ברוח השיתופים, שיתוף ראשון אשמח לדעה ולכוח.

[תהילה דביר]

וואו, נוגע…
כתיבה יפה ומביעה!!!
וזה בשבילך:

את עשויה מחלקיקים

מרסיסי מאבקים

וזה בדיוק מה שעושה אותך שלמה

כי בכל קרב שאת נלחמת

גם אם נפלת קצת, שוב פעם קמת

וזה אומר שאת ניצחת במלחמה

אל תתמקדי בכישלונות

העמומים, הבודדים

ה' זוכר לך את הדרך שעשית

הוא מחשיב ת'מאמץ

את העובדה שנאבקת

והוא גאה בך על כל פעם שניסית

את לא נמדדת בתוצר

ולא בדגל בפסגה

ה' סופר לך צעדים שבדרכים

ושכר פסיעות הוא הוכחה

שלא עיקר התוצאה

ה' אוהב, כל כך אוהב תהליכים!

[גילי. מ.]

לפני הכל הטקסט שלך מרעיד את הלב. הדבר הראשון שרואים דרך המילים שלך הוא לא כישלון, אלא כמה חזק נלחמת וכמה אומץ היה לך לצאת לדרך בראש מורם. המאבק שאת עוברת הוא אמיתי, והתחושה של העייפות והאבק שנדבק היא טבעית לגמרי כשנמצאים בתוך שדה קרב ממושך.

ואחרי זה— קל להסתכל סביב ולראות אנשים שמנופפים בדגלי ניצחון, אבל את לא רואה את המסלולים שלהם, את הקשיים שלהם או את הבורות שהיו בדרך שלהם. המסלול שלך וההר שאת מנסה לכבוש הוא שלך בלבד. עצם העובדה שאת עדיין עומדת שם, למרות הפצעים והבוץ, מראה על כוח פנימי עצום – גם אם כרגע זה מרגיש כמו נסיגה….

ועוד משו— גם ולמרות שחודש אלול…. אולי הקרב הזה לא דורש ממך כרגע להמשיך לרוץ לכיוון הדגל הרחוק, אלא דווקא לעצור ולטפל בחתכים. מותר לך להיות עייפה, מותר לך להרגיש פצועה, ומותר להניח לרגע את המרדף אחר הדגל כדי לחטא את הפצעים ולצבור כוחות מחודשים….

המון כוח יקרה…

[Sara Amor]

קטע יפה. הרעיון שלו מיוחד, ואהבתי את ההקבלות שלך והדימויים.

כן הייתי לוקחת את הקטע הזה ומשייפת אותו עוד. הוא זקוק לעוד קצת עיבוד.

אבל בהחלט יש שם חומר מעולה. והכתיבה שלך קולחת ויפה.

בהצלחה!

[בת ירושלים]

תודה יקרות על התגובות,

שרה – יתכן ואת צודקת.

גילי – תודה על המילים החמות. נתת כוח.

ותהילה – תודה על השיר.

עדיין לא הרגשתי שזה ענה מספיק על הנקודה.

לא יעזור – חודש אלול וכו' – כולנו רוצות לעלות.

וזה כואב הישיבה למטה בתחתית ההר.

איך ניטען להיטען, להתקדם ולהצליח לכבוש מטרה בלי לחזור אחורה שוב ושוב.

[ברכי]

דיבררת את כולנו, אין מי שחודש אלול לא מרעיד לה את ה'גומות' שבחייה

אבל אולי צריך לתת גם במה ל'גומות' שהתמלאו, לצעדים הקטנים שנעשו

לא יתכן שיהודי לא התקרב בכלל, ולו במשהו… גם על הדרך נקבל שכר בע"ה

[רחל אמסלם]

בדיוק שמעתי את הרב בידרמן נותן משל על מי שעולה במדרגות נעות אבל כשהן בירידה – עצם זה שהוא נשאר באותו מקום ולא יורד איתן – זו כבר עליה! זו כבר התקדמות! המאמץ שלך להישאר במקום ולא ליפול – זו עליה! חזקי ואמצי!

[רחל]

קודם כל — הכתיבה עצמה. הדימוי של תיק צד עם מנות דם ותחבושות, הדגל שחורץ לשון מלמעלה — אלו תמונות חזקות וחיות ואולי אפילו מלחיצות.

ולשאלה עצמה — איך מתקדמים בלי לחזור אחורה שוב ושוב — אולי הבעיה היא לא בכוח אלא במדידה. שנה על "אותה משבצת" זה נכון אם מודדים מרחק. אבל מי שנלחמת שנה שלמה ולא עזבה את הזירה — היא לא אותו אדם שנכנס אליה. הטירונית מהפסקה הראשונה כבר לא קיימת; במקומה יש לוחמת מנוסה שמכירה את הבורות והנקיקים. זו לא עמידה במקום, זו מלחמה על להיות ולא לחדול

ואולי במקום יעד אחד ענק ("כיבוש ההר") — לקבוע יעדים בגודל של צעד: משהו שאפשר להשלים ולעמוד בו. כי מי שכובשת רק פסגות לא מגיעה אף פעם, ומי שכובשת משבצות — מרימה דגלים קטנים לאורך הדרך. ההצלחות הקטנות ממלאות אותנו סיפוק, ונותנות כח להמשיך

מחכה לקרוא את הקטע הבא שלך — כתיבה חיה ומביעה מאוד

[נאחזת בסבך]

בת ירושלים היקרה,

הקטע כתוב נהדר, עם דימויים עוצמתיים.

והתוכן? תמללת אותי.

אני ג"כ נלחמת במלחמות שרק אלוקים יודע כמה אני מנסה, כמה אני מבטיחה שממחר,

היומן שלי מלא ביעדים שהצבתי לעצמי, ובכל זאת – כשאני מגיעה לתאריך ההוא, ומבינה ששוב זה קרה – הכשלון-

זה בהחלט מערער את האמונה שלי בכוחות שלי וביכולת שלי בגלגול הזה, הנוכחי – להשתנות.

השנה חשבתי שאולי אין טעם לנסות, ואז נתקלתי בדיון הזה…

עוקבת.