למה אין ספרים בסגנון שונה………?

[רחל קולדצקי (בן פורת)]

שוקלת להיות של רותי קניג

[שרה לרנר]

אם זה לצורך מחקר, את כנראה צריכה ספרות מקצועית, לא ספר קריאה.

אלא אם כן המחקר עוסק ב"הפרעות אכילה כפי שהן מתבטאות בספרות החרדית".

[רבקי וייס]

שפויה בשבי

[רחל קולדצקי (בן פורת)]

זה לא על הפרעות אכילה

[רבקי וייס]

היא כתבה הפרעות נפשיות, ובסוגריים בעיקר הפרעות אכילה.

[אלישבע מלאך]

קל וחומר של דבורי רנד

[טוב]

דואט, של דבורי רנד

[הדסה ש]

איך את חושבת לקחת ידע לצורך מחקר מספרים שלא ברור אם הסופרת שלהם עשתה מחקר ומה האמינות שלו?

תמוה.

[תמר זיו]

הדסה ש', ההערה שלך בעיקרון נכונה, אבל אני הבנתי את השאלה קצת אחרת. היא כתבה
"לצורך מחקר" לא לצורך "תחקיר".
להבנתי, היא מתכוונת לאיזשהו מחקר על ספרות וספרים – וזה גם משתמע מניסוח
השאלה (למה אין ספרים על הפרעות נפשיות אצל החרדים, לא סתם ספרים על זה, ואם
זה בפורום כתיבה ספרותית אז כנראה היא מחפשת ספרי קריאה על זה)
כשחוקרים לצורך כתיבת סיפור והתבססות על מידע, מתאים יותר לומר "תחקיר". יש
הבדל במשמעות בין מחקר לתחקיר, אבל זה באמת מתאים יותר לשיעור לשון…
לזו שפתחה את השרשור: יש ספרי קריאה רבים על הפרעות נפשיות בציבור החרדי, "בין
הניתוקים" של פרלה סגל (שגם היא נמצאת כאן בקהילה), "בריאה בהפרעה" של יהודית
אקשטיין, הספרים של רותי קניג כמו שכבר כתבו, ולדעתי גם הספרים של בתיה
ענה יכולים אולי קצת להתאים… יותר בתור אלגוריה. מאמינה שיש ספרים נוספים.
גם "שבי רגע" מפרסמת טורים בנושא הזה, עכשיו מישהי אנורקסית, ואולי יש לה את
הטורים הישנים (אני לא חושבת שהם יצאו כספר).
אם את מחפשת תחקיר לצורך מידע כדי לכתוב סיפור בצורה אמינה, תפני לגורמים
מוסמכים. יש מחלקת הפרעות אכילה במעייני הישועה, יש גם את המחלקות
הפסיכיאטריות בתל השומר עם מאושפזים חרדיים רבים (היום אולי פחות), ויש גם
מרפאות להפרעות אכילה ומרפאות פסיכיאטריות בקהילה, של קופות חולים או של "בית
חם" וכדו'.
בהצלחה!

[תמי אפשטיין]

כל עוד לא מציגים בספרים את המציאות האמיתית והשורפת – עדיף שלא יכתבו עליה.

אמרה לי מישהי אנורקטית (יש לה כבר ילדים בישיבות, והיא מתמודדת עם המחלה, כולל אשפפוזים…) בכאב גדול מאד שהספרים בנושא פשוט מביישים. מגמתיים וחוטאים לאמת ולסבל.

איך היא אמרה? אם כבר מתארים את ההתמודדות והכאב – לפחות תעשו את זה נכון. אל תציירו חיים אחרים ותראו לזה בשם של הסבל שלי. זה לא מגיע לי…

[רחל קולדצקי (בן פורת)]

כואב.

כן יכולה להגיד לך על שוקלת להיות – זה ספר שנעשה בהדרכה צמודה של מטפלות של מעניי הישועה ורופאים המטפלים, שיח עם מתמודדות אמיצות ששיתפו וסיפרו,

אבל,

א"א ברמת אסור לתאר בספרות כל מיני דברים (מידעה אני כותבת את זה),

כדי לא לתת פתח ורעיונות וכו' וכו',

עיקר הסבל מתמקד במה שאסור לכתוב,

זו נישה באמת מאד בעייתית ולקח שנים לפרוץ אותה.

[תמי אפשטיין]

התסכול שלה השפריץ בעיקר על הספר הזה.

אם אי אפשר לכתוב – אל תכתבו.

ספר לא יכול לתאר מציאות חלקית

[רחל קולדצקי (בן פורת)]

קודם הבהרה – אין לי שום דבר עם הסופרת הזו, במקרה יצא לי לשמוע ממנה קצת על מאוחרי הקלעים של הספר הזה במהלך לימודי טיפול שלי.

יכול להיות שהיא צודקת, יכול להיות שגם לא,

עם זה שכואב לה ואכפת לה – אין וויכוח,

האם לכתוב חלקי – אולי היא לא צודקת,

כל אחת כותבת ומטרה אחרת עומדת בעיני רוחה,

אם המטרה היא להעביר לעולם את הסבל של המתמודדים – עכשיו אני שומעת שאולי היא כשלה בזה,

ואם מטרתה אחרת אז מה?

אחת המטרות שהיא ציינה זה היה שימו לב מה קורה עם הסובבים אתכם,

סימני אזהרה, אותות מצוקה וכו', דבר שאני יודעת שפתח לאנשים עיניים והכניס קצת למודעות.

בנוסף, אני דווקא שמעתי שהוא עורר הרבה אנשים לחשיבה מחודשת על הנושא הזה של הפרעות אכילה.

[תמי אפשטיין]

כל עוד הספר אינו מד"ב/ פנטזיה / אולי גם אלגוריה – הוא מחויב למציאות ולאמת.

נקודה.

גם אם רוצים להציף משהו, זה אפשרי במסגרת חוקי הטבע. להציג מציאות שונה מהאמת כי כך זה מסתדר לי עם העלילה/ כי אני לא יכולה לכתוב X Y Z – זו לא תשובה.

חפשי דרך יצירתית יותר להעלות את המסר. לא ע"י עיוות המציאות

[ה]

לא מכירה את הספר, רק מגיבה על הדברים

אולי זה פותח הבנה לסימני אזהרה , אבל אם זה לא מתאר את המציאות כמו שהיא – זה מקטין את ההתמודדות בעיני אחרים וזה לא הוגן לעשות כזה דבר!

[ת. ק.]

אני נזכרת שפעם, בתגובה לביקורת שמישהי כתבה על הספר הזה, העתקת כאן ציטות שרותי קניג כתבה -״ אני מקבלת מבול!!!! של תגובות ממאושפזות לשעבר וכרגע שזה מדויק בול. בכל תגובה חוזרת על עצמה האמירה הזו ש- כמה זה מדויק. כאילו עברת את זה בעצמך."

ממה שהיא כותבת על עצמה הבנת שזה עזר להרבה אנשים? כי אני פעם כתבתי לה משהו הפוך בתור מתמודדת, ודברים כאילו היא לא מזכירה ב׳מבול!!!׳ של תגובות החיוביות שלה…

זה פשוט מראה שיש פער בין מה שהיא רוצה להציג לבין המציאות. אי אפשר לקחת רק את מה שנוח.

סליחה שאני מגיבה ככה, פשוט זה נוגע לי בנקודה כואבת ורגישה

[מרים סולובייציק]

ספר ישן, נדמה לי שקראו לו "זכור שהייתי" כנראה של רפפורט. מדבר על סכיזופרניה.

הנערים מביתן 3 של חיה הרצברג (גם ישן, אם אני לא טועה). מדבר על פוסט טראומה.

[תמי אפשטיין]

הסכיזופרניה מתוארת שם באופן אמין? נכון? מדויק?

[מרים סולובייציק]

צריך לברר.

אישית, הזדהיתי איתו מאוד, כי קראתי אותו בתור בת זוג של מתמודד. אבל צריך לברר על זה טוב, אני לא זוכרת כל כך את הסיפור הזה, רק שהוא נגע לליבי ממש, וכאשר אני הייתי צריכה להחליט "לוותר" על הילדים שלי, הסיפור הזה ליווה אותי.

[תמי אפשטיין]

לי זכור שמתואר שם פיתרון למחלה. שזה כמובן לא נכון.

אולי אני טועה בזכרוני.

אבל דברים כמו אלו – הם התשובה לפותחת האשכול…

[מרים סולובייציק]

פתרון למחלת הסכיזופרניה – אין!

זאת מחלה כרונית חשוכת מרפא.

לא זכור לי שהיה שם פתרון, אני לא זוכרת הרבה מהספר הנ"ל,

אבל אם הם מציגים דבר כזה, זה מראה על חוסר מקצועיות בעליל.

אני רק התחברתי לקטע של האימהות של האישה של הסכיזופרן.

איך היא שלחה את הבנות שלה לאמא שלה,

הקריעה הזאת בין לגדל את הילדים לבין לטפל בבעל היא מטלטלת במיוחד.

זה כאב לי מאוד בשעה שקראתי את זה, ואחר כך כשנשלחו הילדים שלי מהבית,

חזרתי לספר הזה והוא ליווה אותי.

[תמי אפשטיין]

לי זכור שהקריעה היתה כי היא טסה עם בעלה לטיפול במחלה בחו"ל.

הבנת על מה מדברת כעיוותים?

[מרים סולובייציק]

אני גם לא זוכרת הרבה מהסיפור. אבל…כשקראתי את הספר התקוממתי מאוד, איך אפשר לוותר על ילדים לטובת הבעל???

חשבתי שהיה מן הראוי לאשפז אותו או לשלוח אותו להוסטל, ולהמשיך את החיים משם והלאה.

אבל כשאני לא יכולתי לגדל את הילדים שלי, וזה כתוצאה גם מהבעיות שלי, זה עזר לי,

עם זאת התפלאתי על אישה בריאה בנפשה שעושה בחירות כאלה.

אצלי זה היה בלית ברירה, אצלה? האם נשים בריאות בנפשן אמורות לעשות דברים כאלה?

