כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
סיפור בהמשכים || תהילה
-
סיפור בהמשכים || תהילה
שלום לכולן,
פעם ראשונה שכתבתי קטע סיפורי, מאד מהוססת האם להמשיך עם זה הלאה, יש לי איזשהו קו עלילתי נחמד אבל לא יודעת איך לפתח אותו. גם מבחינת זמן קצת בעייתי לי…
משתפת –
בס”ד
אפילוג
רוח קרירה נושבת מן החלון, אני מצטמרר ובכל זאת נשאר מרותק למראה הפתיתים היורדים על האדמה, מכסים אותה במרבד לבן וקסום.
“ידידיה?” הקול מאחורי מקפיץ אותי, גורם לי להסתובב ולסומק למלא את לחיי. “אתה לא ישן?” שואל אותי אבא, והקול שלו עייף, עייף מאד.
“חיכיתי לך” אני אומר ומחליק מאדן החלון למיטה שלי “קשה לי לישון היום”
“רק היום?” צוחק אבא, עוזב את ידית הדלת ומתקרב לכיווני, סוגר את החלון ומתיישב על קצה המיטה שלי, ידו נחה על כתפי והוא מדגדג אותי קלות.
“מה מפריע לך?” הוא שואל לאחר שאני מסיים להתפתל ונושם לרווחה.
“השמש” אני עוצר מעט ומוסיף ברוגז “והירח”
“הבנתי” אבא מסתכל לכיוון החלון ואני מחכה שימשיך “עם הירח אני יכול לדבר, לשמש נצטרך לחכות”
“לא צריך לדבר איתם” אני צוחק ומסובב גם ראש לחלון “אני פשוט לא מבין, אם פעם פעם כשהקב”ה ברא את העולם הוא ברא גם שמש וגם ירח ואז העניש את הירח אז זה אומר שפעם פעם היה רק אור ובכלל לא היה חושך, נכון?” אבא מהנהן, מבטו לא איתי אלא עם פתיתי השלג היורדים בחשיכה.
“אז למה בעצם שלא יהיה רק שמש ואור, למה אברהם אומר שככה זה וזהו? שצריך גם חושך בחיים, לא נחמד בחושך, הוא מפחיד וצריך ללכת לישון” אני פורש את פחדי ותסכולי
“כמו עכשיו” מציין אבא ומפנה אלי את מבטו סופסוף “אבל זו שאלה טובה, ושאלה טובה צריכה תשובה טובה”
אבא חכם ויש לו תשובות על הכל, ודווקא לכן אני תמה על מילותיו האחרונות
אבא נאנח, עיניו עוברות דרכי, כאילו בוחנות אותי ואת המסוגלות שלי להבין את מה שהוא רוצה להשמיע.
“לעולם שלנו יש מטרה, יש זמנים של אור, יש זמנים של חושך. באור קל לראות, לבצע ולפעול, בחושך הכל מורכב יותר, לא ברור, מעורפל” אבא מפסיק, ידו מחליקה מכתפי והוא מאגרף את שתי כפות ידיו.
“אבל האור גם לא מאתגר אותנו, לא מציב לנו מכשולים” קולו של אבא כבד, הד חוזר מן התקרה “בסופו של יום, המלחמות מתרחשות בחושך, כשלא ברור לנו לאן מועדות פנינו ומה נכון לעשות וחייל שיתאמן רק באור ייפול כשתרד החשיכה”
אבא סיים, כך נראה, דבריו לא ברורים לי, כבדים, אבל לא נראה שהוא יפשט לי את הדברים, הוא מתרומם, נושק לי במצחי ומחייך, מבין יותר מכל את מה שאני חושב.
“אתה עוד קטן” הוא אומר בסוף, מפתיע אותי ” והחיים מאירים לך עכשיו, אבל אתה תגדל וגם החושך יגדל, הוא לא ידלג עליך, הוא לא מדלג על אף אחד. הוא יאגוף אותך מכל הכיוונים ולא יראה לך פנים שוחקות”
פחד אופף אותי, פחד טהור כזה שנרגע כשאבא מתכופף אלי ומסתכל עמוק לתוך עיניי “אבל אתה גם תלמד להישיר אליו מבט, לחפש את נקודות האור הקטנות, המחממות. תחדד את ראייתך ותצליח להתחמק מאבני הנגף שיעמדו לך בדרך. כי אחרי הכל לא חכמה להסתדר באור, חיילים טובים ינצחו את האויב בחושך”
אבא נעמד, מיטיב את השמיכה על רגלי וצובט את לחיי “לילה טוב מתוק”
“לילה טוב” אני מחזיר ובוהה באבא שמסתובב ויוצא מן החדר, סוגר בדרכו את הדלת ומשאיר אותי בחדר המואר מעט באור הלפידים המקובעים אל הקירות ועם תהיות לאינספור.
השינה לא ממהרת לבוא לאחר מכן, אני מתהפך במיטה מספר פעמים ומהרהר בתשובתו של אבא ובחושך עליו דיבר בלי סוף, לא מודע לכך שתכף החשיכה תרד בבת אחת על חיי, תסלק כל טיפת אור שניסתה להיאחז בפתילי העבר הגוססים ותגרום לי לתהות האם הייתי צריך להתעקש על הסבר או לפחות לשאול שאלה אחרת, שהיתה נושאת איתה תשובה נחמדה וברורה יותר, אחרי הכל זו היתה השאלה האחרונה ששאלתי את אבא.
-
38 תגובות
-
שכחתי לציין, כמובן כל הערה והארה יתקבלו בברכה 🙂
-
תמשיכי 😯
-
די לא רגיל!
מחכה להמשך!
😉
-
התחלה טובה:)
-
מהמם
כתיבה יפיפיה ומרתקת
לא להאמין שזה כתיבה ראשונה
תמשיכי
-
אוהבת…
-
פרק 1:
שמש מציצה מבין החרכים, מבהירה לי שאת הנץ כבר פספסתי ושאצטרך להזדרז אם אני מעוניין לתפוס את המנין הקרוב ולהגיע בזמן לשוק, לפני שאנזף קשות בפני המעסיק הקפדן שלי ואצטרך למצוא לעצמי עבודה אחרת, שוב. את הלימוד היומי עם דן כבר פספסתי ואולי טוב שכך.
אבל כאשר אני מתייצב בדוכן הירקות, מצליח איכשהו להתחמק ממבטיו הרוגזים של אוריה, מיישר את העגבניות האדמדמות ומסלק את המלפפונים שנרקבו לסל שנמצא בפתח החנות מפתיע אותי דן, שחרחר, נמוך מעט וקופצני הרבה.
“איפה היית?” הוא חוקר ולא ממש מאפשר לי להמשיך בסדר היום
“נדבר אחר כך” אני מתחמק ופונה ללקוח שמחפש את צרור הירק שהניח לטענתו על הדלפק ונעלם כלא היה.
“לא מוותר לך, זו כבר פעם שלישית השבוע”
“שלא באשמתי” אני ממהר לומר ושולף את הירק מאחורי המשקל, ככל הנראה נדחף פנימה מאחד הלקוחות.
דן ממלמל דבר מה ונעלם כשם שהופיע, אני נאנח ומסיים חשבון נוסף.
יש אנשים שהכל זורם להם, שהחיים מעולם לא השחירו להם פנים ועל אף שלדן אף פעם לא היו קשיים משמעותיים מלבד אבא נכה ואחד עשר אחים שדומים לו גם באופי אני בטוח שאם היו לו הוא היה צוחק להם בפרצוף.
אני לא כזה, אני מקבל את הדברים כפי שהם, בלי יומרות ובלי התחמקויות, מעכל את הקושי וממשיך איתו הלאה, נושא את הכאב בשקט ומשתדל שלא יראו אותו כלפי חוץ, וגם נושא תקווה קטנה, קלושה כזו שיום אחד הכל ישתנה.
אולי לכן הופתעתי כשדן בא אלי עם המידע על התחרות ההיא, דווקא דן שיודע הרבה יותר מאי מי על העבר שלי ועל המשמעות שלו עבורי ובמידת מה עבור כל אחד מנתיני הארץ הזו. זה לא היה חדש לי, אבל לא היה לי אף בדל מחשבה להשתתף, בכלל לא, אחרי הכל אני לא רוצה לתאר לעצמי מה יקרה אם באמת אבחר.
