כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
אתגר מספר 2! מי שאוהבת לכתוב על החיים שמתחת מוזמנת להצטרף
-
אתגר מספר 2! מי שאוהבת לכתוב על החיים שמתחת מוזמנת להצטרף
ציטוט ממשנה מסכת יומא [ח’ ז’]:”מי שנפלה עליו מפלת, ספק הוא שם <sup style=”font-family: inherit;”>יח</sup> ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו…”
מוסיפה:
ומי שלא נפלה עליו מפולת והוא ספק חי ספק מת…מי יודע ממנו?
ועכשיו לאתגר: תקראי את הכתוב, תשהי את הדברים בתוכך ותני לכל דבר לעלות
מה מהדהד לך בפנים? אילו מפולות קורות לאנשים ואף אחד לא יודע מכך…כשיש טרגדיה ל”ע כולם נמצאים בשבילם זה מתפרסם. אבל כשיש התמודדות פנימית או אישית…זה לא פחות קשה
כתבי פרק מתוך סיפור [אבל שיהיה ברור על מה הכתוב מדבר!] שכביכול מתפרס על ספר שלם, מה שיביע ויכניס את הקורא עמוק לחויה אבל לא יתן תשובות או סיום
-
30 תגובות
-
וואו מירי. אתגר אתגר!!
מקווה לעמוד בכל הכללים, ולהצליח…
-
אתגר מושלם, מירי!
אבל מוכרחים להגביל בכמות מילים…
לכמה את מגבילה? -
אז אני הראשונה? טוב… מקווה שהקטע לא עוצמתי מדי, או רגיש. הרי זה האתגר, לא?…. קריאה מהנה לכן (:
***
כוכי חיממה את הכיסא לשלושים ושש מעלות ועדיין דוקטור פרץ לא קרא לה.
שוב הרגישה שזה עולה לה לראש.
עוד רגע ולא יהיה את מי לקבל. היא האחרונה בתור. היא יודעת. כי המרפאה נסגרת ב-14:00. ועכשיו 13:44. ואין אף אחד בחדר ההמתנה. אוף, למה כולם צריכים לראות את כולם? כבר הספיקה לפגוש את הבן של השכנים מקומה ראשונה, לא יודעת מה שמם, מזלם. ואת אחות של רבקה, חברה שלה מהתיכון. אה, וגם את הנכדה של פרץ. ההיא לא זיהתה אותה, פטפטה וצחקה עמה. אבל כוכי זיהתה ועוד איך. שתקה, חייכה והייתה מנומסת.
והיום היא לבד, לגמרי. רק המזכירה מתקתקת לה שם, וזה מעלה לה את הפיוז עוד יותר. בררר.
רוזה ביקשה שתחזיק מעמד בלעדיה. אני סומכת עלייך.
היא טעתה בגדול.
סחרחורת קלה, לחץ בקצות האצבעות ופקעת עצבים שמתפוצצת בתוכה. היא קמה והולכת. כמעט נופלת על השטיח התכול למרגלותיה. משאירה את דלת המרפאה פתוחה. המזכירה צועקת אחריה, היא לא שומעת מה. יורדת במדרגות. רועדת מהמעלית.
קו 22 מבצבץ מעיקול הרחוב. היא ממשיכה ללכת בעצלתיים. יודעת שתפספס אותו. תיאלץ להמתין חצי שעה לבא אחריו.
היא ממשיכה ללכת כמו שיכורה, רואה נקודות שחורות ולא מתייחסת אליהן. יודעת שיכולה למעוד ולמשוך תשומת לב מיותרת. בהחלטה של עשירית השנייה היא מתיישבת על קצה המדרכה. אברך בגיל העמידה זורק לעברה מבט מטיף. אישה מגונדרת עם עגלה של בוגבו מתבוננת לתוך הפנים שלה אז כוכי מחזירה לה מבט חופר עד שהאישה נהיית אדומה לפחות כמו המכונית עם הטראנס בווליום גבוה ששועטת בנתיב הנגדי עכשיו.
לפחות הסחרחורת נרגעה קצת.
בוהה בתחנת האוטובוסים ממול. אנשים יורדים. אנשים עולים. נכים, חסידיים, חילונים, זקנים, שמחים, ילדים בוכים, נשים מתנשפות. כמעט מפסידה את האוטובוס השני להיום. כוכי קופצת ממקומה. כמעט שוכחת את היום הקשה הזה, אבל אז עולה בה התחושה המבחילה ההיא.