[תמי אפשטיין]

ברור שנשים בריאות יעשו את זה. הן מחויבות לבעל יותר מלילדיהן, כך אומרת ההלכה

[מרים סולובייציק]

וחוץ מזה, מה הם הרוויחו מהנסיעה לחו"ל? האם כאן בארץ אין אפשרות לטפל במחלה?

חוץ מזה שבחו"ל ישר מאשפזים כל אחד שהוא קצת מוזר או משוטט מיד מאשפזים אותו.

לעומת בארץ שיש הרבה יותר סובלנות ושמירה על זכויות הפרט.

כל עוד הוא לא מזיק לעצמו / לאחרים לא מאשפזים אותו בכפייה.

ואת מה שכתבתי לך עכשיו שמעתי מד"ר אליזבט מנהלת מחלקה סגורה באיתנים.

[תמי אפשטיין]

את רק מחזקת את טענותיי, שהסיפור הזה לא נכון עובדתית.

זה מצטרף ליתר הסיפורים בתחום הנפש, ולכן אולי עדיף שלא יכתבו, אם הם מביאים אמת חלקית בלבד

[מרים סולובייציק]

או שמתמודדות/ים בעצמם/ן יכתבו על הנושא מנקודת מבטם/ן.

כמו שאני עשיתי. הסתמכתי על החוויות שלי ושל אחרות מהאשפוז,

וגם על מכתבי השחרור (וכאלה יש לי לרוב…) ועל השיחות עם הרופאים/ות.

ובעיקר על החוויה האישית שלי ועל האירועים שקרו לי.

אנשים מבחוץ יתקשו לכתוב על נושא כזה,

הוא רגיש, ונוגע עד לשורשים של הנפש, זר לא יבין זאת.

[חנה קמינצקי]

קראתי את הספר הזה לפני שנים. לא זוכרת את הפרטים המדויקים,

אבל לא זוכרת שום תאור על טיסה לחול.

את הפרק האחרון אני דווקא זוכרת – לא תוארה שם החלמה מלאה בכלל.

הסוף היה להצליח להגיע לאיזון עם תרופות, והתמודדות עם תופעות לוואי שלהן,

והודגש שגם זה הצלחה, וממש לא חייב להיות בכל המקרים.

ובאופן כללי הספר סבב סביב ההתמודדות של האשה, ולא עם הקשיים של המתמודד עצמו,

מלבד כמה קטעים קצרים.

ומעבר לזה אין לי מושג אם ההתמודדות שם תואמת מציאות או לא.

ובאופן כללי, ברמה האישית, כמו הרבה אנשים יש לי אתגרים מסוימים בחיים שלי

יש דברים מסוימים שאני יודעת בוודאות שגם אם אני אכתוב עליהם מתוך החוויה האישית שלי

תהינה נשים אחרות עם אותו ניסיון שתכעסנה נורא על מה שאכתוב.

כעס של אשה ספציפית על ספר שלא תאר את הקשיים שלה למרות שהתיימר לדבר על אותו נושא לא אומר לי הרבה.

למרות שתמי, האבחנה שכתבת על ספר שמתעלם מן ההגדרה הבסיסית של הבעיה וודאי בעייתי.

[תמי אפשטיין]

גם אני קראתי אותו מזמן, מעניין באמת לקרא ולדייק בפרטים

[בתיה וינשטיין]

ממש לא!

נשים מחויבות יותר לבעל, אבל אם הבעל עלול לפגוע בילדים, ואם מדובר ממש בחיים שלמים – ברור שהילדים קודמים.

[מרים דייטש]

איפה ניתן למצוא את הספר הזה ?

ואיזה ספר את כתבת ? ואיפה ניתן להשיג

[פסי פישר]

זכור לי שהיה לנו ספר בשם "הפרקליט", נדמה לי של רות רפפורט

סופר שם על אנורקסיה

(לא זוכרת כמה ואיך..)

[תמר זיו]

לדעתי, זה נושא שבהחלט "מסוכן" לדבר עליו.
לא סתם עבר הרבה זמן עד שהנושא "נפרץ"… והפריצה הזו, יתכן מאוד שהיא בגדר
פירצה והיא מזיקה.
לכתוב דברים לא מדויקים או לא נכונים – זה עוול משווע, במילה הכי עדינה
שמצאתי. לכתוב דברים נכונים חלקית כ"נכונים", ולהקיש ממקרה אחד לכלל המקרים –
זהו עוול לא פחות, לפחות כלפי המתמודדים שקוראים זאת.
למה, למען ה', צריך לכתוב על זה?
יש דרך להשיג מטרות גם בלי להסתכן ובלי לפגוע בדרך. אם יש מטרה לעורר סימני
מצוקה, צריך לפנות למי שאמור לזהות את הסימנים הללו, או לכתוב ספר מעניין על
תסמינים וזיהוי. בלי כל החלקים "הצהובים" שמרתקים את מי שלא חווה, וקשים פעמים
רבות למי שכן חווה.
זו דעתי על כל הספרות בנושא הזה, ולא רק בנושא הזה ספציפית, אלא בכל נושא רגיש
אחר.

[שרה לרנר]

נראה לי שכדי להוציא ספר שמדבר על הפרעות אכילה – הסופר צריך להיות פסיכיאטר עם כישרון כתיבה, לא סופר עם ידע טיפולי כלשהו.

@SHB – לצורך המחקר שלך, ארגון OU באמריקה (האיחוד האורתודוקסי, אחד הארגונים החרדיים הגדולים בארה"ב) הוציא פעם סרט דוקומנטרי בנושא הפרעות אכילה בציבור החרדי. אין לי מושג איך להשיג אותו, אבל תוכלי לנסות לברר…

הסרט היה מקצועי מאוד, בהשתתפות בעלי מקצוע בכירים (ביניהם הפסיכיאטר הרב ד"ר אברהם טברסקי), ושיחות עם מתמודדים. כדאי לבדוק.

[תמר זיו]

בתיה, אני חושבת שהיא התכוונה במקרה שצריך "לוותר" על מישהו אחד ולתת את
הטיפול בו למישהו אחר
אז צריך להתמסר לבעל, ולילדים אחרים ידאגו.

[תמי אפשטיין]

אכן!

[מאיה]

בקשר למה שנאמר פה על האמינות של ספרים – אני חושבת קצת אחרת. כל ספר (סיפור) שמתאר מציאות כלשהי, לא יהיה תיאור מדויק ומושלם שמשקף את כל הצדדים והאפשרויות… יש ספרים שבהם אני מרגישה ש-וואו, העלו כאן היבטים לתופעה כלשהי, שאפילו לא ידעתי על קיומם. וזה מעיד על ידע והבנה של הסיטואציה המתוארת. ובכל זאת, הרבה פעמים ספר מתאר מציאות מסוימת, ולא נוגע בהיבטים מסוימים שלה. זה לא בהכרח חיסרון. הספר מתאר נקודת מבט מסוימת, נסיבות מסוימות, לא את כל הצדדים האפשריים.

כשספר בא לספר על מציאות חריגה ורגישה, חשוב מצד אחד שהוא יתן השקפה נכונה אבל תמיד יהיו נושאים והיבטים שמסיבות רבות ושונות, לא יעלו בספר. ספרים כאלה בד"כ נכתבים או ע"י אנשי מקצוע או בליווי של אנשי מקצוע. העובדה שספר לא מתאר בצורה מושלמת את המציאות לא שוללת את הלגיטימציה שלו, ולכותבת יש הרבה מטרות לכתיבה – מודעות, נרמול, עצות וכלים התמודדות… המטרות תושגנה גם אם לא כל הצדדים של הסיטואציה יתוארו בשלמות.

כל זה נכון בעיניי כשמדובר בסיפורת. ברור שספר הדרכה מקצועי כן צריך לכלול כמה שיותר מידע מפורט ואמין.

[ת]

נקודה חשובה מאוד,

בלי סתירה לכל הנאמר לעיל

[תמי אפשטיין]

לא הבנתי.

אם אני מספרת על בחורה ישראלית שמאד מאד רוצה להגיע לארה"ב, אבל סובלת מפחד גבהים.

היא מחליטה לעשות את המסע באופן יבשתי.

אני מתארת איך היא צולחת את המדינות העוינות ואת המדבריות. אבל מאחר שהגיבורה סובלת מפחד גבהים, כאמור, אני מדלגת על הקטע הזה, של חציית האוקיינוס. זה פשוט לא מסתדר לי טוב בסיפור.

נשמע לך?

זה לא תיאור מדויק ומושלם, אבל מתאר הצלחה למרות המוגבלות.

[שרה לרנר]

זו לא בעיה, את יכולה לכתוב שהיא חצתה את האוקיינוס בשחייה.

כמובן, אחרי תיאור בתחילת הספר כמה שהיא נחושה ואמיצה, ולא נותנת לשום דבר להרתיע אותה. וגם כמה היא ממש טובה בשחייה.

ואחר כך, כשהקוראת שלך תפגוש מישהי שלא הצליחה להגיע לאמריקה כי היא סובלת מפחד גבהים ולא יודעת לשחות אוקיינוס, היא לא ממש תבין אותה, ותסתכל עליה בעין טיפה עקומה. כי הרי הגיבורה מהספר כן חצתה את האוקיינוס בשחייה, אז עובדה שאם ממש ממש רוצים – אפשר. ומי שלא הצליח – הבעיה היא כנראה רק בו.

[תמי אפשטיין]

איך שחיה, עם פחד גבהים??

[מאיה]

לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך… (מי שיש לו פחד גבהים לא מסתדר עם שחייה? לא יודעת)

מה שהתכוונתי לומר בכל אופן, זה שהרבה פעמים יש תיאור בספר, שלא מתאר את הסיטואציה בצורה הכי מדויקת. זה יכול להיות אפילו – הי, גם לי יש מספר ילדים דומה וגם אני עובדת מחוץ לבית, אבל הבוקר שלי שונה מאוד מהמתואר כאן… ובכל זאת אני מבינה שהכותבת הסתמכה על משהו מציאותי, של מישהו אחר.

