כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- מאורגן על ידי
-
אתגר: לחפש ולמצוא את אלול
אתגר: לחפש ולמצוא את אלול
כתבי קטע קצר וסיפורי שמתאר מסע גיבור אחר אלול חמקמק.
אפשר בצורה של משל או פנטזיה, אפשר גם בתיאור יומיומי.
איך שמרגיש לך. העיקר- אלול.
בהצלחה לכולן! ואלול מתוק ומחבק:)
- 12 תגובות
ותיקה "את רואה?" אמא שלה מסירה כפפות נוטפות מסיר שומנים. "הורדתי את הרוב. השכבות שערמת פה, זה פשוט קטסטרופה. ועכשיו נצפה בנייר כסף, שלא יתלכלך יותר".
הכיריים שלה, מקבלות מראה חללי. אמא, על גל הניקיון, מעיפה מסננת לפח. "היא סדוקה".
"אבל אין לי אחרת"
"תקני". נושפת. "מי צריך דברים סדוקים?"
"וזה-" אמא מדביקה פנקס למקרר. "זה בשביל שתכתבי בדיוק כל מה שחסר לך. אפילו יש עט קשור, כך שלא תוכלי להגיד שאבד. הסדר מתחיל בראש, דבורה. את תראי איזה יופי זה. כל פעם שחסר משהו- כותבים. ואל תשכחי את הארגונית. זה עולם אחר לחיות כשהכול כתוב בפנים. שנה חדשה תכף מתחילה, זה הזמן לעשות שינויים".
"תודה"
"תשתמשי, כן?"
"בעזרת השם",
"יופי", אמא מזדרזת לענות לנייד שלה, וכבר צריכה לצאת. מבצע החסד הסתיים. הבת הבלגניסטית נשארה עם מטבח סביר יותר. עט ורשימה על המקרר. ואפילו ארגונית. אולי עוד תהיה בן אדם.
היא סגרה את הדלת אחרי אמא הממהרת, והרגישה כמו הכיריים שלעולם לא יהיו נקיות ממש, כמו המסננת הסדוקה שמצאה את משכנה בפח. כמו השורות הריקות ברשימה. חסרה חסרה חסרה.
"חסר"- כתבה כותרת בראש הרשימה.
'ומה חסר לך, דבורה?' תהתה על עצמה.
וכבר דמעה מבצבצת, כי היא חסרה לעצמה. ושום ארגונית או רשימה לא יעזרו. יש כאן איזו דבורה שרוצה להיות. שיש לה הוויה בעולם, והיא מכוסה מתחת לשכבות רבות מדי. קטסטרופה אמרה אמא. והיא צודקת.
וכבר דבורה יוצאת עם דבורה למרפסת לדבר עם מלכו של עולם על השכבות ועל הניקיונות.
-
פעילה בקהילה
מותר להגיב, כן? העלית בי דמעות. כל כך הרבה אנשים ומצבים בחיים מזכירים לנו את החסר שלנו. מעוררים את המחשבה שחבל שהמציאות שלנו לא מיושרת איתם. כל כך הרבה תסכולים על רקע מראות שאנשים מציבים מולנו. האם זה באמת הם או אנחנו? הם (אמא, שוויגער, אחות, שכנה וכו׳) בסך הכל מציפים את הנקודות שאנחנו מלקים בהם את עצמנו. אז אולי נפסיק עם זה, נתחיל להכיר במה שאנחנו כן, לפני כל החורים והשריטות? אולי נתמקד בחזרה בתשובה מסוג של עידוד, ולא שוט? כל כך הרבה מקלות חובטים בנו, ואנחנו נשארים על הרצפה, פצועים. שבע יפול צדיק. אבל העיקר זה לקום. למצוא את הטוב, ולהמשיך ולחזק אותו. לראות את החלקים הנקיים. היפים. כן. אנחנו טובים ורוצים להתקדם. כן אנחנו מדהימים ועומדים בנסיונות לא קלים. כן אנחנו עובדים על עצמנו ומתמודדים. ואם אין אני לי. מי כן?
-
ותיקה
לגמרי…
תודה על התגובה.
- סטטוס תעסוקתי:
פעילה בקהילה
נראה לי שזה מתאים לקריטריונים…
ותודה על היוזמה, שירי! (:kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
פעילה בקהילה
"אבא"
"אני לא יכול יותר, לא יכול יותר" ליבו של ר' יוסל נשבר.
