעון.

“אני צריכה לומר משהו?” תמהה זהבה.

“עשית לו אוכל?” מברר יוחאי.

“יש אוכל מארוחת צהריים”. זהבה ניגשת למקרר, פותחת אותו בתנופה. “הנה, אתה רואה?”

“יופי”. מהמסדרון נשמעים קול פסיעותיו של גדעון ויוחאי מתיישב מהר על הכיסא, לוקח עיתון גדול, מעיין בו.

—

“אני.. מודה לכם על ש.. אתם הסכמתם לי להיות פה”. גדעון מגמגם במאמץ את המשפט שסיגנן במוחו בדקות האחרונות.

“טוב”. אומרת זהבה. “יופי”. אומר יוחאי ומרים את עיניו מהעיתון.

גדעון מתיישב על יד השולחן, תנועותיו גמלוניות. “את.. רוצה שאני אקח את האוכל?” הוא מברר.

“מה שאתה מעדיף”. היא פוסקת. “זהבה, תגישי לו”. יוחאי מבקש.

זהבה מניחה על הצלחת חזה עוף ופתיתים, שמה במיקרוגל. “אתה רוצה עיתון?” יוחאי מגיש לו את מה שקרא.

גדעון מעולם לא התעניין בעיתונים, אבל בכל זאת, הוא נוטל את העיתון, מעיין בו בכובד ראש.

לתגובות– אשמח ממש!

[מירי]

פרק ס”ח

יששכר פוסע בשביל המוליך לביתו, מהורהר. יניב הטיל עליו משימה והוא לא רוצה לדחות אותה, אך האמת שהוא די חושש. אין לו מושג מי הם הוריו של יניב, מה מעשיהם, ואיך עליו לדבר עימם.

הוא מחליט להתקשר ויהי מה. נושא תפילה חרישית. “הלו?” קול בס וסמכותי נשמע מהעבר השני.

“שלום. מדבר יששכר אליקים”. הוא מחכה רגע ואז אומר “אני נמצא בקשרי ידידות עם בנך, יניב”.

נשמעת שתיקה קצרה. “אוקי”. קולו של האב נעשה חשדן. “במה אוכל לעזור? אני מניח שאני צריך לעזור במשהו שקשור אליו”. הוא מגחך קלות. “טעיתי?”

יששכר מכחכח בגרונו. “לא טעית”.

“אז במה העניין?” שואל האב ספק במרמור ספק בהשלמה. “הוא השתכר ורוצה שאני אאסוף אותו? או הסתכסך במקום עבודה ורוצה שאני אסדר את העניינים?”

יששכר פוסע על השביל הלוך ושוב, מרגיש כהולך על חבל דק. “לא בדיוק. א.. פחות.. יותר גרוע”.

“מה, החלטת לשחק איתי חם- קר?” מהטלפון נשמעים קולות, ואז לחישות. כנראה האב מעביר לאם את המידע.

“לא. אני רק חושש מעט” יששכר משפשף את עיניו. “יתכן שלא תאהב את מה שיש לי לומר”.

“לא יתכן. בטוח, עם כאלה הקדמות. עכשיו דבר”. שוב נשמעות לחישות. הוא מצליח לזהות את המילה- הסתבך.

“למעשה, יניב שוהה כעת בתא מעצר”.

“בתא מעצר?” האב נשמע המום. יששכר מחסיר פעימה. “כן. הוא.. עסק בגניבה ונתפס”.

שתיקה סמיכה משתררת. יששכר מחשב את מילותיו הבאות.

“גנב, מממ”. מעכל האב את המידע. “מה הוא גנב?”

“גורי נמרים, מגן חיות”.

“מממ. אני מבין”.

‘תשאל אותו מה הוא רוצה מהחיים שלנו’. שומע יששכר קול אישה לוחש בקולניות. האב מהמהם משהו לא ברור ואחר אומר; “אני מצטער לשמוע זאת. אני מניח שאתה לא יודע עם מי אתה מדבר, אה?”

יששכר מתבלבל. “מה? מה זה נקרא? אתה לא אביו של יניב?”

האב פולט צחוק קצר. “אני אביו, ואני עוד כמה דברים קטנים. לא חשוב. מה אני צריך לעשות עם המידע הזה?”

יששכר מניח רגל על מדרגת אבן, חבל שלא שאל את יניב עוד פרטים על הוריו ועל הציפיות שלו מהשיחה. “אני התבקשתי ליידע אתכם, ואני מניח שתעשו בשבילו.. שתדאגו לו במה שצריך”.

