טעויות אהובות / אשמח לביקורת

[רותי]

ווואווווווווווו,

איזו כתיבה!

איזו אומנות!

איזה עומק!

איזה תוכן!

ממש אהבתי,

וכ”כ התחברתי,

וכאבתי…

למה זה נכתב?

אולי יש לך אפשרות קצת להסביר?

אם כן, וזה בא בטוב, נשמח מאוד!

[מיכל מיכל]

וואווו

מדהים!!

כואב כל כך מרגש ומלא מסר.

נוקב ומחייב!

כתיבה יפה ונוגעת…

תודה רבה!!

[תמר וינברג]

וואו, אטל!!

זה… מדהים. אין מילים בכלל.

קראתי פעמיים ברצף, ואהבתי♥ מאוד.

מרגישים שעומד מאחורי השיר רגש מאוד חזק…

[אפרת ארבל]

אטל,
כמה מרגש ככה עמוק,
נוקב,
לא צריך מילים.
נוגע בלב,💓
בבחינת “דברים היוצאים מן הלב נכנסים……
אבל תני עוד שניה כוון על מה את התכוונת לדבר.
הרגשות הובנו בכל מקרה,

(כי בכל קושי זה לא משנה המקרה,

אלא רק אבל רק!!

נטו — ההרגשה!)

וגם מתלבשות על מספר רב של אירועים ותרחישים.
אבל נשמח לדעת על מה זה יושב כאן.
אני מתלבטת על איזה מבין הנושאים הצפים במח ( או בלב..😉❤️) את כתבת.
נשמח לתשובה,
השארת אותנו מסוקרנות מה שנקרא “באמצע המתח..”
ובטח הרבה גם מצטרפות לבקשה , לא?😉

[רחלי]

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

את

לא

נורמלית!!!!!

אני עם דמעות בעיניים,

מה זה הדבר הזה!!!

🤏

[אָטֶל]

אוי רחלוש אוייי!!! 😉

פיצי!👌

[בתיה וינשטיין]

וואו, את מביעה פה כאב עמוק מאוד.

סתם מעניין – מדובר פה על בנות של נוער בסיכון, או משהו דומה?

[Michal M]

מדהים

ממש מרגש ומעורר!

רק משו נקודתי לא מספיק מעודן לדעתי

צרם לי באחת הפסקאות את מדמה את ההורים לזאבים

הגם שאני מבינה שמדובר ברקע לא סטנדרטי והורים לא רגילים אבל…

בכל אופן שיר טוב! ותמשיכי לכתוב:)

[אָטֶל]

את צודקת,

התלטבתי הרבה על השורה הזאת.

היא יצאה לי באופן ספונטני, למרות שבאמת נכון יותר לכתוב “טועים” מאשר “זאבים”.

לא מגיע לאף אחד כינוי כזה…

בסוף השארתי את זה ככה מכמה סיבות שאני לא יתחיל לפרט, אבל באופן כללי את צודקת ותודה על הערה,

מתנצלת אם זה צרם לך…

[משתמש לא ידוע]

ואוווו פשוט לבכותתת

פשוט בעיית הנשירה מוכרת לי מקרוב מהבית זה ריגש אותי ממשש

מעניין להביא את הזויות של ההורים בעניין זה כאב בלתי נתפס

פשוט אלופהה

[יפה תמה לוין]

אטל היקרה מאוד!

השיר שלך ממש נוגע בלב

באמת רואים כאן עוצמות של כאב

אמנם הכוכביות של כיבוד הורים

לא מופיעות אצלנו בתורה,

גם לא יוצאים מן הכלל,

ולכן הייתי שמחה אם תקראי את הקטע הזה:

https://drive.google.com/file/d/1ZoGjxABWOJF0qNDw-i5aaN5ibw018wZK/view?usp=drive_link

שכתבה לי קולגה שעוסקת בטיפול אחרי טיפול פוגעני.

אשמח מאוד לתגובתך.

drive.google.com

[אָטֶל]

וואו.

קראתי עכשיו את הסיפור. אהבתי את הצורת כתיבה, והמסר מובן.

האמת שהתהייה הראשונית שלי היתה – איך אפשר לשלוח סיפור כזה בלי לדעת את הרקע כולו, רק על סמך שיר.

