כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
גם אני בזכותך-תמר💌 סיפור קצר-פסח.
-
גם אני בזכותך-תמר💌 סיפור קצר-פסח.
הוא סיפור שיושב לי במחשב כבר זמן לא מעט, כתבתי אותו אחרי ששמעתי על אירוסין של מכרה, בחורה מיוחדת.
אחת כזו שבמצב אחר הייתי יכולה לשמוע על האירוסין שלה ולאחל מזל טוב, אבל עם פרצוף כזה של :”העיקר שתהיה מאושרת, מה יש לומר?”
אבל היא החליטה. וההחלטה הלכה איתה, פסעה. צמוד. היא החליטה שכשיגיע הזמן יתפעלו מהבעשרט שלה. עזבו אתכם, בלי התפעלות. היא החליטה שהיא תתפעל ממנו.
ולא כי הוא עשיר, מרשים או גאון. אלה כי הוא עבד השם אמיתי. כי הוא מזכה אותה להיות חלק מהדבר היפה הזה ששמו- ‘תורה’.
והפעם דווקא לא בז’אנר העצוב..
כל שנה מחדש את יושבת סביב שולחן ארוך. ארוך ותמיד קבוע.
את, השם יתברך וגאולה שסביבכם.
הקדושה עוטפת את כל כולך, מנחמת.
והגיע לך, תמר. ובגדול.
כשהילדים הטהורים שלך שרים עד לגרון צרוד מאושר, אפילו אני מקנאה. רוצה גם.
בחג האחרון נזכרתי בימי הסמינר. אלו הישנים. הנוסטלגיים. אלו שמעיבים עליי רגש געגוע עמוק של חברות וחופש עצמאי.
נזכרתי בכל המשפטים שלי שלפעמים הצליחו להדוף אותך אחורה. רק לפעמים.
כמעט אף פעם לא.
עד כיתה יוד”אלף קראו לנו שתי משוגעות. מה לא עשינו כדי להביא קצת ‘אקשן’ בשגרה המשעממת הזאת. מהפכה היינו מחוללות שם. כל יום. מודה על החיים האומללים שידעתי שהולך להיות לשתינו בעתיד.
מיררנו למורות את החיים, את השיעורים. הכיתה אהבה את שתינו ביחד. הצוות לא.
היינו מושג לכיף בחיים. שתי חברות טובות שהעולם שלהן סביב בילויים ובלגן.
לשון העבר הזאת מזכירה לי מהפך. פתאום הגיע משהו אחר. כמו ילד קרוב שגדל ואת אינך רואה אותו בגדילתו.
גם אותך לא ראיתי בשינויים. לא זוכרת מתי, לא למה. לא איפה. זוכרת רק את היום שהלב שלי נצבט.
הבנתי שאת משתנית.
ואני מפספסת את הרכבת המהירה הזאת.
את היית חברה טובה. נשארת חברה טובה. אבל אחרת.
פתאום לא עניינו אותך כל השטויות, כבר לא ביקשת שאעביר לך מוזיקה שכינית אותה ‘נורמלית’. פתאום לא התחננת לבוא אליי לבית. לצפות בשטויות שהמחשב שלי הועמס בהן.
בתחילה עוד התחמקת בשקט. עוד הייתי רגועה.
אבל אז, בערב עצוב אחד. כששאלתי אותך בחוסר אונים מה הולך. סיפרת לי שאנחנו כבר ביוד”בית. שהחיים שלנו נבנים ברגעים הללו. שאת לא יכולה לעשות לעצמך רע במו ידייך.
הטרללתי.
“מה נראה לך? למה את חושבת שקצת ‘אקשן’ יהרוס לך ת’חיים? תפסיקי להיות כמו כל הצוליות שיושבות בדיכאון ובוכות לבית של תורה”. נסערתי. היה לי קשה לשמוע את האמת ממך.
את האמת שאני לא מסוגלת להגיע אליה עדיין.
“הן לא בדיכאון. הן מבינות מהי תכלית החיים”. הסברת בנועם. הכעסת אותי.
“תכלית החיים…מי שישמע. רבנית נהיית לי. נחיה ונראה…” סיכמתי עצבנית. “תהני לך”.
