כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
מבוך הבדולח – מחשבותיי | שרה לרנר
מבוך הבדולח – מחשבותיי | שרה לרנר
רבות וטובות כבר דשו בבעיה רבת השנים: ההיקף הנמוך היחסית של ספרות המבוגרים (לא הנוער!) החרדית.
אז אחרי תקופה ארוכה שבה כל ספר שיצא התאים את עצמו לגיל ארבע עשרה ומטה, התחיל טרנד הפוך: להוציא ספרים בנושאים "שלא מדברים עליהם", "שמטייחים", "שאף אחד אחר לא מעז לכתוב עליהם". ובהרבה מהספרים האלה, להרגשתי האישית בלבד ובהחלט לא בכולם, ההרגשה היא שהדבר היחיד שיש לספר להציע הוא הפרובוקטיביות וההעזה שבו. והסיפור עצמו – נדחק לשוליים.
איך כל זה (לא) קשור למבוך הבדולח?
(כאן יש לדמיין חצוצרות.)
מבוך הבדולח הוא ספר למבוגרים. אין בו מידע סודי אטרקטיבי, הוא לא בעייתי, הוא לא גבולי משום כיוון. הוא לא קורא תיגר ולא שוחט פרות כאלו ואחרות. שום דבר רע לא יקרה לנערה בת חמש עשרה שתקרא אותו.
אבל מי שייהנו ממנו – ויבינו אותו – הם מבוגרים (מגיל שידוכים, לדעתי. בערך שמונה עשרה-עשרים ומעלה). העלילה דורשת בגרות רגשית, ויכולת לעבור תהליך רגשי עדין ביחד עם הדמויות. היא ברמת מבוגרים, והיא מדהימה.
הספר עוסק במערכת נישואין מאוד לא צפויה, ומלאת פערים ככל שרק אפשר לדמיין.
הכלה: מירלה, ילדת שטעטעל ענייה ויתומה בת שבע עשרה, אלופה ברקמה ובריפוי-בעזרת-כל-מיני-צמחים-ושיקויים (אבקת צפרדעים, ברררר).
החתן: יוסף הירשפלד, קרוב לשלושים, גדול עשירי אוסטריה ויהודי החצר של הקיסר, בן למשפחה וינאית אריסטוקרטית ואקלוסיבית, שלא לומר… אה, סנובית.
הם נישאים אחרי סיפור קצת הזוי, שטעטעלי להחריד, באקט אצילי מאוד של יוסף. ונחשו מה? הפערים לא נעלמים עם החתונה. למעשה, הם צצים בחוסר נימוס רב כבר בבוקר שלאחריה.
מתברר שלבני כפר ולבני העיר הגדולה יש המון דעות קדומות אחד על השני. ולמרבה החרדה, רובן מתבררות כנכונות. אבל מעבר לכל אותן דעות, לכל אותם פערים – כל צד עשוי למצוא הרבה מאוד כנות ועומק אצל הצד השני.
רק שכדי לגלות את אותו עומק, נדרשת כמות אדירה של סבלנות, סובלנות, אורך רוח וענווה. בעיקר ענווה. הרבה מאוד ענווה.
בעיניי, זו אחת התחושות החזקות שיצאתי איתן, ואהבתי את זה מאוד. כי לא הרבה ספרים מדגישים את המקום של הענווה (בדרך כלל מדברים יותר על עוצמה, ותחושות מגניבות יותר). כאן, מיה קינן נתנה הרבה מאוד מקום למידה הזו, ובצורה מאוד עדינה, טבעית ולא מפורשת.
בניגוד לספרים אחרים, העלילה פחות אפית. מכיוון שהספר ממוקד לקהל מבוגרים, בעיניי – הבחירה הזו טבעית ויפה. היא גם נתנה הרבה מקום להתפתחויות העדינות במערכת היחסים הזוגית, שהיא מרכז העלילה. יכול להיות שיש כאלה שיצפו לעלילה סוערת יותר, בהתחשב בספריה הקודמים. אני מצאתי את השינוי כמרענן, ואני מאמינה שיהיו כאלו שיעדיפו את הסגנון האחר. עניין של טעם.
מאתיים העמודים הראשונים כן הרגישו לי איטיים קצת. ייתכן שזה היה מתוך אילוץ – מאורע מאוד מאוד בלתי סביר היה צריך לקרות שם. בכל מקרה, למי שמתחיל וחושש מהקצב, העלילה תופסת תאוצה לאחר מכן. בשלב כלשהו, כמאמר הקלישאה, קשה להניח את הספר מהיד. לפעמים קלישאות מתגשמות.