יכול להיות שמסיבה כלשהי הכותבת בחרה לא לתאר היבט מסוים של המקרה, או להדגיש היבט אחר. ויכול להיות שבסיפור שמספר על גירושין/התמודדות נפשית/יתמות וכד', מישהו שעבר אותה התמודדות יטען שהתיאור לא מהימן. אבל לפעמים זה באמת משום שהכותבת לא עשתה תחקיר מספק, ולפעמים פשוט כי לאותה התמודדות יכולות להיות השלכות שונות, מציאות אחרת, וכל עוד התיאור הגיוני וקביל, הספר יכול להשיג את המטרות שלו. (אני לא מתכוונת לספרים שבהם מציאות מתוארת באופן מעוות, יש מעט ספרים כאלה).

[שרה ברנט]

הלוואי ירד שלג- של נעמה.

לא זוכרת את השם, אבל לליבי קליין בטרילוגיה השנייה (עם לייבי ואסתי) יש גם מקרה של סכיזופרניה.

[אפרת שטרן]

אני רוצה לכתוב ספר על הפרעה נפשית, שאני מתמודדת איתה, ויש לי באמת הרבה קונפליקטים עם זה.

אם היה אפשר להגביל קהל יעד, אז הרבה מהם היו נפתרים.

כן יש דברים שלא יעברו וזה חבל לי ואני חושבת שהם נובעים מחששות שגויים.

אבל אין ספק שזה תלוי קהל שקורא.

[שרה לרנר]

אולי תוכלי למכור באתר ייעודי, כמו "ראויה" של שרי ברלינסקי?

זו דרך די יעילה לסנן קוראים צעירים.

[ה]

אין לי מושג מה יצנזרו,

כן חושבת שאם יש דברים שלא מתאימים לנוער אסור!! לכתוב עליהם ספר,

זה עוול לעשות את זה

[אפרת שטרן]

אני חושבת שיש בזה מראה למה שאני חושבת שמצונזר לחינם.

התחושה שהכי בטוח לצנזר יותר היא הרסנית לדעתי במיוחד לנוער עצמו, אבל אני מסכימה שזה נושא שצריך שיהיה בליווי דעת תורה.

[ה]

אפרת לא מדברת על הנושא שאת רוצה לכתוב עליו,

מדברת על כך שלאחרונה יש נושאים שמרגיש חופשי לכתוב על זה,

דברים שהצניעות (לא ההסתרה) יפים להם, ומכניסים מושגים לנוער שלא אמור לשמוע מכאלו דברים.

[שרה לרנר]

אגב, אחת הבעיות הגדולות (לדעתי) שמונעת התפתחות של ספרות טובה היא חוסר החלוקה בין ספרות נוער לספרות מבוגרים.

[תמי אפשטיין]

יש בזה הרבה

[ה]

אין אפשרות באמת ליצור חלוקה כזו,

ברגע שספר מודפס אין אפשרות לוודא מי יקרה אותו ולהיכן הוא יתגלגל,

שמרתי פעם בהתנדבות על ילדה חולה בבית החולים, (כשהייתי נערה) והיה לי משעמם אז קראתי את מה שהאימא השאירה שם, לצערי זה היו דברים מזעזעים שלא הייתי אמורה להיחשף אליהם, הייתי צעירה וסקרנית – וכן זה עניין אותי ומשך אותי לקרוא…

[שרה לרנר]

כשאת כותבת "דברים מזעזעים" – את מתכוונת לדברים שכמבוגרת כן היית רוצה לקרוא, או דברים שגם עכשיו לא היית רוצה? יש הבדל גדול. יש ספרים שגם למבוגרים לא הייתי מוציאה.

האם את מתנגדת להדפסת ספרים להכנה ללידה? הספרים האלו מעולים, וטוב שהם יוצאים, ומותר לבת לדעת שהיא תקרא אותם כשתגיע לשלב המתאים.

ודוגמא אחרת לגמרי: ספרי שואה. יש כאלו שמתאימים לנערה בת חמש עשרה, ויש כאלו שמתאימים לגיל עשרים ומעלה, נגיד. האם זו סיבה להוציא רק ספרי שואה שמתאימים לנערה בת חמש עשרה?

כל המושג של "ספר מעולה, אבל יתאים לך בעוד חמש שנים" – לא קיים בכלל. כל ספר שיוצא – ברור שהוא מיועד לכולם. וחבל.

[ה]

כן,

אני מתנגדת לכל מילה כתובה שלא מתאימה לכולם,

אין דבר כזה יתאים עוד כמה שנים, כי מילה כתובה שמופצת – אי אפשר לאסוף ולאכוף.

גם הכנה ללידה לדעתי אמור לעבור בקורסים ולא בספרים.

[שרה לרנר]

קודם כל – מאיזה גיל היית מגבילה?

כי בדוגמא של ספרי שואה, למשל – רובם לא מתאימים לילדה בת עשר. האם זו סיבה שלא להוציא אותם בכלל?

ובעיה עוד יותר גדולה – ספרי הלכה. האם לא נכון להוציא ספרי הלכה בנושאים ששייכים למבוגרים? את יודעת כמה ספרים כאלו יש? האם זו בעיה להדפיס אותם, כי אולי יקרא אותם מישהו בגיל הלא מתאים?

אי אפשר באמת לשלוט במאה אחוז על המידע שמגיע לילדים שלנו. נראה לי שנכון הרבה יותר לפתח שיח ומודעות לכך שלא כל דבר נכון לקרוא בכל גיל, וחשוב עוד יותר – לאפשר שיח פתוח ובוגר עם מתבגרים, אחרי שנחשפו לחומרים שמלכתחילה לא היינו רוצים שייחשפו אליהם. והייתי רוצה לדעת אם יש מתבגרת אחת שלא נחשפה מעולם לאף מידע שההורים שלה לא מעוניינים בו.

בדרך כלל – אלו שבטוחים שהילדים שלהם לא יודעים כלום-כלום-כלום – זה פשוט כי אין סיכוי בעולם שהילד שלהם ירגיש בנוח לדבר איתם על זה.

[‫איידי וייס‬‎]

וספציפית להורים הנאיביים (ואני לגמרי לא חושבת שאני טועה) שבטוחים שהם יכולים לשלוט בהרמטיות על רמת החשיפה של הילדים שלהם לחומרים שונים: תצאו מהסרט הזה.

גם אם תחסמו את כל מקורות המידע שלהם, דברים יכנסו אליהם מהחורים שבין לבין. תפסיקו להשלות את עצמכם שהמנעות מוחלטת והסתרה והתעלמות יעזורו פה, ותתחילו לחשוב על חיסון יעיל יותר כמו פיתוח מודעות לדברים קיימים, וגישה בריאה ואחראית ובחירה שלנו בטוב.

[מירי סול]

איידי,

כל מילה.

[ה]

שרה,

אין לי אפשרות לשנות את העולם,

אבל אני חושבת שהדפסת הספרים והעיתונים בהחלט הביאה נזק בלתי הפיך.

ברור לי שהילדים שלי קוראים דברים שלא טוב שיקראו (ותקחי רק את כל העלונים שמופצים בבתי הכנסת ואין לאף אחד אפשרות לפקח עליהם! ויש בהם לפעמים השקפות מעוותות, יש כמובן גם הרבה עלונים מעולים – זה לא סותר)

דווקא ספרי שואה אני ממש לא נגד, מותר לילד לדעת שהיו דברים איומים, לא הייתי רצה לספר לו, אבל בדור שלנו שהילדים מעודכנים בחדשות המזעזעות עוד לפני ההורים, זה באמת בקטנה…

בתור ילדה לא קראתי ספרי שואה ראיתי שזה עושה לי רע, גם את הילדים שלי אני מלמדת שאם ספר עושה להם סיוטים – שלא יקראו אותו.

כנ"ל לגבי השאלה כאן על התמודדויות – לא הייתי יוצאת נגד, מותר וטוב לילדים לדעת שיש מצבים שונים בעולם.

אני נגד דברים שהצניעות יפה להם וכותבים עליהם!

ספרי הלכה – לא כתובים בפרוט ובתאור נרחב – אלא נידונים מלמעלה – אם את מבינה למה אני מתכוונת…

[שרה לרנר]

אני לא יודעת בדיוק מה את כוללת ב"צניעות יפה להם". כמו שציינת, יש דברים שלא מתאים לכתוב גם למבוגרים – ועל אלו אני בוודאי לא מדברת. אני מדברת על דברים שלילדים לא מתאים לקרוא עליהם, ולמבוגרים – טוב מאוד לקרוא עליהם.

ספרי ההלכה כתובים בפירוט רב הרבה יותר מאשר כל ספר שהייתי רוצה לראות על המדף למבוגרים, מסיבה פשוטה: בהלכה אי אפשר להשאיר מקום ל"תבינו לבד". וכאמא, זו אחריות שלי לדאוג כמה שאפשר שהילדים לא יגיעו אליהם, ועוד יותר מכך – לאפשר להם דרך בריאה לדבר איתי אם כן נחשפו אליהם.

אין שום סיבה שיהיה פירוט כזה בסיפורת למבוגרים, אבל אני כן חושבת שמותר לכתוב ספרים על התמודדויות רגשיות סביב לידות (ואין שום צורך להיכנס לפירוט פיזיולוגי), על זוגיות, על לבטים של אישה צעירה בשנה ראשונה, על פחד של אישה מלידה נוספת כשהיא מרגישה שהיא טובעת עם שלושה ילדים, על מורכבויות בין הפרט לממסד, על תחושת אי מימוש כתוצאה מהתנגשות בין האדם הפרטי לבין הקהילה, ועל עוד כהנה וכהנה נושאים שמתאימים למבוגרים ולא לילדים. מי דיבר על נושאים שהשתיקה יפה להם?

זה אפילו לא עניין של נושאים, דווקא. בספרי נוער, חייבת להיות חלוקה מאוד ברורה בין טוב לרע, בין נכון ולא נכון. בספרות למבוגרים, כמו בחיים, מותר לתת הרבה יותר מקום למורכבות של "טוב, אבל", "רע, בדרך כלל", לא נכון, אבל לפעמים", וכו' וכו'. מותר לכתוב על אדם שיש בו גם טוב וגם רע – כמו שיש בכל מי שניתנו בו שני יצרים.