מאז אותה השיחה לא דיברנו על זה יותר. מן שתיקת הסכמה שהנושא הזה לא עולה בינינו. אולי כי היה לי קשה עם השינוי הזה שלך.
עם ההבנה שאנחנו עדיין חברות, אך נמצאות בשני עולמות הפוכים.
אני נשארתי אני. השטויות שנהפכו להיות עם חבר’ה מהשכונה. הטומאה שעטפה אותי לילה לילה והפכה לי ללבד. איתך העדפתי להמשיך להיות חברה, בלי לחשוב על המהפך שלך יותר מדי.
זוכרת שבהפסקות התאמצת לדבר איתי על כל נושא שבעולם, חוץ מנושא כיף, אקשן וסרטים.
כמו שצפיתי, זה לא הלך.
הסתיימו בינינו נושאי השיחות. זה לא באמת היה אפשרי להישאר חברות במקומות מנוגדים כל כך. ואיכשהו עברנו שתינו את יוד”בית. כל אחת בנפרד.
אני לא המשכתי. התחלתי לעבוד בחנות בגדים באזור הכי חרדי. חנות הומת אדם. לטלפון שלי היה לי זמן מסוף יום העבודה שעות שלמות.
את המשכת לסמינר הכי טוב בעיר. האמת, הייתי המומה מזה. זה היה כל כך בטוח לכולם שלא יקבלו אותך. למרות שהשתנית.
למרות שהפכת את עצמך מאה שמונים מעלות.
עדיין. עדיין שלוש שנים את היית משהו אחר.
כשקיבלו אותך, תמר. עברה לי צביטונת בלב. לא אהבתי אותה. חשבתי שאותי כל מה שעובר עלייך לא מעניין יותר.
עובדה. עניין.
וכך נפרדנו. שתי בנות. שתי עולמות.
היֹה היו שתי חברות טובות. היֹה הייתה חברה שהלכה לה פתאום.
היֹה ונשארה ילדה קטנה בעומק הבלבול. לבדה.
והימים עברו.
ויום אחד קבוצת חברות נכנסה אלינו לחנות. זה היה רגיל. שגרתי.
בנות סמינר קלאסיות, מצחקקות. מודדות סוודרים, מעילים. אפילו לא העפתי מבט אליהן.
אבל בקופה, כשהגיע התשלום. מצאתי אותך שם. בין כולן.
בחורת סמינר כל כך. הכי שמורה שאפשר. עם עיניים טובות, מאושרות. אחרות מהתיכון.
ואני, עם החצאית הפיצית שלי, עם החולצה הקרועה והטלפון. אני הסתכלתי באישונים הכהים של החברה שהייתה שלי, ורציתי לבכות.
כי הלב שלי שנשרף מרצון להגיע למקום שלך. הלב שלי שידע שאין לו סיכוי להיות כמוך בחיים.
אני מתחת לתחתית, מי עוד יקבל אותי מעל הקרקע הזאת?
עשיתי לכן חשבון. לא דיברנו מילה. החברות שלך ניערו אותך, אבל לא יצאת מההלם. רצית לבכות בשבילי.
שיחקתי את עצמי חזקה, צוחקת עם המוכרת השנייה. אבל בעיניים שלך ראיתי שאת לא מאמינה לכל הקריקטורה הזאת.
יצאתן. שפשפתי עיניים.
המשכתי לעבוד, כמו רובוט. כמו בחורה שבאמת אין לה סיכוי בחיים האלה.
היינו עשרים דקות לפני הסגירה, טאטאתי את הרצפה. ומרחוק הבחנתי במישהי גבוהה רצה לכיוון החנות.
זו היית את.
נכנסת, התנשפת. דיברת בקול צרוד. “מה שלומך, יהודית?”
“ג’ודית”, גיחכתי במרירות. “בסדר, מה קורה איתך?”
“מתגעגעת אלייך”. העיניים שלך היו אמיתיות כל כך, שיכולתי להאמין. “ומרחמת. יהודית…”
הנהנתי, המשכתי לטאטא. היה לך על מה לרחם.
