מי ישים לב?

[י. א.]

וואו אהבתי ממש…

נוגע מאד!!

[takeapicture545 א]

יפיפה!

[מרים סולובייציק]

רבונו של עולם ישים לב,

זאת האמת, וזה מה שחשוב.

וחשוב להגיד לה את זה.

גם אם לא יודעים באיזה ניסיונות היא עוברת

וגם לא צריכים לשאול אותה מה היא עוברת, אא"כ היא מעונינת לשתף,

להגיד לה שבורא עולם רואה אותה

ואת מה שהיא עושה / נמנעת מלעשות,

ואת היראת שמים שלה ואת כל ההשתדלות שלה.

[ריקי וייס]

מי ישים את הלב

לראות הכאב

לא להפנות גוו

נראית מבחוץ

כישלון חרוץ

סיכוי מחוץ

מתפללת?

אף פעם

אין לה, אין לה טעם

גולשת

לא חוששת

ואיך היא מתלבשת?!

מי ישים את הלב

להבין הכאב

לתת יד וגוו

ללחוש

ללטף הלחי

לשמוע את הבכי

שבא

מתהומות של נפש

ששקעה ברפש

מי ישים את הלב.

[מירית לוי]

ואוו

ממש נוגע

מחזיר אותי לימי התיכון הסוערים

זה כל כך נכון

ולפעמים אנחנו שופטים לפי ראיה שיטחית ולא מסתכלים פנימה

זה כל כך חשוב הסימת לב הזו לילדים ולבני הנעורים שמתמודדים אם מלא ניסיונות קשים

ולעודד אותם ולפרגן על דברים קטנים שהם מתגברים

לנסות לפתוח להם את הלב במילה טובה למרות שנראה שהם אטומים ולא אכפת להם שום דבר אבל זה נוגע בהם והם מנסים אותנו

הלוואי ועובדי ההוראה יתנו קצת יותר יחס ותשומת לב וינסו להבין מה עובר להם פנימה

[פסי וולינר]

[תמר ❤]

כמה חזק- ככה נכון!!!

[נועה כהנא]

מיוחד!
דווקא אני הבנתי את זה לא במשמעות של שימת לב ל"נוער מתמודד" (בואו ביננו כל הנוער היום מתמודד)
על זה לא חסר- ספרים ומאמרים ורבנים ייעודיים ופסיכולוגים ומטפלים והסברים על נשמות שיורדות לקליפות להעלות משם את ניצוצי הקדושה.
תמיד יש מה להשתפר אבל אני חושבת שמודעות יש.
יותר הזדהיתי עם הענין של שימת הלב לאלו שלא צורחים בקול את נשמתם, לזאת שהלבוש שלה בסדר גמור, אפילו יותר מבסדר והיא לא אטומה והיא נראית שמורה מאד וגם משתדלת מאד לשמור על עצמה. ואף אחד לא יודע ולא משער מה שיש לה בתוך הראש ובתוך הלב. והיא מידי מודעת בשביל לנקז את הכאב לביטויים חיצוניים של לבוש , דיבור , חוצפה אטימות.
איך לבי קליין כתבה: ישראל, אף על פי שלא חטא, ישראל הוא!
מי ישים לב לאלו שמתנהגים יפה??
כמו שמרים כתבה – בורא עולם.
אבל אולי אפשר לנסות להיות שליחים שלו….

[אביטל ירום]

תודה על התגובות!

שמחה לשמוע שנגע בכן.

נועה התכוונתי באמת למה שכתבת כאן.

מי ישים לב למי שתמיד בסדר??

אבל כל אחד יכול לקחת את זה למקום אחר…

תודה!

[Sara Amor]

אביטל אני מאד מבינה את המקום מימנו כתבת.

אבל חשוב לי לציין משהו- התפילה, צניעות, ההתגברויות ומלחמות. כולן הן לכבוד ד' ולא בשביל שהסביבה תכיר בהם או בנו.

ויותר מזה, ההתגברויות והמלחמות השקטות שאיש לא ידע מהן, הדמעות לתוך הכרית כל לילה. אלו המעשים הגדולים ביותר! יש להם כוח ענק! גדול בהרבה ממעשים מוכרים וידועים לסביבה. וזה שלא מקבלים עליהם הכרה מהסביבה מגדיל עוד יותר את העוצמה הענקית שלהם!

[תמר .]

ווואוו אביטל איזה כיף שכתבת את זה , זה יפייפה כל כך נכון ואמיתי!
באמת -לרוב יש נטיעה לתת יחס לאלו המוחצנים או היותר מתמודדים -רוחנית /רגשית/בעיות התנהגות..וכו…

והילדה הטובה היא…..היא ילדה טובה – אבל גם היא מגיע לה יחס -חיזוק ,שימת לב.

[תמר דקל]

וואי, המסת אותי….