הלוואי שהסיפור הזה היתה המציאות של כולם.

אבל המציאות היא שלפעמים יש זאבים אמיתיים גם למטה, בבית, ונכון, לפעמים הזאבים נמצאים גם בהר הגבוה.

בדרך כלל בשתי המקומות נמצאים לפעמים זאבים, ובעיקר בני אדם – טובים, רוצים, לפעמים טועים, תמיד אנושיים. אבל עצם שליחת הסיפור הזה בתור תגובה לשיר, רק מחזק אצלי את התחושה שגרמה לכתיבת השיר מלכתכילה… וד”ל.

אני כן יכולה, במחשבה שניה, להבין שהשליחה של הסיפור היתה לאו דווקא בשביל להעביר את המסר הישיר של הסיפור, אלא מסר עדין יותר שכל אחד יכול לקחת. יכולה להבין גם למה מתוך השיר הספציפי הזה היה אפשר להגיע למסקנות אחרות ממה שאני התכוונתי להעביר בשיר.

אבל למרות הכל – הצלחת בכל אופן לעלות לי נקודות למחשבה:)

מעריכה,

ותודה על התגובה❣

[הדסה מנחם]

אטל יקרה,

הכתיבה שלך יפה ונוגעת,

חריזה משובחת והמון סאבטקסט…

ובלי סתירה,

אני חושבת שלשיר הזה אסור לראות אור.

הוא נוגד את כל ההשקפה והחינוך שלנו.

כשהוא מגיע כך,

ללא רקע מסביב

המסר העולה ממנו הוא כאילו ההורים ה”מרובעים” וה”רעים”

הם הגורמים לנשירה ו”מאמללים” את הנערה המסכנה והחסרת ישע.

וגם אם יש,

ואני יודעת שיש סיפורים כאלו,

הם יוצאי דופן לחלוטין.

הורים תמיד אוהבים,

תמיד רוצים להיות הכי הכי לילד שלהם

וההאשמה ששמת פה היא ממש לא הוגנת ולא יפה.

(שלא לדבר על ההשוואה לזאבים…)

חוץ מזה, באנה לא נשכח את כח הבחירה שטבוע בכל אחד ואחד,

בכל מצב ונסיון שהוא.

אני מבינה שבאת לבטא כאן את ההרגשה של הבנות האלו,

וכאחת שהתעסקה קצת בתחום אני יכולה לומר לך שהנטיה הזו להאשים את הבית

היא קבועה, עם או בלי בסיס הגיוני.

(כולנו כאלה בסך הכל, מחפשים אשמים לכשלונות שלנו…)

[רחלי דבלינגר]

אטל יקרה,

אני כותבת לך ממקום שמכיר מקרוב מציאות כמו שאת מתארת,

וחייבת לומר לך:

ככל הנראה את ביסודך , כמו כל אדם, קשורה ואוהבת את ההורים ואת הבית

כי הם חלק ממך , בגוף, והם חלק ממך בנפש. אדם לא יכול למצוא מנוח לכף רגלו ללא משפחתו.

רק מה ? מסתבר שמישהי טרחה לפרש לך את החיים בצורה מעוותת עם פרשנויות מרחיקות לכת

וזה מה שהוביל אותך למקום האומלל בו את נמצאת

ואני לא מזלזלת בבדל של כאב, להפך, רק שואלת אותך בכנות, ומקווה שיהיה בך האומץ לענות לעצמך:

מה את מרוויחה מכל זה?

מלהמשיך להיות זו המסכנה שחושבת שהיא צודקת והמשפחה כבר לא רלוונטית לה?

אילו חיים יהיו ל’חבורה של בנות’ כמו שכתבת, שתלשו את עצמן מהמקור?

כי הורים לא יכולים להיות זאבים. הורים הם שכינה!

אני לגמרי דנה אותך לזכות ולא חושבת שאת לא צריכה הבנה או תמיכה

אך לטובתך , ורק לטובתך, תפקידך לקחת אחראיות ולא להסיר אותה

ואני מניחה שאת יודעת מה את צריכה לעשות כדי לתת לנפש שלך את הריפוי האמיתי

פשוט לחזור למקור.