אם מסתכלים על ספרים כאלו במבט של נוער, הם "מעוותים השקפתית". במבט של מבוגרים, הם יכולים להיות פשוט אמיתיים, נכונים, ונותנים מקום להתמודדות.

דוגמא: הספר "שניה לפני האור". אני חושבת שהוא אחד הספרים הטובים ביותר, השקפתית, שנכתבו למבוגרים. ולא הייתי רוצה שהבת שלי תקרא אותו בגיל חמש עשרה. לא כי הוא יגלה לה סודות או משהו, אלא פשוט כי המורכבות הרגשית שלו מתאימה למבוגרים, ולא לילדים.

את יודעת כמה ביטחון אישה צעירה יכולה לקבל מהתובנה הפשוטה שהיא לא היחידה שהתלבטה בסתר חודשיים אחרי החתונה אם בטוח בעלה הוא הנכון בשבילה? מהידיעה שכמעט כל אישה עוברת את המחשבה הזו, וזה נורמלי, וזה לא סוף העולם, וזה לא מעיד שהנישואים שלהם לא תקינים, ושבמבט אחורה היא תחייך לעצמה על הזיכרון הזה? ולא, זה כנראה לא ספר שיתאים לילדה בת חמש עשרה.

[ה]

לא חולקת על הכוח שידיעה כזו תביא לציבור,

מסכימה איתך שעבור מבוגרים זה מעלה עצומה

אבל,

עדיין חושבת שבמציאות שמילה כתובה יכולה להתגלגל לכל מקום ולכל אחד ואין אפשרות לוודא מה קורה עם זה, לא בטוח בכלל שנכון לתת למבוגרים כוח וידיעה על חשבון הסיכון שהנוער ייחשף לזה.

חושבת שזה אמור להיות בהרצאות פיזיות- כשאפשר לוודא מי השומעות. או בטלפון – אחרי מבודקים באופן מוחלט שמדובר במאזין מהקהל הרלוונטי + סיסמת כניסה.

האם אני יכולה לשנות את העולם – לא (אם כן כבר הייתי משנה)

אבל בכל אופן חושבת שהיה אמור להיות אחריות ציבורית..

[הדסה ש]

@SaraLerner לקחת כל נושא אפשרי שמטאטאים אותו מתחת לשטיח ולא בכדי ולהציף אותו כי אפשר ללמוד ממנו תובנות זו חוצפה איומה, במחילה.

יהודי שמחזיק בטלפון לא כשר הוא פרוץ. ולקחת את בן המשפחה שלא רוצה לשמור איתו על קשרים ולהפוך אותו לסוג של פרנואיד זו חוצפה. גם אם יש הרבה מה ללמוד מהספר הזה.

לקחת מישהי שמשתייכת לכת מסוימת ובמעטה של רחמנות ובכשרון מושחז ללעוג עליה בין השורות, להפוך אותה לטיפשה (לא יכולה לחשוב על כאלו שמשתייכות אכן לקהילה כזו וקוראות את הספר הזה) ולכתוב שצריך לצאת מהריבוע זו חוצפה. גם אם יש הרבה מה ללמוד מהספר הזה.

וכן על זו הדרך.

לא מצליחה להכשיר בדעתי את הספרים האלו. למרות שבעוונותי הרבים לא התאפקתי וקראתי אותם.

[רחל פ]

יש שלב בחיים שבו הכל שחור או לבן.

בשלב הבא מתבגרים ומבינים שהחיים מורכבים.

בשלב שאחר כך, מתבגרים עוד יותר, מבינים שלמרות שהחיים מורכבים – ואולי דווקא בגלל זה – לא כל דבר צריך להיפתח לדיון (כן, גם אם הוא מאוד מרתק וגם אם יש בו תועלת).

(אולי בשלב הבא שוב מגלים שכן צריך לכתוב על כל דבר מכל זווית, פשוט לא הגעתי עדיין לשלב הזה)

[נועה כהנא]

דיברו פה על העלאת נושאים חשובים שמתאימים למבוגרים בלבד. להם הם מצוינים, לילדים/נוער לא.

הדוגמאות שנתת זה כבר לא ענין של טאטוא מתחת לשטיח והאם כן לחשוף נושאים-רגישים-שעלולים-להגיע-לעיניים-אחרות.

אלו דוגמאות להשקפות שבהן דעתך פשוט שונה מדעת הכותבת.

לדעתך גם למבוגרים הן לא מתאימות.
ענין שונה לגמרי.

[שרה לרנר]

@hadassash , אני הבנתי את הספרים האלו ואת הדמויות האלו בצורה מאוד מאוד שונה. בצורה שאת מציגה את הדמויות – את צודקת, אבל לא נראה לי שזו הייתה כוונת הסופרת, וכאמור, גם אני לא הבנתי כך בכלל.

[‫איידי וייס‬‎]

את לא צודקת.

כי הנהגה של פלוני לא אמורה לחייב את כלל הציבור, ויש כתות בעייתיות לחלוטין, כן, בדיוק כמו אלו שבין השורות היה ניכר שהסופרות מעבירה עליהן ביקורת.

לא כל תופעה שקיימת, צריכה לקבל האדרה והאללה בספרות בשם הפלורליזם והליברליות שאת כל כך חושבת שאת מדברת בשמם.

מכירה מישהי ש"לא מוכנה לגעת במסך" וזה חולני. במחילה. כן, חולני ולא בריא.

שמעתי על אנשים שחיים בתוך כת, וזה עצוב וקורע לב, כי כת זה דבר שלילי!

[שושי]

@hadassash אם היה הייתי עושה לייק הפוך

את כותבת כאן על סופרת מההכי מוצלחות שיש… חוץ מהשם שלה

ולא, לא אהבתי את הסיגנון

[רחל פישביין]

אסור להעביר ביקורת על סופרות מוצלחות?

[שושי]

ממש לא.

אבל לכתוב בצורה כזו , על הספר שמדבר על אשת שאלים ששבויה בכת מסכנה

זה טיפשי, נאיבי ולא מכיר את המציאות

או שאולי המלייקות הן מאותה קבוצה תמהונית???

[רחל פישביין]

או שאולי המלייקות קראו את כל התגובה ולא רק פסקה אחת, וגם אם דוגמא אחת לא הייתה מספיק מוצלחת הן עדיין מסכימות עם רוח הדברים.

[שושי]

יש שם בסך הכל 2 דוגמאות.

גם על הראשונה הייתי מתווכחת אבל זה נושא מורכב יותר.

והדוגמא השניה – כמו שכבר אמרתי. על אשת שאלים ששביה בשאל של עצמה.

[הדסה ש]

למיטב הבנתי הספר הנורמלי האחרון נכתב כביכול במטרה לצאת מסטיגמות. אין הגיון לזלזל באופן מוצהר בבני אדם כבני אדם רק בגלל שהם שייכים לאנשהוא בפרט כשמטרת הספר הפוכה בדיוק.

אני עדיין חושבת שיש לסופרת הזו חיבה מיוחדת לכתוב על נושאים שנויים במחלוקת, לערער את כל מה שאפשר. אם את כל כך מוכשרת למה את לא יכולה להוציא ספר טוב בלי כל המטפחות האדומות האלו? (יוצא דופן הספר ילדה נוף, ואולי גם אמא של הבלאגן- לא קראתי אותו)

אבל אפשר להסכים שלא להסכים.

אין לי ענין להתוכח פה עם אף אחת ובפרט כשזה לא הנושא המקורי של הדיון.

יום טוב ופורה לכולם.

[‫איידי וייס‬‎]

את חושבת שתכתבי פה במרומז נגד סופרת מוערכת וישתקו לך על זה?

כן, מותר לנפץ סטיגמות. ואם את לא מספיק בוגרת כדי להבין שיש סטיגמות שהשתרשו בציבור בלי שום בסיס, אלא רק בגלל סחף כלשהו – אז בבקשה תמנעי את עצמך מלקרוא את הספר הזה.

יש מספיק נשים בוגרות שכן מסוגלות לעכל את זה ולהכיל את זה בלי ליפול מהרגליים או לצאת מהכלים.

ספרות שלא באה לחדש, חבל על העצים שכרתו ביערות כדי להדפיס את הטקסט עליהן.

[חיה אלטמן]

אני מאד מאד מרחמת על מי שחושבת שדברים כמו טלפונים לא כשרים הם סטיגמות שהשתרשו בציבור בלי שום בסיס. ואני בכוונה נותנת דוגמא ספציפית, כי לא חכמה לדבר בכלליות על "סטיגמות שהשתרשו וכו'", ותחת זה לכלול גם נושאים בעייתיים באמת.

(פעם היתה לי שאלה של יחוד בעבודה, נשארתי עם חברה חרדית ועוד גבר חרדי לבד במשרד. התקשרתי לקו ההלכה והרב שענה לי שאל אותי אם יש לגבר ההוא טלפון כשר או לא, כדי להחליט אם הוא נכנס להגדרה של אדם כשר. אז אל תדברו איתי אחר כך על סטיגמות)

ואגב, לגבי מה שכתבת לפני כן על מישהי שלא נוגעת במסך באופן חולני- אז בואי, רוב האנשים שנחשפים למסכים לא מסוגלים להתנתק מהם באופן חולני, שזה פשוט מצחיק להשוות בכלל.

ואני חייבת לציין שאני אישית קוראת את הספרים האלו- שניה לפני האור לדוגמא הוא אחד הספרים האהובים עליי. יחד עם זאת ברור לי שיש בהם בעייתיות מסוימת, גם אם קשה לי להסביר אותה.

ולקטלג כל מישהי שקצת נרתעת מהבעייתיות הזאת כאישה לא מספיק בוגרת, אהמממ, לאן נעלמה הבגרות המפורסמת?

[תמי אפשטיין]

חבל על ההתלהמות.

אם מגיעים למסקנה שמותר לבקר סופרות (ומבחינה הלכתית מותר לבקר לגופו של סיפור. לא לגופו של סופר) אז אין מי שחסינה מביקורת. גם לא סופרת מפורסמת.

זה, כמובן, בלי קשר לעצם הדיון. אלא רק לזעזוע שמבקרים סופרת גדולה. מותר לבקר, כמו שמותר מישהי פחות מוכרת

[שושי]

ברור שמותר.