ונקודה נוספת, שקריטית לחננות שכמוני…
ההיסטוריה! וואו. ללקק את השפתיים.
תחקיר היסטורי מדהים (כמו תמיד), ומשולב באמנות (כמו תמיד). אין שום תחושה של "וכעת אספר לכם, ידידיי, מה אירע לפני שנות דור". אנחנו פשוט מוצאים את עצמנו בעולם של הדמויות, חיים שם איתן לכמה שעות, וממצמצים מול האור כשהספר נסגר, וחוזרים לתשפ"ז. זה לא ייחודי לספר הזה, יש לציין, אלא חוזר על עצמו בכל ספריה ההיסטוריים.
אז למה התלהבתי כל כך, אם זה כמו תמיד?
לפני שנתיים קראתי ספר מעולה של סופרת חרדית אמריקאית, בשם לאה געבבער. הספר התרחש בדיוק בנקודת הזמן והמקום שבו מתרחש מבוך הבדולח – האימפריה האוסטרית של אמצע המאה התשע עשרה – ועסק גם הוא בזוג נשוי שבו האישה היא בת כפר, והבעל בן למשפחה וינאית.
מתכון לכפילות, לכאורה. לא?
אז זהו, שלא. וזה מדהים ברמה שהשאיר אותי פעורת פה. ורק עכשיו תפסתי את עומק האמנות של מיה קינן בכל הנוגע לעלילות היסטוריות (וגם של לאה געבבער…).
אין שום קשר בין שני הספרים. הם לא דומים, לא מרגישים דה-ז'ה-וו כשקוראים אותם, שום כפילות. נאדה.
חששתי מזה קצת, כשראיתי את הרקע שבו מתרחש מבוך הבדולח. אבל פשוט אין קשר. הרקע ההיסטורי הוא העולם שבו הספר מתרחש. העלילה עצמה – בנויה בצורה מפליאה, יפהפיה, ועומדת מדהים בפני עצמה. היא לא תלויה ברקע, והיא לא נופלת אפילו לרגע בבור הטראגי של השימוש ברקע בתור עלילה. כמו שאפשר לכתוב שני ספרים שונים בתכלית שמתרחשים בימנו – כך, עם הרבה מיומנות, הבנה היסטורית עמוקה ובגרות ספרותית ברמה גבוהה מאוד, אפשר לעשות גם על רקע היסטורי. כמי שכותבת על רקע היסטורי בעצמי, זה היה שיעור מדהים עבורי.
אז תודה למיה קינן על ספר אינטליגנטי כל כך. מקווה שתקראו, ותהנו כמוני.
ואם שרדתן סקירה ארוכה כל כך (רק עכשיו אני אוחזת…) – שאפו.
- 24 תגובות
ותיקה תודה על הסקירה, שרה!
גם אני קראתי אותו ונהניתי עד מאוד.
אהבתי את המחשבה שלך על הענווה, לא שמתי לב לזה, ונהניתי מהנקודה שחשבת עליה. כשאני מעלה את זה בזיכרון זה באמת נכון, ועכשיו אני שמה לב שזה התהליך שהיא מעבירה את שניהם, בעצם, והוא המרכזי. שניהם אנשים סופר מוצלחים בסביבה הטבעית שלהם, אבל בנישואין הם צריכים להתגמש וללמוד אחד את השני…
באופן אישי, משהו במערכת הזוגית המורכבת הזו הרגיש לי קצת שטחי. לא שלא היו רגעים עם עומק, אבל בסוף לרוב הם הסתדרו, ויכוחים נגמרו אחרי חמש דקות של הבנות הדדיות. מעניין אם גם את הרגשת ככה או שכן הרגשת מספיק נגיעה בכל דבר.
אהבתי בעיקר את הדמויות מסביב, הן היו כל כך עגולות, אותנטיות וטובות.
-
פעילה בקהילה
שאלה טובה. עכשיו שאת אומרת, אני תוהה למה לא כל כך הרגשתי את זה. יכול להיות שהשלמתי מעצמי את מה שציפיתי שיהיה בקשר, ופחות הבדלתי בין מה שהיא כתבה במפורש, למה שהשלמתי מהדמיון. הסיפור גם מתפרס על פני תקופה די ארוכה (בין כמה חודשים לשנה, נראה לי), כך שיש הרבה זמן להניח שמתרחש הרבה מעבר למה שנכתב במפורש.