אני משקר לעצמי, הייתי רוצה להיבחר, להישלח כחלק מצוות מובחר לתחרות הגדולה, להביא כבוד לאימי ואפילו לקבל את תשומת לב האנשים שהתנכרו למשפחתי, אבל אני חושש שעם זה יבואו עוד כמה דברים לא רצויים, לא מעוניין להעיר דובים מרבצם, לא מעוניין שיותר מדי עיניים ינעצו בי ויותר מכל פוחד להיחשף.
דן יודע, אבל מה עם כל אילו שלא? אילו שחושבים שאני עוד אחד, שגדל בטוביאה הקטנה והמנומנמת, רץ ברגלים יחפות בכורכר העיר ושיחק עם כל ילדי השכנים.
אוריה צועק משהו ואני מתנער וממשיך לעשות את מה שעשיתי עד עכשיו בלי שימת לב, כרגיל ובקיא, נותן לעצמי לשקוע בעמל העבודה היומיומי.
רק לקראת השקיעה, כשהשמש צובעת את השמים בגווני אדום כתום שניראים היטב מעל בתיה של העיר הקטנה, אני מחלץ את עצמותי, ממלמל שלום חפוז ורץ להתפלל מנחה-ערבית.
כשהתפילה מסתיימת, אני מתיישב ללמוד מעט, מודע לכך שדן אמור להיכנס פנימה כל דקה. הוא אכן לא מאכזב וצץ בפתח לאחר כמחצית השעה.
“עכשיו הסברים” קולו מקפיץ אותי ואני מפנה אליו מבט, מהמהם וסוגר את הספר.
אנחנו יוצאים מבית הכנסת, הרחוב מקבל את פנינו בעלטה ודן מזעיף פנים למראה העששיות הכבויות, אני שותק, כובש את פני בקרקע המרוצפת אבנים קטנות לא זהות.
“חשבתי על מה שאמרת” דן פותח בסוף “ואני חושב שאתה טועה והפתרון הכי טוב אם אתה שואל אותי הוא שפשוט תחליף שם”
אני נעצר, מביט בדן בזעזוע וחוסר אמון מעורבים
“זה לא כל כך מורכב, יש חודש עד תחילת התחרות, מספיק זמן שתיגש ל-“
“לא הולך לקרות” אני נחרץ ודן משתתק. אנחנו ממשיכים בהליכה מהירה לכיוון הבית שלי, הבית של דן ממוקם רחוב אחד מקביל, סמוך לפינת הצורפים.
להחליף שם, המחשבה מעלה בי הרהורים, מחזירה אותי כמעט עשר שנים אחורה, ליום בו אמא מצאה אותי מושלך באחד מסמטאות הרחוב, עלוב, כאוב ומושפל. בכיתי אז, בכי חרישי, חסר דמעות, הן יבשו מזמן. היא לקחה אותי הביתה, חבשה את הרגל ומרחה מעט דבש על הפצעים.
“אני יותר לא ידידיה” הצהרתי כשנרגעתי מעט, כעס תופס את מקום העצב והכאב ” זהו, נגמר”
“מתוק שלי” אמא העבירה יד על פני, מלטפת, מנסה להרגיע “ידידיה זה שם כל כך יפה, אבא ואמא נתנו לך אותו, לא סתם, לאחר הרבה מחשבה, ככה בקלות אתה משליך אותו?”
“אבל, אבל-” אני מגמגם, פני מתעוותות בהתקף בכי נוסף, רוצה להתעורר מחלום האימים
“השם שלך הוא ידידיה” לוהטת אמא “ואבא, כשיחזור, ישמח לדעת שלא החלפת אותו, אחרת זה יגיד שאתה מתבייש בו, שאתה גם חושב שאבא אשם, זה מה שאתה חושב ידידיה?”
“לא” אני גם מצרף את הראש לתשובה “אבל הוא לא יחזור, הוא נכלא לכל החיים, ככה כולם אומרים”
“אני יודעת, ככה כולם אומרים” אומרת אמא “אבל הקב”ה גדול וכשהוא יחליט אבא יחזור וזה לא יהיה משנה מה כולם אומרים ובינתיים אתה צריך לדעת שאנשים מתרגלים בסוף, וגם אנחנו נתרגל”
עשר שנים חלפו מאז והשנה הראשונה היתה הקשה ביותר, עברנו מספר בתים , כל אחד קטן יותר מקודמו, התרגלנו לדלות, לניכור ולמצב וכפי שאנו התרגלנו גם אחרים, התרגלו ואף שכחו.
-
פרק 2
אמא מקדמת את פני בחיוך עייף, דוחפת לי צלחת אוכל מהבילה ומורה לי לכיוון השולחן.
אני מתישב לצד לאה ובחוסר תיאבון בוחש בצלחת.
“הכל בסדר?” לאה שמה לב, יש לה חושים כמו של כלב רועים והיא לא מניחה לשום דבר לחמוק מתחת לאפה, במקרה הזה לי.
“אה, מה?” אני מתנתק משרעפי ומרים ראש.
“אתה אף פעם לא עושה ככה, זה לא מנומס” את המילים האחרונות היא מדגישה, מחקה אותי ואת נימוסי היתר שלי לטענתה.
אני לא עונה, רק מסב את ראשי לכיוון החלון ואוכל בשתיקה.
לאה מסיימת וממהרת לעיסוקיה ואני נאנח בהקלה.
“אז מה קרה היום?” זו אמא, מתיישבת לצידי ונוטלת ממני את הצלחת הריקה.
יותר מהכל אני רוצה להגיד לה, לשטוח בפניה את דבריו של דן ולהביע את חששותי אך מכיוון שאני לא רוצה לצער אותה אני מחפש נושא שיחה אחר, כל נושא.
“אשתו של הרב דיברה איתי” אמא חותכת, ניגשת לענין “הרב המליץ שתיגש”
דן הזה! עושה מה שהוא רוצה ואחר כך תוהה למה אני מתחמק ממנו!
“ככה הרב אמר?” אני מנסה למנוע את הגזירה, לתת לעצמי עוד כמה שעות, ימים, שבועות להגיע להחלטה, עד שההרשמה תסתיים וכבר לא יהיה בה טעם.
“כך הוא המליץ, כמובן שההחלטה בידיך” אם מישהו היה נוטל אותי בציציות ומכריח אותי להשתתף לא הייתי מתנגד, זה הפחד שמצמית אותי למקומי וגורם לי לא לעשות דבר, אבל כאשר ההחלטה נתונה בידי אני יכול להסס ובעצם להמשיך לעשות את מה שעשיתי עד עכשיו.
“מה אמא חושבת?” אני שואל פתאום והחלטה מתגבשת בי ברגע.
“מה אני חושבת?” חוזרת אמא, ידה מגששת אחר הטבעת שעל אצבעה והיא מסובבת אותה הלוך ושוב
“זה מסוכן, הרבה אנשים לא יאהבו את זה, אבל אולי זה גם יעזור לאבא, יחזיר אותו למודעות” אמא נעצרת, שואפת אויר וממשיכה “הרב גם בירך שתצליח, ואמר גם שאין סיבה שלא, וכשזה יקרה אתה תוכל לגשת אל המלך ולבקש ממנו לחון את אבא”
דן אמר משהו על כך, שמלבד התקציבים השמנים שיוענקו לעיר שצוותה ינצח, לצוות עצמו תינתן אפשרות לבקש בקשה שעונה על מספר תנאים. אבל מה חנינה בעצם אומרת? אבא יהיה חופשי – זה וודאי, אך האם יוחזר אליו התואר? מה זה אומר לגבי? מה זה אומר לגבי השידוך המתרקם של יעל?
“אבא לא היה רוצה את זה” אני מבין פתאום והמילים זורמות החוצה בלי שארצה “אבא לא יהיה מוכן לקבל את כבודו ותוארו כאשר לא נוקה מאשמה”
אמא שותקת, שתיקתה ארוכה ומייסרת ואני מצטער על כך שדיברתי ללא מחשבה מוקדמת.
“אולי לבקש שיחקרו שנית, שינסו למצוא נקודת זכות” אני מתלבט בקול “או שישחררו את אבא על מנת שיוכל להוכיח את חפותו, מן הסתם הוא יוכל, הלא כך?”