ואני מציעה לפרוש מן הדיון

ולו רק מפני שהשתלטו עליו כמה נשות שאלים

או כאלה שהשאל יושב להן רק על השכל – וגורם להן להשקפה כזאת.

ולגבי הספר השני – זה נקרא בגרות.

להבין שהחיים לא שמור לבן, ויכול להיות מישהו נחמד עם סמארטפון.

וזה לא אומר שטוב להיות בקשר איתו

והנה הוכחה שבסוף הוא התגרש – אז כנראה היחסים שלו לא הכי טובים בעולם

הכל נכון

ויש גם את המציאות הזאת של אנשים מודרנים ונחמדים

ולא רק שמותר להכיר בה

אלא אפילו חובה – כדי לדעת להיזהר גם מאנשים כאלו.

ובאופן כללי מי שרואה את העולם בשחור לבן אולי מוטב שלא יקרא עוד כמה ספרים חוץ מאלו

כל ספר שנותן ראיה אותנטית על העולם שלנו עלול להזיק לו

והכי מעניין – אם לא הצלחת להתגבר וקראת את הספרים הללו

כנראה שהם מההכי טובים בשוק

וההוכחה – שיש הרבה ספרים שגם אם יעמדו לנו בבית לא נקרא מרוב שהם לא שווים את עצמם

ואם הספרים האלו כ"כ טובים

תני קודם משהו יותר טוב לפני שאת פוסלת

[תמי אפשטיין]

דבר ראשון, מי שרוצה לפרוש מהדיון – בשמחה. לא כבלנו אף אחת לפה.

דבר שני, חובה לדבר בכבוד גם לבעלי דעה/ השקפה שונה. לצערי, זה גולש למחוזות הפוכים ואני דורשת להפסיק את השיח המזלזל בדעות אחרות.

איני באה להביע דעה, לא לכאן ולא לשם. אבל אם מותר לבקר ספר – אז מותר. אין שום קשר בין תוכן הסיפור לבין איכות הכתיבה. משום מה יש התעקשות לכרוך את שני הנושאים יחד.

[שושי]

אני רק מצפה, שמי שיש לה הערות ותיקונים לספר

קודם תעשה את הש"ב שלה-

נראה אותה כותבת ברמה כזאת

ואחר כך תבוא להעיר.

במיוחד לא אהבתי את ההערות כי הן בצורה כוללת ולא פרטנית

'כל הספרים של הסופרת הזאת'

ועוד ביטויים לא יפים מהסוג הזה.

מילא להתווכח על שניה לפני האור

זה הגיוני

אבל לבוא מהצד של נשות השאלים ולהתקומם על הספר היפה הזה

זה מוגזם

[תמי אפשטיין]

בפעם השלישית:

אין קשר ביו איכות הכתיבה לתכני הסיפור.

את יכולה לקש לש.ב. לכתוב עלילה סוחפת באותה רמה. לא איכות כתיבה.

את מתעקשת לערבב את 2 הנושאים, למרות שאין קשר ביניהם

[חיה אלטמן]

ואני מצפה שכל מי שלא אוהב את האוכל שהכנתי יכין למחר ארוחת צהריים טובה יותר, בבקשה.

מה הקשר? מותר לי להביע דעה על ספר מסוים גם אם עוד לא הגעתי לרמה של הכותבת.

במיוחד לאור העובדה שלא דיברתי בכלל על סגנון הכתיבה והרמה. עליהם לא אמרתי מילה, כי בכנות אני חושבת שהם מיוחדים. אין לי מה לומר עליהם. דיברתי על הנושאים שהיא בוחרת לכתוב עליהם, וזה שונה.

[שושי]

זה מעצבן. נקודה.

כי זו קהילת כתיבה ויש כאן הרבה כותבות שמתווכחות בעוד שהן רחוקות ממנה.

אי אפשר להגיד שזה לא קשור, כי זה קשור ועוד איך – יעיד הלהט של המתווכחות כאן

[תמי אפשטיין]

אני חושבת שבין המגיבות יש הרבה שמצויות התחום הכתיבה

[שושי]

הן אכן מצויות בתחום וזה מה שכתבתי

אבל הן רחוקות ממנה

[תמי אפשטיין]

לדעתך.

ואת החלטת כך כי הן הביעו דעה שונה ממך על תוכן הספר (ולא על איכות כתיבתו).

רק לוודא שאני מדייקת בנתונים שמונחים כאן על השולחן—

[שושי]

ולדעתך הכותבות פה הן ברמה שלה?

רק שאני אבין.

וזה את אמרת.

[תמי אפשטיין]

בואי נעצור כאן את ההשתבללות. ממילא זה לא מביא לשום מקום

[ה]

שושי,

אני לא כותבת בכלל,

ולכן אני לא מבינה בהשקפה?

ולא מבינה מהו ספר שכיף לקרוא אותו ומה לא?

מה הקשר???

את שפית? אז למה כשאת נמצאת בארוע או בבית מלון יש לך מה להגיד על האוכל???

ותמי צודקת שזה 2 תחומים שונים לגמרי רמת הכתיבה והתוכן (יש גם ספרות גויית עם רמת כתיבה מרתקת, לכן זה מכשיר את התוכן?)

[שושי]

אענה לך בעדינות

ההרגשה שלי שבנות פה דווקא כי הן יודעות שהן לא ברמה שלה נהנו להוריד אותה

ושלא יגידו לי פה שהכל רק מתוך כוונות טהורות

אבל באמת שאין לי קטע להיכנס לזה

[‫איידי וייס‬‎]

מי ששאלה אותי על מסכים – בואי נגיד שהחולניות מתבטאת בכך שהיא לא מסכימה לגעת גם במסך של מצלמה, והילדים שלה לא מורשים להסתכל במסך הטלפון הטיפש והכשר.

כן? גם על זה תגידי לי שזה נורמלי? אני מכירה אחת כזאת, וזה עצוב.

אבל בואי לא נדבר על זה, כי לגמרי לא חתרתי לכיוון הזה. יש נורמות ציבוריות, נניח, כמו לא ללבוש חלוק אלא בגד בית שמורכב משני חלקים. ומי שלא נוח לה בגד בית כזה והיא רוצה דווקא חלוק? חלק אחד ארוך בלי מותן שמעיק עליה? לא, יש 'כולן'. אז אם סופרת יוצרת הצדקה למושג "בגד בית" ושוללת את החלוק – היא עושה עוול ענק, כי אין שום סיבה בעולם שהחלוק לא יהיה מקובל. אנחנו לא מדברות פה על ענייני צניעות מהותיים, כן? מבינה לאן אני חותרת?

בואי נקח עוד דוגמה: סופרת שכותבת ומצדיקה שימוש במותגים כמותגים, ללא סיבה מהותית אמיתית. מילא תגידי שהמותג מדבר על איכות ויש צדק בצריכה הספציפית שלו – אבל לא, הגיבורים צורכים מותגים. איזה הצדקה יש לזה?

על זה בדיוק אני מדברת כשאני מדברת על "ניפוץ מוסכמויות".

ויש דברים הרבה יותר עדינים שמתחילים להשתרש, ואם לא מזהים את המגמה כבר מעכשיו ומעלים את המוסכמה לדיון ציבורי – יש סיכוי שהיא תשתרש באופן שיהיה קשה לעקור אותה.

[הדסה ש]

התלבטתי הרבה אם להגיב,

למה לא הגבתי עד עכשיו? כי כמות התגובות המתלהמות קצת הרתיעה אותי.

ולמה אני כן מגיבה? כי אני חושבת שיש פה בכל זאת כמה שיבינו.

אין ספק שהסופרת הזו מוכשרת, וזו הסיבה שקראתי חלק מהספרים שלה, סגנון הכתיבה משובח ממש.

אבל התוכן, אני עדיין חושבת שיש בו הרבה בעייתיות.

אנסה להסביר, אנחנו כציבור חיים ע"פ המסורת, ע"פ גדולי ישראל וגם על פי הרבה מוסכמות שהשתרשו.

דוגמא? חסידים הולכים עם שטריימל בשבת, ואם חסיד יחליט שהוא רוצה להלביש כובע בשבת? מה הבעיה בזה? יש בזה איסור? לא, זה לא אסור. ואם יכתב ספר בכשרון גדול ויתאר בן אדם מורם מעם, משכמו ומעלה שבחר לשנות ולהלביש כובע. האם הספר יקומם? אותי כן. כי אנחנו מחונכים על המסורת ומבחינתי הוא פורץ גדר. והשלב הבא יהיה לכתוב על בנ"א איכותי שלובש חולצה צבעונית ביום חול למרות שבציבור שלו זה לא מקובל, והיא גם תתאר כמה איכותי הוא ונחמד.

וישאלו אחרות למה? מה הבעיה בזה? צריך לנפץ סטיגמות.

אל תתפסו לדוג' הזאת בבקשה יכול להיות שהיא לא בדיוק מתאימה אבל אני חושבת שהיא כן ממחישה קצת.

אני לא רוצה להכנס לדוגמאות בספרים שהיא כתבה כי יעלה פה דיון שלא יסתיים, אבל אני רואה שם קו מנחה.

ואיידי, לא ממש מסכימה איתך שספר חייב לחדש, תעבירי לך במח את כל הספרים שקראת לאחרונה, בכולם יש חידוש? נקח אפילו ספרים פופולריים מאד כמו ספרי דבורי רנד, כולם מחדשים משהו? ואם כבר יש חידוש, הוא חייב להיות שבירה של מוסכמות?

ולכל מי שדאגה, אני לא משתייכת לכת השאלים. הסרנה דאגה מלבכן.

[‫איידי וייס‬‎]

קודם כל, אם יש פיחות זוחל – זו בעיה, ויכול להיות שזו גם מטרה בפני עצמה בכתיבה – לזהות את ההמצאות שלה.