הנהג צועק לה “גברת, מה קורה אתך? יש לך לשלם או לא? תחליטי! את מעכבת את כולם!” היא משפילה את הראש ומחפשת את הרב-קו. נערים פוחזים דוחפים מאחור, מישהי רוצה לרדת מקדימה. כולם כועסים עליה. אבל היא אדישה. מעבירה כרטיס ומתיישבת במושב הפנוי הראשון.
“הדתיים האלה”, מתלוננת אישה מבוגרת עם קצת קמטים והמון סומק ואודם. כוכי כמעט צורחת ‘מה הקשר? אני פסיכית, שומעת? חזרתי עכשיו מפסיכיאטר!’ אבל היא שותקת. מתעצבנת בלב. יורדת אחרי שתי תחנות. מחליטה ללכת ברגל. מגיעה הביתה לאחר חצי שעה.
צונחת על הספה ובוכה את נשמתה.
-
כתיבה יפה מאוד פנינה
ריתקת!
נהניתי מהתיאור החי
-
וואו, עושה חשק לקרוא את כל הספר…
-
תודה שולמית ושרה!!!
-
-
-
מושלם ,פנינה!!!
היטבת לתאר ולהכניס עמוק לתוך החיים של כוכי .ממש הצצה
כמה אמיתי ככה כואב
וואו! הכתיבה שלך מיוחדת ומלאת רגש!
-
תודה מירי. לשמוע [כלומר, לקרוא] את זה ממך זו מחמאה אמיתית (:
-
-
טוב, אז הנה שלי (גילוי נאות- אתן המגרה הראשונה שלי…..)
הילדים קראו לו יצחק. כי הוא צוחק. אברהם ואני בינינו לבין עצמנו קראנו לו איציק. כי הוא מציק. יש גבול כמה פעמים אפשר לשמוע צחוק מוקלט שחוזר על עצמו בדיוק מופתי… הוא היה רק בובה. בובה בן. לבוש בסרבל תכלת נחמד וכובע מצחייה תואם. מצויד במנגנון צחוק. כל פעם שלוחצים לו על הבטן נשמע אותו צחוק מצחיק. או מציק. תלוי את מי שואלים.
הוא היה הקש ששבר את גב הגמל. ודווקא כשכבר הגיע השקט. אברהם כבר יצא עם מיכאל ושרה. אלעזר ירד להסעה מוקדם יותר. ואני נשארתי עם אפרת, ועם טעם מר בפה. איזו אמא אני… אמא אימה! אפרת ישנה בעגלה שלה בשקט, הסתכלתי עליה וחשבתי מזל שהיא לפחות ישנה. היא התחילה לבכות בכי חלוש והרגשתי שאם היא מתעוררת אני לא עומדת בזה. התחלתי לנדנד את העגלה והצחוק המעצבן שוב נשמע בחלל הסלון המבולגן היטב. זהו. בנקודה הזאת פשוט צנחתי על הכסא הקרוב, והתחלתי לבכות כמו שלא בכיתי כבר המון זמן.
מה כל כך מצחיק אותך? צרחתי עליו מתוך בכי, וקיוויתי שאני לבד בבניין. לא שזה שינה הרבה, אחרי שבטח כל השכנים כבר שמעו את הצעקות של הבוקר. בהתחלה על מיכאל, ואחר כך גם אלעזר חטף. אמא איומה שאני… אפרת התעוררה בבהלה. והצטרפה לבכי שלי. הנה. חשבתי לעצמי. עוד אחת שמצטרפת לחבורת המסכנים ש”זכו” להיות הילדים שלי.
