• כתיבה ספרותית

  א' ב' בהורות וחינוך, זה אמון בילד.

  פורסם ע"י ה. י.  הייטק on 16/04/2026 ב9:43 pm

  "מה נשמע?" אני שמחה לפגוש את חנה מקומה ראשונה. "איך יפים הפרחים בחזית הבנין! איזו אוירה נעימה הם יוצרים."
  "אה כן? אהבת? יופי…" התגובה מתעכבת בשניה, והחיוך הקלוש לא מוחק את חוסר הנוחות. מה קרה?
  "ריקי מותק, אני תכף עולה, בסדר?" אני מסמנת לבת השבע שמהנהנת ומטפסת במדרגות. "מה קרה, חנה?" אני לא רגועה, תרחישים מוזרים משטים במוחי. שכנות ארוכת שנים, ידידות נעימה ומעולם לא ראיתי אותה ככה. ככה… עצבנית? נבוכה?

  "בתחילת השבוע", היא לואטת, והעיניים שלה בורחות, "האופניים של יוסף שלי נגנבו מהחצר."
  "אויש!" אני מצטערת בשביל בן האחת עשרה שלה, שהיה גאה עד מאוד באופני ההילוכים שקבל כאפיקומן.
  היא מביטה בי במבט מוזר, והמתח שגואה בי הופך באחת לעצב, סמיך ופגוע. "את חושבת שמנחם שלי גנב את האופניים." אני מבינה בוודאות.
  "לא", ממהרת לומר מי שחשבתי לידידה. "פשוט בעלי ראה אותו מסתובב למטה… והבן של קליין אמר שהוא.. חשבנו, כאילו, אולי"
  "את חושבת שמנחם שלי גנב את האופניים" אני מסתירה את ההפתעה ממנחם שמסתובב מתחת לבנין ולא עולה לבקר בבית, מתעקשת להדהד כאב שאין לו סוף. יד ימין שלי תופסת במעקה, שלא אפול. "סליחה", לוחשת חנה, ודווקא האכפתיות שבקולה מעירה אותי לחיים.

  אני מניעה ראש לשלילה, דם מפעפע בעורקיי. בשם מנחם שרחוק ואינו יכול להגן על עצמו, בשם כל הילדים האבודים- אני כועסת את העוול שנעשה להם. "מנחם לא גנב. הוא ילד טוב ומוסרי. לא גנב! לחשוד בו רק כי הוא נראה אחרת מכם, זה צמצום וטפשות." מתעלמת מהמבט ההמום שלה, המצפון שלי אף הוא נדרס תחת הרגש הסוער. "מנחם לא גנב, גם אם הוא לבוש בחולצה תכולה או מסורק אחרת", אני חורצת.

  חנה שותקת. שותקת. אני מתנשמת. גברת מזרחי מלאת הטאקט חוצה את הקומה ונבלעת בזריזות בביתה. "התקנו מצלמה בחזית הבנין, אחרי הסיפור של וינברג" מפרה חנה את השתיקה. אני מופתעת.
  "עדיין לא הסתכלנו בה." היא ממשיכה בטון שקול, מפתיעה בשנית "בעלי מחבב את מנחם, מאז ומעולם. הוא רצה לאפשר לו להחזיר את האופניים למקומם, בלי לערב את המשטרה." -"זה לא מנחם", אני חוזרת, ורק הטון שלי חלש פתאום.
  "הוא יתקשר אליו מחר, ורק אם לא תהיה ברירה מצלמת האבטחה תבוא לשימוש. ככה אמר הרב שלנו." פתאום אני מוצאת בעיניים השחורות שמולי אכפתיות גדולה, וצער.
  אני חושבת על מחר, ובבת אחת כבר לא בטוחה בכלום, כשקריאה מבוהלת מתפרצת ממני "לא, אל תחקרו. אני אשלם את אופניים".

  עזר לך? 👍

  ה. י.  הגיבה לפני 1 שעה, 29 דקות 1 חברה · 0 תגובות

  • מנחם
• 0 תגובות

התחברי כדי להגיב

• ציבורי
• כל המשתמשות
• רק אני

• ציבורי
• כל המשתמשות
• רק אני