אוהבת אותך מאוד

ומתפללת שתצליחי

את, וכל אותן אלה (ולצערי היום התופעה נפוצה מאוד)

שלא מבינות שמשפחה היא פרס💝

והורים הם מתנה❣

ומתנות – לא מחזירים.😅

[נחמי ברנשטיין אסטרטגיה ופרסום]

בת אדם העלתה שיר.

שיר כואב.

כן, היה קשה לקרוא אותו. הוא חשוף, הוא מביא צד כאוב מאוד,

הוא בכלל לא פוטוגני.

ומה קורה לך בלב, כשאת קוראת אותו?

האם יש בך מספיק הכלה, הזדהות והבנה?

האם את מוצאת מקום למציאות שונה וכואבת,

מצליחה לתת לרגשות של בן אדם מקום?

אם אין לך מקום כזה, אל תגיבי.

מציאות לא מוכרת, שמערערת לנו מוסכמות ישנות ותפיסות חיים,

מטבעה גורמת לך לעצור. לחשוב.

ומה שאתן עשיתן פה, וסליחה על החריפות-

עצרתן, חשבתן, וכתבתן לעטל את סיפור חייה מחדש!

אמרתן לה: תחשבי שוב על הדברים, כי בעצם שיקרו אותך!

את מסכנה כי את עיוורת, זאב אחד הציג לך מצג שווא.

ואולי, אולי-

מי שלא מסוגל להכיל מציאות כזאת דוקרת

ומנסה בכל הכח להפוך אותה לפוטוגנית,

הוא בכלל הזאב?

[אָטֶל]

תודה נחמי ❤

כל מילה מדויקת.

[רחלי דבלינגר]

אופס

כנראה פספסת את השורה הראשונה של מי שכתבה ב’חריפות’ לדברייך

מכירות מציאות כזו מקרובבבבבב,

אני אישית מכירה סיפור של מישהי

שנמצאת בדיוק באותו מקום , וייתכן שאם היא היתה כותבת שיר-

היתה כותבת אותו בדיוק כך.

ועם כל הכאב, שאני אישית מבינה בדיוק על מה היא מדברת,

האמת צריכה להיאמר,

ובדיוק על במה זו,

כדי לעזור, ולהכיל ולהועיל באמת!

אף אחד לא התכוון לסתור תחושות

או להתעלם מכאב

באנו לשאול:

לאיפה זה לוקח אותך?

האם זו ההשקפה הנכונה על מה שעברת?

האם התורה שהיא תורת חיים מדריכה אותנו לזרוק אחריות על כל העולם

ולהתחפר בכאב ,

זה מה שיעזור לך?

זה מה שיתן לך כוח?

אין לי שום בעיה עם דברים לא פוטוגנים

ואני הכי בעולם על פתיחות גם על דברים ש’לא מקובל לדבר עליהם’

ובתור אישה לא צעירה שדיברה עם המוןןןןן נערות עם מצוקות קשות מאוד וגם בהחלט לא פוטוגניות בציבור שלנו.

אבל פה בדיוק צריך לעצור ולשאול:

עד מתי אנחנו בוחרים להיות מסכנים שרק מבטי הרחמים נותנים לנו חיות?

או כמו ששמעתי פעם מפסיכולוג מאוד חכם:

יש את הצודק הכאוב

ויש את החכם האהוב

וכל השאלה לאן בוחרים ללכת מכאן….

וזאבים, נוטים למשוך אנשים למערות

ולא להוציא אותם אל החיים !

[נחמי ברנשטיין אסטרטגיה ופרסום]

לא פספסתי את השורה הראשונה שלך,

וזאת בדיוק הנקודה הבעייתית.

את מכירה סיפור כזה,

מי אמר שזה אותו הסיפור?

אטל לא פירטה כלום, רק נתנה צצה לרגשות

…..

[רחלי דבלינגר]

למה? זה די ברור

וגם היתה תגובה אחת שלה שהיא הסבירה ומשום מה היא נמחקה

ובכל אופן

מה שכתבתי רלוונטי תמיד,

בלי כוכביות או סוגריים.

כך שזה באמת לא משנה.

[ג .]

