כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
למי מגיע? סיפור קצר לשבועות
למי מגיע? סיפור קצר לשבועות
רציתי להכניס אותו לאתגר, אבל מכיוון שהוא לא בדיוק מתאים לכללים,
אני מעלה אותו בנפרד.
תהנו!<div>https://drive.google.com/file/d/1Lae3FOY3HHLpPk41LeFlXrH4RHWQs2MT/view?usp=sharing
<div>
___
“שניים בחמש עשרה”, הכריז השלט שעל מדף השוקולדים.
“ממש מבצע”, חשבתי לעצמי. “מבצע נדיר”, הוספתי עוד. תכף שוקולד יעלה כמו בית.
ובכל אופן לקחתי שניים. שיהיה.
מלכתחילה, רציתי לתת אחד למורה של דיתי, זו שאני הולכת לפגוש היום. ואת השני, ובכן, עלי לחשוב למי לתת.
מהורהרת השחלתי אותם, עטופים בקבלה, לתוך התיק.
אולי אשלח אותו לשימי, לישיבה? ישיבה בוחר של ימינו חייב להרגיש עד כמה מעריכים אותו.
אבל שימי כבר סיפר לי ששוקולד גורם לפצעונים לעלות על פניו, והמחיר לא שווה לדעתו. גם אבא חושב בדיוק כמוהו, ומעדיף לקבל את מנת הסוכר שלו ממשהו שווה אחר.
מחשבותי סוקרות את כל אותם יקרים שיש כל כך הרבה על מה להעריך אותם, מחפשות את האחד או האחת שמחוות שוקולד תעשה להם טוב.
אבל מסתבר שיש רבים כאלו, ולמצוא את מי שהכי מגיע לו- זו משימה קצת מורכבת.
ריקי, השכנה מלמטה, השגיחה שלשום על הילדים כשהייתי צריכה לרוץ לטר”ם עם מרימי שפתחה את הסנטר. למחרת, הצילה אותי המקבילה שלי, לאה, עם מערך שיעור מרתק במקום זה שלא הצלחתי להכין עקב הביקור הנ”ל.
המנהלת ששגרה אותנו ליום פינוק לפני שבועיים גם תשמח לתודה קצת יותר מוחשית, ובעצם, כל הצוות- המזכירות, המרכזות ואפילו הגרפיקאית- שעבדו קשה מאד בעבורנו, לכולן מגיעה הערכה ותודה.
אבל יש לי רק חפיסה אחת, למישהו אחד.
מיהו?
ואולי אני הולכת רחוק מדי ומישהו בבית זקוק למחווה הזו?
אולי מוישי שכל כך מתאמץ לצאת בזמן מהבית? ואולי רחלי שמעסיקה כל כך יפה את מרימי והתאומים בכל צהרים?
ומה עם דיתי?
מחשבותי מסתפקות. דיתי לא עשתה שום דבר מיוחד מעבר לכולם, וחוץ מזה, אין לדעת מה תספר המורה עליה היום. אז אולי נחכה עד לאחר האסיפה?
אולי.
בית הספר כבר קרוב, וההחלטה עדין לא בשלה. מחוץ לדלת, מחכה לתורי, אני מאתרת דף נקי, רושמת כמה מילים מוקירות למורה של דיתי, ומחכה לתורי להיכנס.
אבל, בדיוק כפי שחששתי, לא היה למורה הרבה מה לחדש לי. דיתי, כמו כולן, לא מיוחדת, אולי אפילו קצת פחות. “לפעמים יש לנו הרגשה שהיא עסוקה בדברים אחרים”.
“אחרים?” אזני צוללות. האם המורה רואה את אותם ‘דברים אחרים’, או שהיא רק חושבת שיש כאלו ולא מתכוונת למשהו מיוחד?
אני שותקת, אין לי מה לומר.
“נשמח אם תשוחחי איתה”, ממשיכה המורה, “תעודדי אותה להשקיע בדברים החשובים באמת”.
אני מתרוממת, קמה לצאת, כמעט שוכחת את השוקולד השמור לה בתיקי. ידי כבדה, כאילו שהכוונה הטובה והתמימה מדי שלי לא קשורה לסצנה הזו יותר. בתנועה מהירה, חוששת להתחרט, אני מניחה אותו לפניה, ממלמלת תודה ויוצאת.
“הדברים החשובים באמת”, מלוות אותי המילים. מי קובע מה הם? אבל מחשבותי עייפות ולבי השקוע והמאוכזב אינו מצליח להנפיק לי תשובות וגם לא עידוד.
והמצב נעשה גרוע יותר כשאני נכנסת הביתה וכל הבלגן של כל היום בתוספת ריביות מקבל אותי.
“כולם ערים?” אני מופתעת מול ההמולה המתרוצצת בין כל הטוב הזה.