אמא מתבוננת בי, שפתיה חשוקות, לבסוף היא מהנהנת קלות ונאנחת “זה נשמע יותר טוב, גם כך אני לא חושבת שהמלך יאהב את הבקשה לחון את אביך”
אמא נאנחת שוב ופונה לחדרה, גם אני מתחיל להתארגן לקראת שינה, התרגשות קלה מפעפעת בי ואני מבין שאני כבר לאחר ההחלטה.
כאשר אני מניח ראש על הכר אני מעביר שנית את השיחה בראשי וצער עוטף אותי כאשר אני הוגה שוב במילותיה האחרונות של אמא.
איך יכול אב שלא לחון את בנו? איך?
-
מרתק, תמשיכי בבקשה, בהצלחה בכתיבת הסיפור!
-
אני מוקסמת!
חוץ מהעלילה שנראית מרתקת ביותר,
אני נהנית מכל מילה! איזו כתיבה יפה!! ומדויקת! אין מילה מיותרת או שלא במקוםאוהבת ממש! אשמח שתמשיכי… [ותסיימי!]
-
תודה רבה לכולן.
אני כותבת בקצב, כיף לקרוא תגובות כאלה 🙂
מקווה שילך חלק, כי יש הרבה דברים לא סגורים…
-
עלילה עם ניחוח,
כתיבה משובחת.
נשאבתי ממש.
-
וואו,
הפרק הזה מדהים!!!
את חייבת להמשיך אני מסוקרנת……………
-
פרק 3:
“רופא” קובע דן
“רופא?” אני מעקם אף “למה צריך רופא?”
“תמיד צריך, גם לכל מקרה מצוקה, וגם כי תמיד יש לפחות משימה אחת שיש בידע רפואי צורך”
“הבנתי, ואני עונה על הצורך הזה כי אמא שלי רוקחת ואני מסייע לה מדי פעם?”
“יש לך הרבה ידע. אתה גם חובש מעולה אבל הכי חשוב שרופא זה בדרך כלל התפקיד שהכי פחות נחשק, במיוחד בעיר קטנה כמו טוביאה המקסימה שלנו”
אני מהמהם, מראה בכך את חוסר הנוחות שלי מהעובדה האחרונה.
“בתחרות האחרונה התמודד יצחק, בנו הקטן של הרופא, אבל בתחרות לפניה אימנו מישהו במיוחד לשם כך וזה לא נגמר טוב, הצוות חזר עם פריחה שעברה רק לאחר חודש, אז אתה בשבילם ממש מכרה זהב”
“אני מבין” טון קולי רב משמעויות.
“אל תתלונן, אנחנו רוצים שתיבחר לא? ואם להיות כנים אתה לא תרצה להראות את יכולותיך בחרב או קשת ומנהיג לא תרצה להיות”
יש בזה מן האמת, לבוא בפומבי תחת כותרת מנהיג תמשוך אלי יותר מדי אש ואת כישורי כלוחם וקשת אני מעדיף להצניע, תמיד הצנעתי.
“אז רופא” אני מסכים, אין לי הרבה ברירות.
“מעולה, אני לא אתפלא אם אתה תהיה המתמודד היחיד, אם כי המוצלח מכולם” דן יודע לעקוץ ויודע גם איך למרוח אחר כך דבש, תמיד היה טוב בזה.
“אז מה שצריך לעשות פשוט מאד – עליך לגשת ללשכת הרישום ולהצהיר בכתב על התמודדותך כרופא, חסכתי לך את זה כבר אז נשאר לך רק לחכות לתשובה חיובית”.
“ומתי היא תגיע?” אני חוקר, מבין שיש עוד דברים שאני לא יודע.
“בהנחה שלתשובה לוקח להגיע כשבוע ומחצה והגשתי את ההתמודדות שלך לפני -” דן נעצר, סופר את אצבעותיו וממשיך “עשרה ימים, היית אמור לקבל תשובה לכל היותר אתמול”
אני נאנח, מבין לאן נושבת הרוח, דן לא משאיר לי ברירות, הוא פשוט מסדר הכל ושם אותי באמצע, נוח אבל ממש לא נחמד.
“אחר כך” דן ממשיך “לכשהם יאשרו את מועמדותך אתה תיבחן על מספר דברים, אם כי יכול להיות שהם ידלגו על השלב הזה מחוסר מועמדים נוספים ויסתפקו בהצהרה שלי – שלך” דן ממהר לתקן.
“יפה, מותר לי לשאול למה אתה התמודדת?”
“מנהיג” אומר דן ומרים את אפו “אבל זה רק בגלל שלא נגעתי בחרב מימי, שלא ראיתי קשת ואין לי שמץ מושג מה צבעו של דם”
“ומכל הדברים שאתה לא יודע החלטת לקחת עליך דווקא את עול ההנהגה?” ציניות נוטפת ממני בשפע ואני מתחמק מאגרוף שנשלח אלי מדן בהצלחה. מנופף לו לשלום ויוצא לכיוון השוק, לעמל יומי.
*
השוק מקדם את פני ססגוני מתמיד, דוכן מציאות נחת למול דוכן הירקות והוא מושך אליו את כל המי ומי.
אוריה מקטר על האנשים שדוחפים לו את הסחורה ועל אילו שאפילו לא מביטים בה ומעדיפים לקנות מוצרים חסרי ערך, תוכן וטעם ואני מעדיף להתמקד בפירוק הסחורה החדשה מהארגזים, מסיט הצידה את הסחורה הישנה, מעמיס את החדשה ומערבב בתוכה את הישנה, מסנן תוך כדי את הפירות והירקות הרקובים, אילו שלא ראויים למכירה.
“אתה לא חושב כמוני, מה?” אוריה לא מוצא חן בשתיקתי והוא נשען בכל כובד משקלו על הדוכן, מאיים להפיל את מגדל הפלפלים שסידרתי במאמץ רב.
“זה משנה?” אני מביט בדוכן שלמולנו, הוא עמוס באנשים ובסחורה, הסחורה מגוונת ומכילה הכל מבגדים ועד כלי בית, אם כי מצבם לא טוב במיוחד ונראה שעבר עליהם הרבה, אבל לאנשים זה אכן לא משנה והם נוברים בסחורה במרץ, נוטלים מכל הבא ליד וזורקים בבוז פריטים שראו בהם פגם.
“בטח, מי שעובד פה צריך להעריך איכות ילד” אומר לי האדם בשנות ה30 לחייו, אף על פי שאם לא הייתי מכיר אותו הייתי נותן לו כפול מזה.
“כנראה שאין להם ברירה” גם לנו לא היתה ברירה פעם, אמא עבדה קשה כדי שיהיה לנו אוכל ומקום לישון בו, מכרה את כל התכשיטים שהיו לה מלבד טבעת הנישואין שלה, אבל הכסף אף פעם לא הספיק ומצאנו את עצמנו נוברים במקומות נעימים פחות, כאלה שלא דורשים תשלום על מה שהם מטמינים בחובם ושהפריטים העולים מהם לא תמיד ברי תיקון ומדיפים ריח בהתאם.
מאז הרבה השתנה, אמא התחילה לעסוק בצמחים, לרקוח תרופות שונות ולהביא מזור ומרגוע לאנשים וכשבגרתי מעט התחלתי גם אני לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. מה יהא במידה ואבחר? אמא תסתדר?
“יהיה טוב, אלוקים גדול” אני לוחש לעצמי ומצרף תפילה קטנה, שאכן הכל יהיה טוב וגם אם נראה שלא – שתמיד אזכור שגם זה טוב, הכי טוב בשבילי.
-
חברות יקרות, למען הסדר הטוב: בשרשור זה תעלה לנו תהילה את הפרקים של הסיפור.
(תהילה, רוצה לדווח לנו מתי? ובאיזו תדירות?)
המקום לתגובות המשביחות שלנו – כאן.
-
פרק 4:
הערב הגיע ואיתו גם שעת האימון השבועית שלי, זה לא הרבה, אבל הכי טוב שאני יכול לעשות בנתונים הקיימים.
אני אורז לי מעט צידה, בודק שהאשפה מלאה בחיצים, מכתיף עלי את הקשת וקושר לחגורה את ניצב החרב, החרב בתוכה כמובן. מעל לכל הכבודה אני לובש את הברדס, מסדר את הכובע על ראשי ויוצא מן החדר.
הבית שלנו קטן, חדר פצפון המכיל מיטה וארונית בשבילי, חדר מעט גדול יותר בשביל אמא והבנות והול רחב מעט שמסודרים בו שולחן ומזווה. כמה שביקשתי מאמא לעבור לחדרי ושאני אשן בהול היא ביטלה את דברי, טענה שאני צריך פרטיות יותר ממנה, אולי ניסתה לנחם ולו במעט על מה שהיה ואיננו.