אטל וואו

כואב מאוד לקרוא ולהרגיש את הכאב שלך

מרגישים אותו בכל שורה

ביטאת אותו חזק מאוד

מכירה כמה מקרים כאלו מאוד מקרוב

אבל

זה צד אחד של המטבע

מעניין היה לקרוא שיר שמבטא את הצד השני

והאמת אין צד שני

ההורים תמיד לצד הילד (חוץ ממקרים לא שפויים)

ילד אף פעם הוא לא טעות

תמיד אהוב ורצוי והורים גם אם טעו (כן גם הם בני אדם!)

תמיד אוהבים את הילד שלהם

ברור שילדה ממקום צעיר מאוד לא תמיד מבינה את זה

הרבה הבינו את זה רק כשהיה להם עצמם ילדים

רק אז אפשר להבין מה זה אהבה של הורים

[רחלי דבלינגר]

אפשר עוד משהו קטן?

אם ההורים בסיפור הם מהמקרים השפויים או לא,

על זה אני מדברת

אפשר לשכנע ילדה שההורים שלה לא שפויים, והמקרה שלה קיצוני וכו’.

ועל זה אחראים הזאבים.

[ג .]

האמת שנראה לי שבשיר כל כך טעון

ומקרה שנפוץ מאוד לצערינו

מאוד קל להתחבר

אבל כל אחד מהזוית שלו…

קשה מאוד להבין את הצד השני כשהכל טעון

יש גם את הקטע של הקרבן והמסכן

שתמיד קל להזדהות עם ה’חלש’ כביכול

קשה מאוד לראות את הצד השני כשכל אחד נעול על שלו

במקרה הזה נראה שאטל מתארת צד אחד כ’זאבים’ ואילו הקוראות רואות

כל אחת את הזאב שלה…

האמת שקראתי את השיר עכשיו כמה פעמים

אטל מתארת בפירוש הורים חולים בנפשם

שהעולם לא ידע על המצב שלהם

אולי כי רק אנחנו

ראינו, הרגשנו ונפגענו

ממה שהם מפני העולם הסתירו

בסוף הגענו לכאן

נשמות יקרות

שלא יכלו לחיות

לצד מציאויות ונפשות חולות

ככה שאם כן הכל מובן.

אבל אם ככה זה ממש לא נכון כלפי כל המצבים ומייצג זוית מאוד מעניינת וחדשה

[רחלי דבלינגר]

אני רוצה רגע להבין,

מה לא נכון כלפי כל המצבים?

מצוות כיבוד הורים? לא נכון כלפי כל המצבים????

היכולת לקום ולא לחפש רחמים?

איך אפשר לקחת מילדה שסבלה כל כך הרבה גם את המתנה הזו של כיבוד הורים?

אשמח להסבר…

[אָטֶל]

אם את באמת מעוניינת בהסבר, אני אשמח לתת לך אותו – ובהרחבה.

השאלה אם את מעוניינת, או שזאת הייתה שאלה רטורית…

לפי השיח זה נראה שבכל מצב אין למי להסביר, אבל אולי זאת רק התחושה שלי.

[בתא-ל טשיטיד מדריכה זוגית לכלות ונשים]

אני חושבת שהתגובות כאן מאוד תלויות גיל, תחום עיסוק, מצב משפחתי וכו’

אין שחור ולבן, במציאויות האלה יש כל כך הרבה אפור, כמו בכל החיים שלנו..

כאשר כל צד יספר את העמדה שלו,

נמצא את עצמנו עם המון אמפטיה לשני הצדדים

וכמו שרחל כתבה ,

אין ויכוח על ההרגשה

יש כאן הדגשה על עמדת התורה- וכמובן שכל מקרה מחייב שאלת רב (לא מרצה/מטפל/ מזוקן/ אמיתי!!!!)

ושל ה”מכאן והלאה….”

ובתפילה-

הקב”ה לא יעמיד אף אחד בניסיונות האלו,

[מירי סול]

לכל האכפתיות, הדואגות, המסבירות, המשדלות, המטיפות,

לכל מי ש”מכירה סיפור כזה בדיוק או דומה ממש”-

אפשר שאלת תם?

סליחה, איפה היה כאן תאור של סיפור או של מקרה?

אני מבינה שאתן אלו שיודעות בדיוק מה נכון ומה לא נכון במקרים כאלה, שמבינות בדיוק מה הדרך הכי טובה להתמודד בסיטואציה המדוברת, שמנוסות בדיוק בכזה מצב ושיכולות ללמד מנסיונכן העשיר את כל מי שעוברת משהו דומה,

אבל לאיזה מקרה, מצב או סיטואציה אתן מתכוונות?