אני שייכת לזן הראשון, אחותי שמעלי היתה שייכת לזן השני וכולם סביבה דאגו עטפו הכילו חיבקו וניסו לעזור ככל יכולתם,

ואני – נשכחתי מלב, הכל היה טוב איתי

ולמרות שקיבלתי פידבק ומחמאות – היום, שנים אחרי, כשאני עמוק בחיים, אני מסתובבת עם רעב להיות ילדה קטנה ומפונקת של מישהו, משתוקקת לחיבוק עוטף כי ככה, כי אני אני, משתוקקת להכלה

זה חסר שבאשמת אף אחד – נצרב בי חזק כל כך

הלוואי ואמצא מזור….אבל בינתיים, אנחנו המבוגרים בואו נשים לב סביבנו לילדים/ות/נערים/ות שהכל טוב איתם, נחמיא, נחבק (כן כן פיזית – חיבוק, על אף התקשורת המרוחקת שהשתרשה) ונהיה שליחים טובים…

[Sara Amor]

וואו, זה באמת קשה!
מכירה סיפור כזה מקרוב… אך לצערי בסיפו ההוא החוסר יחס גרם לבת הטובה והצדיקה לעזוב הכל. זה עצוב מאד.

[ה]

ממש כך,

אני סיימתי סמינר וסיכמתי – הייתי כאן 6 שנים לריק!

אף מורה לא מכירה אותי , אף אחת גם לא תזכור מי אני,

בשביל מה בזבזתי כאן 6 שנים

כמובן בשביל השם והמסגרת, אבל ההרגשה הזו שאני פשוט מיותרת…

[Sara Amor]

6 השנים לא התבזבזו לריק. הן בנו אותך. אל תזרקי את השנים האלו לפח רק כי צוות הסמינר לא יזכור אותך (וביננו עדיף שלא יזכרו מאשר שיזכרו לשלילה).

[שושי]

מישהי הולכת לסמינר כדי שיזכרו אותה?

לא יודעת, לא מתחברת עשיתי חיים בסמינר

ולא נראה לי שישש מורה שזוכרת מי אני

אז מה?

[מירי]

בנות שזקוקות יותר לתשומת לב ויחס אישי כן צריכות שישימו לב אליהן. אין שום ענין שידקלמו את השם שלהם אחר כך, אבל שהמורות תכרנה אותן, תתנה להן חום ואהבה… שירגישו שהן בלב שלהן… ובת שסיימה סמינר ולא הרגישה ככה זה כואב וחסר!

[אסתר פת]

חברות, הנקודה שהועלתה פה היא קצת שונה, שימו לב-

בדור שלנו, מי מקבל את מירב תשומת הלב, ההכלה, האהבה, החיבוק?

אלה שמתמודדים וההתמודדות שלהם מוחצנת ו'בועטת'

למה ילדים טובים, שמתמודדים לא פחות, אבל זה נסתר יותר, מגיע להם לקבל פחות יחס, פחות תשומת לב, אהבה וחיבוק, למה?

זו שאלה נוקבת לעידן הזה בכלל, וגם לציבור שלנו בפרט-

למה נוצר מצב שמי ש'רע' יותר-מקבל יותר תשומת לב חיובית ואוהבת?

ומי שטוב-נבלע? שקוף…

ולאן בסופו של דבר זה דוחף?

ואיזה מסר זה מעביר?

והאם אהבה כזו היא אמיתית, או שהיא עם איזשהם אינטרסים מובלעים, כמו-לנסות לקרב אותך לדרך…?

ואם היא אמיתית, למה לא כל ילד מקבל אותה באופן טבעי?

למה?

[שרה לרנר]

אסתר, אני רוצה לענות לך ממקום של מורה.

נניח שיש לי שתי תלמידות בכיתה, שניגשות אליי בסוף השיעור ומבקשות לדבר. אני יודעת על אחת מהן שהיא נמצאת בקשר הרסני עם כאלו שזה מסוכן לה להיות בקשר איתם, גשמית, רוחנית ורגשית. השנייה היא ילדה טובה מבית טוב, עד כמה שידוע לי – היא לא בסכנה מיוחדת (כמובן שלעולם אי אפשר לדעת, אבל כרגע מדובר בוודאי מול ספק). שתיהן רוצות לספר לי משהו. כרגע, אני אוכל לדבר רק עם אחת מהן.

בכנות מלאה, מה היית עושה? את תיאלצי לבקש מאחת מהן להמתין למחר. ממי תבקשי? מזו שאת חוששת שהיא עומדת להיפגש עם, תשלימי לבד, עוד הלילה?

זו לא חוכמה בכלל לבוא ולהגיד "רק למתמודדות נותנים תשומת לב". הלוואי שלא היה צורך כזה בכלל, אבל כן, כשאת רואה בת שעומדת ליפול מהצוק – את תשקיעי את כל הכוחות שיש לך כדי להחזיק בה. ובגלל שאת בן אדם, לפעמים זה יבוא על חשבון האחרות.