עכשיו, את מדברת המון על "התחנכנו", בעוד שבאיזשהו שלב אנחנו גם צריכים לפתח את האחריות הפרטית שלנו ולא רק להשאר תלמידות בנות 18-19-20 מהסמינר. גדלנו, מה שהיה מתאים בסמינר כבר לא מתאים לאישה נשואה שעברה את גיל 25, 30, 40 והלאה, ויש פה נשים כאלו. ברור שכשיש שאלת רב שואלים, כן? לא חושבת לרגע אחרת אבל המורה בסמינר ומה שהיא מייצגת לי כלפי תלמידות בגיל 20 היא לא זאת שאשאל אותה, יש דמויות רלוונטיות יותר.

(יש לי הרבה מה לומר בנושא. שמעתי היום משהו שסמרו שערותי, ותסכל אותי נוראות. אבל אני לא מחנכת שום מחנכת וגם לא עומדת לעשות מהפכות בבתי חינוך, אז זה לא רלוונטי.)

דוגמה: לבנים יש היום תלבושת.

צריך? כן.

המשובצת שרוב הת"תים משתמשים בה? מפת שולחן או מגבת חלבי-בשרי, במחילה. גועל נפש ממש. (מי שמכירה את התלבושות של גור – לא עליהן אני מדברת. מי שלא מכירה – שתדלג על השורה הזאת. סתם סטיה מהנושא.)

תבוא סופרת ותכתוב על זה. מותר לה? כן. זה דבר טוב, אבל הביצוע גרוע מכל גרוע, ואם אין לך בנים – את גם לא יודעת עם מה אמהות מתמודדת בנוגע לדבר הזה, ויש להן ביקורת צודקת מאד.

בעוד כמה שנים זה יהיה מובן מאליו שיש תלבושת לבנים ואז תבוא מישהי ותערער על זה. זה תורה למשה מסיני, או מוסכמה שהיה הכרח להגיע אליה מסיבות שונות, חלק צודקות מאד (ואני מניחה שאת לא באמת יודעת אותן, ואם את מנחשת – אז זה ניחוש חלקי בלבד), וחלק ממש לא?

נמשיך בתלבושת: מה עם תלבושות בחו"ל? וכשהתלבושת מחו"ל מתנגשת עם תלבושת מהארץ, מי אמור להיות 'צודק'?

מבינה כמה זה חסר הגיון לקבוע הליכות חיים לפי מוסכמות בלבד?

ואם את רוצה לחזור לדוגמה של החולצה הצבעונית: פה בארץ – זה לא מקובל. יש מקומות בחו"ל – שאין שום בעיה עם דבר כזה. יש קהילות שאין שום בעיה, ואנשים שהולכים עם חולצה צבעונית הם זה לכתחילה. ואם אנחנו מדברות על זה – עולה מול עיני דמות של יהודי צדיק, תלמיד חכם שהיה מהלך בצדי דרכים ובד"כ בחולצה כחול הפועל. הוא הציג דמות של "יהודי פשוט", ורק אחרי פטירתו שמעתי דברים מבהילים ממש.

והוא עשה שידוכים מצויינים ומשובחים מאד עם כל ילדיו. את מבינה שחולצה כחולה זה לא לפה או לשם, אלא חלק ממכלול שלם? ולא על זה יעלה או יפול דבר?

אל תתאמצי להביא דוגמאות נוספות. יש תורה, יש הלכה, יש מנהגים, ויש רבנים שפוסקים בדברים שהם לא חד משמעיים ומוחלטים.

וחוץ מזה יש כל מיני דברים שהשתרשו בציבור והפכו למוסכמות ציבוריות. לפעמים מדובר במוסכמות בתוך קהילה, לפעמים זה בתוך שכונה או עיר, ולפעמים זה הפך למשהו של כוללללללם, בלי לחשוב שיש עוד אופציות או שהגיע הזמן לעשות 'חושבים' ושמה שקורה יכול ומותר לו להשתנות.

דוגמאות? לא בא לי לנסות לחפש, כי יש לי הרגשה שאת כל כך רוצה להצדיק את הביקורת שלך נגד מי שאת כותבת, ותתאמצי להפריך כל דוגמה שאתן לך.

ואם גב' קפלר לא באה לך בטוב, תעשי טובה לעצמך ולאנושות, ותפסיקי לקרוא אותה. לא כולן אמורות לחשוב כמוך ולקבל את המסרים שאת קבלת מקריאת הספרים שלה, כולל המסרים המורכבים שיש שם שהם בכלל לא שחור לבן מוחלט, וכולל מסרים שבכלל לא בטוח שהסופרת בכלל כיוונה לשם.

[רחל פישביין]

איידי, אסור להתעלם מכך שמסוכן לנפץ מוסכמויות.

הדיון שהתפתח פה להבנתי הוא בין שתי דעות – שהאחת סוברת שהתועלת עולה על הנזק והשניה שהנזק עולה על התועלת.

שתי הדעות לגיטימיות ולשתיהן ראוי לתת במה.

דוגמאות לא נצרכות כאן, כי לכל אחת יש מוסכמויות אחרות שהיא בטוחה שחובה לנפץ ומוסכמויות אחרות שלדעתה מוצדקות ואין צורך או אסור לגעת בהן (בואי נראה ירושלמית אמיצה שמנפצת את הסטיגמה על הבני ברקים. אה סליחה, הסטיגמה הזאת אמיתית).

להגיד שמי שלא באה לך בטוב אל תקראי אותה – סליחה, זו גישה שטחית.

הספר כבר כתוב, אין אפשרות ואין יכולת למנוע ממישהו לקרוא אותו בדיוק כמו שפירטת כאן למעלה בטוב טעם.

ודווקא בגלל זה, אם יש נקודה בעייתית חשוב להציף אותה. בואי נגיד שאנחנו מערערות כאן על המוסכמה שספרים שמערערים מוסכמות הם בהכרח מוצלחים ובוגרים. לא בגלל שזו האמת היחידה לדעת כולם, אלא בגלל שיש אנשים אמיתיים שחושבים כך, והבוחרת הבוגרת תבחר.

ונקודה אחרונה לגבי מסרים שהכותבת לא כיוונה לשם – ידוע שכל סופר כותב את מה שהוא. ולפעמים דווקא המסרים שלא כתבו אותם בפירוש אבל הם מבצבצים בעלילה כהנחות יסוד, הם אלו שהכי מחלחלים.

[הדסה ש]

.

[הדסה ש]

חייבת להגיב,

אני גדלתי בבית מאד ערכי וירא שמיים ועם ראש מאד פתוח, שבודק כל הזמן את גבולות הגיזרה, אין צורך לתאר את הנזק החינוכי והערעור שזה עושה.

מעדיפה לאהוב את חולצות התלבושת גם אם בעוד 20 שנה הן יהפכו לתג לבוש. האופציה האחרת היא שהילדים שלי ילבשו אותן בידיעה כמה הן נוראות ודוחות ואוי ואבוי- בסוף הן יהפכו למוסכמה. מעדיפה לחסוך להם את זה.

ואני לא יודעת אם תביני כי כאמור את חושבת הפוך ממני- אבל אני מעדיפה לחסוך את זה גם מעצמי.

ואני מאד מאד לא מצומצמת, כמו שכתבתי, גדלתי בבית כזה.

מעניין אותי מה גרם לך לקפוץ בכזאת היסטריה, בסופו של דבר אין סופרת שמקובלת על כולם, זה לא הגיוני, הרי כשם שפרצופיהם שונים, ואחרי הכל היא לא רבנית. וחוץ מזה שאת בחברה טובה, רב הנשים כאן לא מסכימות איתי

בהצלחה.

[‫איידי וייס‬‎]

ולכן יש ספרים שנראים כמו שהם נראים.

שמעתי בעבר על נשים שטוענות, ובצדק, שבציבור שלנו אין מה לקרוא.

ויש המון צדק בטענה שלהן. כי אם אי אפשר לכתוב על נושא פו****, וזו****, והתמודדות נפש**, והתמודדות של גרו*** וילדיהם, התמודדויות של מתחים תוך משפחתיים ובין משפחתיים (ולא מהסוג הנלעג), ועוד נושאים שלא עולים לי עכשיו אבל הם קיימים וכואבים – אז רוב החומר נלעס וממוחזר, או שהוא כתוב ברמה רדודה, מביכה ולא משקפת.

ברור שיש ספרים שלא מתאימים לילדים.

וברור שאם אשאיר אותם בהשג יד של ילדים – אפשע. (ויש לי ספרים כאלו, והם נמצאים במקום שילדים לא אמורים לדעת שהם שם.)

אבל לרדד את הספרות לרמה אחידה? בואי, תתבגרי. מהזוית שלי אני כן רואה צורך בהעמקה בנושאים ובכתיבה על נושאים שעדיין לא נפתחו, אבל כתיבה אחראית!

[ה]

זה שהורה חושב שזה לא טוב,

לא הופך אותו לנאיבי

אם אני חושבת שכל הממתקים שאוכלים לא בריא – אני נאיבית???

לא חושבת שאפשר למנוע ילדים מלאכול ממתקים וגם לא מלהיחשף לשלל נושאים,

אבל עדיין אני חושבת ובטוחה שזה דבר גרוע מאוד!!!

ועוד יותר לא חושבת שבשם התרבות והחוויה (שיהיה מה לקרוא) זה טוב לכתוב על כול נושא,

דרך אגב גם לך כמבוגר לא בריא לקרוא על כל דבר, הנפש שלנו רגישה גם אם מתכחשים לזה.

[שרה לרנר]

נאיבי זה לא הורה שרוצה שהילד שלו לא ייחשף, אלא הורה שחושב שהוא יכול למנוע מהילד שלו להיחשף.

גם אני שונאת את כמות הסוכריות שמחלקים בחיידר, אבל אני מודעת לכך שאין לי איך למנוע את זה, ולכן אני מסבירה לבן שלי כמה חשוב לצחצח שיניים ולמה, ומקפידה איתו על זה מאוד. אני גם דנה איתו על כך שכדאי לשמור את הממתקים לשבת, ולא לאכול מהם כל יום, וגם מראה לו בחנות שעדיף לנו לבחור ופלים כדי לחלק במסיבה, ולא טופים – וכמובן, מסבירה לו למה.