כולם.
“אמא!” הם מתנפלים עלי, מושכים בזרועותי, בתיקי, בבגדיי.
“דיתי?” היכן היא, הבחורה שאמורה להיות כאן כשאני לא?
“איך היה אמא?” היא מופיעה מאי שם. היא נראית עייפה, אבל ממה בדיוק אם היא לא עשתה כאן כלום?
“נדבר אחר כך”, אני אומרת בלי חיוך. “מה קורה כאן? למה הם עדיין לא ישנים? ומה זה כל הבלגן פה?”
היא נראית נבוכה, ואני נאנחת. איני אוהבת להיכנס כך הביתה ולהצניח תהיות וביקורת. אבל משהו מאד מסוים ביום הזה, או יותר נכון בסופו, מצליח להפיל אותי כעת.
דיתי מתבוננת בי רגע נוסף, ואז נוטלת את התאומים בזרועותיהם. “לישון”. היא מסבירה להם כשהם מוחים ומנסים להשתחרר מאחיזתה.
אני קורסת על כסא, מתבוננת סביבי. “מוישי”, אני פונה לבן האחת עשרה השרוע על הספה עם ספר. “אכלת ארוחת ערב?” הוא לא. גם זה לא.
ואני חשבתי לפנק אותה בשוקולד! על מה בדיוק? על האדישות שלה? על כך שהיא לא מבינה את התפקיד שלה ולא לוקחת אחריות?
“קדימה”, אני מורה לו בתקיפות, “יש לך עשר דקות לסיים עם זה ולגשת למיטה”. הוא מציית. סוגר את הספר ומתרומם. “קח איתך את הספרים למקום”.
“אני לא…” הוא מתנגד.
“קח את הספרים למקום ולא משנה מי הוציא אותם”.
אני שונאת את המר הזה שמשתלט עלי, הופך את פעולותי לטכניות. אבל לאט לאט חוזר הבית למצבו הטבעי, כזה המתאים לשעת ערב, ולבסוף אני מקבלת את השקט שכה חיכיתי לו.
שקט, ואולי, סוף סוף, גם משהו מתוק? אולי השוקולד הזה שעדיין לא מצא את המיועד לו שייך לי? למה לא בעצם? מתי לאחרונה פירגנתי לעצמי משהו?
“אמא”. חודר קולה של דיתי אל החדר בדיוק כשאני אוחזת את קצות העטיפה, מתכוננת לפתוח אותה. באנחה אני מניחה אותו לצידי וקוראת לה להיכנס. היא פותחת את הדלת מהוססת, דף בידה. אני לוקחת נשימה עמוקה. מבטיחה לעצמי להישאר רגועה ולתקן את הכניסה הגרועה שלי אל הבית, הערב.
“המורה לא היתה מרוצה ממני?” היא מנחשת.
“לא הייתי מגדירה את זה כך”. אני אומרת, “היא פשוט חושבת שאת יכולה להשקיע יותר”.
היא שותקת, משפילה מבט אל הדף שבין אצבעותיה. הן רועדות. “ארגנתי עם החברות שלי משהו”, היא פותחת, “הכנתי רשימה של דברים טעימים שישמחו את האחים שלנו שבישיבות, בחג השבועות”. היא לוחשת.
“אולי לזה המורה מתכוונת. הייתי עסוקה עם זה הרבה בתקופה האחרונה”. היא ממלמלת, “אבל חשבתי שזה חשוב”. היא חותמת למול מבטי הבוהה בה, חסר מילים.
אני מזדקפת, מושכת את הדף מתוך ידה.
טבלה. שמות של חברות, מספרים, מאכלים ומטעמים שישמחו את ליבות הבחורים, יספרו להם כמה מעריכים את התורה שלהם.
יזמה מפורטת של הבת שלי, זאת שלא משקיעה בלימודים, זאת שחשבתי שלא מגיע לה.
“דיתי”, אני אומרת, בולעת דמעות, “את יודעת במה להשקיע. ואת צודקת. אלו הדברים החשובים באמת”.
אצבעותיי תרות אחר השוקולד שכמעט פתחתי קודם. “בשבילך, נשמה טהורה שלי”. אני מגישה לה אותו, “ואם תרצי לצרף כאלו לחבילות המתוקות שאת מארגנת, אני אקנה לך. רק תגידי כמה”.
</div></div>
- 2 תגובות
פעילה בקהילה מרגשל!
- סטטוס תעסוקתי:
פעילה בקהילה
וואהו אני כולי צמרמורת!!
ריגשת אותי ברמות!
איזו עלילה יפה, מסר חד וברור!
אין יותר חשוב מאדם העוסק בתורה!
תודה על זה!
חיברת אותי ממש למסר.
Log in to reply.