וודאי שכמורה, יש לך אחריות לדאוג שכל בת מרגישה ראויה, מרגישה שהמורה מכירה אותה, אוהבת אותה ואכפת לה ממנה.

אבל בעולם של משאבים וכוחות מוגבלים – כן, אלו שחולים במחלה קשה יותר, יקבלו יותר טיפול. אני לא מצליחה להבין איפה השאלה הנוקבת נכנסת כאן.

ועוד משהו:

כתבת: "מי ש'רע' – מקבל יותר תשומת לב".

ילדה בת ארבע עשרה היא לא רעה. ילדה בת ארבע עשרה היא לא רעה. אני יכולה לחזור על המשפט הזה עוד אלף פעם.

ילדה בת ארבע עשרה שנמצאת במצב שכל תשומת הלב של הצוות מופנה אליה – היא חולה אנושות. היא על סף מוות לפעמים. היא על קו התפר שבין להרוס את החיים שלה לתמיד, או להינצל, לפעמים על חשבון התחושה הטובה של בנות אחרות.

האם האהבה הזו אמיתית? האם יש בה אינטרסים מובלעים?

כן, יש. להלן האינטרסים. האינטרסים הם להציל את הילדה מצעדי אל-חזור שהנואשות שלה יכולה להוביל אותה אליהם. האינטרסים הם להחזיק אותה מעל המים עד שנצליח לעזור לה ללמוד לשחות. באינטרסים הם לתת לה סיכוי לבנות בית ומשפחה.

את כותבת "כמו לנסות לקרב אותה לדרך", כאילו מדובר בתכנית זדונית ומרושעת. "לקרב אותה לדרך" – פירושו, למנוע ממנה ליפול לתהום שבצדדים. אכן, זה האינטרס.

האהבה היא אמיתית, הכי אמיתית שיש. המשאבים והכוחות – בעולם הזה, הם מוגבלים. וכמורה שנפגשת יום יום עם עוד חמישים מורות בחדר המורות – אני יכולה להבטיח לך שכולנו מנסות כמיטב יכולתנו, מנסות להגיע לכולן, ובעיקר מתפללות, כי צריך נס כדי שכל בת תרגיש את האהבה שקיימת.

[שרה לרנר]

אגב, כנערה, סבלתי מאותן תחושות שמתוארות כאן – שהמורות לא רואות אותי, כי אני טובה מידי, הולכת בתלם ולא עושה בעיות. אני זוכרת כמה השתוקקתי שהמורה תקרא לי לשיחה אישית, וכמה כאב לי שזה לא קרה, למרות שלפלונית מהכיתה היא קראה כבר בפעם השלישית לאותו שבוע, והסתודדה איתה במשך שעה בחדר המורות.

אבל היום, כבוגרת, נקודת המבט שלי שונה. כבוגרת, אני יכולה להבין את המושג "אילוץ". ואני גם חושבת שהמורה צדקה.

ההרגשה שלי דאז לא השליכה יותר מדי על החיים שלי לטווח ארוך. ולעומת זאת, אותה בת שהרגשתי שגוזלת את כל תשומת הלב של המורה – הייתה זקוקה לזה הרבה יותר ממני.

[ה]

בלי לחלוק על מה שאמרת, שזה מאוד נכון!

יש עוד קבוצה שמקבלות תשומת לב מרובה והן הכריזמטיות והמוכשרות,

שעליהן היה צריך בעיקר לכתוב את השיר

ובקטע הזה – זה ממש בעייתי שמורות נמשכות למי שנחמד להן איתן ושוכחות את כל השאר.

[שרה לרנר]

מסכימה מאוד. הבנות האלו הן בדרך כלל אלו שהכי פחות צריכות את היחס (כולן צריכות, אבל יש שיותר ויש שפחות).

הבנות ה'אפרוריות' לכאורה, שהרבה יותר קשה למצוא על מה לדבר איתן – הן בדיוק אלו שצריכות את זה, בדרך כלל. וזה גם מדהים כמה אחרי שאת מפתחת שיח, את מגלה שאין דבר כזה "בנות אפרוריות". פשוט אין. כשמורה מגיעה עם סקרנות בוערת להכיר כל בת (ואפשר לפתח את הסקרנות הזו) – מתגלים עולמות.

