כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- מאורגן על ידי
-
'אפילוג'- סוף טוב או מלכודת 'קיטש'?
'אפילוג'- סוף טוב או מלכודת 'קיטש'?
ראיתי שדנו כאן על סיומים באחת הסקירות היפהפיות שעלו לאחרונה, והייתה שם ביקורת סמויה על "סוף טוב מדי". אשמח לפתוח על זה דיון, כי זה נושא שבוער בי במיוחד, לא בכדי קראתי לקורסי הכתיבה שלי "אפילוג", בסוף עוד תהיי סופרת, מתוך אמונה שבסוף, בסייעתא דשמיא, כל אחת יכולה להגשים את השאיפות שלה, (ואגב פותחת עכשיו קבוצות חדשות של מחזור ב'). האג'נדה שלי טוענת שבסוף יהיה טוב זה לא קלישאה או סיסמה.
אלא שבאמת בעיקר אנחנו, היהודים המאמינים, אמונים על כך שהעולם הזה הוא עם תכלית ובורא העולם רוצה להיטיב עם ברואיו,
אז בסוף, הכל יהיה טוב!
אממה, שהסוף הטוב יהיה בבוא הגאולה או בעולם הבא. אף אחד לא מבטיח לנו שנרגיש את זה גם בעולם השקר.
וכיון שאני כסופרת לא יכולה לתת עולם הבא או משיח.
עליי לתת סוף טוב לקוראים שלי. וזה סיפורו האמתי של העולם.
אבל כאן אני נכנסת למלכוד
איך אצליח לכתוב סוף טוב שלא יהיה קיטשי שלא יהיה קלישאי, אלא כזה שישאיר טעם של עוד? ולא יצאו עם תחושה של הנה- הכל היה חלום, או לחילופין קרה נס. (ניסים קורים כל הזמן. בלי קשר).
אשמח לדעתכן החכמה
ואגב כך, בסיפור שמתפרסם במרווה לצמא, "סימפוניה בלי צלילים" קבלתי בקשות חוזרות ונשנות מקוראים דאוגים שבסוף יהיה טוב. בבקשה. שבסוף יהיה להם טוב:)
לסיכום- איך מייצרים סיום שמשאיר טעם של עוד, מעניק תקווה קיומית, אך עדיין נשאר נאמן לתהליך התפתחות הדמויות ולריאליזם של הסיפור?
אשמח מאוד לשמוע את תובנותיכן המקצועיות!
- 57 תגובות
פעילה בקהילה אני לא סופרת,
אבל אני חושבת שהשאלה מתחילה ממה הכוונה בסוף יהיה טוב,
שבסוף יהיה להם ילדים / הם ימצאו אוצר / כולם יעריצו אותם ,
בקיצור האם העולם יסתדר לפי מה שהם רוצים?
או סוף טוב הוא משהו אחר, למשל שהדמות עשתה עבודה עצמית והתקדמה / היא הגיע למקום שטוב לה בו ולאו דווקא למקום מושלם / האנשים הצליחו להגיע להבנות וויתורים /מצאו משהו אחר שימלא אותם וישה להם טוב.
יש טוב חיצוני, ויש טוב פנימי.
-
פעילה בקהילה
ממש מסכימה!
כתבת את התגובה שאני רציתי לכתוב ולא הספקתי…
-
פעילה בקהילה
כקוראת, לא כיף לי לסגור ספר שהסוף שלו שחור משחור
אבל גם להיפך – כשכל חלקי הפאזל מתחברים בצורה מופלאה והכל מתוק יותר מידי.
מה שהייתי רוצה לראות בסוף הספר זה נימה אופטימית. זה להרגיש שהסיפור לא נגמר כאן, ויש לו אופק חיובי, גם אם אני לא יודעת בדיוק בדיוק מה ואיך יקרה.
זה יכול להיות או סוף "פתוח". הגיבור עובר תהליך, ובסוף הסיפור נמצא במקום בריא ושלם יותר. הנימה אופטימית, אבל הסיפור עצמו לא הסתיים. דוג' שעומדת לי בראש עכשיו – "מה שנכון-נכון" (דבורי רנד). ציבי עדין לא מיליונרית, אבל עושה צעד משמעותי לעבודה שתתאים לה. התאומה שלה עדין לא התחתנה, אבל האווירה היא של תקווה והתקדמות.
עוד אופציה זה סוף "מעורבב", ז"א, יש בו טוב, אבל הטוב לא מושלם. ועדין, הטוב שבו משמעותי מספיק בשביל שהסיום לא ירגיש דכאוני מידי. דוג' מצויינת לסוף כזה היא "איסתרק". בתרחיש "קצפת" זה היה אמור להיות שדיאלידאן מושיט לאיסתרק את הכתר, וכוזר מתאחדת תחת שלטונו של איסתרק באהבה ובשלמות. בתרחיש שחור משחור – איסתרק היה נרצח ע"י איסתרק. האופן שבו מיה בחרה לסיים את הספר הוא לא זה ולא זה. יש בו הרבה כאב, רוב העם ממשיך לתת אמון ברוע, אבל יש גרעין של טוב שצומח שם, ויש לו סיכוי לגדול.
עד כאן הגיגי:)
-
פעילה בקהילה
* תיקון טעות הקלדה: איסתרק היה נרצח ע"י דיאלידאן
-
פעילה בקהילה
מבחינתי כקוראת- סוף טוב הוא לאו דווקא סוף שמח,
אבל הוא סוף שסוגר, שמספק.
בעיקר- שלא משאיר סימני שאלה מעצבנים, ואם אפשר- שגם ישאיר אותי בפה פתוח ומבט מהורהר, הרי זה משובח.
דרך אגב, אני מאוד נהנית מהסיפור שלך
-
ותיקה
הי שרי, תודה על המחמאה, <div>
אתן מרתקות. ומה שהבנתי מתגובותיכן: תסגרי את הסיפור היטב. תני תחושה טובה ואופטימית. תעבירי את הגיבורים תהליך רגשי/רוחני אמין. ומה לגבי הגשמת המטרות של הגיבור? כמו בחיים. תלוי.
אל תתני לו הכל, אם את לא רוצה לצאת קיטשית.
ואני שואלת למה. הרי ככל שהסופרת מוכשרת ונתנה תחושה כמה מטרת הגיבור היא קריטית וקיומית. (אחרת חסר בקונפליקט והמאבקים בינוניים). איך הקורא יצא עם תחושה טובה?
