יש לכם מנהג/ הנהגה מיוחדת בשעת הדלקת נרות שבת, מכירה מישהו כזה? אשמח לשיתוף קצר

[פוליא בלוי]

יש, כל הילדים לבושים, שולחן ערוך בכליו הנאים והולכים לאמר גוט שבת לסבתא

[פוליא בלוי]

FULY600123🏐GMAIL.COM

[מירי הלברשטיין (ירום)]

כן

בהדלקת נרות אני קודם מתפללת, אומרת את יהי רצון ובקשות וכו', ואחר כך מברכת, מכוונת שלא לקבל שבת עדיין, ואחר כך מדליקה ואז מקבלת שבת. יש בזה רוממות מאוד גדולה, ברגע שהשבת נכנסת הכל נרגע ושובת ויש פניות להרגיש את הקדושה.

[מיכל כ]

בס"ד

הי, אנחנו משתדלים לכבות את האור בסלון ולאחר הברכה אחד השומעים מדליק את החשמל.

בהצלחה!

[מירי]

אצל אמא שלי להפך –

לפני הדלקת נרות היא מדליקה את האור בסלון…

אצלי אישית – מעבירה את הגנרטור של הבית

ככה שכל התאורה בבית בשבת תהיה חלק מההדלקת נרות

[יהודית בר]

תודה לכל העונות, עזרתן לי מאוד!!

אחזור למי שרלוונטי בשביל הכתבה,

[ס. מגנזי]

אנחנו קבוצה גדולה של חברות, מדליקות נרות שבת 10 דק' לפני מה שכתוב בלוח.
כול אותן נשים שהצליחו להכניס את השבת מוקדם, נכנסות להגרלה שאני עורכת ומי שעולה בהגרלה, נותנת שם לתפילה, וכולנו מתפללות על השם הזה בהדלקת נרות הבאה.

[רחל]

וואי אני אומרת לעצמי הרבה זמן שאני גם רוצה

ובפועל לא מצליחה וזה רק גורם לי לתסכול מול הנרות שלא הספקתי עוד שבת לעמוד ביעד הזה 🙁

[שירה באייר]

מדהים! הלוואי שאזכה…

האם זו הקבוצה של "מבורכת" או קבוצה אחרת?

[מרים סולובייציק]

אצלנו בבריסק גם בנות לא נשואות מדליקות נר של שבת (נר אחד)

[רחל]

מאוד מעניין אותיי לשמוע משיתופים של בנות … תודה יהודית על הדיון אני ישמח אם הבנות יכתבו כאן זה יכול לתת כח

[מירי memory]

איזה דברים מיוחדים ומענינים! מי כעמך ישראל!

גם אצלנו, אני מכבה את הכפתור הראשי של החשמל לפני ההדלקה, מדליקה, מעבירה לגנרטור ואז מברכת.

שנזכה לגדל בנים….

[שירה באייר]

נזכרתי שכתבתי סיפור בנושא הדלקת נרות.

אמנם הוא קשור לחנוכה, אבל בהחלט מדבר גם על הדלקת נרות שבת.

מכיוון שלא הצלחתי לצרף קובץ, מעתיקה לכן כאן את הסיפור, למי שמתחשק לה לקרוא ואולי להתחזק, למרות שאני נפעמת מהמנהגים שאני קוראת פה.

הפעם זהו

הולכת לקניות, הרוח נושפת בעורפי. מהדקת אלי את הצעיף, את המעיל. דואגת שהמטפחת לא תתנופף ברוח המקפיאה. מחפשת מקום בטוח להפקיד בו את אצבעותיי הקפואות.

חודש כסליו, שהבטיח לחייך אלי עם כל נרותיו, עם כל הבטחותיו, בינתיים מצנן לי את כל ההתלהבות.

ובכל זאת, עיקשת, לא מתייאשת, אני ממשיכה בדרך – עוד רגע מגיעה.

הפעם זהו. רשימת הקניות מפרפרת בידי, מזכירה לי מגילה – אולי מגילת אנטיוכוס – יותר מכל דבר אחר.

עוד ועוד מוצרים נדחסים לעגלה בבהילות, ורגע לפני שמאיימים לגלוש החוצה, נעצרים באכזבה ליד הקופה, נאלצים להמתין.

המחשבות ממשיכות לרוץ, לא שבעות מרוב המוצרים.

הערב חנוכה.

בעוד כשבוע –

שבת ראש חודש

מחר חודש

ומעל לכל – זאת חנוכה!

מתחשק לי לפרוץ במחווה של אהבה, לקבל על עצמי קבלה. להכין את עצמי לקבל את שפע הקדושה.

להתפלל רק על דבר אחד, שהשטן מנסה למנוע ממני תדיר.

הפעם זהו. מול הנרות, השם! רק רבע שעה כל ערב שבת. לקרוא תהלים, לומר את כל הבקשות שאני כל כך לא מספיקה. תפילת השל"ה, איגרת הרמב"ן, תפילה על שלום בית, תפילה על הפרנסה, פרק שירה…

באותה נשימה לועגת לעצמי.

כמה פעמים הבטחתי לעצמי ש… וש… וש…?

כמה פעמים אכזבתי והתאכזבתי? אכזבתי את בוראי והתאכזבתי מעצמי?

יותר מאינספור. בטוח.

התור מתקדם בקצב משביע רצון – בעיקר משביע, כנראה.

לפתע רואה מול עיניי את ניצה, חברתי הטובה.