[shornoa]

שרה,

את נשמעת אחלה מורה שבעולם:)

[מרים ג]

גם אני חושבת…

[שרה לרנר]

משתדלת להיות…

[נועה כהנא]

בהקשר לדבריכן @hhhhh @SaraLerner ,
לא כולן מביעות מצוקה בצורה שלילית,
מכירה אישית משהי שהיתה סופר מוחצנת וסופר ילדה טובה ומארגנת ודומיננטית וראשונה לכל דבר סמינרי.
מאלו שכל התעודה שלהם אא בהתנהגות וכל הסמינר וכל המורות מכירות אותה לטובה.
וואי מה הסתתר מאחורה- איזה נפש פצועה ועם אלו דברים הרסניים היא התמודדה.
אני חושבת שהיה אפשר לשים לב שמשהו יוצר מידי חריג במוחצנות הצדיקה הזאת,
הנס שלה היה שהיא ידעה לבקש עזרה.
אין לך שום (!) דרך לדעת מה קבור מאחורי כל פנים יפות.

השיר הזה, הביע בשבילי משהו שתופש אותי מאד, אני לא רק מדברת רק מהבחינה של לתת תשומת לב לכולם אפילו לכאלו שפחות צריכים. אני אומרת כי שרובם צריכים את זה באובר, 70% במינימום.
ונערה לא אמורה לחוש רגשות קנאה עזים ממוות ולחוש צורך לעשות כל מיני מעשים שבנות אחרות עושות רק כי היא נואשת למישהו שיראה אותה ואת קשייה גם אם במבט ראשוני הם לא נראים מפוצצים מידי.
בת לא אמורה להגות מליבה סיפורים מסמרי שיער שקרו לה רק כי היא רוצה שיכירו בה ובסבל שלה (שוב, עוד משהו שאני מכירה מקרוב)
אז לא נורא לא יהיו לה נסיונות אובדניים. היא תגדל רק לנפש שתקנית וחסומה, כזאת שלא מכירה את הצד האוהב והמשוחרר של החיים, תסחב אותם כמו שמיכת צמר בשדה קוצים.
היא לא תפתח קשרים עם בנים, לא. חלילה זה אפילו לא יעלה על הדעת, כבר ציינו שהיא מאד צדיקה. היא פשוט תפתח אי אלו קשרים עם בנות מינה, סליחה על הבוטות, היא תפתח OCD והתקפי חרדה יהיו לה בעיות במערכות יחסים שימשיכו לדור הבא.
אני לא באה עם מקל שופטים ומכריזה שכל האנושות צריכה תיקון וקדימה אבוא אני ואתקן אותה כראות עיני.
אני מודעת לאילוצים, ולמפעלי נערות שיש היום שמייצרים בכל מחזור 45*5 בנות.
כל זה לא סותר את הזעקה שיש פה. גם אם לא יהיה לה מענה מעשי.
והאמת, ברור לי שגם מענה מעשי יכול להיות. זה בפירוש יכול לעלות למודעות.
כי גם אם, כמו ששרה לרנר נתת בדוגמא תהיה כרגע נערה שלא תוכלי לדבר איתה ולתת לה מליבך מכל סיבה שלא תהיה, לפחות לא נזיז אותה לצד אחר כך, נזכור שהיא קיימת שתהיה לנו בקידמת המוח לשיחה, אם לא עכשיו אז מחר ואם לא מחר אז שבוע הבא.
יש גידולים שבראשית ההתפתחות שלהם הם מזרימים כאבים וחולשה לגוף. זה כואב מאד. סבל בל יתואר, מעורר חמלה.
יש גידולים ששותקים, מתחילים לצעוק בבת אחת רק כשהם מכסים כל חלקה טובה ומאתגר מאד אם בכלל לטפל בהם.
אל תיתנו לשקט או ליופי לבלבל אותכן.

אני מתנצלת אם התגובה הייתה יותר מידי.

זה פשוט עניין מכאיב אצלי…

[ה]

אני מדברת גם אם הנערה לא תלך לראות בשדות זרים, ולא תפתח בעיות קיצוניות,

אבל ההרגשה הקשה הזו שאת שקופה כי את לא יודעת לדרוש יחס…

כן, בת לא באה לסמינר רק כדי לשמוע שיעורים, היא באה בשביל להרגיש חלק – שייכת, ואם היא לא מקבלת את זה – אז בהחלט יש לה חסר רציני, וזה קשה ופוגע.

[רחלי ש]

אולי השאלה אם כן למה הכיתות כאלו ענקיות ולמה בשנתון בסמינר יש כמה מאות בנות

כשזה המצב ברור כשמש שהמורות לא יצליחו לתת יחס אישי לכל אחת .

יש בכלל ספק ?! יש מה לבוא בטענות?

בסמינר הגדול יש לך זה את העוצמה של הרבים. מלא חברה. מלא פעילות. מי שיודעת למצוא את עצמה בתןך זה יכולה לפרוח מאוד. בפירוש לא לכל אחת זה מתאים.

אנחנו כאמהות כל אחת שתשאל את עצמה האם לבת שלה מתאים סמינר כזה גדול ועוצמתי

האם מה שמרויחים שווה את להיות אחד ממפעל והאם זה מתאים לאופי של הילדה או שלא

[שרה לרנר]

נועה, לקח לי זמן להגיב כי פשוט אין לי מה לומר.