כי אני פשוט לא ראיתי שנכתב כאן על אף אחד כזה. אולי זה כי משהו בהבנה שלי לקוי?

אני קראתי תאור של רגשות, תחושות, חוויה אישית של הכותבת.

מהו המקרה שנחווה בה באופן כזה? שעורר בה רגשות כאלו? אין לי מושג.

אני יכולה לנחש, אני יכולה לשער, אני יכולה לנסות אפילו ממש לבנות סיפור על פי התאור שלה,

אבל לדעת שאליו היא התכוונה? ואז ללכת צעד קדימה ולשפוט, לטוב או למוטב?

אפשר רק שאלת תם?

סליחה, לא נראה לכן מגוחך לשפוט ולבקר דמות מסיפור שאתן בעצמכן המצאתן?

כי לי כן. אולי זה כי משהו בהבנה שלי לקוי…

[מיכל מיכל]

וואווו

מה השיר הזה מעורר…

אטל, שיר חזק ועוצמתי, מטלטל.

תודה רבה עליו!

כמה דברים:

קןדם כל, לגבי כיבוד הורים, נכון, זה מתנה, כל המצוות הן מתנה, זה אומר שתמיד קל לקיים אותן???

ממש לא!! זה מצוה – ציווי, במובן הגשמי, אני לא חושבת שמצווים על אדם לקבל מתנה. מתנה זה משהו טוב וכיף ונחמד. לא? אף פעם שום מצווה לא קשה לכן? הכל באמת מרגיש כמו מתנה? הלוואי על כולנו…

אשרייך, אם בשבילך זה תמיד ככה – מקנאה בך! ובהורים שלך… למדי את כל הדור הזה איך עושים את זה, כאמא וכבת.

במציאות, זה לא ככה, זה קשה מאד, לא סתם צווינו על זה.

ברור שההורים רוצים בטובת הילד, אוהבים אותו ודואגים לו, אין ספק, ככה אלוקים ברא אותנו, זה חקוק בטבע, אפילו אצל בעלי החיים.

יחד עם זאת, בלי סתירה לאהבתם ודאגתם ורצונם בטובת הילד, הרבה פעמים, הורים, ולאו דוקא רק הורים, משפחה, אנשים קרובים, דמויות נחשבות קרובות, מזיקים לילדים/ אחים/ נכדים וכו… ובטח לא מכוונה רעה. אבל קורה.

הורים הם שליחי האלוקים להביא ולגדל את הילדים שלהם, זה אומר שהם לא פוגעים לפעמים בילדים ? אף פעם לא טועים? לא. הם בני אדם, בדיוק כמו הילדים שלהם. ונכון שאלוקים נותן להם אחריות וכח מיוחד, אבל יש כאלו שמועלים בתפקיד, שטועים בדרך, שמזיקים, גם אם בלי כונה.

יש כאלו, ולא, הם לא חולים או חריגים, יש כאלה שבנטיה אנושית טבעית רוצים טוב של אחרים, דרך הטוב שלהם.

(במיוחד כשזה בפן הרוחני, כשזה כל האמת, האמונה והחיים שלנו… הדבר שהכי חשוב לנו…)

מישהי יכולה לחתום על כך שכל או אפילו רוב ההורים נקיים מאינטרסים? מחלומות שרצו שילדיהם יגשימו? שאיפות? ציפיות? ולאו דווקא מבחינה רוחנית… נקיים מ”מה יגידו”? ממה יחשוב עלי ההוא ומה תראה ההיא?

השיר הכואב הזה מספר על נשמות שחיפשו מקום, בית, נשמות שהיו מואשמות, וכאובות ופגועות, וכלואות. גרמו להן להרגיש שהם בושה וטעות, ותקלה, ושאין להם מקום או קיום.

איפה ראיתן שהן שקעו ברחמים עצמיים ולא התקדמו? אני ראיתי שבסוף הן הגיעו, מצאו מקום. למרות הכל.

ראיתי שהן קמות מזה עם כל הכאב וממשיכות הלאה, עם כל ציקצוקי הלשון והמבטים.