אני נתקל באמא חזיתית כשאני יוצא מפתח הדלת, היא נבהלת. יעל ולאה משתתקות, ואני מבין שהתזמון שבו יצאתי לא טוב “אולי תדחה את זה הפעם?” עיניה של אמא מתחננות אלי, כמו תמיד.
“אני לא יכול” אני לוחש בחזרה. אבא איננו, רק אני פה, ואחרף את נפשי אם אי מי יאיים על משפחתי הקטנה, חסרת ההגנה. אסור לי להירדם בשמירה.
אמא שותקת, היא שותקת הרבה לאחרונה, כאילו נאבדת לי מיום ליום, הצער והבדידות עושים את שלהם.
“אני אחזור מהר ברצון ה'” אני נועץ בה עיני בתחינה, מקווה שתאשר.
אנחה והנהון ואני פולט אויר כלוא “להתראות”
*
כשהייתי בן 7 הוענקה לי חרב, קטנה וכהה. אהבתי להתאמן בסייף, לחתוך את האויר שוב ושוב ולהניף את החרב לכיוון צווארו של המשרת התורן בקריאת ניצחון מרשימה.
החרב נלקחה ממני כמחצית השנה לאחר מכן, וכשהבנתי את משמעות היותי הגבר היחיד במשפחה התחלתי לצרף פרוטה לפרוטה. רכשתי חרב גדולה וחדה, אך אף אדם לא היה שותף לאימונים שלי. לבד התאמנתי, ביזע ובעמל. בוחר לעצמי מיקום מוצלח, שקט ומבודד ביער הסמוך לטוביאה. חודש לאחר מכן רכשתי גם קשת, ממצה את לילותי בניסיונות כמעט נואשים להגיע למטרות שסימנתי על העצים. המרחק גדל מיום ליום, גם המטרות, אצבעותי חוספסו ושרירי התאימו את עצמם לפעולות הנדרשות.
אני נזכר פתאום בדבריו של אבא על החיילים המתאמנים בחשיכה וחיוך עצוב עולה על פני, אני לא חייל, רק בן ואח, שמנסה לעשות את המיטב. אם זה היה תלוי בי, הייתי מניח את כלי הנשק ורץ הביתה, לאמא, יעל ולאה, מנצל כל דקת זמן איתן, לפני שהימים יסחפו אותי משם הלאה. לבית משלי, אישה וילדים. הייתי פותח גמרא וקובע עם דן עוד שעות לימוד, פורש אותן לאורך כל היום וגולש גם ללילה.
אני נושף אויר, עייף ומיוזע. אוסף את החיצים מהעצים, זורק את מקלות העץ שהתעקמו ושומר אצלי את ראשי החץ היקרים, נותן מבט מתנצל לגזעי העצים שספגו בשתיקה את מכות החרב שלי והופך את פני.
הולך הביתה.
*
“חזרתי” אני אומר בשקט, נעליי בידיי.
אמא מסתובבת ואני מניח את הנעליים ונכנס.
“דפקו פה כשלא היית” מביאה לי אמא קלף, חתום “אני חושבת שזה קשור לתחרות”
אני מתיישב, שובר את החתימה ופותח את הקלף, מקמט את מצחי וקורא.
“מועמודותך אושרה” אומרות האותיות, בכתב יפה ומסוגנן “התייצב בלשכת הרישום ביום ראשון, שעתיים ומחצה לאחר הזריחה, הבא עימך את כל הדרוש לך להוכחת ידיעותיך ונסיונך” וזהו.
אני מעביר את הקלף לאמא, היא קוראת ומחייכת וזה שווה הכל.
-
פרק 5:
בזמן האחרון עולים לי זכרונות, כאלה שהדחקתי, שרציתי לשכוח. היום אני נזכר באברהם, האומן שלי.
אבא תמיד היה עסוק, החובות הציפו אותו מעל הראש ואמא נתנה את זמנה וליבה לאנשים שלא היה מי שיתן להם, מגייסת כספים, מייסדת ארגוני חסד ומפעילה נשים מכל קצוות הממלכה. לנו היו שמורים הערבים, אז היתה אמא עוטפת אותנו באהבה ואבא עובר בין החדרים מאחל לכל אחד לילה טוב, מקשיב מחבק ומרגיע.
בשאר הזמן היה את אברהם. אברהם היה מלווה אותי בכל אשר אלך, מטייל איתי בגינה הגדולה המקיפה את הארמון ומקשיב להגיגי.
אברהם גם היה אחראי לדברים הפחות נעימים – המטלות הקטנות, האימונים השונים, התייצבות בזמן לשיעורים ומניעת רבים מתעלולי ומשובותי.
אבל אברהם איננו, ככל הנראה מצא לעצמו עבודה אחרת ובימים האחרונים נראה שדן החליט למלא את מקומו.
כבר במוצאי שבת, בעודי מכבה את הנר נשמעות דפיקות על הדלת, יעל מסמנת לי ואני קם לפתוח, רואה מול עיני את דן, הוא לא אומר שלום, גם לא מאחל שבוע טוב. הוא פורץ פנימה, מושך אותי לחדרי וסוגר אחרינו את הדלת.
“רשמתי פה הכל” הוא מתנשף ואני חושש שאת הדרך מביתו הוא עשה בריצת אמוק “הכל פה, כל מה שצריך”
אני מתבונן בקלף שהוא פותח, מעיף מבט ברשימה ומתבונן בו בחזרה בתמיהה.
“כל מה שצריך” חוזר דן ומבהיר “למחר”
“אה” אני לא מצליח להוציא יותר מזה.
“תתחיל לארוז” מורה דן “ואל תשכח שום פרט” הוא טופח על שכמי ורץ משם הלאה, רק אלוקים יודע לאן.
כל הלילה אני עסוק ברשימה ההיא, תיק פתוח על מיטתי ואני מכניס ומוציא, מחזיר ומוציא שנית. הרצפה כבר מעוטרת בפריטים מפריטים שונים והבלגן מסביבי חוגג. אני נעצר מתישהו, לוקח כסא ומתיישב על יד הארונית, לוקח קלף נוסף, נקי, מוציא נוצה ודיו ומעתיק את מה שאני רואה לנכון, מוסיף מספר דברים נחוצים ונפנה לסדר מחדש את התיק. את הבלגן שנוצר לוקח לי לסדר כמחצית השעה ואז אני צונח על המיטה, לא לפני שאני מחליף את בגדי השבת וקורא ק”ש.
בבוקר אני שומע זמזומים קלושים, הם הולכים ומתחזקים עד שאני מבין שדפיקות מרעידות את חלוני, אני פותח עיניים ותריסים ופרצופו של דן מציץ אלי, ערני יותר מהשמש.
“מאוחר” הוא נוזף בי “חשבתי שתפתח את בית הכנסת, כבר מתחילים קורבנות”.
אני מפהק, עם יד על הפה כמובן, ופותח את החלון. דן משתחל פנימה דרך החלון הצר, סוקר את החדר ומבטו נח על התיק שלמרגלות המיטה.
“יופי” הוא מרים את התיק, פותח ובוחן “שכחת הרבה דברים”
אני מהנהן ומבטל בידי, דן מעקם את פיו ומשליך לכיווני את התיק.
“תתארגן” הוא מצווה “ותביא איתך את התיק, מבית הכנסת אנחנו ממשיכים ללשכה”.
לאחר התפילה אנחנו צועדים בקצב שמכתיב דן ואני חושב להושיט לו יד, לשחק את המשחק עד הסוף.
כשאנחנו מגיעים דן מרים את ידיו לשמים, ממסגר את השמש בין אצבעותיו ומציין “הקדמנו”
“יופי לנו” אני ממלמל ומחליט לעשות לזה סוף.
“ניכנס” דן מחווה קדימה תוך כדי קידה ואני מחוויר, זה אחד הדברים האחרונים שציפיתי ממנו לעשות.
“אני אמשיך מכאן” הקול שלי חנוק אך יציב, החלטי.
דן מסתכל בי, עיניו חודרות לשלי ואני לא מסיט מבט.
“בהצלחה” מאחל דן בקול נמוך ואני מהנהן ומסתובב, מבטיח לעצמי שאבקש את סליחתו אך אבהיר גם את עמדתי.