בחיים מה שלי אישית נותן מענה כשיש לי מטרות (אפילו נעלות) שאינן נענות, זה האמונה שהכל יתהפך לטובה, יש עולם הבא, יגיע המשיח, ובסוף הטובים יקבלו את שכרם והרשעים יקבלו את עונשם (עיקר י"א). במציאות אני יודעת שה' לא עובד אצלי, אני עובדת אותו, ואני לא מבינה אותו אבל אוהבת אותו ללא תנאי.
בספר כשסופרת הורגת לי את התקווה, לא מגשימה את המטרה שעליה נאבקתי יחד עם הגיבור, (לא מדברת על מטרות כמו נס תחיית המתים…), אני כן חושבת שהסופרת עובדת אצלי ואולי קצת עבדה עליי… לחינם הגיבור שלה נאבק, נלחם התאמץ כל כך?מה הבעיה שלה לתת לי חוויה מתקנת למציאות כל כך מורכבת שפוגשת אותי לפעמים ומשאירה אותי ללא מילים? שלפחות בסיפורים ובספרים יהיה סוף טוב. יהיה מענה לנפש שמטבע בריאתה רוצה שלמות? וטוב מושלם?
מאמינה שיש דרך, שלא רק ברובד הפנימי הגיבור יעבור שינוי, אלא לתת לו להגשים את מטרותיו. לסיים בטוב. ועדיין להימנע מסיפורי ניסים דמיוניים. כן מסייגת שיש הבדל עצום בין ספר ביוגרפי שנועד לשקף מציאות ויש לו שליחות מסוימת, לבין ספר דמיוני שמראש נועד לספק בידור והנאה.
האם אני עד כדי כך בעמדת מיעוט?
</div>
-
פעילה בקהילה
את מדברת על מטרה של הגיבור
ואני הייתי מנסחת אחרת, ואולי כאן נמצא ההבדל בתפיסה:
לא מה המטרה של הגיבור, אלא מה המטרה של הסופר ביצירת הגיבור המסוים הזה. איזה מסר הגיבור הזה רוצה להעביר לנו.
קודם כל, כי בחלק גדול מהספרים, לגיבור אין מטרה שאיתה הוא יוצא לדרך, ואותה אנחנו מצפים שהוא יגשים, אלא הסיפור מגלגל אותו לסיטואציות שבהן הוא נדרש לבחור, להתמודדויות שהוא צריך לצלוח וכו'. וגם בסיפורים שבהם כן יש לגיבור מטרה חיצונית, המטרה הזו היא בס"ה תפאורת רקע לאיזשהו תהליך פנימי שהגיבור עובר.
וברגע שהוא עבר אותו, או לפחות "עלה על המסלול" בדרך להשגת המטרה, מבחינתי הסיפור הסתיים. ואין שום טעם וצורך שגם התהליך החיצוני יסתיים בהפי-אנד.
קחי נניח גיבורה שמתמודדת עם קושי כלכלי כבד. המטרה שאיתה היא יוצאת לדרך זה לפתור את הקושי הכלכלי. אבל זה לא יכול להיות המטרה שלשמה נכתב הספר. כי אם זו המטרה, אז זה לא ספר קריאה, אלא ספר הדרכה להתעשרות 🙂
לכן, נצטרך לומר שהמטרה האמיתית של הסופר היא לא לגרום לדמות להפוך לעשירה, אלא להוביל אותה תהליך שבסופו היא תהיה שמחה בחלקה, גם אם המטרה של העושר החיצוני לא תושג. וברגע שהגדרנו שזו המטרה, אם סיימנו את הסיפור בעושר רב שנפל עליה משמים, אז לא השגנו את המטרה האמיתית שלשמה נכתב הספר. וגם אם ההפי-אנד הזה הוא בנוסף לתהליך שעברה הגיבורה, ולא במקום, עדין, זה פוגע באמינות ובאותנטיות, ומסיט את הפוקוס מהמטרה האמיתית. אפשר שהמצב הכלכלי שלה ישתפר. היא לא חייבת להמשיך לחיות חיי דחקות, אבל להגשים ממש במדויק את השאיפה החיצונית שלה? מאבד מהמטרה שלשמה התכנסנו…
-
מנהלת קהילה
חוי, אני חושבת שיש כאן טעות יסודית (אגב, גם במשמעות של אמונה בד').
אמונה אמיתית היא לא שיש עניין שיתהפך הכל לטובה. ממש לא.
אמונה אמיתית היא שרצון ד' יהיה כך, גם אם כואב וקשה ולא מובן לנו. זו הפנמה עמוקה שמגיעה ממקום של הכנעה וקבלת המציאות. לא הילחמות בה.
לכן, בעיניי, ברגע שהגיבור עשה את כל מה שהוא יכול, נאבק על מה שיקר וחשוב בעיניו, ולא מגיע לתוצאה – הרי שאם יש את ההפנמה שזה מה שטוב לו. שנותרת לו העבודה שהוא יזע עליה, את קניין הנפש שעבל לחצוב בתוכו – זה כבר משהו גדול. הוא לא נשאר בלי כלום.
הרי הבסיס של העלילה הוא שגיבור הסיפור עבר מנקודה A לנקודה B. הוא עשה מסע מסוים. אחרת הוא פסיבי ולא מושך ומחבר אותנו.
מסע אמיתי אמור לשנות לו משהו גם בפנימיות. לבנות אותו (או להשחית, אם אנחנו מחליטים ללכת על הכיוון השלילי). עם זה הוא נותר, גם כשביד אין לו כלום.
אני חושבת שלזה התכוונו רוב העונות, כשדיברו על אופטימיות ותחושה טובה.
-
ותיקה
תמי ה' יתברך ברא את העולם להיטיב, ואין רע יורד מלמעלה
כך שהכל יתהפך לטובה זה לא דווקא בזה העולם, שבזה העולם: המציאות היא רצון ה' והשלמה היא שלוות הבוטח
אבל בעולם הבא. ובגאולה העתידית כן נראה שהכל היה לטובה מוחלטת. גם מה שנראה לנו רע גמור. ואת זה שום סופרת לא יכולה להבטיח בספר.
-
מנהלת קהילה
ד' ברא את העולם להיטיב.
אבל כל עוד אנחנו חיים בעולם הזה, התפקיד שלנו הוא להשלים עם המציאות ולהפנים את הידיעה שזה מה שטוב לנו גם כשאיננו רואים ומבינים זאת.
דיוק: זה לא שבעתיד לבוא הכל יתהפך לטובה, אלא שבעולם הבא אנחנו אלו שנראה את הטוב שבכל דבר. אלו שני דברים שונים, כן?