ראיתי שהן כבר מאמינות שהן נדירות ואהובות, שהן נשמות של בורא עולם…

איפה ראיתן שהן עזבו את המשפחה? אני ראיתי שהן נעזבו…

אל תשכחנה, זו יצירה, יצירה נתונה לפרשנות אישית, אז קצת קשה ובעייתי לשפוט את היוצר לפי מה שכל אחד פירש

[יפה תמה לוין]

אטל היקרה!

וכל המגיבות הנפלאות.

מי שקראה את הסיפור המדהים על הזאבים, ומי שלא,

שמנה לב!

המסר העוצמתי ואולי הקיצוני של הסיפור הוא,

כיצד ומי מכוון אותך לספר את סיפורך – לעצמך!

התבונני על דרכך ועל המכוון ממי שמכוון אותך.

שימי לב!

לאן????

לאן את????

ישנו פתגם האומר:

“גם אם אתה תוצר של מה שהוריך עשו ממך,

אם אתה נשאר כך – זו אשמתך בלבד”.

ההורים הם החוסן הנפשי שלנו גם אם נרצה וגם אם לא.

ההתמקדות במה שכן מיוחד בי, שזה מהוריי,

ובטוב שיש בי, שקיבלתי מהם,

מעצים אותי ואת אישיותי.

ואילו השקיעה בחלק השלילי שהקרינו עליי הוריי,

מרסק אותי,

ממוטט לי את עמודי התווך של הנפש.

העצימי את עצמך!!!

[אָטֶל]

וואו.

הרבה זמן לא נכנסתי לדיון הזה, לא יצא לי לקרוא את התגובות.

קראתי עכשיו את הכל ברצף, התלבטתי אם בכלל להגיב. אם זה נכון, אם יש למי.

כתבתי את השיר ברגע כואב וחשוף מאד. וככה הוא יצא: חשוף, פגיע, כאוב.

אני מבינה שכולן כותבות מכוונות טובות. משתדלת להזכיר לעצמי שכל אחת באמת רוצה להביא רק טוב מתוך הניסיון האישי שלה.

אבל זאת בדיוק הנקודה – לכל אחת יש ניסיון אישי. שהוא רק שלה.

כמו שחלק כבר הגיבו כאן (ותודה לכן! חיממתן לי את הלב ממש 🙂 –

לא כתבתי רקע בשיר. כתבתי כאב.

וכאב – בין אם הוא מוצדק בעינייך ובין אם לא, בין אם את מצליחה להבין אותו ובין אם לא, בין אם הוא נראה לך פוטוגני ונעים לקריאה ובין אם לא –

הוא פשוט כאב. ומעצם זה שהוא קיים, הוא בסדר. ומגיע לו מקום.

לא ביקשתי, לא בשיר ולא בפירוט, שתצדיקו אותו. ביקשתי רק לשתף.

כשכתבתי בכותרת שאשמח לביקורת, התכוונתי לביקורת ספרותית גרידא. וסליחה אם זה לא היה מובן.

וברמה הכי כנה שיש:

עברו לי כמה וכמה צביטות בלב כשקראתי תגובות מסוימות, במיוחד בתור אחת שרגילה כל כך לחוות ביקורת ושפיטה מהסביבה, על דברים שהסביבה לעולם לא תוכל לראות או להבין. (ואת זה, כן ניתן היה להבין מהשיר בצורה הכי ברורה שיש).

מה שקרה כאן הוא הזוי וכואב – העליתי שיר שמדבר על ביקורת, הכנסה לתבניות ושפיטה של הסביבה על מציאות שהיא לא מבינה בה,

וכאן, ב(חלק!) מהתגובות לשיר, קיבלתי חזרה את אותה חוויה בדיוק – ביקורת, הכנסה לתבניות ושפיטה של מציאות שאתן לא מבינות בה.

רוצה לומר כאן תודה לנחמי ברנשטיין, מירי סול, ועוד כמה שהבינו שהן לא מבינות. התגובות שלכן העלו לי דמעות, נתנו לי לשחרר קצת מהכאב שהרגשתי מקריאת תגובות אחרות 🙂 חיממתן לי את הלב ❤️

לסיום: אני לא מתכוונת לתת לכן רקע. הוא אישי, וזאת זכותי להשאיר אותו כזה.