“מבטיחה לך שאת יכולה גם, מבטיחה”. התחננת. רצית כל כך שגם אני אחזור, שגם אני אשתנה. שגם אני אלך בדרך היפה שלך.
אבל לא יכולתי. “מאוחר מדי, תמר. זה מאוחר. את בכלל אל מבינה איפה אני”.
“נכון, אני לא יכולה להבין. אני רק יודעת ש מכל מקום את יכולה. גם מהתחתית הכי עמוקה אפשר יכולה לחזור”.
“מהתחתית שלי לא”. בלעתי גוש. אולי דמעות? “עזבי, תמר. שיהיה לך טוב בכל החיים. ביי”.
ואז התסכלת עליי עוד כמה שניות, והלכת.
השארת אותי באמת לבד.
אני ואבק מלוכלך של החיים שלי.
*
שבועיים לפני החג קיבלתי צלצול טלפון ממספר לא ידוע.
עניתי. זאת היית את.
הזמנת אותנו אליכם לחג.
אחר כך ביררתי עלייך קצת. שמעתי שנישאת לתלמיד חכם גדול, כזה שמחזק את האנשים ששרויים בתחתית של התחתית. שתלמידים כרוכים אחריו כל כך.
ואת איתו בעבודת קודש הזו. אמא לשלושה מתוקים.
הגענו אליכם. אני ובעלי, ילד, וכלב שנשאר בבית.
כשנכנסתי לבית הטהור שלך את חיבקת. בכלל לא הסתכלת על איך אני נראית ואיזו משפחה הקמתי.
היה חג אדיר. קדושה עצומה שעמדה באוויר כל הזמן הזה.
וכשהגענו באגדה ל’בזכות נשים צדקניות נגאלו ובזכותן נגאל’. חשבתי רק עלייך. על שבזכות נשים כמוך עם ישראל יצא מכל הצרות הללו. שבזכות נשים כמוך משיח יגיע.
דווקא מהמקום הקשה שהיית בו. שאז, בגיל שלך. לא היה קל לחשוב על הבית שתקימי. היה הכי כיף להמשיך עם הכיף חיים שחיינו בו.
ודווקא מהמקום הזה נלחמת בכל הכוח כדי לצאת ולבנות עולם אחר. עתיד טהור.
ואני, אחרת כל כך. שונה מכל כיוון. לא מבינה מתי בכלל היינו חברות טובות אי-פעם. אני לא הבנתי איך עושים זאת. ידעתי שאני לא ראויה. שאף פעם לא אהיה כמוך.
וכך בכל שנה שאנחנו באים אליכם. יושבים מסביב לשולחן הארוך, ומגיעים לקטע של ‘בזכות נשים’. את עולה לי לראש. מוכיחה לי שאת בין הנשים שבזכותן ניגאל.
מזכירה לי שבגללי הם עדיין מחכים.
ובפסח האחרון, בעלך דרש. צמרר אותי.
“אני זוכר שפעם אחת התקשר אלי בחור ואמר לי בייאוש רב: “חטאתי כל כך הרבה בחיים שאני יודע שהקב”ה ויתר עלי, אני שקוע בעבירות ובטומאה, אני מקרה אבוד”.
השבתי לו: “אתה חושב שהקב”ה ויתר עליך, שאתה מקרה אבוד, אך יש לי הוכחה מדעית שאין זה המצב!”
התפלא הבחור מאוד ושאל בתמיהה: “מה ההוכחה?”
“עצם העובדה שאתה חי”, השבתי להפתעתו. “אם הקב”ה ממשיך לתת לך לחיות, זאת אומרת שהוא יודע שיש לך עדיין מה לתקן בעולם, והוא מצפה ממך להתחזק ולהשתנות.
אם הקב”ה באמת היה מוותר עליך, או מחליט שלא תוכל עוד לתקן את נשמתך בעולם הזה, אז הוא ללא ספק היה מחזיר אותך לעולם הנשמות.
על זה אנו קוראים בכל יום: תודה שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך!