-
פעילה בקהילה
אגב תמי, בסיפורים שלך את מיטיבה יותר מכל להעביר בעיקר את התחושה הזו: התלות בבורא וההפנמה שלא הגיבורים מכתיבים מה יקרה ברגע הבא
-
ותיקה
בשבילי מסע של גיבור בוחר (ברור!!) ואמתי אני רוצה שהוא יגיע לתוצאה. בספר שלם יותר מאשר בסיפור קצר. עברתי אתו דרך. הייתה לו מטרה (ככל שהיא יותר מדויקת ומקוזזת והסופרת השכילה לתת לי תחושה כמה היא קריטית כך אני יותר אהיה במתח האם הוא הצליח להגשים את המטרה) אז נכון שהסיום האמתי הוא ברגע הקורע של הבחירה. אבל אחרי הרגע הזה. כשהגיבור בחר ונאבק, אז אני רוצה סוכריה. גם אם הוא לא יקבל בדיוק את מה שהוא רצה. אני חייבת לדעת בספר עצמו איך זה יתברר לטובה. לא רק תחושה חמוצה של צדיק ורע לו. (כי במציאות בשונה מאשר בספר יש המשך. אין עדיין את הסוף אנחנו עדיין בתוך גלות. אבל הגלות אינה המטרה. היא רק האמצעי).
-
מנהלת קהילה
אני חושבת שכולן כאן רוצות סוכריה לאחר המאבק, ואף אחת לא שמחה עם המסר ש'צדיק ורע לו'.
כל השאלה האם את צריכה סוכריית ענק, דביקית ומסנוורת, או שאת מסתפקת גם בתמר מזן משובח, כזה שעולה 80 ש"ח לקילו.
ברגע שיש תגמול בדמות אישיות יותר איכותית, חיים יותר רגועים וכל דבר שאי אפשר לכמת בכסף – הרי שיש כאן רווח. אולי לא הרווח שביקשת לראות, אבל בהחלט רווח. ואם הגיבור גם רואה כך את הדברים – הרווחנו משהו ענק.
-
פעילה בקהילה
בואי נתמקד רגע במשפט הזה שאת רושמת "צדיק ורע לו"
כי הוא מסביר מצוין את הרעיון.
את רוצה שהספר ייגמר ב"צדיק וטוב לו", וזה מצוין. אבל מה זה "טוב"? האם טוב זה הגשמה של מטרות גשמיות, או השלמה אמיתית ועמוקה עם רצון ד'?
בואי ניקח רגע "צדיק", אבל אמיתי. האם הצדיקים שאנחנו מכירות וגדלנו לאורם, בהכרח נתוני החיים שלהם היו זוהרים ונוצצים? רחוק. האם הם היו מאושרים? היה להם "טוב"? כן! כי הם חיו בחיבור פנימי עמוק לטוב האמיתי, זה שקשיים חיצוניים לא מצליחים לעמעם אותו.
ולכן בעיני אין שום ענין לגרום לגיבור להשיג מטרה חיצונית.
-
ותיקה
אם היינו מכירים רק צדיק ורע לו
רק רשע וטוב לו
הייתי מסכימה לחלוטין עם כל האמירות כאן
אבל בבתי החולים ובבתי הקברות
יש חולים ונפטרים צעירים גם צדיקים, גם רשעים, גם מוסלמים, גם יהודים, גם נוצרים ואפילו אתאיסטים.
השאלה אם אתה עובר את העולם הזה עם ה' או בלי ה'
פחות מעוניינת להתעסק בשאלותיו של ספר איוב בספרות.
מעדיפה להראות את טוב ה' שיש כל כך המון, גם בעולם הזה, השקרי.
רוצה להראות איך בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, שגם אם במציאות יש דבר העומד בפני הרצון, בספר לא חייב להיות… והמתאמץ מצליח. לפחות בספרים
-
מנהלת קהילה
למה לא לגעת קצת בשאלות של איוב?
דרך רשעים צלחה זו שאלה שמלווה כמעט כל אדם בצומת כלשהי בחייו. גם אדם שלא הוציא מרפסת כי התחשב בשכנים, ובסוף השכן דפק אותו בבניה מטורללת. זה קיים, ולא רואה שום בעיה לתת לזה ביטוי מעשי בספרות. עם תשובה מנחמת ומרפאת, כמובן, כזו שתתן כלים גם להיא שהעתיקו ממנה במבחן והמורה חושדת דווקא שהיא זו שהעתיקה
-
פעילה בקהילה
חוי
אותי מכעיס מסרים כאלו,
למה בחיים כשאני מתמודדת לא ממתינים לי סוכריות,
ממתינים לי מקלות נוספים
וזה כ"כ מתסכל שתמיד סיפרו לנו – תעשה טוב יהיה לך טוב, וזה ממש לא ככה
-
פעילה בקהילה
אני מסכימה מאוד עם מה שאמרו כאן, ומוסיפה עוד נקודה:
אני מצפה מספרים לשקף את מציאות החיים שלי. לאו דווקא ברקע שבו הם מתרחשים, אבל כן באמירות שהם מעבירים.
אם בחיים שלי אני לא משיגה כל מטרה שאני מציבה לעצמי, לפעמים גם אחרי מאמצים גדולים, ואם בחיים שלי יש דברים גדולים מאוד שלא הסתדרו למרות שהתפללתי עליהם ועשיתי כל מה שיכולתי, ואפילו הסכמתי לחכות עשר שנים – וללא תוצאה נראית לעין בעולם הזה, ואם בחיים שלי יש אנשים שליליים מאוד שלכאורה טוב להם, וגם חיוביים מאוד שסובלים במובן של המילה הזו בעולם הזה – הספרים שאני קוראת צריכים להיות מתואמים במידה מסוימת עם המציאות הזו.
יש גם המון המון טוב בלתי נתפס בחיים שלי, וגם את זה אני רוצה לראות בספר.
החיים של רובנו הם מורכבים מהרבה טוב וגם מהרבה כאב (כמו שאמרת – אין רע יורד מלמעלה. אז לא קוראת לזה רע. אבל כאב בהחלט יש), יש לנו מטרות שעבדנו קשה עליהן והשגנו, ויש כאלו שלא. את כל זה אני רוצה לראות בספר.
ספר שבו הכל נגמר מושלם ויפה וכל המטרות הושגו בשלמות – ירגיש לי שהוא מתרחש בעולם מקביל, ושאין לו הרבה משמעות לגביי. כנ"ל גם ספר שבו הכל רע לחלוטין. אני רוצה מורכבות בספרים, כמו בחיים.
וכמו שהזכירו – הסוף היפה ביותר מבחינתי הוא סוף שמבטא גדילה אישית של הגיבור.