*
לאחר ערבית, כשאני חוזר הביתה, אני מגלה את דן על סף הדלת, רגלו נוקשת בעצבנות על הקרקע הלחה. כשהוא מבחין בי הוא מפסיק ונועץ בי מבט עד שאני מגיע אליו, כל כך קרוב שאני יכול לראות את הבל נשימותיו.
“הגזמתי” דן פותח לפני שאני מספיק “מצטער, רק רציתי לעזור ובסוף הפכתי לך למעמסה”.
“זה בסדר” אני מרגיע “אני מתנצל על התגובה שלי, הייתי נסער. אתה חבר טוב”.
פניו של דן מקבלות מעט צבע ואני טופח על שכמו ומוסיף “אבל באמת הגזמת הפעם”.
דן מחייך ומושיט את ידו “אז אנחנו בסדר?”
“כן” אני מתבונן בידו המושטת, תוהה אם הוא באמת רוצה שאלחץ אותה. ואז הוא סוגר את כף ידו, מאגרף אותי ונעלם.
-
פרק 6:
“שכחתי לשאול אותך איך היה אתמול” דן שואל, מעט בהיסוס.
אנחנו צועדים לכיוון ביתי לאחר שחרית, היום אתעכב מעט להגיע לעבודה.
“היה בסדר…” אני אומר “אני בסוף באמת הייתי המועמד היחיד”.
“אמרתי לך” עיניו של דן מחייכות אלי ואני שמח שיושרו ההדורים ביננו.
“מה עם המועמדות שלך?” אני נזכר פתאום, איזה מין חבר אני.
“אושרה, אבל יש עוד מועמדים, ככה שנקבל תשובה סופית רק עוד יומיים”
“אהמממ” אני מקווה שגם דן ייבחר. לא רק בשבילי, יש לו יכולות, לבחור.
דן טופח על שכמי כשאנחנו מתקרבים לביתי וממשיך משם, אני מרים את ידי לשלום ודופק על הדלת.
יעל פותחת את הדלת, מופתעת, ואני נכנס.
“אתה ממהר?” שואלת יעל.
“למה?” אני ממהר, מאד. הבטחתי לאוריה שלא אתעכב הרבה. אבל אם יעל שואלת היא צריכה אותי, ואני לא אאכזב אותה.
“סתם כך, רציתי להתייעץ איתך” עיניה נודדות לכיוון החדר שלי ואני מבין את הרמז.
אני לוקח איתי כסא, פותח לה את דלת חדרי, מניח לה להתמקם על המיטה ומתיישב מולה.
“הכל בסדר?”
“כן” סומק עולה על פניה “זה רק בענין יהורם”.
אני מהנהן ומחכה שתמשיך.
“הוא- הוא-” יעל נתקעת “הוא לא כמוך” היא אומרת לבסוף, נושפת אויר.
“הוא לא אמור להיות כמוני, למה את מתכוונת כשאת אומרת כמוני?” אני מנסה להבין.
“אהמממ, הוא לא מעורב בהרבה דברים” ידה מציירת עיגולים על הסדין, היא לא מתבוננת בי.
“הוא לא יודע הרבה על אחיות שלו, בקושי את הגיל שלהן הוא זוכר! וגם- גם כשדיברנו על מגורים וכל השאר, הוא לא היה נראה בענין בכלל! מסתמך על ההורים שלו בכל דבר!”.
“את לא יכולה להשוות” אני אומר בכאב וחמלה מעורבים “יש לו אבא, המשפחה שלו שלמה, זה אחרת”.
“גם לנו יש” יעל מתרעמת “בערך” קולה יורד.
“הוא בחור טוב, גם הרב-” קול רשרוש נשמע מהחלון ואני נדרך.
“אני יודעת” יעל ממשיכה ואני מניח אצבע על שפתי, מסמן לה לשתוק ומתכופף מתחת למיטה, מוציא משם את החרב.
קול התנפצות נשמע ועיניה של יעל מתרחבות בבהלה, אני פורץ מן החדר ורץ אל חדר הבנות, צרחה נשמעת משם.
לאה.
“ת-תלך מפה” לאה מאבדת עשתונות, ידיה משליכות מכל הבא ליד לעבר האדם הלבוש בשחור שמתקרב אליה, סכין בידו.
“צאי מהחדר” אני צועק ללאה, וחוצץ בינה לבין התוקף. היא רצה החוצה בצרחות אימים.
אני עומד מול התוקף, רגלי פשוקות מעט, ניצב החרב אחוזה בחוזקה בידי, צמודה לליבי וחוד הלהב מקביל לאוזן ימיני, מוכן לקרב.
התוקף לא מתבלבל, הוא זונח את הסכין ושולף את חרבו מהנדן ומסתער לקראתי.
חרבותינו נפגשות, צליל מתכתי עולה מהן ואני מנצל את הרגע בשביל לאמוד את המצב.
התוקף גבוה ממני בראש, הוא גם שרירי יותר ומן הסתם מנוסה יותר ובעוד הוא התאמן וגם נלחם מול אנשים חיים אני התאמנתי מול גזעים דוממים, מעניק להם חיות, כח ותנועה בדמיוני.
כל היתרונות עומדים לצידו, מלבד אחד – הוא לא צריך להגן על היקרים לו.
אני זז הצידה, מושך את החרב, מניח ליריב למעוד מעט קדימה ומאגף אותו מאחור, שולח את החרב לגבו.
הוא זריז ומצליח לחמוק וחרבי חותכת את האויר בשריקה.
אנחנו נאבקים במשך זמן רב, נעים ללא הרף, חרבותינו מתיזות ניצוצות בהיפגשן, נפרדות ומתחככות.
שרוול שמאל שלי כבר קרוע ושריטה ארוכה, שטחית, מעטרת את זרועי.
“לא היית אמור להיות פה” הוא פוצה את פיו כשחרבותינו נפגשות שוב.
“גם אתה לא” אני מגיב ובועט בו, מפיל אותו אל הרצפה. הוא לא ציפה לזה.
הוא מתגלגל, ובגמישות מפתיעה קופץ דרך החלון ובורח.
אני מתנשף, השקט ששורר פתאום מבלבל אותי והאדרנלין שצף בי שוכח.
“ידידיה?” זו יעל, קולה מפוחד “הוא הלך?”
“הלך” אני אומר, הקלה ממלאת אותי, שרירי מתרפים.
אני מביט סביבי, המיטות סתורות, הכרים על הרצפה, תוכנן נשפך ונוצות לבנות פזורות בין רסיסי זכוכית החלון, מנוקדות בדמי.
אני מתקרב אל החלון, רוצה לוודא שהתוקף לא שם, מסתתר ומחכה לשעת כושר. הוא לא שם, אבל מזכרת הוא כן השאיר, בדמות קלף מגולגל, קשור בחוט אדום.
ידי ממוללות את הקלף ואני נזהר שדמי לא יכתים אותו כאשר אני פותח אותו.
לא כתוב בו הרבה, רק ארבע מילים שהופכות את מעי: “היזהר, זו רק ההתחלה”
האותיות זועקות לנגד עיני, צבען כצבע הדם ובעוד אני קורא אותן הן הולכות ומתפוגגות, פורחות באויר.
-
.
-
וואו את מכניסה לתוך אחרת. אוהבת לחזור בזמן
תודה על הסיפור שלך!!!
-
פרק 7:
לאה בוכה, כבר הרבה זמן, וכמה שאני מנסה להסביר לה שהתוקף איננו היא לא נרגעת.
יעל מתערבת באיזשהו שלב, מגישה לה כוס מים, מדובבת אותה, עוזרת לה להתמסכן עוד קצת וכמו קסם לאה משתתקת.
כעת הן מסתכלות בי שתיהן ונזכרות סוף כל סוף בזה שאני פצוע .
“זה כלום, רק שריטה קטנה” אני אומר “אני אלך להחליף חולצה”.
“לאאא” הן צועקות בהיסטריה.
“אתה לא זז לשום מקום” מורה יעל “עד שאמא תגיע”
אמא בסיבוב השבועי אצל הלקוחות שלה, בודקת מלאי, מבצעת התאמות ושומעת את תלונותיהם, היא לא תחזור כל כך מהר.
אני נאנח, נוטל ספר, מתיישב על יד השולחן ומנסה ללמוד, אך הריכוז ממני והלאה. אמנם האותיות נעלמו מן הקלף אך הן עדין בוערות מול עיני, מזהירות, מאיימות.