כן ביקשתי רק שיתוף, ומקום.

אפשר?…

*

התלבטתי הרבה אם לפרסם תגובה, ובמיוחד תגובה כזו –

היא כנה, פתוחה, ומעצם היותה כזו מזמינה מקום לביקורת נוספת.

אם פרסמתי אותה בסוף, זה בעיקר בשביל הבאות אחרי.

נכון שלפעמים קשה לנו קשה לנו לקרוא כאב חשוף. (אולי כי זה משקף לנו את הכאב החשוף שמפחיד אותנו לפגוש בתוכנו?…)

אבל גם אם זה קשה – בבקשה,

התלבטתי

[אָטֶל]

התלבטתי אם בכלל לפרסם תגובה,

ובמיוחד תגובה כזו –

היא כנה, ומעצם היותה כזו מזמינה מקום לביקורת נוספת.

אם פרסמתי אותה בסוף, זה בעיקר בשביל הבאות אחרי.

נכון שלפעמים קשה לנו לקרוא כאב חשוף, דברים לא פוטוגניים ולא נעימים לקריאה. (אולי, ורק אולי, כי זה משקף לנו את החלקים החשופים האלו שמפחיד אותנו לפגוש בתוכנו?…)

זה מובן שזה קשה, ולכן את יכולה פשוט לעבור הלאה, לקרוא את הדיון הבא.

אבל בבקשה, אל תברחי מהקושי לנתינת עצות, הבעת דעה, ונקיטת עמדה על דברים שאינם ידועים לך עד הסוף.

ואם את כן מרגישה חזקה מספיק בשביל לעמוד בכאב – אשרייך.

את יכולה להיות שם במילה טובה, אפשר גם בשקט. רק לתת יד, וחיבוק. לדאוג שהיא לא תהייה שם לבד.

“אם תפגוש אדם שבור,
שב איתו, על סף השבר הארור
אל תנסה לתקן, אל תרצה שום דבר
ביראה ובאהבת הזולת
שב איתו, שלא יהיה שם לבד”

[רבקה וינוקור]

אטל יקרה,

את פשוט מדהימה!

מעלה לי דמעות

שיר שמדבר חזק את הכאב ברמה שלא זכור לי שנתקלתי מעולם…

רק עכשיו ראיתי וקראתי לראשונה

הכנסת אותנו חזק לתחושות

הכתיבה מדהימה , קולחת ואיכותית

מחכה לעוד שירים חזקים כאלה!

(אם כי מאחלת לך ולנו רק שירים של אור 🙂

[שרה]

אטל, ראשית – השיר מדויק. מבטא. מכיל המון. נהניתי מאד!

שנית, לכולן.. חברות. אטל לקחה לי את המילים מהפה. הקבוצה כאן היא במה ספרותית.

לא רוחנית, לא הלכתית, לא חינוכית. יש לכך די פלטפורמות ודי קהילות אחרות, גם כאן בקדם 🙂

הקהילה הזו קמה כדי לתת מקום לכותבות. להביע, לשתף ולהעלות חומרים. חברה העלתה שיר, הוא מבטא – באופן מדהים מעיני – את נקודת מבטה על נושא מסוים. עבורנו – זה הזמן לתת מקום. ליהנות, לשמוע ולתת ביקורת ספרותית.

זו דעתי, לפחות. כמובן ניתן לחלוק עליה 😉

אטל, תמשיכי לכתוב.. אהבתי מאד!

[ברכי שלזינגר]

ווואו

אטל

שיר מרגששש מממששש

אני בקלחת ההכנות עם דמעות בעיניים😭😭😭😭😭😭

מתחברת לכל מילה במילה…..

קצת היה לי עצוב לקרוא את כל התגובות ואני יכתוב לך דוגרי שמאוד נפגעתי בשבילך!!!!!!!! ולא יכולתי לראות שזה מה שמגיבים לך……

כאילו כועסים עליך איך העזת להעלות כזה שיר…..🤨

וב”ה שהגעתי לתגובה האחרונה שלך ונרגע לי…..פחדתי שלא תעני להם…..

אז תודה על השיר והרבה הצלחה בהמשך!!

פסח כשר ושמח לכולם 🌼🌼🌼