את כל כך צודקת.

אגב, מבחינה מעשית – המשפט הזה הוא נכון מאוד, וזו חלק מאחריות של מורה:

כי גם אם, כמו ששרה לרנר נתת בדוגמא תהיה כרגע נערה שלא תוכלי לדבר איתה ולתת לה מליבך מכל סיבה שלא תהיה, לפחות לא נזיז אותה לצד אחר כך, נזכור שהיא קיימת שתהיה לנו בקידמת המוח לשיחה, אם לא עכשיו אז מחר ואם לא מחר אז שבוע הבא.

[מירי סול]

בתור ה"מוכשרת" שעליה את מדברת, שכל המורות בסמינר היללו ושיבחו,

ומכל אסיפת הורים אמא שלי הייתה חוזרת מלאת נחת, שבחים ומחמאות-

כן, גם אני יצאתי בתחושה שאף אחד לא ראה אותי.

אף אחד, כולל אף אחד בסמינר- לא ידע עם מה התמודדתי.

ונכון שאז הפחד הכי גדול היה שידעו,

אבל היום במבט לאחור- מתחשק לי לפעמים לצרוח.

למה אף אחד לא שם לב!!!

למה ילדה שמושלמת יותר מדי לא מדליקה נורה אדומה לאף אחד!!!

כי היא בחורה טובה מבית טוב, שמתנהגת כיאה לאחת כזו,

וכל המורות משבחות ומהללות את אצילותה ומידותיה והשפעתה הטובה על הכיתה,

ובמבחנים היא מוציאה מאיות כאילו מהשרוול???

זהו? זה סימן שהכל בסדר ואפשר לעבור הלאה???

מבינה שיש דחיפויות, ועדיין.

[תמר פ.]

למה ש"מושלמת יותר מדי" תעורר שאלות? אם את אומרת שהכל נראה טוב, מוכשרת, מקובלת בחברה וכו', אז מה יגרום למורה לקום בוקר אחד ולומר: "רגע, אולי היא בעצם סובלת / מתמודדת / מסתירה"?
סליחה על ההתנגדות לדברייך, אבל זה לא ריאלי לדרוש דבר כזה ממורה. אני בהחלט חושבת שחשוב שמורה תשים לב גם לבנות "חלקות", כדי שאם יהיה משהו היא תבחין בזמן, אבל סתם ככה בשגרה – מה היא אמורה לעשות? לקרוא לשיחה ולומר לך: אני שמה לב שהכל חלק אצלך, אולי יש בעיות?
יש דבר כזה "נורות אזהרה", הן לא נדלקות סתם, ולא בכדי. אם שום דבר במצב שלך לא מאותת, למה את מצפה מהמורה?
בדוגמא מקבילה וקיצונית – אולי רכבי כיבוי אש יסיירו כל יום ברחובות ויתיזו מים על בתים כי אולי יש איזו שריפה נסתרת שלא רואים ולא מריחים…

[נועה כהנא]

אין צורך לשאול אם את מתמודדת. אפשר לתת יחס ותשומת לב בלי קשר להתמודדות או לא התמודדות
(חוץ מזה שאין כזה דבר מישהו שלא מתמודד)
זה בדיוק היה הנושא של הדיון הזה, האם רק מתמודדים עם קשיים בולטים אמורים לקבל תשומת לב.
חוסר בתשומת לב- זה מה שבהרבה מקרים יוצר את ההתמודדות. ופשוט אפשר למנוע אותה מראש.

[NeverGiveUp]

אני מכירה מקרוב מישהי שאכן "ילדה טובה" – טיפוס שקט יחסית ורגוע
אבל יש לפעמים אותות של מצוקה אבל מאוד חלשים כי זה הטיפוס- ופשוט אין יחס!
לא מבינה למה , באמת למה לא רואים קצת מעבר ..

אגב – זה גורם לאותה ילדה להתנהג כמו השאר כדי לקבל קצת תשומת לב..

כואב.

[הדסה ש]

את לא מבינה למה?

אז אני, בחולשותי הרבות מבינה,

בבית עם כמה ילדים, יש כאלה שדורשים יותר אנרגיות, יותר תשומת לב (כן!) ויותר זמן. פשוט.

ואז האחרים השקטים יותר ואלה שהולכים בתלם מקבלים מטבע הדברים פחות.

כך זה גם בכיתה ובכל מסגרת חינוכית.

כי ביממה יש רק 24 שעות. ובלב יש רק 2 חדרים. ואם יש משהו אחד שמאד מאד תופס האחרים מקבלים פחות מקום. ככה זה בטבע.

האם בגלל זה זה אומר שהילדים הטובים נאהבים ואהובים פחות? איזו הסתכלות שטחית.