“מאיפה אתה מניח?” קול נשי מתערב בשיחה. הוא מבין שהוא על רמקול.

השיחה הולכת למקום לא טוב. “כל הורים דואגים לילדיהם. אני בטוח שאתם גם כן”. הוא מקווה שיסתפקו בזאת. נזהר שלא לשקר ולומר שמיניב הבין שהם הורים מסורים.

נשמעת שתיקה מביכה, נראה שהזוג מתלבט באילו מילים לבחור. “כל הורים דואגים לילד שחפץ בדאגה שלהם”. מציינת האם בקול מריר.

“אביבה, לא חשוב”. האב נוטל את המושכות; “תודה על העדכון, אדון..”

“יששכר”.

“אנחנו נעשה את השיקול דעת שלנו. כל טוב”.

—

לאחר הבידוק, עולים אילה, דיויד והוריו על המדרגות המובילות אל המטוס. אילה כמעט נושמת לרווחה, כשלפתע, נתקעת הרגל של השווער במזוודה והוא נופל מהמדרגות בצורה משונה, תוך השמעת גניחות כאב חזקות.

שניית הלם מאבנת את כולם למקומותיהם. ולאחריה הם רצים לבדוק את שלומו. ניסיונות להרימו לא צולחים יפה, ודיויד מציין שכנראה מדובר בשבר, ומומלץ להתפנות בהקדם למוקד רפואי.

אילה נחרדת, ואפילו לא מתביישת שהחרדה שלה עוסקת אך ורק בה.

לתגובות

[מירי]

פרק ס”ט

אור חיוור נכנס דרך החלון. גדעון מתיישב באחת על מיטתו, משפשף את עיניו. נדרשות לו שתי שניות להבין היכן הוא נמצא.

הווילון הסגלגל מתנופף ברוח, כמו מברכו בבוקר טוב. הוא קם באטיות, מכניס את רגלו תחת המיטה, ממשש אם נעלי הבית שלו שם.

הם לא שם. הוא סוקר את החדר במהירות, מגלה אותן מונחות על הארונית.

הוא מעביר יד על מצחו בתנועה יגעה. שכח כבר איך הבית מתנהל… בטח אמא שלו קמה מוקדם ועשתה פה שטיפה בחדר.

רגשות מגוונים סוערים בקרבו. עולה בו דחף לבוא אל אימו, לומר לה שהוא בחור גדול וזקוק לפרטיות. הוא מתיישב על מיטתו בחולשה, מנסה למתן את עצמו.

בלי לחשוב הרבה הוא מחייג ליששכר. יששכר עונה, מנסה לשוות לקולו קול ערני, שגדעון לא יידע שהוא העיר אותו משנתו.

“יששכר, אני צריך הדרכה דחוף. אני מרגיש שאני בשדה מוקשים ועוד רגע יתפוצץ פה איזה משהו”. גדעון מניף את רגליו בעצבנות, דופק אותם בכוח במיטה.

יששכר קם, נוטל את ידיו. “תנסה לומר לי מה קורה עכשיו”.

גדעון קם ממיטתו, ניגש לארונית, מוריד נעל בית אחת בחבטה. “קורה שאני קם ומגלה את נעלי הבית שלי על השידה. קורה שאני מבין שנכנסו לי לחדר כשישנתי”.

מודה אני לפניך.. יששכר ממלמל בשקט. “אני שומע גדעון. בוא, על רגל אחת ננסה לנתח מה קורה פה”.

“אני באמת על רגל אחת. כלומר- על נעל אחת”. מגחך גדעון. “דבר, אני שומע”.

“יש לי שאלה אליך גדעון. אמא שלך- היא… רגילה?”

“לא. אתה יודע שלא”.

“נכון. אני רוצה רק לברר איתך איזו נקודה”. לרגע שותק יששכר. “כמו שהבנתי, יש לאמך צורך בכללים ובדברים ברורים. זה נכון?”

“בטח”. גדעון משתעל. “בטח נכון”.

יששכר שוטף את פניו. הפלאפון נופל לו לרצפה. גדעון תמה לשמע השתיקה. “יששכר?”

“כן. סליחה. הפלאפון נפל לי פה. אני אומר- כרגע אתה בעמדה של ‘מקבל’, אתה הגעת לשם, ואין לך ברירה אלא להתגמש לפי הנתונים. והנתונים הם שאמא שלך נתפסת לכללים ולסדר, וקשה מאד להזיז אותה”.