מפני מה? מה הכוונה שזו רק ההתחלה? מה התכוון התוקף לעשות?
יעל ולאה מתבוננות בי בשתיקה, שומרות את צעדי. מבטיהן דוקרים אותי ואני מקווה שאמא תגיע מהר, הכי מהר שאפשר.
אמא מגיעה בסוף, עיניה נופלות עלי לרגע, בתמיהה, אחר כך נחות על זרועי, פניה מתכווצות.
“מישהו פרץ הנה” לאה מזדעקת “עם – עם סכין” ואז היא פורצת בבכי, שוב.
ואז מתחיל מלל לא ברור של יעל ולאה יחדיו, במהלכו אמא מובלת אל החדר בו התרחשה המהומה, עיניה נפערות, סנטרה רוטט ואני מסיט את עיני, רוצה להיעלם ולא לראות בחיוורון שמכסה את פניה.
“התחלנה לארוז” אמא מתעשתת פתאום. היא מוציאה מתחת למיטות שני תיקים גדולים ומזרזת את הבנות לרוקן את הארון שבחדרן.
“ידידיה, בוא איתי” היא נוטלת את תיק התרופות שלה ופונה אל חדרי.
אני סוגר את הספר, נושק לכריכתו המהוהה ומתיישב על המיטה לצידה, שותק.
“אנחנו עוזבים” אמא אומרת “אני והבנות” היא מדייקת.
“מה פתאום?” אני מתבלבל “לאן תלכו? אני גם בא!”
“לך יש תחרות לנצח” עונה אמא, החלטית.
אמא שותקת, מוציאה תמצית עלי מרווה, מורחת על החתך וחובשת.
“ידעתי שזה יקרה” אמא מעבירה עיניה אל פתח החדר, הדלת פתוחה אבל נראה שהבנות עסוקות בשלהן.
“הם רוצים להרתיע, שלא תשתתף בתחרות” עיניה של אמא חוזרות אלי, מתבוננות לתוך נשמתי. זה היה מובן מאליו גם לי.
“אז אני לא אשתתף, אין טעם להסתכן, גם כך לא בטוח שאני אנצח” חיי משפחתי חשובים יותר, לא?
“זה לא יעזור, סבך לא יחיה לנצח, וכשזה יקרה -” אמא מתלעלעת “לא יבואו אחד, גם לא שניים. אף אחד לא יניח ליורשיו של המלך לקום יום אחד ולטעון לכתר”.
עיני מתרחבות, ליבי הולם בעוז והחדר מסתובב מול עיני, כמו בסחרחרה.
“לא-לא יכול להיות, למה- למה שיעשו כזה דבר?” אני מסרב להאמין, כנראה בכל זאת נותרה בי מעט תמימות.
“גם את אבא יוציאו להורג, ימצאו סיבה ויעשו זאת” אמא אינה יודעת רחמים “כך שזה הסיכוי היחיד שלו – שלנו”.
אני מתנשם ומתנשף ואמא מחכה שאתעשת.
“לאן תלכו?” אני שואל שוב כשאני נרגע מעט.
“לאַרָדור, לדוד אהליאב”
“אבל הוא -“
“שלחתי לו כבר איגרת, עבר הרבה זמן מאז וגם-” פניה של אמא מתעננות “לא תהיה לו ברירה, אח צריך לעמוד לצד משפחתו בעת צרה”
אמא צודקת כמובן, אבל לא הכל פועל על פי הצדק, אבא מהווה דוגמא טובה לכך.
אמא קמה, מוציאה לי חולצה נקיה, מעיפה בי מבט מודאג אחרון ויוצאת מהחדר.
משאירה אותי לבד.
לתגובות, הארות והערות (כן, אשמח גם לקבל כאלה ) – כאן
-
פרק 8:
גזר דינו של בוגד הוא מוות ושלילת תוארם, כבודם ורכושם של בני משפחתו, וכאשר נגזר דינו של אבא הקל המלך בעונשו והמירו במאסר. העונש שלנו לא הוקל, כלל לא. באותו יום מצאנו את עצמנו מסולקים מן הארמון, רק חליפותינו ההדורות לגופינו, לא יותר מזה.
אמא נהגה בחכמה ובאותו יום מכרה את הבגדים שלנו ומעט התכשיטים שהיו עליה. הכסף הספיק לבגדים, שכירות בקתה עלובה ומעט אוכל, מעט מדי.
דוד אהליאב היה זה שניסה להשלים את החסר, מדי פעם היה קופץ לביתנו הדל, מביא עמו כסף, בגדים ואוכל.
זכורה לי הפעם האחרונה בה הגיע לבקר, מלאו לי אז שמונה והדוד הגיע עם מלאי בהתאם.
“זה ליום ההולדת של ידידיה” הוא אמר בסיפוק והוציא עוגת שכבות, כזאת עם כמה קומות שקרם מרוח מכל צדדיה.
אני ויעל עמדנו מן הצד, מאופקים, מחונכים היטב, מחכים לאישורה של אמא, מתעלמים מן הרעב הדוקר. אבל לאה היתה עוד קטנה, רק בת שלוש והיא משכה את העוגה, מפילה אותה מן השולחן הרועד לרצפה, דוחפת לפיה במהירות, מנסה להרגיע את הרעב.
הדוד נבהל ואמא הריצה אותנו אל החדר, דוחפת לידינו שתי לחמניות מהתיק הגדול. רק לאה הקטנה נשארה שם.
“זה לא בסדר, ממש לא” הדוד כעס וקולו עבר את הדלת של חדרנו.
“היא קטנה” טענה אמא, מנסה לכסות על המצב.
“כן, לכן היא הפסיקה לדבר, נכון?” אני לא אוהב את איך שהדוד מדבר, בכלל לא.
“זה לא בסדר” הוא חוזר שוב, למרות שאמר את זה קודם.
“יהיה בסדר, התחלתי לעבוד כרוקחת” את אמא אי אפשר להוציא אף פעם מהכלים “ייקח קצת זמן ובעזר ה’ הכל יסתדר”
“כן, תמיד אהבת צמחים” ביטול ובוז בקולו של הדוד “את חושבת שתוכלי כך לקיים משפחה? לא יותר פשוט שתקחי את הגט מדניאל ואז אבא לא יסרב לתמוך בך?!”
“אתה לא אמור להתערב בזה” קולה של אמא נמוך ואני מתאמץ לשמוע, אפילו שזה לא מנומס.
“אני כן! תראי איפה את חיה! תראי מה הילדים עוברים! הם רזו, מתעללים בידידיה! את חושבת שאני לא רואה את הפציעות שלו??”
“זה לא-”
“זה כן! תפסיקי להתעקש כבר וקחי את הגט! ממילא הוא יירקב שם לכל חייו”
“מה זה גט?” שואלת אותי יעל, מושכת בבגדי, היא בקושי בת שש והיא לא מבינה את מה שאני מבין.
“סוג של ירק” אני עונה, רק ירקות נרקבים, לא?
“אני מבקשת שתצא מפה” קולה של אמא קשוח, החלטי.
“את עושה טעות!” אומר הדוד, קולו עולה עוד יותר.
“צא מפה” חוזרת אמא, היא לא מרימה את קולה.
הדוד יוצא, ולא חוזר.
במשך שבועות רבים אחר כך אני מסתובב כעוס, תוהה למה אמא התעקשה כל כך לא לקחת את הגט הזה והניחה לו, סתם כך, להירקב.
*
אני אוסף את עצמי מתישהו, מתנער, מחליף חולצה. מעיף מבט בחלון, כבר מאוחר, תכף מנחה.
“אמא?”
“כן, ידידיה”
“אתן לא יוצאות עכשיו, נכון? כבר תכף יורד הערב, עדיף לצאת באור יום, זוהי גם ההלכה”
אמא מרימה אלי ראש מתיק גדול מימדים.
“נכון, אנחנו נשהה בבית הרב הלילה, מחר ככל הנראה נצא”
“הבנתי” הרב, מה יגיד הרב על הכל? “אז אני יוצא לתפילה, בסדר?”
יעל ולאה עוצרות את נשימתן ומתבוננות באמא.
“אל דאגה, שמור על עצמך”.
אני מהנהנן ולראשונה בחיי אני נוטל את החרב עימי, אל בית הכנסת.