אם הייתי אומרת לו "אל תאכל אף פעם את מה שמחלקים בגן" – הוא פשוט היה אוכל מאחורי הגב שלי, וחבל. ברגע שיש לנו שיח סביב העניין, מתוך הבנה שלי (שזה טעים לו) והבנה שלו (שזה גורם נזק) – אנחנו יכולים להתחיל להתמודד עם זה.

[מירי]

@SaraLerner

חושבת שיש הבדל גדול בין ספרות שואה למשל, לבין ספרות על נושאים שלא מתאימים לנוער, כי הם מכילים נושאים / מורכבויות שנואר לא מסוגל להכיל

מהבחינה שספרות שואה, רב מוחלט של הנוער לא יגש אליה בטעות. זה כבד, ולא מושך.

אבל ספרות בנושאים "של מבוגרים" זה סופר-מושך.

אגב, באופן אישי יצא לי לעבור על ספרי הכנה ללידה גם בתור בחורה. נשארתי בחיים. לא על זה הייתי עושה עסק…

[8527michal]

זה לא עניין של כוונות טובות. זה עניין של אחריות עמוקה כלפי מי שחווים את זה על בשרם.

רחל בן פורת, אני מבינה ששמעת את מאחורי הקלעים על כוונות הסופרת.

אבל האם ״להכניס קצת למודעות״ מצדיק תיאור חלקי ולא מדויק שיכול לפגוע ולהזיק? ( גם על הפרעות אישיות יש לציין.)

אחריות של מי שכותב על נושאים כאלה היא קודם כל למתמודדים עצמם! אחרת, באמת עדיף שלא ייכתב.

יש כאן כאב אמיתי של מי שחווה את זה על בשרו, והוא צריך להיות מעל לכל 'מטרה אחרת' של הספר״!

[תמר זיו]

שרה, את מתארת בעיה במילים: אחר כך, כשהקוראת שלך תפגוש מישהי שלא הצליחה
להגיע לאמריקה כי היא סובלת מפחד גבהים ולא יודעת לשחות אוקיינוס, היא לא ממש
תבין אותה, ותסתכל עליה בעין טיפה עקומה.
אני חושבת שזו הבעיה הקטנה.
הבעיה היותר גדולה היא שהקוראת שלך תפגוש מישהי שלא הצליחה להגיע לאמריקה וכו'
– והיא כן ממש תבין אותה…
ואוי לכזו הבנה.

[תמי אפשטיין]

אהה.

זוכרת שיצא ספר על התמודדות שעברתי באותו זמן. זו היתה פריצת טאבו מטורפת, ובעבורי הספר היה דבילי ברמות על. לא הצלחתי להבין מאיזה כיוון הסופרת – שציינה שהיא מתמודדת עם הנושא – כותבת. הבנתי שזה כלול במגבלות הצנזורה, אבל התוצאה היתה כל כך נלעגת וחוורת, שבכלל לא ברור מה ההתמודדות.

והכי מתסכל? שכמה ניגשו אלי באמפטיה והסבירו לי שסוף סוף הן מבינות את ההתמודדות שלי. בזכות הספר ההוא, כמובן.

לא!! אתן לא מבינות!! מה שהיה כתוב שם זה סתם תיאור עלילתי טכני, בלי קשר רגשי לנתונים

[נאוה נאור]

חחח

כמה נכון

[מרים סולובייציק]

פעם ראיינו אותי מעיתון שמופץ למבוגרים ולילדים. סיפרתי להם על ההתמודדות שלי, והם סילפו הכל, רוקנו את הראיון איתי מכל תוכן,

לי לא היה אכפת מזה, כי ידעתי שזה מה שיקרה עם העיתון ההוא ממש לא הבינו מהי ההתמודדות שלי, גם בשם בדוי, וגם התמודדות בדויה. כל הכבוד!!!

[שרה לרנר]

צודקת מאוד.

[נאוה נאור]

תמי-

כל התמודדות שהיא

כל אחד חווה אחרת

חולים במחלה, בעיות פריון, יחסי כלה וחמות ועוד.. (בכוונה שמתי גם התמודדות פחות מרעידה)

וכשאחד מתמודד באחד מאילו לדוגמא וקורא ספר שמתאר כזו סיטואציה הוא אומר- אבל זה ממש לא ככה תראו אותי….

עדיין זה לא אומר שמה שכתוב בספר זה לא נכון

[תמי אפשטיין]

בהחלט. אבל כשיש בעייתיות להציג את הקושי – כי זה מסוכן, כי זה לא מתאים לשיח פומבי, כי כל סיבה שהיא – הרי שעיקרנו את הקושי וההתמודדות והבאנו אותו במעטה הטכני בלבד. שום יחס למקום של הרגש והנפש. שום היבט מעבר לחיצוניות שלו.

קחי את הנושא דיכאון כדוגמא. לא יכתבו חלילה על מחשבות אובדניות. על קושי ההישרדות בחיים. יכתבו על מישהי מסוגרת, לא יוצאת מהחדר. לא מתפקדת.

זו בדיחה. זה לא הכאב הפנימי של הנפש המיוסרת. ומי שחווה את הדיכאון רק כפי שהוא מתואר – זו הרמה הקלה ביותר. לא באמת חתך רוחב של מדוכאים

[‫איידי וייס‬‎]

קוראת בוגרת יודעת לעשות הבדלה בינה לבין הספר.

נכון שיש סופרות שעושות צחוק מהקוראים, אבל אני מניחה שקוראות נבונות לא מתקרבות אליהן.

[מרים סולובייציק]

אני כתבתי על הכל, כולל הכל!

ולכן אני מוכרת אותו בעצמי, שום הפצה של ספרים לא הסכימה להפיץ אותו בחנויות, בתירוצים מתירוצים שונים.

וברור לי שזה רק תירוצים. אבל רוב מי שקרא את זה נהנה מאוד והתקשר/כתב להודות לי על כך שנתתי צוהר לעולם בלתי ידוע. כשרציתי למסור את ההרצאה שלי היו מורות בסמינרים (שההרצאה היתה מיועדת להן ולא לבנות!) שאמרו, הספר מטלטל, מעניין אבל "לא עובר מסך", כלומר, לא יעבור בצנזורה!

אני מרגישה שליחות במסירת ההרצאות ומכירת הספרים כדי להביא למודעות את הדברים שכתבתי עליהם בספר.

המקומות שבהם אני מרצה מלאים מפה לפה! לשם דוגמא, אמרו לי באחד המקומות שיהיו 20-30 נשים, ולבסוף היו 62! קנו 8 ספרים!

[מרים סולובייציק]

וגם כדי להעביר כלים להתמודדות – כלים שעזרו לי להתמודד עם ההפרעות שלי – לקהל הרחב, גם בהתמודדויות אחרות, בדגש על בריאות הנפש.

[שיינא]

חושבת שאפשר וצריך להפריד בין התמודדויות נפשיות לכל התמודדות אחרת.

כשאני קוראת ספר על גרושים (וההורים שלי כאלו…), אני אף פעם לא מוצאת את עצמי באופן מלא.

אבל תמיד זה ייגע בי במקום כלשהו.
למרות שיש סופרות (מעולות! ומפורסמות!) שכותבות את ההתמודדות הזו בצורה שמוכיחה שהן באמת לא מכירות אותה משום צומת, וכותבות בצורה שמוציאה את הטעם מהסיטואציה,

עדיין עצם ההכרה בכאב ובזה שזה קיים. שיש כאלו שסובלים, אני לא לבד – מרפאת לי משהו בפנים.

אבל חדמש. אם חברה תקרא ספר כזה ותבוא לומר לי שהיא ממש מבינה אותי עכשיו – אני אכעס ואשקול להיפרד ממנה. או לפחות אדע לא לדבר איתה אפ'פם על הנושא.

סתם כי אי אפשר בחיים להבין מה בנ"א עובר. ועוד מספר קריאה מצונזר. בדיחה.

[ה]

את יודעת מה הכי מרגיז,

זה אנשים שכותבים ספר על התמודדות ומסיימים בהפי הנד, כאילו עבדו על עצמם והדברים הסתדרו,

ואז יוצא מסר שאם רק כולם היו רוצים, היו יכולים להסתדר ולחיות בשלום ולהתמודד עם כל בעיה

(כשההתמודדות היא חיים נורמליים ומקובלים כמו כולם)

[שיינא]

באופן כללי בדרך כלל בספרים יש הפי אנד.
ואם את קוראת ספרים מהמציאות אז ההתמודדויות של החיים שלך נפתרות שם בצ'יק צ'אק….

אבל זה נכון.
בעיני אחד המסרים הכי בולטים שסופרת צריכה ללכת איתם זה:
לא באנו לפתור בעיות. לא.
מותר לשאול שאלה וזהו. לשאול אותה.
אפשר לחפש תשובות, לנסות, להתקדם.
הספר והגיבור שלו אמורים לעבור תהליך, זה ברור.
אבל ספר מציאותי נגמר באמצע הדרך.
אלא אם כן הוא מסתיים במאה עשרים של הגיבור.
אז הוא יושב על הכורסה המתנדנדת ומבין כמה הכל היה לטובתו (או שלא מבין, אבל זה כבר נושא נפרד…)

אבל אז יש את הצד השני – שאומר:
תנו להנות מחיים תותים, לפחות בספר.
לא יודעת מה לענות…

[תמי אפשטיין]

כדאי להבדיל בין התמודדות במצב ספציפי, שכולל גם את תפיסת המציאות השונה של כל אחד, לעומת תיאור מחלת/ התמודדות נפש שמושמטים ממנה אלמנטים מובהקים ותסמינים שהם חלק מההתמודדות באופן גורף

[שיינא]

הוא אשר אמרתי…

למרות שבדוגמה שהבאתי לא התכוונתי רק לרגשות ששונים אצל כל ייצור אנוש.
דיברתי גם על הנתונים היבשים.
אבל תמי, מסכימה איתי שגם בהתמודדות נפשית יש סוגים שונים, ואין נפש דומה לחברתה?
כל אחד חווה כל דבר אחרת.
שוב, כמובן – מדגישה – ברור שיש בסיס זהה בהתמודדות נפשית ויש דברים שפשוט מצחיק להתעלם מהם.

[תמי אפשטיין]

אין ספק, אבל דיברתי על משהו אחר.