גדעון מתיישב שוב. “אבל אני צריך פרטיות!”

“ברור”. יששכר מתמתח ביד אחת. “בוא נחשוב מה אפשר לעשות”.

“אם אתה יכול לגשת אליה, ולומר לה מה שמפריע לך, בצורה מכבדת, ועם יכולת לקבל תשובה שלילית- אז אתה יכול לומר לה שהפריע לך שאין לך פרטיות”. מסכם יששכר. “אתם יכולים לחשוב אפילו על פתרון שמסתדר לשני הצדדים. אם לא- חבל על מה שייצא מזה”.

גדעון משעין את ידיו על אדן החלון, מסתכל הרחק. “אוקי”.

“על השאר עוד נדבר. בהצלחה גדעון”.

—

רם, חברו לתא של יניב הוא טיפוס רציני שלא מרבה לצחוק. אולם עתה- הוא אוחז את בטנו, צוחק מלא פיו.

“תגיד לי, אתה משוגע?”

יניב קם מעט, מרעיד את המיטה עליה הוא שוכב. הוא מתנער משרעפיו, מביט ברם הבוחן את הציור שצייר על קיר החדר. “אני? ככה אומרים”.

קלסתר פניו של הסוהר מצויר שם, מדויק להפליא, לבוש בבגדי אסיר. “לפחות בציור שהסוהר הזה ירגיש מה זה להיות אסיר” מוסיף יניב.

“ואם הוא יראה את זה?” תמה רם. “חסר לך להסתבך?”

יניב מחליף תנוחה, מניח את ראשו מעל כפות ידיו. “אני מילא מסובך”.

רם מעווה את פניו, מסמן באצבעו על מצחו. “לא סתם אתה פה, אה? טיפוס מעניין אתה”.

“יש טיפוסים לא מעניינים?” קולו של יניב עייף, הוא נשכב חזרה, מותח את רגליו.

“טיפוסים לא מעניינים?” רם חושב לרגע. “אני!” עיניו, מוצרות וקטנות, נעצמות לרגע.

“אתה?” יניב מסתכל עליו כאילו מחדש. “למה אתה חושב שאתה לא מעניין?”

“עזוב. לא מעניין”. אומר רם ברצינות. יניב צוחק בעל כרחו. “ואם כן מעניין אותי?”

“אז תאלץ להישאר סקרן”. חותם רם את השיחה. “אני רק ממליץ לך למחוק איכשהוא את הציור, לפני שהסוהר יכנס ויגלה את עצמו”.

“תודה על העצה”. יניב קד קידה מצחיקה. “אתה חבר טוב”.

“אתה צוחק עלי?” רם נפגע באמת. אנשים צוחקים עליו, לא מאמינים לטוב ליבו.

“קצת”. מודה יניב, לא מבין מה הסיפור של הבן אדם הזה, רגע הוא חביב כידיד טוב, ורגע הוא בוכה על שטויות.

“אוקי”. עלבון נשזר במילה. רם עולה למיטתו, לא מחליף יותר מילה עם יניב. למחרת, מגיעה ההזדמנות שחיכה לה. הסוהר נכנס לחדר ורם ממהר להצביע על הקיר. “יפה הוא צייר אותך, הא?”

לתגובות

[מירי]

פרק ע’

יוחאי מעיין בלוח השנה הגדול התלוי על המקרר. הוא יודע בעל פה עוד כמה זמן נשאר עד להרצאה שלו, אבל רוצה לראות גם במו עיניו. איקסים אדומים מסומנים על כל יום שחולף, והנה נשארו רק שלושה ימים עד היום הגדול.

מבלי משים הוא מסדר את צווארון חולצתו, מדמיין בפעם המי יודע כמה את עצמו, עומד מול קהל מעריצים, נע ברחבי האולם כמרצה ותיק, ומדריך את האנשים ברהיטות את היסודות לשלום בית.

‘תלמדו ממני’, הוא שומע את עצמו באוזני רוחו, מרים את קולו בגאוות מה, ‘מעולם לא רבתי עם אשתי!’ הוא משתאה לרגע במחשבתו, לתת רושם לדברים, ‘ואנחנו נשואים כבר..’ כאן הוא יביט על הקהל המתוח, ואולי ישאל- ‘מי מנחש כמה?’, נראה אותם מנחשים.