-
ותיקה
אבל שרה יקרה
האם המציאות האמתית שלך מסתיימת פה? זה סוף הסיפור אחרי המאה עשרים של סבל?
ברור שלא.
אבל הספר כן מסתיים כאן
ולכן אני רוצה את השכר/עונש בין דפיו
-
מנהלת קהילה
מבחינתי, גם המציאות של הדמויות לא הסתיימה בעמוד האחרון של הספר.
הם ממשיכים להתקיים בעולם שאנחנו כבר לא עדים לו, וממשיכים להלך עם התובנות והכלים שהם רכשו בין דפי הספר.
הספר לא נגמר בפטירתו של הגיבור (ברוב המקרים, כן? ברור שיש ספרים שכן), אלא בהשלמה מסוימת של התהליך שהוא עבר. מכאן ואילך – יורד המסך והוא ממשיך לתפקד בלעדינו.
-
ותיקה
זה ההבדל בנינו
אני כן חושבת שהסיפור נועד לסיום בין דפי הספר אלא אם כן יש ספר המשך וזו סידרה. אבל גם כשזו סידרה בעיניי צריך שכל ספר יסתיים כי אין שום קיום מציאותי לדמויות דמיוניות אחרי סגירת דפיו של הספר. והן רק נועדו לתת חוויה לקוראים ולמה שלא תהיה חוויה חיובית?
-
מנהלת קהילה
בואי ניקח את הספרים שלך כדוגמא.
סיימת את הפיל הלבן מהרצליה בהפי אנד, כן?
ועדיין אין לנו מושג איך מלי וחנוך מתנהלים בחיים שלהם אחרי ההחלטה של סוף הסיפור. איך הם מתמודדים עם ההסתרה החדשה (כותבת ברמז שלא יהיה ספוילר).
יותר מזה, בשלב של סיום הספר גם את לא חשבת לייצר לו המשך. נתת להם להתמודד הלאה, וזהו. וברור שיש שם התמודדות.
אז ברור שהיה סיום כלשהו, כי אחרת הספר לא יכול להיגמר, אבל הדמויות המשיכו בחיים שלהם, ועם מכלול ההתמודדויות שלהם.
-
ותיקה
אבל ההפי הנד היה מאד מובהק. ומאד מוקצן. הם הגשימו את כל אחת מהמטרות שלהם.
-
ותיקה
ותמי בספרים שלך הטוב מאד מודגש.
גם בסוף.
-
מנהלת קהילה
מעניין, מה שאת אומרת.
לא הרגשתי ככה.
אולי הטוב אצלי מודגש בהשלמה של המציאות?
-
פעילה בקהילה
מבחינתי, הסוף של חנוך לא היה הפי אנד, והוא אפילו קצת הציק לי. אבל הבנתי שזה מה שהיה נכון בשבילו (למרות שאם אני לוקחת את זה אליי, ממש לא רציתי שזה יהיה הסוף שלו. אבל ייתכן שזה ההבדל בין אברך לאשת אברך).
-
ותיקה
באיזה ספר את מתכוונת? כי בספר הראשון שחנוך היה הגיבור, אנשים שאלו אותי למה לא הענשתי אותו מספיק על השטויות שהוא עשה עם הכסף. ולמה בחרתי להעשיר אותו עד כדי כך, אבל המסר שלי בכלל לא התמקד בהתנהלות כלכלית נכונה…
-
פעילה בקהילה
התבלבלתי. התכוונתי לאלחנן.
היה עצוב לי שהוא הפסיק עם השירים.
-
ותיקה
הוא הפסיק לפרסם אותם לתקופה זו ולא מבחינה רוחנית אלא כי המשפחה שלו יותר חשובה ועדיין היה לך חמוץ. מבינה אותך…
אבל כתבתי שהוא הלחין שיר נוסף אחרי שחשב שאיבד את הכישרון שהוא לא יודע מתי יצא לאור. ונתתי לו בן כפיצוי😉
-
פעילה בקהילה
או שהזיכרון שלי גרוע, או שפספסתי את הדף. איפה זה כתוב?!
-
פעילה בקהילה
אבל את לא כותבת את העולם הבא, את כותבת את העולם הזה.
אפילו אם את מסיימת במות הגיבור – עדיין לא הגעת לעולם הבא בסיפור, ולכן אין שום סיבה שהוא יסתיים בשכר ועונש מושלמים – שכמותם יש רק בעולם הבא.
-
ותיקה
ולכן אני חייבת להביא את החוויה החיובית של שכר על המאבק בספר כי אין לי להציע לקורא המתוח תגמול בעולם הגמול (אולי בחלק ב'… אבל זה לא כזה פייר לתת לו להיות במתח שנתיים)
-
פעילה בקהילה
אבל למה בעצם מוטלת עלייך האחריות לתגמל אותו?
את הרי לא מתיימרת לייצג את הקב"ה, ולא יכולה לקבוע את תוכניותיו לגבי אדם או מצב מסוים. אז זה לא סוג של לקחת על עצמך את המקום שלו?
-
ותיקה
אני לא לוקחת על עצמי אחריות לתגמל את הגיבור בסיפור. אני כן לוקחת אחריות על החוויה שאני נותנת לקורא. מה אומרים לי כשכותבים סיום רע ומר? ככה זה במציאות. מישהו בקש ממך לכתוב מציאות ולשקף אותה בדיוק?? את אחראית להעביר בדיוקאת מה שקורה בספר דמיוני? או שעלייך להעניק חוויה? ולדאוג שהחוויה תהיה מיטיבה? אם העולם נולד בשביל לסבול. אוקי. אבל ה' ברא עולם להיטיב עם הברואים, ואני צריכה ללכת בדרכיו, וכיון שה' לא הבטיח שכר ועונש בזה העולם אבל אני מאמינה באמונה שלמה שהכל לטובה גם מה שכאן לא, ולי אישית שרוצה לשקף את המציאות שבורא העולם כתב. יש לי אפשרות להיטיב לקורא (לא לגיבורים) אך ורק בין דפי הספר. ושם מחובתי לעשות זאת בסיום טוב, כאן ועכשיו. איך? זו שאלה טובה. אישית אוהבת סיפורים עם הפי הנד. בעיקר מהסיבה הזו. ואין לי שום תלונה לסופרת שסוגרת ביותר מדי מושלם, יש לי תחושה לא נעימה מסופרת שבוחרת להתמקד במציאות השלילית ולהביא דווקא אותה.
-
פעילה בקהילה
חוי
את רוצה לכתוב ספר על עולם הבא??