לתגובות, הארות והערות – כאן
-
פרק 9:
כשמגיע הלילה מגיעות איתו המחשבות, מטרידות ומאיימות. צללי החושך מציירים לי מציאות אחרת, קודרת ומסויטת.
אני מזדקף, לא מוצא טעם בגלגולים מצד לצד במיטה, על אף שהיא נוחה בהרבה ממיטתי שלי, הישנה והחורקת.
יורד למטה, צעדי חרישיים, אינם משמיעים רחש על רצפת העץ.
פונה לחדר הלימוד של הרב, מוצא אותו שם, כפוף על ספר, אור הנרות הפזורים סביב מוסיפים לו הילה מיוחדת.
“הרב?” אני לא רוצה להפריע, אך הערב היה עמוס מדי ולא מצאתי זמן לשאול את הרב את השאלות שבערו בתוכי ואיימו להכניע את רוחי.
“אוהו, ידידיה” הרב מאיר לי פנים, על אף השעה הוא נראה ערני למדי “לא מצליח להירדם, מה?”
אני מהנהן, נאנח ומתיישב על הכסא עליו הצביע הרב, למולו.
“אין פלא, אין פלא” מצקצק הרב “יום קשה עבר עליך”
בהחלט, ולקינוח גם זכיתי בצעקותיו של אוריה, שטרח להגיע עד לביתי, ובפיטורים. נחמד.
“אז מה – רוצה ללמוד או שאתה רוצה להשיח את ליבך?”
“ללמוד” חיוך עולה על פני, הראשון לערב – לילה זה “אבל מן הנכון הוא להשיח את ליבי”
“אז אני פה, שומע ומקשיב” חיוך גם על שפתיו של הרב.
אני לא יודע כל כך איך להתחיל, יש לי יותר מדי להגיד, יותר מדי על הלב.
“אני לא יודע אם זה נכון, לצאת לתחרות… אמא אומרת שכן, שזו האפשרות היחידה להציל את אבא ואת כל המשפחה, אבל-” אני נתקע.
“אבל אתה לא בטוח שהספק הזה מחייב אותך לסכן את עצמך לכאורה בוודאות” הרב משלים אותי.
“ומה אם זה היה הפוך?” שואל אותי הרב, מעביר יד על זקנו, מצחו חרוש קמטים “מנין לך שהסיכון של משפחתך אינו הוודאי?”
“ככה הרב חושב?”
“לא, רק מעלה בפניך את האפשרות. מדוע אתה חושב שהסיכון שלך הוא הוודאי?”
“כל מה שקרה, התקיפה, הקלף…” לא סיפרתי עליו לאמא, לא היה בזה טעם, ומכיוון שכך הגיוני בהחלט שהרב אינו יודע עליו.
“קלף? זה בטח רק לאיים, להרתיע…” הרב מחבר אחד ועוד אחד, מבטל את המילים שצפות מול עיני כל העת בהינף יד “ולגבי השאר – אתה באמת חושב שאם המטרה שלהם היתה לפגוע במשפחתך, היו שולחים רק אחד ועוד משאירים לך הודעה?”
המילים נעתקות מפי, מילותיו של הרב הן כדורבנות, אבל כאלה שבאות להכות על מנת ליישר, להתוות דרך.
“לדעתי אמך צודקת, כל עוד סבך חי לא ייגעו בך לרעה, גם לא בה ובאחיותיך. ולכן אינך נוטל עליך סיכון כלשהו. ומכיוון שכך אין סיבה שלא תצא לתחרות, ובעזר הקל גם תנצח!”
*
טבען של שמועות הוא להתפשט עם הרוח, להתנפח ולהתעבות ובסוף גם להיות מומטרות אל הקרקע, להרטיב כל שבדרכן, בכל הכוח.
זה לא חדש לי, ובכל אופן אני מופתע לראות את יחזקאל, אחיו הקטן של דן, על סף בית הכנסת. כשהוא מבחין בי הוא קופץ ורץ לעברי, דוחף לי ליד קלף קטנטן ללא הבהרות, מנופף לרב לשלום ורץ משם הלאה. פשוט דן בקטן.
אני נכנס מחויך פנימה, מנסה לסרב בנימוס להתיישב ליד הרב ומשתכנע בסופו של דבר מחוסר ברירה.
נשארו מספר דקות לתחילת התפילה ואני פותח את הקלף, מסתכל בו בריכוז.
“כולם יודעים”?
מה דן רוצה? אני מחפש אותו במבטי וקולט במקום זאת את עיני כולם, תלויות בי. חלקם ממהרים לסובב את ראשם כאילו היה זה המשך של תנועה מסוימת, חלקם הגדול לא.
אני מחוויר ומכופף את ראשי, מבין את מה שהולך לקרות, זה קרה כל כך הרבה פעמים!
“הרב צבי” בוודאות שמעון, רק הוא מסוגל לנקוב כך בשמו הפרטי של הרב, קולו קול בס “יש בעיה, אסור להתפלל עם בוגדים”
הרב לוחץ את ידי מתחת לשולחן ואני מחוויר עוד יותר.
“אל תעורר מהומות במקום שאינו צריך, שמעון” אומר הרב “אפשר להתחיל בתפילה”
התפילה מתחילה, ומסתיימת, ואני נשאר לשבת במקומי עד שיצא אחרון המתפללים. גם כך אין לי לאן למהר.
לתגובות, הארות והערות – כאן
-
פרק 10:
אמא נושפת אוויר בהקלה כשאני נכנס, ואני מבין שטעיתי. היה עלי לספוג אי אילו מבטים, אולי גם נאצות, והעיקר שאמא לא תדאג, בגללי.
אני נענה לבקשתה של אמא להיכנס לחדר שהקצתה להן הרבנית, היא סוגרת את הדלת אחרי ומורה לי לשבת.
“מה אתה יודע?” היא שואלת אותי “חשוב לי לדעת שאתה יודע הכל לגבי גזר הדין של אבא, לפני שנצא”
אני נאלם דום, אמא אף פעם לא שאלה אותי, גם לא הסבירה. את הכל הבנתי לבד.
“מה אתה זוכר?” אמא שואלת שוב, קולה רך.
מה אני זוכר? הזכרונות לא נעימים, בכלל לא. אני זוכר את חיילי המשמר פורצים לארמון בזמן סעודת הערב, את פניה של אמא מחווירות ואת תחנוניה שיניחו לנו, הילדים, לשהות בחדרינו. אבל החיילים לא שעו לה והורו לנו להישאר באולם המשפחה עד שיסיימו למלא את תפקידם.
יומיים תמימים היו החיילים בארמון, נוגעים, הופכים, מחטטים. אבא, חתום פנים ומאופק, הניח להם לעשות ככל אשר יחפצו, מגלה להם מקומות מסתור, חוכים ואוצרות, מקיים את צו מלכו ואביו בנאמנות, בטוח בחפותו. בסוף אותם יומיים עצרו החיילים את אבא, העמיסו על עגלות את כל הממצאים ונסעו משם. שקט השתרר, מופר רק ביפחותיה של אמא ובלחשושיהם של המשרתים.
“היה את ניסיון ההתנקשות” אני אומר בקול נמוך, חושש. “אבא נעצר, מצאו ראיות לכך שהוא זה שיזם את ההתנקשות, המתנקש גם הודה שאבא שלח אותו”.
עיניה של אמא מושפלות והיא נושכת את שפתיה, אולי הייתי צריך לומר לה שאיני יודע הרבה.
“את הויכוח בשבת, כשלושה שבועות לפני ההתנקשות, אתה זוכר?”
ויכוח? לפני ההתנקשות? אני ממצמץ, מנסה להיזכר, אבל שום דבר לא עולה לי. חיי היו נעימים לפני שהכל החל, לא היה לי טעם לצותת לשיחות המבוגרים ולא צורך בטרדותיהם.
“על הסכם השלום? על פתיחת מעבר ההרים?” אמא מגששת, מנסה להעיר זכרונות רדומים.
ומצליחה.
*
שש אחיות יש לאבא, ומאז נפטרה סבתא דאגו כולם לבוא כל שבת רביעית לסעוד על שולחנו של סבא, באולם השבת הרחב ומנקר העיניים.
שש אחיות, וכ-30 אחיינים, מתוכם רק שלושה הם בני גילי, כמעט.
אהבתי את השבתות האילו, חיכיתי להן בכיליון עיניים, וכשהגיעו מיציתי אותן עד תום. ביחד עם בני דודי, אברהם לא יכול היה למרצי ותעלולי.