“זה-בה”. הוא צועק לחלל הבית. רגע אחר כך הוא מניח יד על פיו, כבולם את עצמו. גדעון נמצא בבית, הוא.. לא יכול להתנהג כמו תמיד. הוא מקווה שגדעון לא שמע אותו.

זהבה באה במרוצה. “זהבה, את כן זוכרת כמה שנים אנחנו נשואים כבר?” הוא מברר, נרגש.

זהבה עונה מיד. “תשע עשרה שנה ושלושה חודשים”. היא מהדקת את זנבות מטפחתה בחזקה וגורמת לסימן אדום במצחה. “אתה זכרת?”

“מה נראה לך?” הוא תמה, קולו עובר ללחישה; “איפה גדעון עכשיו?”

“נראה לי שעכשיו קם. יוחאי, אתה תספר לגדעון על ההרצאה?” עיניה גדלות בהתעניינות.

מצחו של יוחאי נחרש קמטים. הוא חשב על כך לא פעם אחת. “נראה לי שלא” הוא אומר בקול חלוש.

בחדרו, מתארגן גדעון ויוצא מהחדר בצעדים איטיים. כשהוא מגיע קרוב למטבח הוא נעצר. שמו נהגה בשיח בין אביו לאימו, הוא מטה אוזן. מה הוריו לא רוצים לספר לו? מעניין.

“הוא.. הוא לא ייעלב שלא תספר לו?” שואלת זהבה בזהירות.

יוחאי נאנח עמוקות. “מה מעליב?”

זהבה מרימה ידיים. “לא יודעת”.

יוחאי מסתובב אנה ואנה. “טוב. אולי ביום של ההרצאה אני אומר לו”.

הרצאה? גדעון מקמט את מצחו, ממהר לחזור בפסיעות שקטות לחדרו. הוא מחכה כמה דקות ואז פותח את הדלת בקולניות, פוסע למטבח.

כשנכנס, בוחנים אותו הוריו במבט חששני וצופן סוד. הוא מתעלם. “בוקר טוב”. הוא אומר בעליזות. הפלאפון שלו מצלצל, הוא מסמן להוריו שהוא עונה לשיחה וחוזר שוב לחדרו. מה יששכר רוצה עכשיו?

“גדעון, מה שלומך?” שואל יששכר רטורית “רציתי להוסיף משהו למה שאמרתי”.

גדעון שותק, ממתין. “כדאי גדעון, שאם אתה מסוגל ויכול, להראות להורים שלך שאתה אוהב אותם. שאתה מעריך אותם. שאתה נהנה איתם”.

“אצלם” הוא ממשיך, “זה עובד הפוך. אם אתה תראה להם שאתה בסדר איתם, הם ירגישו נעים להראות גם לך. אתה מבין? הם אוהבים אותך, אבל חוששים שלא תקבל את זה”.

גדעון סוגר את דלת החדר, מתיישב על המיטה.

“לא הייתי אומר לך על רגל אחת ככה את הרעיון הזה, אם לא שהייתי חושב שזה דחוף, לפני שניפגש”.

“תנסה לחשוב על הדברים” ממשיך יששכר לנוכח שתיקתו של גדעון, “ותשתף אותי בתוצאות”.

יששכר שותק מעט, תוהה אם השיחה נותקה. “גדעון?”

“כן”.

יששכר מקמט את מצחו. “אני מעריך אותך. אתה בחור זהב, עם הבנה ורגישות, שרוצה להתקדם”, הוא עוצר, בורר את מילותיו. “עוד נרחיב על כך, טוב?”

גדעון מתעשת. “בסדר. תודה רבה יששכר”.

במטבח, גוררת זהבה כיסא, עולה עליו, שולחת את ידה אל מעל המקרר. יוחאי מביט בה. “מה זה, זהבה?”

“זאת המתנה שקניתי לך ליום רביעי להרצאה. אני בודקת שהיא עדיין שם”.

עיניו של יוחאי ניצתות בסקרנות. “מתנה?” הוא שואל. “בשבילי?” הוא מסדר את פאותיו העבות מאחורי אוזניו. מעניין איך לא עלה על זה שהיא מחביאה לו מתנה. “מה המתנה?” קולו מנסה לשכנע אותה לגלות.

פניה מסגירות את התלבטותה, היא כמעט משתכנעת לגלות לו. “אבל זאת הפתעה, יוחאי”. קולה כמעט לא נשמע.

יוחאי מעביר בראשו שלושה ימים שלמים שייאלץ לכבוש בהם את סקרנותו. הדבר כמעט גדול עליו. “תני לי רק להציץ וזהו”. הוא מבקש.