כי אם לא צריכה להסתפק בעולם הזה,
ובעולם הזה הנרקסיסטים חיים ובועטים,
ויש להם בריאות ופרנסה,
מבטיחה לך שברגע שהתפקחתי וגיליתי איך נרקסיסט פגע בי ישבתי והמתנתי לראות איך מידת הדין תפגע בו,
הרי מאז ומתמיד מספרים לנו סיפורים מסמרי שיער על מי שפוגע בשני, איך שזה חוזר אליו ועל קפדות וכו…
ו…
אני עדיין מחכה,
גיליתי שהמציאות שונה,
וכן, יש אנשים שפוגעים ורומסים ומשפילים ורוצחים (עוברים שמתו..) והם חיים וטוב להם חיצונית, ואף אסון לא קרה להם.
וזהו – גמרתי להאמין לסיפורים.
-
ותיקה
קודם כל בסיפורים שלי מעדיפה פחות להתמקד ברוע ובשלילי (יש ממנו מספיק במציאות)
אם כי אני לא בוחרת לכתוב רק על גיבורים טובים בשלמות וכמעט תמיד יהיה אנטי גיבור מובהק אבל מאד חיצוני.
בעולם הגויי של העבר המתוקן מהיום היה משפט שאומר הבדיה הספרותית שבסיפורת הטובים באים על שכרם והרעים על עונשם. גם גוי גמור ידע פעם שזה חשוב לנפש. וגם כדי להרחיק ולהתרחק מהרוע. במציאות יש תשובות למה לא כל הרעים באים אל עונשם. אבל וודאי שהאמונה היא שהעולם לא הפקר וכל אדם ייתן דין וחשבון בסופו של דבר. וכסופרת אינני אחראית לחלק לגיבורי הסיפור שכר ועונש האחריות שלי היא רק לתת את החוויה שמעבירה את המסרים הנכונים.
-
ותיקה
שאלה חשובה ותודה על הדיון הספרותי. כיף!
אני חושבת שהנפש שלנו, כמו במציאות, כמהה לסוף טוב. ואם במציאות- לכל אחת יש את הניסיונות הכואבים האלו, שחוסר אונים מציף אותה, והכאב מטלטל לחלוטין. אי אפשר לכתוב עליהם סיפור קצר, אי אפשר לתעד אותם בקטע הגות מאלף, הם פשוט כואבים ותקועים כמו עצם בגרון. וכמו שאמר דוד המלך: "עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם". אין לי עצה, היגון בלב… כואב ודי.
בסיפורת אין לנו כלים לעשות את זה. וזה יהיה גם אכזרי מצדנו להתעלם מהצורך הנפשי לטוב, ולתקוע עצמות בגרונות של הקוראות שלנו. אי אפשר לגמור סיפור בהמתנה רבתית אצל כל הגיבורים. בתחושות קשות (לא נגיד אובדניות) של הגיבורים. בעצב. זה לא פר. בעצם אפשר, ולזאת יקרא: טרגדיה. אבל פוי. שלא נדע מצרות.
אני בעד סוף טוב. לא טוב ברעיון, טוב בעיני בשר. סוף מנחם. כזה, שסוגר את הקצוות, לא משאיר נשמות בחושך, ותמיד תמיד משאיר תקווה. סוף שמסתיים בתהליך משמעותי של הגיבור הראשי, וגם של דמויות נלוות. סוף שנותן צידה לדרך. סוף טוב. ממש.
כמובן, כמו בגשמיות, כששמים יותר מדיי סוכר בתה- בסוף מואסים בו. המינון הוא קריטי, גם האופן. וזה לא קל ליצור סוף כזה. ואולי נכון להגיד- אחד הדברים הקשים. צריך לקחת את זה כמו אתגר. לגמור בטוב, בצורה טבעית.
-
פעילה בקהילה
לפיל הלבן מהרצליה יש המשך, יצא ממש לאחרונה לא? עליו אתן מדברות?
-
מנהלת קהילה
יצא המשך, אבל כשחוי סיימה את הפיל הלבן היא עוד לא חשבה עליו. מבחינתה היא סיימה את הספר.
רק אח"כ היא החליטה להוציא לו המשך
-
פעילה בקהילה
<div>חוי,</div>
את מתארת תפיסה לפיה חייב לתת לקוראים את הסוף הטוב, לטעום את הניצחון במאבק.
ואני שואלת שוב – מהו המאבק?
העטיפה החיצונית שלו, או המאבק הפנימי?
אם המאבק הוא החיצוני, אז סוף טוב הוא כזה שמגשים את המטרה החיצונית (עושר, כבוד, שידוכים, ילדים, עבודה…)
ואם המאבק הוא פנימי, אז סוף טוב הוא כזה שבו הגיבור עובר תהליך שבסופו הוא מגיע למקום מעובד ושלם יותר. ולסוף הטוב הזה אין שום קשר לניצחון במאבק החיצוני, זה ששימש רקע ותפאורה למאבק הפנימי.
ספר חייב לתת סוף טוב, במובן הפנימי. הוא יכול, בנוסף, לתת גם טוב ברובד החיצוני שלו, אבל זה ממש לא הכרחי. וגם אם הלכנו על סוף כזה, זה חייב להיות במינון. אחרת זה מאבד מהאמינות והאותנטיות.
-
פעילה בקהילה
אהה.. אני קראתי את שתיהם ברצף .ובאמת השני היה יותר מכל הבחינות .
הסוף של הפיל הלבן היה מידי מותק ומושלם , וביש פיל בחדר היתה ההבנה של המורכבויות בחיים , אם אני זוכרת נכון.
אם יורשה לי שאלה לסופרת – הפריע לי שבדמות של אלחנן ( – הבעל של נועה) הודגש מאד החסרונות שיש למעמד שלו כבן למשפחתו , ולקושי שהוא חש כאובייקט שאמור למלא את ציפיות סובביו בלי מקום לרצון האישי שלו , אבל לא הרגשתי את החיבור שלו אפילו במעט לרוחניות ,ללימוד , לסדרים ולחובות . בחור שמרגיש כ"כ לא מחובר ואפילו קצת ממורמר אמור להיחלש או לנשור לא לסיים את הש"ס פעמיים ולקום כל יום לפנות בוקר ללמוד. משהו במאבק של הדמות שלו לא הרגיש לי מספיק הגיוני, איך כל שנות הישיבה -הוא היה גדול הדור הבא ? חנק את עצמו ?חייב להיות שיהיה לו קשר רגשי ללימוד או משהו- בסיפור מתואר איך חנוך וראש הכולל מתלהבים מצורת הלימוד שלו, ומהמתיקות , אבל מהצד של אלחנן – אני לא חשתי שום מתיקות בלימוד אפילו לא מעט עונג או שאיפות , רק חובה, חובה , חובה .