בסעודות הייתי יושב לצד אבא, קרוב לסבא. מתעלם מפרצופיהם של בני דודי המתעוותים בניסיון לגרום לי לצחוק ולזכות בגערה הגונה בשל כך.
באותה שבת סעודת שחרית היתה כרגיל. מנות פתיחה הוגשו לשולחן, לאחריהן מנה ראשונה, שניה וקינוח. סבא היה רגוע ושליו ואבא פתח עמו בשיחה. לא שמעתי את תחילתה, הייתי שקוע בתפוחים המסוכרים, נהנה מטעמם החמצמץ המרוכך במתיקות עדינה.
“שבת היום!” נוזף סבא, אני לא רגיל בכך ואני עובר לקשב מלא, גם בלי לרצות.
“אני יודע אבא, אבל מדובר בפיקוח נפש, ואף רוח, לא?” אני בוחן את אבא. על פיקוח נפש למדתי, אבל מה זה פיקוח רוח?
“פַה” סבא לא מתרגש, מניף את ידו בביטול “הכל בסדר, אתה מגזים דניאל”.
“אבא לא חושב כמוני? הם עובדי אלילים, אינני בוטח בהם, פתיחת המעבר תמיט אסון על אליסאר, בעיקר רוחני”.
“המעבר בטוח, תמיד היה בטוח. שום דבר לא השתנה”.
“המעבר בטוח, אבל לא תהיה אפשרות לפקח באותה מידה, יהיו גם מסתננים” אבא עוצר מעט “ובמקרה כזה יהיה להם קל יותר להתערבב”.
“שמעתי” חוסר סבלנות בקולו של סבא. “אין טעם לחזור על הדברים שוב ושוב, הרב אישר את ההסכם גם כך”
“הרב אישר?” תמה אבא. “האם הוצגו -“
“מספיק!” סבא חובט בשולחן, המלמולים באולם פוסקים באחת.
*
“אני לא מבין, איך הויכוח ההוא קשור למאסר של אבא?”
“אבא הוא לא היחיד שנעצר באשמת בגידה” ידה של אמא מרפרפת על ידי “איתו נעצרו גם דוכס ושני רוזנים שהתנגדו להסכם השלום, אצל כולם נמצאו מסמכים המעידים על קשירת הקשר. הם נידונו למוות, ללא שום הקלות”.
“לא ידעתי את זה…” אני ממלמל ותוהה מדוע הפרט הזה כל כך חשוב לאמא.
“זה חשוב-” אמא עונה למחשבותי “זה חשוב שתדע הכל, כל פיסת מידע שיכולה להוביל אותך לאנשים שהפלילו את אבא”.
“וגם – אולי אני טועה, אבל למיטב הבנתי, לאור ההיקף שלה, ההפללה הזו תוכננה הרבה יותר משלושה שבועות”.
לתגובות, הארות והערות – כאן
-
פרק 11:
אמא והבנות הלכו. מותירות אחריהן אד קל של דאגה שהולך ומתגבר עם הזמן. אמא עקשנית והדוד לא יוכל לה. בוודאות. הדרך היא שמפחידה אותי, מהלך חצי יום רכיבה, אך בכרכרה עלולה הדרך לקחת אף יום ומחצה. אני דואג, ואילולא דבריו של הרב הייתי מלווה אותן עד לאחוזתו של הדוד.
דן גם מרגיש בכך, והוא מפסיק לדון בסוגיא בקול ונועץ בי מבט.
“מצטער” אני ממלמל, התעופפתי לי קצת.
“נצא?”
זה מתאים לי, לנשום מעט אוויר, לנקות את הראש. אני מסכים.
“אז מה? מתגעגע?” דן סונט בי כשאנו יוצאים מבית הכנסת.
“יותר מודאג”
אנו פונים שמאלה, שמים יעדינו אל מחוץ לעיר, בתי העיר הולכים ומתמעטים, את מקומם תופסים שטחי אדמה מעובדים, מאחוריהם מתפרש היער, ירוק ושקט.מתיישבים על פיסת אדמה נקיה, שקט בראשיתי עוטף את הכל, רק ציוצי הציפורים מפרים אותו מדי פעם.
“אתה צריך להפסיק” דן משחק עם ענף בידו, חורט על האדמה קוים וצורות.
“להפסיק לדאוג?” אני מגחך, הדאגות לא שואלות אותי, הן פשוט שם “איך בדיוק?”
“תחשוב על דברים אחרים” גאוני יותר מזה לא שמעתי.
“כמו?” אני מעקם אף, לא מוצא חן בעיני הרעיון.
“כמו על התחרות, ועל זה שאנחנו הולכים לסבול אחד את השני לתקופה ארוכה”
לרגע אני תוהה על דבריו של דן, לאחריו הדאגות הולכות, מפנות מקום לשמחה פשוטה וכנה עם החבר הטוב שלי.
*
“מה היית עושה בלעדיי, אה?!” דן נוזף בי בעוד אנו רצים לכיוון הלשכה.
“לא חשבתי על זה” אני מתנשף, מדלג מעל ארגז שמישהו הציב באמצע הדרך, מניד בראשי תוך כדי.
“אז תתחיל לחשוב” כעס בקולו של דן “לא לעדכן ששינית מגורים! באמת! איך חשבת בדיוק שתקבל הודעה על האסיפה?!”
דן צודק, אבל אין לי את היכולת לעבד את המחשבה הזו הלאה כרגע, גם כך אנחנו באיחור.
אנחנו מגיעים מתנשפים ללשכה, מנסים לסדר נשימה ונכנסים פנימה.
הלשכה היא מעין אוהל קטן שהוקם זמנית לצורך רישום מועמדים לתחרות. ובעוד בפעם האחרונה היו מסודרים בתוכו שולחן רחב וארבעה כיסאות, כעת השולחן איננו ושני כיסאות נוספים הצטרפו, מסודרים בעיגול, נמצאים בתפוסה כמעט מלאה. ארבעה אנשים מתבוננים בנו בשתיקה כשאנו נכנסים, שניים צעירים ושניים מבוגרים יותר, עם האחרונים כבר נפגשתי.
“הנה הוא” דן מושיב אותי על אחד מתוך שני הכיסאות הריקים ומתיישב לצידי.
“יופי, אפשר להתחיל” משה, ממונה הלשכה, מוחא כף “נעשה היכרות קצרה”.
“אותי אתם כבר מכירים, גם את אבנר סגני,אנחנו בעצם נלווה אתכם עד הרגע בו תצאו מן העיר. לכשזה יקרה, אתם תצטרכו להסתדר לבד ואנחנו בטוחים שתעשו זאת היטב ותביאו כבוד לטוביאה. דן, נתחיל בך”
“אני דן בן שמואל, בן 19” דן נעמד, קולו בטוח ויציב “נבחרתי להיות המנהיג, אני בטוח שאתם הטובים ביותר ויחד נהווה צוות מנצח! מאחל לכולנו הצלחה”
דן מתיישב ועיניו של הממונה נחות על הבחור שיושב לימינו של דן, הוא מתרומם, ואני נושף אוויר בהקלה. תוהה מדוע דן היה חייב לציין את שם אביו.
“אליהו בן אברהם, בן 19, לוחם” אליהו תמציתי וטוב שכך, הוא טופח על ירך ימינו, מורה על מיקומה של חרבו ומתיישב.
“דוד בן טוב, בן 16, אני קשת” דוד מצביע על הקשת המונחת בין רגליו, האשפה מכותפת על גבו.
עכשיו תורי, אני מתרומם בחשש, בולע רוק, מנסה גם לבלוע מילים. את התיק לא הבאתי עימי, דן מצא אותי בבית הכנסת והריץ אותי משם הנה.
“ידידיה בן דניאל, בן 17, רופא”
שתיקה משתררת. אני מתיישב, בתוכי תפילה שהכל יעבור בשלום.
דוד נועץ בי מבט, ארוך מדי, ואני נרעד.
“אז זה אתה?” הוא שואל בקול, פסים חורשים את מצחו כשהוא מכווץ את גבותיו “למה אתה משתתף בכלל? אתה תהרוס הכל!”
לתגובות, הארות והערות – כאן
נ.ב: עד פסח בע”ה יועלו פרקים אם לפחות 2 בנות נוספות אלי התקדמו קצת לקראת פסח.
שיהיה שבת שלום!
Log in to reply.