את צודקת שהם לא רבים או כועסים זה על זה בצורה בוטה מדי. וכמו שאת אומרת, במציאות – מסתבר שזה מורגש יותר.
בכל זאת, כן הרגשתי את הפערים הזוגיים בצורה מאוד חזקה. אני חושבת שהרגש העיקרי שהעביר את הפערים הללו היה הבדידות שלהם. שניהם הרגישו לי בודדים מאוד, בכל הקטעים הראשוניים של הנישואין. אני מאמינה שזו הייתה הדרך שלה להעביר את המורכבות הזוגית בלי להיכנס לשיחות מפורשות מדי – במיוחד שיוסף הוא אדם מאוד מאופק, שהכבוד העצמי שלו קריטי בשבילו. העובדה שהוא לא רב יותר מדי – היא לא רק כי הוא מעביר על מידותיו אלא בעיקר כי זה משפיל אותו בעצמו. אבל הבדידות שלו ושל מירלה – כל אחד בפני עצמו – עברה אליי בצורה מאוד מאוד מודגשת, ונתנה לי את התחושה של המורכבות בנישואין שלהם.
-
מנהלת קהילה
אני הרגשתי שהוא נגמר באמצע, היו קווי עלילה שלא נסגרו או שנסגרו בחיפזון.
הספר עצמו מעולה כמובן.
- סטטוס תעסוקתי:
ותיקה
הספרים של מיה תמיד מרגישים כאילו הם נגמרים באמצע…
זאת הביקורת היחידה שיש לי על הספרים שלה,
כי הם פשוט מדהימים ושווים את האכזבה הזאת שהסיפור נגמר…
אני הראשונה שאשמח אם היא תשנה קצת את האופן בו היא מסיימת את העלילות…
שיהיה קצת יותר מרוכך ולא ב'בום' אחד.
-
פעילה בקהילה
הקטע של מונטיפיורי והמניות באוסטרליה?
זה הקטע שהרגיש לי מהיר מדי.
האמת היא שכל הספר תהיתי מה היא תעשה עם מונטיפיורי, כי זה מאורע גדול מדי להמציא על דמות היסטורית אמיתית – עסקה כזו בין מונטיפיורי לבין אחד משני העשירים היהודיים הגדולים האחרים (גם אם המומצא שבהם…). כך שבא לי די בטבעיות שזה התבטל. למרות זאת, זה הרגיש באמת קצת מהיר ופתאומי מדי.
-
מנהלת קהילה
לא קראתי את הספר.
רק מילה אחת על הענווה שתיארת.
טוענים שכל ספר מביא את מה שיש בסופר. חושבת (מהיכרות אישית עם מיה9 שזה אחד המאפיינים הבולטים שלה: הענווה.
תודה על הסקירה. עשית חשק לקרא את הסיפור
-
ותיקה
לא קראתי את הספר, קראתי פרקים בעיתון אבל לא רציף
כן מעניין אותי לדעת אם קראת את הספר "הגבירה: משק כנפיים"
ואם כן איך את רואה את ההשוואה בין הזוגות האלו…-
פעילה בקהילה
לא קראתי אותו…
הוא מדבר על אותה תקופה?
-
ותיקה
לא יודעת בדיוק תקופה, אבל פלוס מינוס הוא מדבר על לפני 250 שנה
גם הוא מדבר על נערת כפר שמתחתנת עם הגביר שגדול ממנה ב25 שנה
הספר עוסק בזוגיות, לא רק של הזוג הנ"ל וביחסי חסידים – מתנגדים, כשהוא מעז לשים על השולחן כל מיני עובדות שהושתקו…
-
פעילה בקהילה
250 שנה זה מוקדם יותר מהספר של מיה קינן, וזו באמת תקופה הגיונית לספר שעוסק ביחסי חסידים-מתנגדים.
מעניין אותי לקרוא, ומרתק אותי מאוד לראות את התחקיר שלה – זה אחד הנושאים שקשה מאוד לתחקר בצורה כוללת ומקיפה, ולא נוטה לצד ספציפי. מאוד מאוד מורכב להתעסק עם המקורות שמהם לומדים את התקופה, ומורכב עוד יותר להבין את הנקודות הבוערות דאז מתוך נקודת המבט של ימינו.