שימו לב למילים שקוראים בברכת אשר יצר, אל תשכחו את העובדה שאנחנו עשויים ממיליארדי אטומים ורק הצנרת בגוף מגיעה לאורך של יותר ממאה אלף קילומטר. כולנו יודעים שמספיק שתא אחד ממיליוני התאים שבגוף האדם יחדל לתפקד כמו שצריך והוא מקבל את המחלה ל”ע… אז מי לדעתך מחזיק את כל זה בכל יום שיפעל? הקב”ה מחזיק כל תא בגופך, כל מולקולה וכל תא, ומקיים אותך בכל שנייה ושנייה. מובן מאליו שלא מחזיקים מפעל אדיר בשווי כזה לחינם. זוהי ללא ספק הוכחה מדעית שהקב”ה לא ויתר עליך”.
ומאותו פסח ההוא, הבנתי שהוא לא וויתר עליי. אני עדיין כאן. כל כולי.
עדיין בתפקיד. ואני אעשה איתו את רצונו. זה שלא מוותר עליי למרות הכל.
ואת, תמר. את ההוכחה שאפשר.
ובעזרתו, אגיד גם אני פסח הבא :”גם בזכותי ניגאל!”
-
22 תגובות
-
אמאלה נועה.
ההקדמה. הסיפור. התוכן. נגעו בי ברמות!!
” עברה לי צביטונת בלב. לא אהבתי אותה. חשבתי שאותי כל מה שעובר עלייך לא מעניין יותר.
עובדה. עניין.”
חשבתי. גם אני חשבתי.
במובן דומה אך…..שונה. מנוגד.
נגעת בי ברמות נועה.
החזרת אותי לימים אחרים שהיו…..
תודה על היופי הטמון בכתיבה. ותודה על התקווה!
-
תודה, יקרה שאת.
מתרגשת לקרוא שזה נגע בך!
-
נועה, תודה! סיפור מהמם! נוגע ומרגש, אבל לא מדכא…
-
נועה יקרה,
קראתי את הסיפור, ועלו לי דמעות בעיניים
סיפור אמיתי כל כך, ומרגש כל כך
נהניתי לקרוא.
-
מדהים ונוגע ללב!!
-
תודה רבה, כיף לקרוא!
-
נועה,
עשקו את מילותיי.זה נוגע. נוגע.
בכל אחת ואחד.
במי שהיה שם,
וגם במי שלא.
וגם במי שמוכרים לו סיפורים…נוגע.
ודווקא כן כואב.
כואב שסיפורים כאלו עודם מדממים במחוזות היכרותינו.תודה על התקווה.
-
ואוו נועה איזה סיפוררר
מרגש ממש
מחזק
נותן תקווה
תודה!!! -
מתרגשת על התקווה שהצלחתי להכניס, ב”ה.
תודה לכן!
-
נועה איזה מרגש
יש לך עתיד ענק
-
💙
-
וואו נועה מדהים …
אני מכירה מקרוב כאלו בנות ..נתת כ”כ הרבה תקוה …
פשוט כתיבה מדהימה ונוגעת …
התחברתי ממש ,
יש לך כתיבה נדירה
-
תגידי,
את כותבת גם בעיתונים?
-
תודה רבה, מאוד מתרגשת לקרוא!
-
ווואו
תקשיבי
זה כל כך להשאב לתוך…
הכתיבה שלך זה משהו…
-
ווואו
אני גם חייבת להגיב…..
מרגש מאוד ונוגעת ללב
נותן המון כח לכולןןןן
אפשר לשתף???
-
אני העברתי לחברות קישור לכאן לקרוא את זה
כל אחת שקראה אמרה שזה סיפור חובההה
-
-
איך אני מתרגשת, תודה מקסימות!!
תעבירו קישור לדיון, בשמחה.
-
נועה אני פשוט לא יכולה
אני חייבת להכיר אותך
את אישיות !!!!!!
חייבת לעשות איתך איזה מיזם 😊
-
אבאל’ה, מישהו השתלט לי על החשבון…😱
בחיים לא כתבתי כזאת הודעה. מה הולך כאן?
-
-
מחילה נשלח בטעות לנועה אחרת
-
צמררת.
Log in to reply.