אשמח להתייחסות הסופרת לנושא …
-
ותיקה
תודה הני על היחס לספר: . בחור שמרגיש כ"כ לא מחובר ואפילו קצת ממורמר אמור להיחלש או לנשור לא לסיים את הש"ס פעמיים ולקום כל יום לפנות בוקר ללמוד.
הוא לא היה כל כך לא מחובר. הוא רצה גם וגם ובבית שלו לא היה לכך מקום. הוא מאד אהב ללמוד. העברתי את המסר הזה כל הזמן. שהוא היה מחונן. ומחוננים מטבעם אוהבים להיות במגרש שהם חזקים בו. אלא מה. הוא עשה את זה המון בגלל כבוד. אבל הוא כן אהב את ה' יתברך. לא היו לו בעיות רוחניות עמוקות. הוא קינא קינאת סופרים במי שמצליח ללמוד רק לשם לימוד ולא בגלל כבוד. הוא כן פעל גם כדי לרצות. גם כדי ללכת בתלם, גם כדי להיות שואו, ולכן קבל מן משברון בכולל של החשובים, אבל הוא התגבר. כי הוא כן אהב ללמוד, דבר שהעברתי גם מהצורה בה הוא לומד. גם הבחירה שלו בסוף הראתה שהוא לא רוצה לבחור בדרך אחרת. הוא מחפש שלווה במקום המאבק למצוינות חסרת פשרות ורוצה גם לתת ביטוי לכישרון הנוסף שלו בלי שזה יבוא על חשבון.
-
ותיקה
לדעתי, יש מקום לכל סוגי הסופים.
כי אמנם בחיים לא תמיד הכל מסתדר, אבל לפעמים כן הכל מסתדר.
ובחיים לא תמיד רואים במפלתם של רשעים, אבל לפעמים כן.
וגם לא תמיד רואים שהצדיקים מצליחים, אבל לפעמים כן.
ולכן זה בסדר גמור להביא לסוף טוב – אבל כזה שנובע ישירות מהעלילה.
אם הסוף הטוב לא מהודק ממש והגיוני, הוא הופך להיות קיטשי.
-
ותיקה
לדעתי זה תלוי בסוג ההתמודדות שיש בסיפור,
אם מסופר על מישהו שחלה במחלה קשה והסופרת מאריכה בתאור הסבל מהמחלה, הייתי כן מצפה שבסוף החולה יבריא, או לפחות יתחיל להבריא.
כנ"ל אם מתארת מישהי שלדוג' מחכה שנים רבות לזווג/ לילדים, והתמודדות מודגשת בספר.
אם מדובר על התמודדות פחות קיצונית, שהדגש בה הוא על ההתמודדות הפנימית יותר, שם אפשר לעשות הפי אנד פנימי יותר- הגיבור/ה הגיע לתהליך של אמונה ושלווה/ השלמה וכד'.
-
ותיקה
מירי אני חושבת לגמרי כמוך!
זו אבחנה חשובה ביותר.
- סטטוס תעסוקתי:
פעילה בקהילה
מסכימות לי לתת לדוגמה את הספר 'אדמה פראית' של מיה קינן?
יש בו שני סופים שמדגימים את הדיון הזה מצוין.
יש את הסוף הרשמי – צבי הירש וזעליג עולים על אוניה חזרה לאירופה, מגלים שגדליה ניצל ואפילו שלח להם כסף. כל הדמויות הגשימו את מטרתן.
ויש את האפילוג – גדליה חי בבית מפואר באנגליה. הוא עשיר. הוא נדיב. הוא גם לומד תורה. כל ילדיו סביבו ויש שידוך טוב לבת הגדולה. הגשים את מטרותיו ומאז חייו שלווים ורגועים.
איזה סוף הייתן מעדיפות?
אני הייתי שמחה מאוד אם האפילוג הזה לא היה נכלל בספר.
נכון, גדליה עבר חיים קשים ומגיע לו שיהיה לו טוב. אבל טוב מוחלט כזה (כן, פה בעולם הזה!) הוא חסר סבירות, מתוק מדי ולא מנחם בכלל – כי אני מכירה לא מעט סיפורים על אנשים שעברו חיים קשים מאוד, ולא נפרדו מהעולם מלאים בכל טוב. זוהי דרך העולם, ואם נתחיל לצפות לתשלום על מעשינו כאן, אנחנו עלולים לאבד את הכוח שלנו מהר מאוד.
הסוף הרשמי גם הוא היה טוב. יהיו שיגידו אפילו טוב מאוד. גדליה הגשים את כל המטרות בשבילן הגיע לאמריקה, ואפילו הצליח לעזור לשני ידידיו. מה יקרה איתו בעתיד? תני לי לדמיין את ההמשך לבדי. תשאירי אותי עם השאלה ועם המחשבות על הדמות.
אם לא הייתי רואה אותו יושב על שולחן מלכים, הייתי מצליחה להעריך את הוויתורים ואת המאבק שלו הרבה יותר. גדליה הרבה יותר חזק ומעורר השראה כשבחירותיו הנכונות לא תגמלו אותו בכסף רב ובחיים שלווים, אלא להפך.
רואה כאן מסר לחיים – לבחור ברצון השם גם אם המחיר יהיה כואב.
-
ותיקה
עוקבת בעניין אחר הדיון, ומההבנה שלי יש כאן שתי גישות:
א. הספרים מתארים מציאות, והמציאות מורכבת, והסוף שלה מורכב ואינו גלוי
לעינינו. ולשם האותנטיות צריך לשים סוף מהודק לעלילה, ואין הכרח שהוא יהיה הפי
אנד.
המטרה היא להביא את הכותב לתובנות ולא להעביר לו חוויות מתקנות.
ב. הספר מעביר את הקורא חוויה. בעולם האמיתי יש מספיק חוויות שליליות, ובספר
המקום הוא לתת את החוויה החיובית, עם מסרים אופטימיים של "בסוף הכול טוב".
(מאוסף הפתגמים: "בסוף הכול יהיה טוב. אז אם זה לא טוב, זה לא הסוף". סתם
מעניין מה אומרות עליו…)חוי, אם יותר לי להעיר: אם מטרת הספר היא להעביר את הקורא חוויה מיטיבה, אני
רוצה לכתוב על עושר ואושר, בנים ובני בנים, בלי התמודדויות.
אני זוכרת תקופה שהכרתי מישהי שהתמודדה עם התמודדות מאוד לא פשוטה, ונסחפתי
לזה רגשית. התמודדות לא כל כך מצויה ולא מדוברת.