-
ותיקה
לא אמרתי שהיא לא נוטה לצד ספציפי.
חד משמעית היא לצד החסידים, למרות שהגיבור הראשי והאהוב מאוד הוא מתנגד הכי גדול בעירה…
לא מספיק מכירה לעומק את הדקויות ההיסטוריות של התקופה, כדי לומר לך עד כמה התחקיר טוב מבחינת סגנון דיבור או לבוש וכו'
אבל המערכות יחסים שם היו מדויקות עד כאב היסטורית וזה היה חלק גדול מהקסם.
-
פעילה בקהילה
בכל מקרה, סקרנת אותי מספיק בשביל לקרוא.
אני מאוד סקפטית, כי זה נושא שצריך כתפיים רחבות מאוד כדי לכתוב עליו בצורה נכונה. אני בחיים לא הייתי מעזה לכתוב על זה, נראה לי… אבל אני רוצה לקרוא בכל זאת, בעיקר כדי לראות אם החששות שלי מוצדקים או לא.
-
ותיקה
אני יותר מאשמח לשמוע את חוות דעתך לאחר הקריאה…
ובכלל ממליצה על הספר מאוד.
-
פעילה בקהילה
תודה שרה על הסקירה
עשית לי חשק לקרוא את הספר..
והרבה יותר ממסכימה עם מה שכתבת בפתיח, על ספרים שמה שיש להם להציע זה לפתוח נושא צהוב ו'לא מדובר', ולא הרבה מעבר..
-
חברה תורמת
תודה על הסקירה היפה
אחד הספרים הטובים של מיה
אני יצאתי עם המסר "אפילו חרב חדה… אל יתיאש מן הרחמים"
הסצנה שהיא מתפללת לפני החופה עם המוכס וחושבת שהמקסימום שיכולה להגיע זה לא לסבול,
ולא חולמת מה הקב"ה מזמן לה
משהו יחודי לספר זה-
עלילה חיה,זורמת וברורה, בלי מדי תחכום (לחיוב!) דמויות אהודות שקל מאד להתחבר אליהן
כמו שהבת שלי בת 13 אמרה- סופסוף אני מבינה מה היא רוצה (לעומת סדרת ממלכה במבחן שהיתה צריכה לאחוז ראש בשמות ובפרטים מי נגד מי )
מומלץ מאד! קריאה איכותית וטובה ומנגד לא רווית פרטים וסבל
קלאסה לחול המועד…
-
חברה תורמת
בלי לגרוע מכל הנאמר פה,
כי הספר הזה באמת מיוחד!
ושרה, תודה על הסקירה.
אבל לעניין התחכום – ממלכה במבחן וגם מבוך הבדולח לא אמורים להתאים לילדה בת שלוש עשרה…
יש למיה גם ספרי נוער, כמו כל הספרים שלה בשנים האחרונות.
והלוואי שהספרים הבאים שלה ימשיכו את הקו של ספרי מבוגרים כמו ממלכה במבחן, אדמה פראית ומבוך הבדולח.
ספרים שאת קוראת ונהנית מהעומק שיש רק למיה….
- סטטוס תעסוקתי:
ותיקה
וואו, איזה כיף לקרוא כזאת סקירה אינטיליגנטית
וכן, למיה קינן אין מתחרים ולעולם לא יהיו.
-
ותיקה
שרה, איזו סקירה מרתקת ומחכימה! מחכה ממש לספר ההיסטורי שלך! זוכרת גם שכתבת ביקורת לגילי ברנע, גם לה יש ספר היסטורי שאני חייבת לקרוא…
מאוד מדברת אליי כתיבה היסטורית. אף פעם לא ניסיתי לכתוב כזו. אולי קצת, לתלמידות שלי. ושם, יכולתי, להנאתי הרבה, ליפול לכל הבורות האפשריים.
מה אומרת, מארגנת לנו זום היסטורי בתשלום ומרצה לנו מה שאת יודעת בנידון? מרגיש לי שאת יודעת מספיק בשביל להעשיר אותי (ועוד רבות). ואם לא- אולי מיה קינן תסכים לכזה? או סופרת שמתמחה בתחום..?
אני מאוד בעד זומים חד פעמיים בנושאים ספרותיים. לא רק על היסטוריה, אגב. זה כיף, בלי דרישות, ולא יקר. כל המעלות.