אינו יודע כבר כמה שעות הוא שוחה, והחוף עדיין כה רחוק.
נשימתו מתקצרת, כוחותיו אוזלים. הרוחות נושבות, והגלים מתחזקים, לא מתחשבים באבא תשוש ששוחה מעל המים, וסוחב על גבו את שני ילדיו.
באכזריות נוראית הורידו אותם האנגלים מהאונייה. לא חסים על נפשם של ילדים כה קטנים.
ר' יוסל נאלץ לרדת אל הים הסוער יחד עם שני ילדיו הקטנים שמעון ורבקה'לה. קיווה למצאו סירת הצלה, אך הים כה גדול ומאיים ואין שום מציל.
השמש קופחת מעל ראשו, ור' יוסל מרגיש שגבו שוקע תחת עומס המשקל.
"ילדים… מצטער… חייב לשחרר אחד מכם.. לא יכול יותר.. אם לא, נטבע כולנו.." ר' יוסל האב בקושי מצליח לדבר.
"לא" שניהם זועקים יחד.
צמרמורת עוברת לאבא בכל הגוף. שני הילדים מתחננים "אל תעזוב אותי!"
"אלוקים, זה גדול עלי! במי אני בוחר? את מי אני משחרר לים? את מי אני מאבד לבטח?"
ר' יוסל מנסה להתגבר, מתקדם עוד קצת, אך שוב חש שעומד לטבוע.
'אם לא אעזוב אחד מהם שלושתנו טובעים, אך את מי אני עוזב? את מי אני מציל? את מי אני משליך למים? את שמעון הלמדן או את רבקה'לה הקטנה?'
מה ההלכה פוסקת? ר' יוסל נזכר, פעם פעם ישב בבית מדרש והתפלסף, 'אם אב יכול להציל או את בנו, או ביתו, את מי חייב להציל? בנו קודם, למה?' סלסל אז את פאותיו. 'כי הוא ילמד תורה'
'ר' יוסל אתא יודע, יש הלכה ברורה, עליך לשחרר את רבקה'לה הקטנה'
"רבקה יקרה" הוא משתנק. "ע"פ התורה אני חייב… לעזוב אותך"
"אבא לא!!! א-ב-א, א-ב-א" רבקה'לה צעקה מתוך ליבה.
הזעקה פילחה את ליבו של האב. הוא הרים את ראשו, הביט בביתו הקטנה בעיניים, מתח את שפתיו, וחייך אליה, נשם עמוק, התמלא בכוחות חדשים.
ר' יוסל שחה ושחה עוד זמן רב, עד שב"ה הגיעו לחוף מבטחים.
אבא, בן ובת.
"א-ב-א מתחננת, זועקת אליך, אל תותר עלי"
- סטטוס תעסוקתי:
פעילה בקהילה
אני מקווה שאפשר להגיב אבל לא יכולתי שלא—
סיפור מוכר שמעביר בי צמרמורת כל פעם מחדש.
כמה כח יש לצעקה אחת!!! אחת! לאבא שכ"כ אוהב!
וכמה עוד יותר בחודש אלול אבא קרוב מתמיד ולא צריך לקרוע שערי שמיים כי הוא כאן, לידנו!מרדכי שפירא הוציא על זה שיר – ומבלעדך…
ואם כבר אומנם לא אני כתבתי אבל חייבת: (מתורגם מאנגלית)סערה זועמת מאיימת ומתקרבת,
הוא מנסה להילחם בזרם, אך כוחותיו אוזלים
אוחז בבנו ובבתו הצעירים
למרות שהוא בקושי יודע לשחות
אבל הוא לא עומד בציפיות מול הים עם גליו האדירים
נאבק לנשום – כי יש לו חיים להציל
ובחוסר תקווה הוא מרגיש את בתו
חומקת ממנו
הו – בעיניה המתחננות
הו – הוא יכול לשמוע את בכייה
אבא, תחזיק אותי קרוב, כי אין לי אבא אחר
כשאני מושיט יד בבקשה אל תיתן לי ללכת, – אל תיתן לי ללכת!