***
הבוקר התחיל דווקא בסדר. אלעזר קם חדור ברצון טוב “לעזור לאמא”. “בוא”. שמעתי אותו לוחש למיכאל. “בוא נעשה הפתעה, נתלבש מהר מהר, ואחר כך נסדר את כל המשחקים שהשארנו אתמול”. המצפון שלי לא היה צריך הרבה יותר מזה… אני יודעת כמה אלעזר זקוק לסדר. כמה זה עוזר לו להיות מרוכז וממוקד. קיבל את הגנים של אברהם. גם כן מסכן. איך יצאה לו אשה כמוני…
אחר כך הם באו אלי לחדר והיו מתוקים כל כך. כל כך רציתי לשמור על האווירה הטובה הזאת. אבל מיכאל נעל סנדלים. סנדלים!! שבע מעלות בחוץ, גשם שוטף, והילד נועל סנדלים! “מיכאל”, ניסיתי לשמור על הקול שלי רגוע. “אתה לא יכול ללכת ככה. זה יום למגפיים”. “לא רוצה מגפיים!! רק סנדלים!” כמה שניסיתי לשדר רוגע, ידעתי שבסוף זה יתפוצץ. הקצף יצא גם על אלעזר. וזה רק התפיח את עיסת הכעס, התסכול והאשמה. באמת שהוא לא אשם.
אברהם נכנס הביתה היישר לתוך הסיטואציה. בדקות הרגיע את מיכאל ושכנע אותו לנעול מגפיים. הכין סנדוויצ’ים. שלח את אלעזר לחכות להסעה. “אני מסתכל עליך בחלון, אל תדאג”. הלביש את שרה. עטף את כולם במעילים ויצא. לא לפני שזרק אלי “שלום אמא, יום נעים” והמבט שלו דקר לי כל כך. משהו בין נוזף או מאשים למרחם.
***
למה כולן יכולות ואני לא? למה אברהם צריך לסבול ממני כל כך? ולשאת כל כך הרבה בעול הבית? למה הילדים שלי צריכים לספוג את בליל הרגשות והתסכולים שלי? ומה?? מה כל כך מצחיק בזה? לקחתי את איציק המסכן והטחתי אותו ברצפה. אני משתגעת. חשבתי.
-
מרטיט. אהבתי את הביטוי “אמא אימה” פשוט מצחיק ועצוב…
והכתיבה שלך מהממת. אנחנו המגירה שלך? בקטנה!!!
צאי החוצה בגאווה. יש לך על מה.
המשפט האחרון ממש מצמרר ומזעזע. היתי שוקלת לעדן אותו. אולי רק סטירה?
-
אפילו שהוא רק בובה?
-
חחח כנראה לא הבנתי. חשבתי זה הבן שלה והבובה זה רק סמלי…
מאמינה שיש כאלה כמו שחשבתי [מקרי רווחה ועו”ס ל”ע]
לכן חשבתי…
-
אוקי, אם מישהו עלול להבין ככה, אז בכל מקרה כדאי לשנות… ובכל מקרה. כמו שאמרתי זה כרגע בגדר של לכתוב למגירה….
-
בקטע שאת מתארת את הבובה אולי תכתבי “עיניים זזות” או משהו שיחדד את זה
למרות שאני מרגישה ה”טיפשה” במקרה הזה (:
-
אולי בגלל שאת בתחילת דרכך זו ההרגשה האישית שלך
אבל שתדעי, כל סופרת “דגולה” באשר היא
תקבל הערות והארות מעורכת העיתון וכדו’
זה לא קשור לסופרת בתחילת דרכה או שיש לה וותק…
צריך לדעת להקשיב, לבדוק, לשנות. אבל לא ליפול (:
קדימה, שלחי לעיתונים, יש לך את זה.
-
-
-
-
-
-
שולמית!!! הכתיבה שלך טובה מאד. תמשיכי לכתוב ולכתוב בלי להחביא במגירה
באמת כשקוראים את הפרק מרגישים שחסר את הלפני והאחרי וזה בסדר כי זה הרי פרק אחד מתוך ספר
[הקטע עם יצחק לא היה מספיק ברור …וזה בסדר לכתוב כך וזה בסדר לא להבין …תרגישו משוחררות]
ואם את אומרת שזאת המגירה הראשונה אז את אלופה
-
תודה!!
-
-
וואו שולמית כתיבה מאוד יפה ומעניינת
הייתי שמחה לקרוא את כל הספר…
גם אותי הלחיץ קצת הקטע עם הבובה אבל כשחזרתי אחורה הבנתי
אולי צריך באמת לחדד את זה שזה בובה
-
אני מיד הבנתי שזו בובה במשפט השלישי בערך. מעניין.