-
פעילה בקהילה
היי, עלית על אחד החלומות שלי לפנסיה! אחרי שאוציא את ספרי הראשון (שאוחז כעת ב-10,000 מילים טבין ותקילין. מה, מה עושים עם מחסומי הכתיבה הנוראים האלה?), ואת השני, והשלישי וכן הלאה, ואגיע לרמה מספקת – יש לי חלום לארגן מפגשים שמוקדשים לכל מה שקשור לכתיבה היסטורית.
אני משוגעת על היסטוריה, ועל כתיבה היסטורית בכלל. לא נראה לי שאני ברמה של ללמד אחרים, עדיין… אבל בעז"ה, מקווה מאוד שאגיע יום אחד לרמה הזו.
אם מישהי תצליח לשכנע את מיה קינן לעשות את זה בינתיים – אני הראשונה שתצטרף…
- סטטוס תעסוקתי:
פעילה בקהילה
בבקשה, שרה, תזדרזי בכתיבה. העולם זקוק לספר ההיסטורי שלך, ואני כבר ממש מחכה לקרוא אותו…
בקשר למבוך הבדולח – האם מיה קינן נותנת תאריך בתחילת הספר?
כי בספרי הנוער שלה, וגם ב'מחוץ לתחום' היא מתעלמת מהתאריך, ובכל פעם מחדש אני מרגישה בחידה מתמשכת עד שאני מצליחה לאסוף מספיק רמזים ולהניח אצבע על השנה שבה הסיפור מתרחש.
בלי ציון שנה אני מרגישה תלושה. מעניין אם אני היחידה שזה מפריע לה.
במחוץ לתחום זה ממש הציק, בכל הקטע של הקומוניסטים מול האמריקאים.
-
פעילה בקהילה
יש לי תחושה שב"מחוץ לתחום" זה היה קצת מכוון
כדי שהקורא לא יעשה מהר מידי את הקישור מי-זה-מי, בעבר / הווה.
בספרים האחרים – כבר לא ממש זוכרת, אבל לא זכור לי שהציק לי במיוחד
אם כי, באופן אישי לא מטרידה אותי שנה מדוייקת, אם אין לזה השלכה ישירה על הסיפור
(משמעותי מאוד אם סיפור קרה במקביל לנפילת מסך הברזל למשל, או שנה קודם
אבל בהרבה מקרים אחרים השנה המדוייקת לא קריטית, לי לפחות)
-
פעילה בקהילה
אז שרה אני כבר רשומה
ואולי תעזרי לסופרות במחקר היסטורי
וככה נזכה לעוד ספרים היסטוריים
הלוואי…
-
פעילה בקהילה
איך קוראים לספר של לאה געבבער שהזכרת?
-
ותיקה
הרגיש לי מאד שהספר הזה לא נכתב כסיפור רציף בבת אחת, אלא פרקים-פרקים, והתהליך שלו מתאים לסיפורת בהמשכים בעיתון. והאמת? זה הפריע לי.
יונה ספיר או בשמה האמיתי – רות רפפורט סיפרה פעם שכשהיא כותבת ספר – היא כותבת בבת אחת מהתחלה עד הסוף, מפתח סגור אין כניסה אין יציאה. בעיני, גם מודל כזה הוא מודל בעייתי, כי לפעמים מתפתחים דברים תוך כדי הסיפור ויש מקום גדול להתייחס אליהם ולהשחיל את האוירה שהם יוצרים בסיפורת, אפילו שהסיפור מדבר על דמויות בדיוניות ואירועים מומצאים למחצה לשליש ולרביע וכו' וכו' וכו'.
מצד שני, מודל פרק-פרק יוצר ספר שיש בו אירועים נמרחים, לפעמים יותר מדי (הסצינה בו מירה'לה מתעקשת עם בעלה שיחזיר את המתנה של העולם הבא לרב. אגב, מה קורה עם זה בסוף?) ולפעמים סצינות לא נסגרות לחלוטין כמו שצריך.
אני חושבת שצורת הכתיבה (פרק פרק לפי מוזה, או ספר שלם בבת אחת) שווה דיון בפני עצמו. @tammyepshtein , מה את אומרת?
לדעתי, יש פתרונות טובים לעניין הזה, אבל שווה לדון על זה בפורום פתוח.
אגב, מתי מפגש? הגיע הזמן לתכנן לנו שוב.
Log in to reply.