אבא, תחזיק אותי קרוב, כי אין לי אבא אחר
כל כך קשה להיאחז – אבל אתה התקווה שלי
ומבלעדך אין לנו מלך
אין לנו מלך – אלא אתה
ומבלעדך אין לנו מלך
אין לנו מלך – אלא אתה
אותו לילה הפך לזיכרון, נישא בשנים
שוכב על ערש דווי הוא מושך אותה קרוב
בתי – בגלים
לימדת אותי שיעור של אמונה
כאשר אב שומע את ילדו בבכי כה עמוק
זה מפעיל את רחמיו בכוח ששוחרר
כאשר הלילה קודר ונראה שאין מה להציל
אז אזעק – וכשזה יהיה נכון עבורי
אשיר – כשהוא יבקע את הים
אבא, תחזיק אותי קרוב, כי אין לי אבא אחר
כשאני מושיט יד בבקשה אל תיתן לי ללכת – אל תיתן לי ללכת!
אבא, תחזיק אותי קרוב, כי אין לי אבא אחר
כל כך קשה להיאחז – אבל אתה התקווה שלי
ומבלעדך אין לנו מלך
אין לנו מלך – אלא אתה
ומבלעדך אין לנו מלך
אין לנו מלך – אלא אתה
-
ותיקה
יו… איזה שיר מצמרר!
ותודה על הסיפור המוכר, אבל טוב לשמוע אותו באלול שוב, ובמילים חדשות!
-
פעילה בקהילה
כתוב מאוד יפה!
זה סיפור אמיתי שקרה עם ר' ישעיהו ברדקי, הוא היה ת"ח
לא בתקופה של הבריטים אלא הרבה קודם, לפני משהו כמו 170 שנה
האונייה שהיה עליה טבעה והוא נשאר עם בנו וביתו
וכל ההמשך כמו שכתבת
-
פעילה בקהילה
פעם היו שני אחים. שניהם היו עניים מרודים. בשלב מסוים התעשר אחד מהם, והשני נשאר עני. הוא קינא מאוד באחיו המצליח וניתק את הקשר עם האח העשיר. לאחר זמן, התארסה ביתו של העשיר, והוא החליט שהוא חייב להזמין את אחיו. הוא שלח לו מעטפה עם כסף וכתב לו – אחי היקר! אני מצפה לראותך ביום חתונתה של ביתי, מצורף בזה כסף בשבילך שתקנה בזה בגדים חדשים לכבוד החתונה.
האח בכעס רב שלח את הכסף חזרה וכתב לאחיו שהוא לא מתכוון להגיע לחתונה ולכן הוא לא צריך את הכסף שלו. עברו הימים והגיע יום החתונה. האח העני זכר זאת, אבל החליט ללכת לישון במקום ללכת לחתונה. אבל הוא לא נרדם. הסתובב במיטה מצד לצד ולא ידע מה לעשות. הוא החליט ללכת לחתונה בזה הרגע. הוא קם, ונעל נעליו והלך לחתונה עם הפיג'מה. כאשר האח העשיר ראה את האח העני הוא הזמין אותו לרקוד במרכז המעגל, הוא כל כך שמח שהוא הגיע. אחי היקר! כל כך חבל שלא לקחת ממני את הכסף! יכולת לרקוד איתי בבגדים נאים, ואילו עכשיו למה באת עם פיג'מה?
השם שואל אותנו – למה לא לבשתם בגדים יפים? למה הייתם צריכים ללבוש פיג'מה?
-
ותיקה
איי…
תודה על המשל, ושנזכה להרגיש את היותנו בנים.
- מדליות:
ותיקה
בס"ד
סיפור שפעם פעם קיבלתי במייל – חזק!
נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים, שקשוק גלגלים, צפירה , הרכבת החלה לנסוע.
בתחילה לא שמתי לב ליושבים לצידי, הייתי עסוק בהרהורי, אבל לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי
הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרמה לי להתבונן בו:
בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפיה, כאילו נצמד לחלון. הוא לא היה רגוע ולא שקע
בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים, הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון,
כאילו חיכה למשהו—
הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני, כנראה שלאחר זמן מה הבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: אתה
בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון.שאל קבע. הנהנתי בראשי, הרגשתי קצת לא נוח מכך שנתפסתי
במבטי, אך ציפיתי לתשובה שלו.
ובכן, אספר לך מה עבר עלי עד עתה ואולי כך תבין; אמר ועיניו הפכו להיות מהורהרות משהו
הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ואף לא יצאתי לרחובה של עיר.
הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. מדוע אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה ובאחד הימים בהם הייתי
זקוק לסכום של כסף בדחיפות, הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו. אני יודע
שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבה של אימי. השמועה
התפשטה חיש מהר על דבר המעשה שעשיתי, אנשים באו וטרחו להודיע לאימי עד כמה בנה הוא גנב,
ביישו אותה, גרמו לה צער נורא. לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום עד כדי כך צער ובושה לאימי, בכל
מקום אשר פנתה הזכירו לה את דבר הגניבה, וגם במשפט, לא חשבתי שיחמירו איתי עד כדי כך והנה הם
גזרו עלי 3 שנים מאסר ואימי לא ידעה מה לעשות מרוב כאב ובושה. עכשיו, לאחר שהשתחררתי מבית
הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אמא, להתחרט, לבקש סליחה , אבל… לא ידעתי אם היא
תסכים לקבל אותי לאחר כל מה שגרמתי לה., ואז החלטתי לכתוב לה מכתב.
אמא יקרה; היה כתוב במכתב, כתבתי לה שאני בנה , רוצה לחזור לראותה, ואני מצטער על הכל, אך
אינני יודע אם היא עוד תחפוץ בכך שאשוב הביתה לכן אמא ; כך כתבתי ; יש לי בקשה יחידה- אם את
רוצה שאבוא ואשוב הבית, אני מבקש ממך שתתלי בתחנה צעיף צהוב כדי שאדע שאני יכול לרדת
בתחנה, כדי שאדע שאני יכול לחזור, אבל…. פנה אלי הבחור בעיניים דומעותאם לא יהיה בתחנה
צעיף צהוב, אני אדע שעלי להמשיך הלאה ברכבת, ליסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם….
עכשיו אתה מבין?אמר לי אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף צהוב תלוי, אני
מתבונן אולי אמא תלתה את הצעיף בתחנה אחרת ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר
;והיכן באמת התחנה הקרובה לביתך? שאלתי אותו.
בעוד מספר תחנות; ענה הבחור;ואם שם לא יהיה צעיף צהוב, אמשיך הלאה ליסוע….ענה בקול
צרוד.
עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון, שנינו, נצמדנו לשמשת הזכוכית, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן
לצעיף, לצעיף הצהוב.
בעוד שתי תחנות- זו התחנה שליד הבית שלי הוא לחש לי. ושנינו הבטנו בעיניים מצועפות דרך החלון.
הרכבת עצרה בעוד תחנה, נותרה עוד תחנה אחת. אחזנו בחלון כמבקשים לצאת דרכו, עתה, היינו שנינו
מתוחים, מצפים, מחכים, מי יודע….
הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך. לא, לא היה שם צעיף צהוב. לא היה שם צעיף צהוב,
היו שם עשרות צעיפים צהובים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה.
ואמא, אמא עמדה שם מחכה, מצפה לבנה אהובה, ועל צווארה… צעיף צהוב.
שנה שלימה בה נתרחקנו, עשינו מעשים אשר לא יעשו, חטאנו, גרמנו צער, התרחקנו מאבינו…
ועכשיו—אנחנו יוצאים מבית הסוהר… יש לנו אפשרות לשוב הביתה, יש לנו ימים יפים כל כך שהמלך
בשדה… ואנחנו תמהים בפחד, ביראה והרבה געגועים… האם אבא ירצה אותנו חזרה? אחרי כל הריחוק
הזה? אחרי כל הכאב שגרמנו לו?ואנחנו מנסים לפתוח פתח כפתחו של מחט, והוא מצידו פותח לנו פתח
כפתחו של אולם.. ומחכה לנו עם כל כך הרבה צעיפים צהובים, שובה אלי ואשובה אליכם… רק שנעמוד
בחלון הרכבת… ונצפה לו, ונתגעגע… ונערוג לקרבה הזו חזרה ונחפש… נחפש את הצעיף הצהוב.. לא רק
שנמצא אותו… נמצא הרבה…. אהבתי אתכם אמר ה'…..
-
ותיקה
מכירה את הסיפור הזה מימים קדמוניים. חזק ממש…
איי אלול אלול
כמה משלים נתלו על גבייך
כמה סיפורים נערמו על ימייך
והלוואי ואחרי כל אלו, נצליח לחוש באיזה קמצוץ הרגש אלולי כזה, טהור, נקי,
זך, מתוק, מחבק, אוהב…
תמשיכו לכתוב חברות, תנו לנו אנקדוטה אלולית, שתפתח לנו איזה חריץ בלב…
Log in to reply.