אולי צריך לקרוא רק כשיש זמן פנוי כדי לקלוט את כל הנתונים…(לא שהייתי לוקחת סיכון, למי יש זמן היום?:)
-
-
רק אני ראיתי את השורה הזאת??
יש גבול כמה פעמים אפשר לשמוע צחוק מוקלט שחוזר על עצמו בדיוק מופתי… הוא היה רק בובה. בובה בן.
-
אם ראית את התתכתבות שלנו… לפעמים זה סמלי. אולי הבן – כל כך מתוק
שדימתה אותו לבובה (:
-
-
אולי זה מוזר… אבל גם לי היה מאד ברור שזו בובה.
ובעיניי זה גם היה משמעותי לתוכן -
חברות ,סטיה מהאתגר
אנחנו לא שופטות לא את הכותבות ולא את הקוראות
מי מעלה את הפרק שלה? וזה בסדר שלא מובן הכל רק שהנושא עליו הספר מדבר יהיה ברור בפרק
-
מחר יום אחרון, לא?
מי מעלה אתגר מס’ 3?
-
חצות הלילה.
היא עברה כל גבול, כל גבול, נאבקת בין הרצון שלי ללכת לישון לבין הרצון להיות ערה כששבי תחזור
כי מה? מוצאת את עצמי מדייקת את הרצון האמיתי
כי אני רוצה להסתכל לה בעיניים ולתת לה להבין שאני כועסת? כאובה? מאוכזבת?
או שבאמת הרצון שלי לתת לה להרגיש שאני אוהבת אותה ומחכה לה כדי שתרגיש שיש פה אמא שדואגת לילדה שלה?
בשקט הזה של חצות הלילה אני מעיזה להסתכל באמת הפנימית הזאת ולאמר לעצמי שאני לא מסוגלת לאהוב אותה. היא שונה מכל הילדים. שקטה ועדינה, היא רחפנית, חיה בעולם הדמיון, לא קונבנציונלית, לא כמו כולם, לא כמו שאני רוצה שהיא תהיה.
לא יכולה להכיל אותה
אויש
אסור לחשוב ככה, אמא אוהבת את כל הילדים שלה . נקודה.
דוחסת עמוק את מה שעלה פתאום, מה פתאום? איזה שטויות מאין זה בא בכלל, אני אוהבת. בטח אוהבת, אני מחכה לה כי ככה צריך להיות.
משהו מתקשח בתוכי . אני יודעת היטיב איך צריך להיות. רק שבי מקלקלת…
ולתוך כל זה הילדה שלי נכנסת הביתה
אני רואה את הרוך שיש על הפנים שלה ונעימות שאני לא מכירה, בשניה שהיא קולטת אותי במטבח היא מחליפה את עורה, מבט יוקד בעיניים. משהו מרדני ושונא. אי אפשר שלא לראות את זה. הפה שלה קפוץ , העיניים שלה בורחות ממני. אבל אני רואה שם הכל.
היא חזרה ממקום שהיה לה שם טוב. היא חזרה למקום שהיא מרגישה שם רע.
-
וואו. כתיבה מדהימה!
נוגע ללב וכואב…
-
וואו מירי! אין מילים. את מפתיעה בכל פעם מחדש!!
-
-
תודה שולמית ופנינה
המילים שלכן מחממות את ליבי
כמה יפה שיש רצון לעזור לכל אחת להוציא לאור כשרונות חבויים וביישנייים
כמה כח שזה נותן. ואומץ…
זה יופי של קבוצה
חברות יקרות, העלו את מילותיכן ,יש לכל אחת מה לתרום, אני בטוחה
-
היום גיליתי את הקבוצה הזו.
מאוד אהבתי את האתגר הזה, הציטוט מהמשנה מאוד נגע לי והרגשתי אותו מאוד משמעותי ותרפויטי.
נעניתי לו, והכתיבה הייתה לי מאוד טובה.
הקטע מידי אישי ולא כל כך מתאים לפרסום,
(מה גם שעבר הזמן)
אבל כן רציתי לומר תודה….
-
תודה דינה
מי אמר שהאתגר הסתיים?
מי שהצטרפה עכשיו או מי שרק עכשיו קיבלה השראה
מוזמנת לכתוב
לא הגבלתי בזמן ,לא במילים
הרשות נתונה…
Log in to reply.
