כבלים⛓️
כבלים⛓️
בחדר אחד, חסר כל חדווה,
חדר סגור וחשוך.
יושבת ילדה עצובה, כאובה.
נטולת אהבה וחיוך.
צר המקום ואין בו אוויר,
מלא ענני ערפל.
ריק הוא, קטן, מוזנח וקריר,
מחניק בו כל כך ואפל.
ויושבת ילדה עזובה, לבדה.
צופה היא בזמן האוזל.
והאמת שמזמן היא איננה ילדה.
כבולה בחוטים של ברזל.
שם היא יושבת, על רצפה קרה
במבט כה אדיש, מנותק.
והיא לא מנסה להיות גיבורה
עייפה, כבר נטשה מאבק.
וניסו להסביר לה שיש מרחבים,
שיש שם בחוץ עולם.
ניסו להראות, לשרטט בקווים
שיש לה מקום בין כולם.
ניסו להגיד לה שהחוט הכובל,
שביר הוא כל כך ודק.
ניסו לספר לליבה האבל
שבחוץ לא קיים המחנק.
ניסו גם למשוך ולתת לה דחיפה,
אולי לנסות להקים.
ניסו לתאר שבחוץ מקיפה
שדרה של עצים ירוקים.
ניסו להגיד וניסו לעזור,
רצו להאיר את החדר.
ניסו לעודד, להבטיח מזור
אמרו שיהיה עוד בסדר.
אך היא בשלה. מאוחר מדי.
מחייכת חיוך עגמומי.
כי הכבלים האלה, שכובלים את ידיי
קשרתי אני בעצמי.
Log in to reply.