באותה תקופה בדיוק התפרסם איזשהו סיפור בהמשכים שהביא אספקט מסוים של
ההתמודדות ההיא, וזו התמודדות לא פשוטה. וסיפור בהמשכים נגמר אחרי שנתיים, כן?
הסיפור בדיוק עסק בשיא-שיא הקושי של ההתמודדות. הטוב היה רחוק רחוק.
כבר התחלתי לכתוב למערכת מכתב, שאני מצפה שהם יביאו סיפורים שישחררו אותי ולא
יכניסו אותי לתוך ההתמודדות… (לא כתבתי בסוף).
במכתבים למערכת כן היו הרבה תגובות חיוביות על הסיפור. ומפרספקטיבה, אני חושבת
שהסיפור ההוא היה סיפור איכותי שהעביר חוויה מיטיבה, בפרט הסוף שלו. אבל לא
אותי!לכן, לדעתי, הסופרת צריכה לחשוב היטב איזו חוויה היא מעבירה את הקורא ולדאוג
שהחוויה הזו תהיה מיטיבה ברמה הפנימית, העמוקה והאמיתית – "וכאשר תקום מן
הספר…"
משהו שישפיע על הקורא הלאה. שהוא יצא עם התובנות, ולא עם התחושה "אוף, איזה
סוף מרגיז" – ולא משנה לאיזה כיוון.
לומר שזה קל? לא, זה לא. אין לי מתכון לזה.
אבל יש ספרים טובים. ויש סופים טובים.
ומי שמאוד אוהבת – יכולה לכתוב אפילוג מפרספקטיבה של זמן. לפי מה שידוע לי,
אפילוג הוא:
קטע קצר נוסף בסוף היצירה הספרותית. – הדגשה על "נוסף".
ואני ממש מתחברת לה. אפילוג צריך להיות קטע מוסף, שלא מתחייב מהסיפור עצמו.
אני נהנית לראות סיפור שנגמר. ממש. ואז יש אפילוג, שיש לו מטרה בפני עצמו.
(כמו שפרולוג הוא לא חלק מהסיפור, אלא הקדמה.)-
ותיקה
כתבת מאד יפה תמר.
נכון, אלו שתי גישות. מהי מטרת ספרות מקצועית: אבל לפי גישה א' כשנותנים סוף מר או לא טוב לסיפור בתירוץ ככה זה במציאות, אני מרגישה שפספסו את הנקודה שהעולם לא סופי בעוד הספר כן מסתיים. אבל מבינה שאני לא מצליחה להעביר עד הסוף את מה שהתכוונתי. מתחברת מאד לעניין האפילוג. ולכן גם אהבתי אותו באדמה פראית דווקא משום שגדליה עבר כל כך המון קשיים ובחר בטוב רציתי בשבילי לדעת שטוב לו.
רק הערה קטנה ספר שמוביל חוויה חיובית אינו בהכרח מנותק ממציאות ומהתמודדויות גם מורכבות (על אף שאני לא חשובת שאפשר לטפל טיפולים רגשיים בספר ויש נושאים שעדיף בעיניי לא לגעת בהם. אבל זה גישות שונות ויש שהסתייגו גם מהבאת זוגיות שמורה ונקייה לספרות). ספר שמעניק חוויה חיובית בעיניי מאיר את הפוקוס על הטוב בחיים. ולא מתמקד רק על הרע והרוע. הוא פשוט נותן סיום יותר טוב, בואי נאמר כמו צלמת שמשתמשת בפוטושופ להסתרת פגמים. וזה לא פוגע מהמציאות. זה רק מיפה אותה. ולגבי הספר שכתבת שסיום טוב לא עשה לך טוב דווקא כי היית באותה התמודדות. יש לי מה לענות לך אבל זה יהיה בהודעה אחרת מקווה להגיע לזה בהקדם.
-
חברה תורמת
דיון מרתק!
באותו נושא – הפוך מ"הפי-אנד"
אשמח לקרוא דעתכן על הסיום של הספר "אנ-דנ-דינו" של מירי סגל
-
מנהלת קהילה
בעיניי סיום אותנטי לחלוטין, אם כי עצוב מאד.
היה למירי אינטרס לסיים אותו ככה, כדי לצעוק לעולם את ההשלכות ההמתנה הזו
-
פעילה בקהילה
עקבתי אחרי הדיון ונהניתי מאוד!
אני חושבת שהעניין הוא להגדיר מהו טוב, בית יפה, משפחה מושלמת וכסף, או, שלמות פנימית, רוגע רוחני, וגיבור שטוב לו עם המצב הקיים.
כמו שאמרו כאן הרבה, אי אפשר לשים מדי הרבה סוכר בתה, אבל גם אי אפשר להשאיר אותו לגמרי מר.
ובעיקר בעיקר, להבין מה טוב באמת, ומה אנשים רוצים לקחת איתם מהספר, את הנתונים החיצוניים שאין להם, או את הכוחות הפנימיים שיש בכוחם להשיג?
-
פעילה בקהילה
חברות התקדמתן יפה בדיון, המרתק הזה יש לציין, אבל לא היתה לי פניות לכתוב את כ—ל הדברים החשובים שכתבתן.
השאלה הזאת מעסיקה אותי מאוד.
בייחוד לאחר שקראתי ספר כלשהו, שכל כך אהבתי, אבל פתאום בסוף הספר דמות משמעותית מאוד כלשהי נפטרה, באופן שהרגיש לי די פתאומי, ויותר חשוב מזה לא קשור לשאר הספר. פתאום היתה חולה ונפטרה.
עד שהגיע הסוף המר הייתי בטוחה שזה ספר שאקרא פעמים רבות ואף אלמד ממנו.
הסוף הזה היה כל כך אברסיבי עבורי, שאני פשוט לא מסוגלת להתקרב לספר הזה שוב.
זה שונה נניח מספר של ליבי קליין, שאם הדמות היתה חולה כל הספר, ואם היא היתה בוחרת להרוג אותה בסוף (אני שמחה שלא, כן? אבל הסוף לא מושלם, הוא נשאר עם נכות די משמעותית), זה היה מתיישב על ליבי, והייתי מצליחה לראות את הנחמה בזה.
ולכן אני חושבת שחשוב שהסוף יהיה משמעותי, מנחם, קשור למה שהיה קודם, שתהיה תחושת סגירה כמו שכתבו כאן. ואם זה מסתדר שתהיה גם סוכריה זה לאו דווקא משהו רע 😉
מקווה שתרמתי משהו לדיון כאן.