בהרגשה שלהם זה יכול להתפרש כך, כי יש פחות ביטוי, לא פחות אהבה.

לא שזה מצב תקין, בכלל לא, אבל זה מצב סופר קלאסי ומובן.

ואל תגידו שהתפקיד של המחנך זה לתת לכולם ביטוי שווה,
א. כי זה ידוע.
ב. כי זה מנותק מהמציאות. טכנית זה לא תמיד אפשרי.

[י. א.]

הדסה,

את לא יכולה להסביר לילד או ילדה בגיל ההתבגרות

שיש לה מקום של אהבה בלב- במידה שווה

אבל היא פחות מתבטאת כלפי חוץ

אותה זה לא מעניין כרגע

היא רוצה עכשיו יחס!!!!!

[הדסה ש]

@YAFF @esterikapat אני יודעת.

קוממה אותי ה"שאלה הנוקבת" בתגובות הקודמות. אני ראיתי בה שיפוטיות.

עניתי כך כי זה נושא שנוגע לליבי ואני משקיעה בו הרבה אנרגיה ולימוד, והתיעצויות.

ודוקא בגלל זה.

[הדסה ש]

זה קצת מזכיר לי את השאלה הרטורית "כמה זמן לוקח מאז שמתיישבים בכסא בקליניקה מול המטפל ועד שמגלים שההורים אשמים".

אביטל כתבה משהו מאד חשוב, שצריך לשים אליו לב ולצערנו הוא קורה הרבה במסגרות חינוכיות.

אבל מכאן ועד להאשים הורים ומורים שאולי האהבה שלהם היא לא אהבה אמיתית רחוקה מאד הדרך.

הורים (ברובם המוחלט) אוהבים ילדים, כפשוטו. ואם יש בעיות בהעברה של השדר זה בדר"כ מקוצר רוח ומעבודה קשה.

ומפריע לי לקרוא דברים כאלו ממי שמתעסק בטיפול. ממש.

ואם מדובר על מסגרות חינוכיות? אני הרמתי טלפון למורה ובקשתי לתת ביטוי לבת שלי שהיא שקטה וממוסגרת ולא עושה בעיות. לא האשמתי את המורה ולא ציפיתי שהיא תחשוב על זה לבד כשמדובר בכיתה עם ריכזו של בעיות, היא בן אדם! לא מלאך!

[מרים ג]

חבל שאי אפשר לשים יותר מלייק אחד. מסכימה עם כל מילה.

[NeverGiveUp]

מתנצלת אם זה היה נשמע שיפוטי זו לא הייתה הכוונה , זה בא ממקום כואב ,
ויותר התכוונתי למוסדות לימודים ששם מצוי כל הבאלגן יותר ,לנושא ההתנהלות בבית אני בכלל לא נכנסת .

[אביטל ירום]

Sara Amor את צודקת שה' רואה, אבל אנחנו בני אדם וזקוקים גם להכרה במי שאנחנו.<div>

ומצטרפת לה. שאמרה: "מי זוכר אותי?" ואני אוסיף מישהו ידע שאני קיימת?

זה לא עניין של צומי! המובן של ילד קטן, אלא יחס, הכרה, כן אני קיימת רואים אותי..

אסתר פת: הגדרת בדיוק את כוונתי!

הדסה ש: המצב שאת אומרת הוא קיים אבל זה לא אמור להיות ככה!

אם ילד תופס את רוב הלב, צריך ללכת ולראות מה קורה עם השני, ולפרקטיקה – לצאת לסיבוב, אמא ובת/בן. להקדיש זמן לשאול, ולהתעניין באמת. אותו דבר גם עם מורה מחנכת – לשים לב לבנות השקופות – הרבה דברים מסתתרים שם!!!

י.א. – את צודקת במאה אחוז!!

והייתי מסכמת ככה.

אם את מורה / אמא / חברה.

שימי לב לסובבים אותך, ובעיקר לאלו שלא דורשים את הצומי. דווקא לאלו "השקטים", אלו "שהכל בסדר איתם"

ואם השיר שלי, יעזור אפילו לבת אחת, או יכניס מוּדָעוּת.

והיה זה שכרי.

</div>

[Sara Amor]

אביטל, למרות שסיכמת את הדיון (ואני חייבת לציין שבצורה מאד יפה) אני בוחרת להגיב.

לא סתרתי את הצורך בהכרה ויחס. רק ציינתי שאת המלחמות שלי מול היצר הרע אני ממש לא רוצה להפיץ/ ליידע את הסביבה שלי. אני לא רוצה שייתנו לי יחס כי…

יחס צריך וחובה לתת ולקבל, זהו צורך אנושי שאי אפשר למחוק בשום פנים ואופן.
אבל השאלה למה ועל מה היחס מופנה. כי לתת יותר אהבה לילד מתמודד זו טעות, ולתת יחס לילדה החכמה זו טעות, ולתת מילים טובות לילדה מתקשה זו טעות.
היחס צריך להיות מופנה למקום אחר, לא כי אני משהו מסויים. אלא כי אני בן אדם אנושי, וכולנו בני אדם.