קחי את הסכיזופרניה. יש לה אלמנטים שיוצרים את המחלה. תסמינים מסוימים. לא קשור לאיך החולה מרגיש עם המחלה, אלא תסמינים שמהווים את המחלה. אם מתעלמים מהם – זה הרבה יותר אבסורדי מאשר איך ההוא מרגיש ואיך האחר חווה

[מרים סולובייציק]

למה אפשר וצריך להפריד בין התמודדות נפשית לכל התמודדות אחרת?

[שיינא]

צודקת, לא דייקתי מספיק.

צריך להפריד בין התמודדות בריאותי מכל סוג להתמודדות אחרת.
כי בהתמודדויות האלו יש מאפיינים קבועים שלרוב יחזרו על עצמם.
בשונה מהתמודדות עם אובדן, או בגידה וכו' – שאז זה יותר אינדיבידואלי ומשתנה בין אדם לאדם.

[מרים סולובייציק]

גם במחלות נפש המופעים שונים מאדם לאדם!

יש לי חברות שיש להן מה שיש לי, וזה נראה אצלן שונה לחלוטין.

[שיינא]

מסכימה איתך,

ועדיין יש בסיס זהה בכל התמודדות כזו,

לדעתי בכל אופן – וכך גם קראתי פה מעוד כל מיני נשים.

[תמי אפשטיין]

מרים, אני כיוונתי יותר לרמת הדיאגנוזה.

לא כל אדם שיש לו חלומות ביעותים בלילה כבר סובל מסכיזופרניה.

אבל מי ש.. או, ו/או ו/או – סובל מסכיזופרניה? יופי. דייקי בתסמינים שמאששים את המחלה ו/או בדרכי הטיפול

[ת. עקבי]

רק אני חושבת שאם יש לי התמודדות משמעותית – אני איעזר בספר מקצועי, הדרכתי, שקיבל אישורים והמלצות מגורמים מקצועיים או חינוכיים ולא ספר שנועד לקריאה מהנה?
מה התועלת לקחת מידע שמסולף רגשית, חוויתית ולעיתים אפילו מצוץ מהאצבע?

דוגמא שאין בעיה לדבר עליה בריש גלי, אבל אפשר לקחת אותה לכל נושא – חינוך ילדים, מאתגרים ופחות. אם אני רוצה להבין כיצד להתנהג עם ילדיי – אקח ספר מקצועי כלשהוא.

בעניין זה, מציינת לטובה את הספר של רותי קפלר – ילדת נוף, שגרם לי להזדהות, לחייך ולהנות גם מבלי לתת כלים או הבנה. ולא שחיפשתי בזמנו ספר ללמוד, אלא להעביר את הזמן. עצם כך שהיה ערך מוסף – מעולה, אבל בשום אופן לא אלביש את המציאות ההיא על ילד קש"ר, כי גם אם הוא מבוסס על סיפור אמיתי או תוחקר לעומק – יש בו הרבה מקום לרגשות ופרשנויות שלעולם לא יוכלו להיות שלי.

לעומת זאת, ספר מקצועי מנגיש את המידע באופן קר. לא מלביש לדמות אופי ומטפל בעניין בהתאם לה, אלא פונה לקהל רחב.

[תמי אפשטיין]

את מדברת על משוה שונה. אנחנו מדברות על הצורך בקריאה מאווררת, ועד הדרך מועברים לנו מסרים עקיפים. האם הם נכונים, מדויקים או מזיקים (לנו או למתמודדות כמוהן)

[שרי בצלאל]

כמי שמתמודדת עם היפראמזיס בהריונות, רוצה לציין שגם בחיפוש מידע בספרים מקצועיים, אפשר לפעמים להרגיש שהם לא מבינים ולא נותנים מענה וזה לא, לא ההתמודדות שלי. מה, היפראמזיס זה כמה פעמים הקאתי ביום וכמה קילו ירדתי בחודש?

ולפעמים דווקא בספרים שמאימת הצנזורה לא מתארים טכנית את מה שעובר על היפראמזיסיות, כן מצאתי לפעמים למה להתחבר. תחושות, תגובות של הסביבה, עבודה עצמית.

אז כל אלו שפגשו כאב אמיתי ונוקב של כאלו שהרגישו שעשו צחוק מההתמודדות שלהן בספר לא אמין – הכאב שלהן לגמרי מובן, אבל יכול להיות שלעומתן יש עוד הרבה הרבה כאלו שכן מצאו את עצמן בספר. נכון, הוא לא תיאר אותן במדויק, אפילו עיוות והקטין וסילף, אבל הייתה שם נקודה שהן הזדהו איתה, אולי משהו שהוא צדדי בסיפור, אבל בשבילן זה היה חלק מהותי מההתמודדות.

וזה חוץ מהעניין שכמעט לכל התמודדות, אפילו כזאת שנראית לנו מדידה ועובדתית, יש סקאלות רחבות מאוד. ואנחנו, בני אדם, יש לנו גם כן סקאלות רחבות מאוד של תחושות ותגובות. אני אומרת את זה מניסיון – לעולם אל תחשבי שאם התמודדת עם מחלה X את מכירה את ההתמודדות של אחרת שמתמודדת גם כן עם אותה מחלה.

מבטיחה לכן שגם אם תקום מישהי שהתמודדה עם הפרעת אכילה ותכתוב תיאור הכי אמין שיש על כל מה שעבר עליה, יום אחרי יום, עדיין יהיו כאלו שיגידו שהיא לא משקפת, שזה לא אמין, שזה עוול וכו' וכו'

לעומת זאת יכולה לבוא מישהי שמתמודדת עם מחלה או ניסיון אחר שהוא קשה וענק (מי מדד?) ותקרא תיאור של אחת מפונקת ש'כולה' לא מסתדרת הכי בעולם עם חמותה – ותתחבר לרגשות שם. למה? כי העולם של הרגש הוא גדול וענק ולכל רגש יש מקום, ומישהי שמרגישה 'סוף העולם' כי פיטרו אותה, אולי תבין את זו שהגיעה באמת לסוף העולם.

וסתם בקשר לכל הדיון הקצת… סוער הזה, ביקרתן פה ספרים בחריפות רבה. פעם ראיתי תשובה של הרב פוקס מ'משמרת השלום' בקשר לביקורת על ספרי קריאה. אפשר לומר 'אני לא התחברתי לסגנון הזה והזה, לא אהבתי כך וכך', אבל בלי לפסול סופר או את כל הספרים של סופר מסוים. לא בטוחה שכל הדיון הזה ממש עמד בכללי שמירת הלשון, בפרט שהוא היה ממש חריף וסוער. אז שימו לב.

[תמי אפשטיין]

רק לגבי הקטע הראשון שכתבת – התשובה היא: כן. בהחלט.

אחד המדדים להיפראמזיס הוא ירידה של 5% לפחות ממשקל הגוף.

מדד שני הוא מספר ההקאות והיקף הבחילות.

לא חייבים לעמוד בכל המדדים, אבל לפחות בחלק.

[שרי בצלאל]

נכון. יש שאלון של עמותת HER שנותן ציון לרמת ההיפראמזיס. אגב, יש כאלו שלא מקיאות בכלל ובכל זאת הן חברות במועדון החגיגי הזה, והיום מודדים גם לפי (חוסר) כמות האכילה ושתייה וירידה במשקל ולאו דווקא לפי כמות הקאות.

אבל לומר שזה משקף? שזה חזות ההתמודדות הזו? זה מתאר את המוות הזה? זה מתאר את החיים שלך שנעצרו? זה מתאר את המחשבות האובדניות? זה מתאר את מה שקורה בבית? את הזוגיות? את הדחייה מהילדים? את החוסר עבודה? את הכסף שאין והולך על מוניות למיון ועל תרופות ותוספים שלא בולעים אותם בסוף?

כשאני קוראת ספר על התמודדות שאני עוברת, פחות ממה שאני מצפה למצוא שם דיוק בעובדות, במיוחד שזה כל כך כל כך משתנה, אני מצפה למצוא שם את התמודדות הנפשית והרגשית שלי עם זה, את הרגשות והתחושות.

[ת. עקבי]

צודקת. לגבי הכול.

אגב, סיפורון שנזכרתי בו – כשהלכתי לאורתופד, לבדיקת סימפיזיוליזיס, הוא אמר לי במילים אלו: מה שיש לך לא יכול להיות סימפ', כי סימפ' לא כואב!
אז כן, התגית על הבגד לא מחייבת את האמינות המקצועית שכתוב עליה.
ומתנצלת מכל סימפית שמתרעמת עכשיו, אבל אלו לא המילים שלי 🙁

[מרים ג]

מסכימה מאד, ואת הפסקה האחרונה שלך הייתי שמה ראשונה. באמת תהיתי לעצמי מה ההלכה אומרת בנושא הזה.

[ש ב]

ואווו!

לא דמיינתי כמה תגובות אני יקבל…..

אני יודה באמת,

לא היה לי נעים לחשוף אבל אחרי הדיון הזה אני מרגישה יותר בנוח….

אני מחלימה מהפרעת אכילה וממש הייתי רוצה לקרוא ספר על אישה במצב שלי (בלי טיפים או עצות פשוט לקרוא על סיפור חיים דומה לשלי….)

וכמעט אין דבר כזה

והספרים שכן יש כמו שכמה כתבו כאן חלקם ממש לא כיף לקרוא….

מנסים לספר סיפור חיים כאילו רגיל על נערה שמתאשפזת במחלקה ברה"נ

וזה פשוט לא פייר כי אין חיים רגילים לנערה במצב הזה ולא יכול להיות שתוך תקופה קצרה היא חוזרת למסלול רגיל…..

בקיצור,

מסכימה עם רוב הדעות כאן ואם יש מישהי שמכירה סיפורים איישים או אפילו בלוגים יפים אשמח שתכתוב לי

(אפשר באישי….)

[alufit]

לא אחזתי ראש מה אמרו לך

אבל יש לאפרת ברזל סוג של תוכנית "פתוח"

ושם היא פשוט מדברת עם בנות בחורות ונשים שעברו כל מיני ויש שם גם על בעיות אכילה

מעניין מאד

חושבת שתאהבי