-
פעילה בקהילה
קוראת את הדיון המרתק. מאד מעניין להיכנס ולראות כל כך הרבה תגובות בבת אחת. מה שלי הכי קופץ בעיניים איך כל אחת מנסה שוב ושוב למשוך לכיוון העמדה הראשונית אותה היא העלתה. אילו זה היה דיון פרונטלי – הוא היה מקבל צביון של הבעת עמדות יותר מאשר דיון אינטגרלי ומקדם. כמובן, כל אחת מעלה נקודות אמיתיות וחשובות כשלעצמן! אני חושבת שבתור סופרות יש לנו כמה מישורים. יש את הנאמנות כלפי עצמי, כלפי תפיסת העולם שלי, האישיות והאמונות שלי, וכל סופרת כותבת את עצמה, וחשוב שתהיה נאמנה לדברים שהיא מאמינה בהם. יחד עם זאת יש את העמדה של הקורא – שהספר נכתב עבורו, והוא חשוב לא פחות. מה מדבר אליו, מה נוגע בו, מה באמת יעשה לו את זה ויתרום לו. ולשם כך הסופרת צריכה לעיתים לעדן או להגמיש את העדות שלה – כי היא אינה כותבת את הסיפור עבור עצמה. ויש את הצלע השלישית – המילה הכתובה עצמה. התוכן צריך להיות מרתק, מעניין , נותן חומר למחשבה, לא קיטשי ולא צפוי או חזרתי מדי. והתפקיד של סופרת טובה הוא ללהטט בצורה נכונה ומאוזנת בין הקצוות הללו. לכן גם אין אמת אחת, ולכל סופרת הקול הייחודי שלה.
אני חושבת שהספר אנד אנ דינו – הוא דוגמא מעולה! היה חשוב לסופרת להעביר מסר מצויין, והיא אכן העבירה אותו היטב. יחד עם זאת היתה תחושה חמוצה מאד. מה שלי ספציפית הפריע בסיפור הספציפי הזה, שעלה שם חזק (בעייני) שדווקא הבת ה'טובה' והוותרנית משלמת את המחיר. (במאמר מוסגר, אני לגמרי חושבת שחשוב לסייג את המשפט "מוויתור לא מפסידים", בעולם הזה הרבה מאד פעמים לא רואים סיבה ותוצאה. ולפעמים נשנע שמחנכים אותנו ששווה לוותר, כי בסוף נרוויח יותר – ולא זו מטרת הוויתור! אנו מתבקשים לוותר לעיתים כדי לקיים את רצון הבורא להיטיב עם הזולת, ולא כדי להרוויח מכך.) יחד עם זאת היה חסר לי איזשהו פתח לתקווה עתידית, כי בכל זאת סיפורת היא לא ראי מדויק של החיים אחד על אחד. היא כן שואפת לפעמים להוסיף קצת צבע ולטעת תקווה, ולא הייתי רוצה להעביר מסר מדי נוקב שהוותרן – מפסיד.
מקווה שאני מובנת, העליתי פה שתי צדדים שיכולים להשמע קצת סותרים. אבל אני חושבת שזה החים יותר מכל דבר אחר "גם וגם". וגם בסופו של סיפור יש מקום ל"גם וגם".-
ותיקה
מעבר לדיון האם נכון לסיים בהפי הנד מושלם, מהו בכלל הפי הנד, או לסיים כמו במציאות באופן טראגי או רק לא יותר מדי טוב, למעשה התשובה שחזרה על עצמה בדיון זה היא שאי אפשר לכתוב סוף מושלם מואר לחלוטין, ללא לחטוא לקיטשיות מבלי לקבל בחילה מכמות הסוכר. ואני מתלבטת אם כן יש דרך כזו. וזה לא רק עניין של טעם (כמו אלו שאוהבים שלוש כפיות סוכר בתה). מחפשת דרך ספרותית מקצועית לסגור את הספר ב-מעתה ועד עולם הם חיו באושר ובעושר כל הימים. אין כזו?
-
מנהלת קהילה
יתכן ויש, ומסתבר גם שזה עניין של טרנד ואופנה. במאה הקודמת הרבה ספרים הסתיימו כך, וזה היה מקובל ולגיטימי בדיוק כמו שהיה מקובל ולגיטימי לכתוב עמודים שלמים של תיאורי נוף משמימים.
לכתוב את יכולה. יאהבו או לא? שאלה. למה? יתכן ויהיה הסבר לוגי, כפי שציינו עד כה, ויתכן שזה מודה, כמו שכתבתי
-
פעילה בקהילה
בהרגשה שלי, זה לא יעבוד.
כי ככל שהסיום רחוק יותר מהמציאות, ככה הוא יותר נתפס כקיטשי, מלאכותי, ולא אמין.
כמו שבמציאות אין טוב מושלם.
גם אם נסתכל על הדוגמאות שבהן בדרך נס הכל התהפך לטובה, טוב מושלם – לא נמצא שם. תמיד יישארו זירות התמודדות. כי כך דרכו של עולם. ומי שאין לו על מה להילחם – כנראה סיים את תפקידו.
אפשר לנסות להתקרב לשם. להגשים את רוב המטרות. לפתור את המצוקות העיקריות. אבל טוב מושלם-מושלם-מושלם? לא אמין.
לוקחת כדוג' את הספר "שניה לפני האור"
זה ספר שאפשר לומר שמסתיים בהפי-אנד, בס"ה.
אבל ההפי אנד הזה מורכב מכל מיני סוגים, ו-כן. כמה (לא) מפתיע, משאיר גם קצוות פתוחים פה ושם.
מירי עברה השתלת אוזן בהצלחה. V על המטרה הפיזית-גשמית שלה.
נחמי עשתה דרך יפה עם עצמה להגיע למקום שלם ובוחר. V על המטרה הפנימית.
בעלה לומד להתקרקע קצת. והיא לומדת להעריך את הקצת הזה. עוד V.
גדליה למד קצת להתגמש. עוד V
דודי ויפהלה לומדים להציב גבולות ברמה מסויימת. עוד V.
בס"ה הסוף טוב. וכייפי. ולגמרי הייתי קוראת לו הפי אנד. אבל לא מושלם.
דודי עדין לא הפך לאברך משי כמו האחים שלו. הבעל של נחמי לא הולך להפוך למוישי מס' 2. חלום השלמות של נחמי לא התגשם. והשכנה המעורערת בנפשה לא הבריאה, למרבה הצער.
והאי-שלמויות האלה לא פוגעות בתחושה הכללית של הפי אנד, אלא להיפך. משרתות את האמינות של הסוף הטוב הזה.
Log in to reply.