[אסתר פת]

שרה לרנר, כשכתבתי פחות חשבתי על המוסד הלימודי

אבל במחשבה שניה, אני חושבת שהעקרון דומה

אמנם, אני מבינה את הזווית שלך כמורה, לגמרי

ואני ממש מבינה שמורה שהמשאבים שלה מוגבלים ברמה כזו שזה או או-עומדת בפני אילוץ

(בסוגריים אומר שאת לא באמת יכולה לדעת מי מהן זקוקה יותר כרגע לתשומת לב שלך, אבל כמובן שאת עושה מה שאת יכולה לפי מה שאת רואה)

לא חושבת שזה צריך להיות ככה, לא מצב תקין בעיני שהכיתות הופכות לבתי חרושת ורק מצבי חירום מקבלים מענה, אבל כשהמצב ככה-כן, אני מבינה את האילוץ

(אגב, שימי לב שכתבתי ילד 'רע' במרכאות, אני חושבת בדיוק כמו)

יש כאלה שיגידו לי שגם ההורים ככה, כלומר המשאבים מוגבלים ורק מקרי קצה מקבלים את המענה

אבל שוב-זה לא תקין, זה לא עולם נורמלי. אל תתייחסו לזה בשוויון נפש! זה המצב, מה לעשות…זה נפשות!

ילד, כל ילד, גם מי שחלק ולא עושה בעיות, וגם מי שיש לו בעיות אבל הן לא מוחצנות, צריך ביטויי אהבה בדיוק כמו אוכל ושתיה וצרכים בסיסיים אחרים

אדם, כל אדם, צריך להרגיש שרואים אותו, שאוהבים אותו, שרוצים שיהיה לו טוב, שמתעניינים בו, שאכפת ממה שהוא מרגיש, שהוא חשוב להורים/מורים שלו

אם רק אלה שבועטים חזק או צועקים בקול-מקבלים את הצרכים הנפשיים האלה, אז אנחנו חיים בעולם מטורף

חוץ מזה, אני חושבת שיש הרבה אנרגיה שמשקיעים בחינוך בתיעדוף לא נכון. אם את אותה אנרגיה שמשקיעים בחלק הלימודי או הרוחני, היו משקיעים דבר ראשון בבסיס הנפשי הזה-הכל היה נראה אחרת. זה כמו לתת לצמח דשן משובח או תהליכי הינדוס שמשביחים אותו, ואז כשמגיעים למים להשקיה-לתת לו בקמצנות בטענה שהמשאבים מוגבלים.

לצערי אני חושבת שיש הרבה מה לעשות ויש משאבים מספיקים גם היום, אבל לפעמים מתעוררים להראות אהבה ואכפתיות רק כשהנער/ה מתחילים ליפול/לפזול. וזה מה שכואב לי.

אומר הכי ברור-כל הורה/מורה שמשתדל ונותן את כולו, ובאמת אכפת לו ואוהב ועושה את התפקיד שלו נאמנה-אני מצדיעה לו, והדברים שלי לא קשורים אליו משום כיוון. מעריצה את עבודת הקודש שלכם!

[מרים ג]

את מאד שיפוטית.

את מצדיעה לכל הורה ומורה שנותן את כל כולו, אבל רוח הדברים שלך היא שכמעט ואין כאלה, ושאנחנו חיים בעולם מטורף.

דווקא התחברתי למסר של אביטל, איך שאני הבנתי אותו, שזה בת לא עושה בלאגן, לא אומר שהיא לא מבקשת ומחפשת וזקוקה לתשומת לב. אבל ברגע שהתחילו פה להסביר כמה זה לא תקין, כמה זה מטורף, איך בסוף בדיוק הבנות האלה יורדות רוחנית או נפשית וכו', לא יודעת, לא אוהבת.

[אסתר פת]

מרים, אולי את צודקת, שאני כותבת מנקודת המבט שלי והיא חלקית, לפי מה שאני חוויתי.

מקווה בשבילך שאת חווית סביבך אנשים שבאו לחנך באמת, וראו את הנפש שמאחורי כל תלמידה.

לצערי אני פחות.

בכל מקרה, אני מאמינה שיש אנשי חינוך כאלה, כן.

אבל גם חושבת שביחס למצב נורמלי כמו שהוא בעיני-שכל ילד מקבל אהבה ומחשבה בלי קשר לאיך שהוא מתנהג וכמה הוא קיצוני בתגובות שלו, המצב רחוק מלהיות אידיאלי. מאד רחוק.