באותו רגע גדעון נכנס למטבח. הם מסתכלים עליו, נבוכים. מוזר להם מאד שמישהו מסתובב ביניהם, יכול להאזין לשיחותיהם. “מה נשמע גדעון?” מפתיע אותו אביו.

“ברוך ה'”. הוא עונה בקול ביישני. “היה.. נעים לישון כאן”.

הם מסתכלים עליו בספקנות, והוא משתדל לעטות את הפרצוף הכי כן שיש לו. יוחאי מעביר את לשונו על שפתיו, זהבה פותחת את פיה וסוגרת.

גדעון ניגש למקרר, פותח אותו. “ראיתי שעשית ספונג’ה”, הוא מוסיף, “מאד.. כל הכבוד!”

זהבה לא מצליחה להסתיר את התרגשותה, היא מסתכלת על יוחאי בהבעת ניצחון. “זה.. אמא היא טובה בזה”. אומר יוחאי בגאווה, מחזיר לזהבה מבט מעריץ.

לנוכח התרגשותם הפשוטה, מעדיף גדעון להשאיר את בקשתו לפרטיות לפעם אחרת.

להארות/הערות/ הצעות לשיפור

[מירי]

פרק ע”א

“איך יצאה הפשטידה?” הבית שקט. אילה ודיויד אוכלים ארוחת ערב. אימו של דיויד לקחה את הילדים לגינה, ואביו שוכב בחדרו, רגלו מגובסת.

אילה השקיעה בהכנת הפשטידה, אבל נראה לה שהיא לא יצאה כל כך מוצלחת.

דיויד משתהה שניה אחת. “לא יצא טעים?” ממהרת אילה לשאול. עלבון קל כבר חודר למילותיה.

“יצא טעים”. דיויד בולע ביס.

“לא מאד”. שואלת- קובעת אילה.

“לא בשיא שלך”. מאשר דיויד. “אבל טעים. טעים מאד”.

פניה מתכרכמות. “השקעתי בפשטידה הזאת”. היא אומרת בהדגשה.

“מרגישים”. מנענע דיויד בראשו, מחשב איך להיחלץ מהתסבוכת.

“מרגישים את ההשקעה, אבל לא טעם טעים”. חוזרת שוב אילה. היא רוצה לשמוע דברים ברורים.

דיויד נאנח. “למה אתה נאנח?” היא שואלת.

הוא נאנח שוב. “כי אני לא יודע מה את רוצה שאגיד”. הוא מודה בעייפות.

אילה משתתקת. מה היא רוצה שהוא יגיד? היא בעצמה לא יודעת. אם יאמר שהפשטידה לא מוצלחת- היא תעלב, וגם אם יאמר שהפשטידה טעימה להפליא- היא לא תהיה מרוצה. נבוכה, היא משחקת במזלג, מקווה שהוא לא מבחין בפניה האדומות.

הארוחה נגמרת בשתיקה והמולת ילדים פורצת לבית. “הם היו ורי גוד”, מעדכנת השוויגער בסיפוק. “הו, ביוטיפול אילה. פשטידה! מממ.. מריח מצוין”.

אילה מסתייגת. “אולי כדאי ש..לא תאכלי אותה. בעצם”, היא מביטה על דיויד. “מה שאת רוצה”.

“לאכול או לא, דיויד?” פונה אליו אימו. דיויד קם ממקומו. “בטח לאכול”. הוא אומר, שולח מבט זהיר לכיוון אילה.

אחרי שכולם הולכים לישון, זו השעה של דיויד. הוא מתיישב על יד השולחן עם הקפה הקבוע, לוגם ממנו לגימות קצובות.

היה לו יום עמוס היום. הוא ניסה לתווך דירה בקרית ספר, הביא אנשים לראות אותה. הוא מקווה שתצא מזה עסקה. הוא פותח את התיק להוציא את המחשב, ומגלה בו את העיתון המקומי של קריית ספר. כשהיה בדירה, מצא אותו על הרצפה. הוא מתכונן להשליך אותו לפח, לא יודע מה חשב כשלקח אותו, כשלפתע מודעה מעניינת צדה את עיניו.

‘מרגיש תקוע?’ נכתב בראש המודעה. ‘נפתח קורס מקצועי ומקיף לשלום בית, בו תוכל לרכוש כלים מעשיים לחיי היום יום, שיעזרו לך לפצח את חידת הנישואין, ולהגיע להבנה הדדית עמוקה. הקורס יימסר על ידי יוחאי חסיד, יועץ זוגי מוסמך. שיעור ראשון- חינם!’

