כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
אלימות דתית זאת אלימות, לא דת.
אלימות דתית זאת אלימות, לא דת.
“האם מותר להחזיר סיר לפלטה, להמשך השבת?” מקשה ליבוביץ’ בעיצומו של שיעור דינים.
אני מהרהרת באבא, מוריד את הטשולנט לשיש, אני אוחזת בידית שחורה, לוהטת. כשהצלחת מעלה אדים, אבא משיב את הסיר לפלטה. הראש שלי מהנהן, מעצמו.“כן, יהודית?” ליבוביץ’ מרוצה. מימיני ומשמאלי חברותי בוהות בה במה שמכונה “תסמונת השיעור השביעי”, אני שומרת בכח על קשב. שיעור דינים, הלכות שבת…
אני עונה לה בשטף, ומיד אחר כך נושכת שפתיים. מאוחר מדי.“בנות!” נוזפת ליבוביץ’ בעדה הרדומה, “למדנה מחברתכן, יהודית! איזו תלמידה! כמה ידע יהודי יש לה! וכמה דרך ארץ!” קולה מטפס בהתלהבות, ממלא את חלל הכיתה. מרפק נדחף במותני, ריקי מתאפקת מלצחוק בקול רם. חיוכים רחבים מוחלפים ברחבי הכיתה, מישהי משתעלת מאחורי. חם לי, אני בטוחה שאני סמוקה משהייתי אי פעם. והייתי.
ליבוביץ’, למזלי, מנצלת את הרוח החיה שהחלה לנשוב בכיתה, וממשיכה בהעברת החומר הנלמד. “ומה אם הורדנו את הסיר מהאש ולא היה בדעתנו להחזיר אותו? מותר להחזיר, או שלא?”
רעב עולה בי, בפתאומיות. אני מפשפשת בתיק, מוציאה שקית ביסקוויטים עתיקים. יהודית! נדהם קול שפוי בתוכי. את אוכלת בשיעור דינים? -יהודית! מעגלת ריקי עיניים חומות. אני מתעלמת ממנה כמו ממנו, בולעת ומשתנקת בשיעול. רעב צובט אותי, דוחק את כל השאר לאי שם, מעבר לסף ההכרה.
“מותר להחזיר את הסיר, או שלא?” אני זוכה לפניה אישית מהמורה, נזיפה תמהה בקולה.
מבשל! עברת על מלאכת מבשל! פסק אבא. חללת שבת!
היד שלי קופאת בשקית הביסקוויטים, וקולו של אבא מהדהד בתוכי אלף פעמים, נטרק בחדרי לבבי: חללת שבת. חללת שבת! חללת…אני קמה, ממלמלת למורה “אנ’לאמרגשהטוב” ויוצאת לפרוזדור.
היד שלי מגששת, עיוורת, אחר הביסקוויט האחרון שבשקית. הוא מתפורר במהירות הישר לגרוני היבש. זהו.
לחצר! דוחק בי ניצוץ מדעתי המסתתרת, תכף תפגוש בך חברה או, גרוע מכך, מורה.
אני משתרכת לאיטי לחצר הסמינר, מתכוונת להאבד בה עד שאחרונת חברותי תעזוב את הסמינר.
מתמקמת על גדר האבן שפונה למחסן, אוספת אלי רגליים, מחבקת.אני רעבה, עיגול לח מצטייר על חולצת התלבושת. לא התכוונתי לחלל שבת, אני מצטמררת מהמחשבה. דמעה נוספת נושרת מעיני, עדה נאמנה. לא ידעתי שאסור להחזיר את הסיר אם לא התכוונו לזה, אני מבטיחה לשמים המעוננים שפרוסים מעלי. הבכי משתלט עלי כליל, הזכרונות חזקים ממני.
הצלצול שמתנגן לא בוקע את חומות הכלא בו אני שבויה ברגעים האלו.
הזמן מאבד ממשות, כשאת חוזרת שנה אחורה. בגד בי כבר אז, כשנשאתי בעונש שהטיל עלי אבא. יום אחד רעבתי, יום אחד בלבד, שלא חלף מעולם.- 0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