"מה את עושה כאן?" אני שואלת בתמיהה, מקבלת בתמורה חיוך. לאה, אבל עדיין חיוך.

"החלפתי משמרת. יותר נכון, עבדתי משמרת כפולה. אנחנו זקוקים לכל שקל עכשיו. עוד מעט חנוכה, והילדים יבקשו את שלהם."

שתיקה הדדית. אני מסמיקה. אולי הייתי צריכה להוריד דברים מהעגלה. הרי גם כך המינוס אינו מרחם. בעוד היא מתקתקת, אני מורידה בהיחבא עוד ועוד מוצרים. בין המצרים של הצורך להשביע את רצון המינוס לבין השבעת בטנם ועיניהם של בני הבית. מסתבר שיש עוד מה להוסיף לרשימת התפילות אל מול הנרות.

הנר הראשון מקדם את פניי בברכה.

הספקתי להכין את הנרות, להכין לביבות, לקנות סופגניות.

הפעם זהו. כל ערב אשב מול הנרות, אקרא את כל התהלים והבקשות.

הבנות כבר מצטופפות סביבי, החנוכיות עומדות הכן.

"תביאו לי את התפילות," אני מבקשת. ציפי, כרגיל, כבר מוכנה איתו מראש.

עוד רגע יגיעו גם חלק מהבנים מהישיבות.

לאחר ההדלקה הקצרה – נר אחד בלבד – בעלי והילדים עומדים מול הנרות, מלחשים, עיניהם עצומות.

השם הטוב! כמה חיכיתי לרגע הזה! רעד של התרגשות עובר בי.

הילדים כבר גדולים יחסית, מבינים. אין מי שמפריע לי, במתיקות אמנם, להתייחד עם בוראי.

זוכה לומר את כל התפילות, להביט בנרות, לא לעשות מלאכה לפחות חצי שעה.

חוזרת כמה פעמים על התפילה: השם, אנא ממך, רק רבע שעה. בזכות נרות החנוכה הללו תזכה אותי לעמוד כל ערב שבת מול הנרות, ללחוש בדביקות את כל התפילות.

הפעם זהו, ניצחתי אותך, השטן! אני לועגת לו בתוכי.

וזו הטעות הכי איומה, כי למחרת הוא משיב לי מנה אחת אפיים.

חוזרת מהעבודה בשעה הייעודה. התוכנית – מאוד דומה.

להכין שוב לביבות, להפשיר את הסופגניות המוקפאות מאתמול, להכין את הנרות.

להתפלל.

אך אויה! הצמרמורות תופסות אותי עוד בדרך. מקווה שאיש מיושבי האוטובוס לא שם לב לבושות, לשיניים הכמעט נוקשות.

חוזרת הביתה – היישר אל מתחת לשמיכה. הפעם זהו. אני מושבתת עד להודעה חדשה.

ציפי כבר תקח פיקוד על שיירת הילדים שאחריה, בכורה שכמותה. אתמול עוד זכיתי להתפלל על זיווג עבורה. היום, אולי השם יזכה אותי להתפלל בחלום.

שוקעת בשינה שחורה, כבדה. חפה מחלומות, מתפילות.

מתעוררת עם שחר, בהולה. החושך המווריד שבחוץ מבשר לי שלא שמעתי אפילו את ההדלקה.

אבריי כולם עופרת יצוקה. לא מסוגלת לצאת מן המיטה. סחרחורת אופפת אותי, ממש כמו סביבון.

הסיוט נמשך מספר ימים. קולטת שמרוב שהתפללתי על השבת, שכחתי להתפלל על ההדלקה הבאה של החנוכייה.

יצר הרע עובד שעות נוספות, הוא מנסה בכל הכוח לגרום לי לבכות. ואני – בכוח מחזיקה את הדמעות בפנים, רק דמעה אחת קטנה חומקת לה בלי הזמנה.

ואולי דווקא כן טוב לבכות את האכזבה? אני כבר מתחילה להרגיש הקלה…

ועם ההקלה, אני גם מצליחה קצת לחשוב את עצמי מחדש.

נכון, אני מרותקת למיטה. נכון, בשום אופן לא יכולה לקום להדלקה. אבל מה עם להתפלל? להתפלל, מקירות לבי, אני כן יכולה! הרי השכינה למראשותיי, הדבר הכי מסוגל לתפילה.

הפעם זהו, אין יותר תירוצים. הזמן המסוגל הוא כאן ועכשיו, יותר מכל זמן או מצב אחר.

אולי מחר אצליח לקום מהמיטה. אולי בזכות התפילה אצליח להגיע להדלקה, קצת אחרת, מעט יותר מזוככת.

עם לב, שעובד נכון יותר.

[ס. מגנזי]

קבוצת חברות,
ולא תאמינו נשים יקרות, כול מי שזוכה, מספרת דברים שבדיעבד קרו לה, כמו התגברות על כעס לפני ההדלקה, ויתור לבעל, הרגעת ילד וכו'..
מדהים.. האור הקדוש שנכנס הביתה מלווה כול השבוע.
אומרים שמי שמכניסה את השבת 10 דק לפני, מכפרת על כול הנשים שמכניסות אחרי הזמן, וכאילו מקריבה קורבן בבית המקדש.

[ס. מגנזי]

ותחשבו על הפרס המדהים, עשרים או שלושים נשים מתפללות רק עלייך!
אין מתנה יותר גדולה מזו 🙂
תנסו את זה בקהילות שלכן.. עם חברות, עמיתות לעבודה..