דיויד נושם עמוקות. נשמע לו ממש משמיים! לא סתם הביא את העיתון! לא יזיק לזוגיות שלהם כל קורס שהוא בנושא. הם אמנם התקדמו, ונמצאים במקום אחר, אבל אין ספק שישנה עוד דרך ארוכה.

הוא מעיין בכתובת שרשומה בתחתית המודעה. גם אם העסקה תיסגר וגם אם לא- הוא יהיה חייב לנסוע שוב לקריית ספר, או לחתום או להראות שוב את הדירה. הוא יקפוץ על ההזדמנות וייסע לשם. חבל להפסיד. זה אפילו בחינם. הוא ילך, יתרשם, ואם ייהנה- יוכל להישאר עד סוף הקורס.

הקפה נגמר, הוא סוגר את העיתון, מניח בסלסלת העיתונים.

—

בלילה חולם יוחאי על המתנה שזהבה קנתה לו, והנה בחלומו הוא ניגש למטבח, בשעה שזהבה ישנה, מסתכל על האזור מעל המקרר בעיניים משתוקקות.

מה זהבה יכלה לקנות לו? מסוקרן, הוא גורר כיסא בכדי לעלות עליו, מתחרט וגורר אותו חזרה. לא יפה לגלות את ההפתעה טרם הגיע הזמן.

הוא מתיישב ליד השולחן, פותח עיתון ומביט למעלה כל כמה שניות. ‘רק אציץ’ הוא מחליט. גורר שוב כיסא. ליבו מתהפך בקירבו. הוא מניח רגל אחת על הכיסא, מחזיק בידית המקרר. דקה ארוכה הוא עומד כך ללא נוע, מתלבט, כשלבסוף מתגבר עליו יצרו והוא עולה בבת אחת.

מה שהוא רואה שם מאכזב אותו מאד. יש שם שקית אטומה, דרכה אי אפשר לראות דבר. ‘אם כבר עליתי- אז עד הסוף’ הוא מחליט בתקיפות. שולח את ידו, פותח קצת את השקית ושורק בהפתעה.

נגן קטן ירוק מונח שם בשלווה. ואוו! זה החלום שלו!! איזו אישה טובה יש לו!! הוא סוגר את השקית, מוודא שהיא סגורה כמו שהייתה קודם ויורד בזהירות מהכיסא.

אך כשהוא מסתובב, הוא מגלה משהו שמזניק את קצב נשימותיו באחת. ידיו רועדות וגון פניו חיוור כסיד. זהבה, סתורת פנים, עומדת בפתח המטבח, ידיה על מותניה.

“אני לא הסתכלתי בשום דבר!” הוא צועק בקול לא לו. “מה קרה, יוחאי?” נבהלת זהבה באמת. “מבטיח לך. אני איש טוב. רק רציתי ל..” הוא פוקח את עיניו ומגלה את הארון של חדר השינה. איך עבר לפה כל כך מהר מהמטבח? ומה יעשה כעת עם זהבה?

“יוחאי, מה קרה?” שואלת זהבה שוב, מבוהלת. “חלמת חלום מפחיד?”

יוחאי משפשף את עיניו בחוזקה. אז יכול להיות שזה היה רק חלום? אם ככה- זה נס גלוי! “מה”, הוא שואל בזהירות. “זהבה, לא פתחתי בסוף את המתנה שקנית?”

“פתחת את המתנה?” נבהלת היא. “קנית לי נגן?” הוא מברר. “נגן?” חבל שלא חשבה על זה.. “לא”.

יוחאי מתרומם, מתיישב על המיטה. “לא חשוב. חלמתי שפתחתי בלי רשות את המתנה”.

“אבל זאת הפתעה”. נזעקת זהבה, שוכחת שמדובר בחלום. “רגע, אתה אוהב בכלל מה שקניתי?”

“זהבה”, מסביר יוחאי בסבלנות. “אני רק חלמתי את זה. זה לא קרה באמת. מה שחולמים- זה לא אמיתי”.

כאילו לפי אות, שניהם פורצים בצחוק משותף, חסר מעצורים.

לתגובות– אשמח!

[AAA BBB]

אני די חדשה באתר,

קראתי את הסיפור

והוא פשוט מרתק!

מחכה מאוד להמשך.

[מירי]

תודה!

שמחה לקרוא!💟