[אסתר פת]

וזה לא בא ממקום של שיפוטיות, אלא בעיקר ממקום של כאב

למה רק כשמתחילים הבעיות, פתאום נמצאים מאגרי אהבה והכלה שלפני זה… איפה הם היו?

למה ילדים טובים לפעמים שקופים?

וכן, נכון, יש לי גם ביקורת-אנחנו תמיד פועלים באמת מתוך אהבה לחניך, או שהפחד הוא זה שמנער אותנו לפעמים?

לא כולם, לא תמיד, עדיין-ביותר מדי הרבה מקרים זה ככה

ואם לא נתקלת בזה, אשרייך. אני מדברת מנקודת המבט שלי ומחוויות החיים שלי.

[אסתר פת]

אני חושבת שהדבר העיקרי שרציתי לומר, זה:

לדעתי חינוך, לא משנה אם בבית או בבי"ס, צריך להגיע דבר ראשון ממקום שאוהב, שרואה את הילד, את הנשמה שהוא, שדואג לו באמת ורוצה שיהיה לו טוב.

כל השאר אחר כך.

ולצערי, לא מרגישה שזה ככה בכלל. בטח לא כמערכת.

[שרה דהן]

וואו .

כל כך מסכימה עם השיר הנוגע ללב הזה,

מסיבה פשוטה – גם אני הייתי כזו ,

ילדה "מושלמת" צדיקה "וחלקה" ,

בפועל , הייתי צריכה הרבה עזרה (קריטית אפילו)

אבל לא ידעתי לבקש אותה

בשום צורה (לא שלילית ולא חיובית)…

ולכן אני כל כך מסכימה עם השיר הזה

הוא לא בא ממקום של התרסה וביקורת

אלא ממקום של כאב והחמצה

שיר מהמם.

[gilalevi]

אי אפשר להכליל את החינוך בבית עם החינוך בכיתה.

ה' נתן לכל ילד שני הורים. בדרך כלל אין להם 45 ילדים.

הם יכולים, מסוגלים ונדרשים לספק את המענה והצורך של כל אחד בכל מקום שלו

הם גם באופן טבעי ברוב המקרים מרגישים את הילד שלהם ויודעים את הצורך שלו

וגם מודעים, שוב, על פי רוב, לעומק החסר והצורך – למרות שהוא לא צורח וזועק.

נכון שבמקרים שיש אח אחר מאתגר יותר, או כל מקרה קצה אחר – אולי הם פחות פנויים, וכאן מגיע השיר היפה הזה, ומזכיר וקצת מנער לא לשכוח את הטובים והחלקים.

אבל בכיתה , גם אם היו בה רק 25 ילדים – מורה אחת לא יכולה ולא מתימרת לרדת לנבכי נפשו של כל אחד ולתת לו את כל המענה והצורך שהוא צריך.

אל תשכחו שבין ה45 ילדים הללו יש את אלה שממש לא מקנאים באלה שמקבלים יחס. והפרס האחרון שכדאי לתת להם זה "לחפור" להם. טוב להם, הם חלקים, יש להם עולם חברתי עשיר, ואולי גם בית בריא – וממש לא מחכים ליחס הזה.

כיתה מורכבת מעשרות אינדיבידואלים כל כך, וב"ה לפחות לרובם יש בבית אבא ואמא – שהם נושאים או לפחות אמורים לשאת בכבוד בתפקיד, ולהעניק להם את כל צרכיהם עד כמה שידם מגעת.

[gilalevi]

אני, כאמא, שעוקבת ומשתדלת להקשיב הרבה ולתמוך בילדים ה"חלקים" שלי, ב"ה,

הרבה פעמים מפנה אותם להתיעץ עם אנשי החינוך בסביבתם.

ברור שאין לי בידיים את הכלים לענות לכל צורך שלהם, והרבה בעיות צריכות להתנקז לסביבה החינוכית שלהם.

אבל אני ממש לא חושבת שהם אמורים להיות נביאים ולהבין מה ומתי הילד שלי זקוק לתמיכה ולסיוע.

[אביטל ירום]

הייתי חייבת להגיב…

אני קוראת כאן את הדיון בשקיקה ורציתי להבהיר כמה נקודות.

1. כתבתי את השיר הזה ממקום של הרבה כאב וחס ושלום לא ממקום של ביקורת התרסה או התלוננות.

רציתי בסך הכל להעלות נקודה שכואבת לי.

2. אני בהלם ממה שהדיון הזה מגלגל, לא חשבתי שיהיו כל כך הרבה תגובות… זה מחמם את הלב התגובות, הפרגונים, והע/ארות.

3. אני מצדיעה לכל המורות, ואנשי החינוך שמתעסקים בגיל הזה. יש לכם גן עדן, ואתם עושים שליחות קודש שאין דרך לשער אותה ולקמט במילים. לא הייתה כאן שום טענה. אלא רק העלאת נקודה מסוימת.