סיפור בהמשכים || תהילה

[תהילה ב]

פרק 12:

משה נע על מקומו בחוסר נוחות, מצמצם את עיניו בשאלה “אתם מכירים?”

“לא” אני ממהר לענות.

“כן! הוא בנו של הבוגד” דוד לועג, לעג מר.

“לא הבנתי” משה מתבלבל.

“איזה בוגד?” שואל אבנר.

“אבי לא בוגד” אני מוחה, מדייק את הדברים “אבי רק נאשם בבגידה”.

“אבא שלו זה הנסיך דניאל, לשעבר” דוד לא מרפה “ואני לא מבין למה נתנו לו להתמודד בכלל”

“למה באמת? איך לא עלינו על זה, אבנר?”

“אההממ” אבנר מגרד את אפו “אנחנו לא בודקים אילן יוחסין, רק שלא מדובר בבן או קרוב למשפחת המלוכה”.

“זה לא מה שהוא?” אליהו תמה בקול שקט.

“אני מניח שפשוט התפספס שאבא שלו היה נסיך, מבחינת תואר הוא נקי, אפילו לא בן חסות”. אבנר ממשיך, לא שם לב להערתו של אליהו.

“אני עונה על התנאים” אני מכחכח, אוזר תוך כדי מעט אומץ. “אין סיבה שלא אתמודד”

“יש!” משה לא אוהב את דברי “זה יסבך אותנו, זה לא טוב, בכלל לא!”

“זה לא הוגן” דן מתערב, מניח יד על כתפי “הוא נבחר כמו כולנו, לא הוגן להחריג אותו”

שוב שוררת שתיקה, משה קם ממקומו, מסמן לאבנר לצאת עימו. רק אנחנו, הצוות הנבחר, נשארים שם. שותקים.

דן לוחץ את כתפי, נעמד ויוצא. אני עוצם עיניים, מליט את ראשי לתוך ידיי, לא רוצה לחשוב על כלום, שום דבר.

רק תזוזת כיסאות מחזירה אותי אל ההווה, אל הצוות שלא רוצה בי, אל האחראים שפספסו.

“טוב” משה נושף, עיניו עוברות על היושבים, מדלגות עלי. “לצערי, אין לנו הרבה ברירות. בדקתי את הענין עם אבנר, מרגע שהרשימות נשלחו אין דרך לשנות מועמדים, אלא אם הם מתו, או – מה שיכול להיות יותר בר ביצוע, חלו”.

עיני היושבים ננעצות בי. אני מניד ראש, לא הולך לקרות. אני אשתתף ויהי מה.

“אז כמו שאמרתי” משה מסכם, חסר ברירה אחרת “זה הצוות, נתאסף פה גם מחר ברצות השם, באותה השעה”

אני נושף אויר בהקלה, דן מחייך ואליהו מושך כתפיים, רק עיניו של דוד ננעצות בי במשטמה.

*

אני רץ, רגלי היחפות מתופפות על אבני הדרך החלקלקות, ליבי הולם במהירות שלא הכרתי. אני לא מכיר את המקום אליו נשאו אותי רגלי, אני עובר בין סמטאות, טרוף נשימה, בורח על חיי. נתקל בדרך ללא מוצא, מסתובב, מבין שפספסתי, הם פה.

“אופססס” לוחש אלי אחד הנערים, הוא גבוה, מאד. כמעט כפול ממני. “אין לך לאן לברוח”.

אני מתנשף, נצמד אל הקיר הסוגר מאחורי, דמעות מסמאות את ראייתי.

“ל-לכו מפה” אני צורח “ע-עזבו אותי” אני משתנק.

“רק נפגשנו וכבר אתה רוצה שנלך?” נפגע הנער ההוא, המוביל “ככה אבש’ך חינך אותך?”

“וסך הכל רצינו לתת לך מתנה” אומר אחד אחר וצוחק צחוק פרוע.

“לא צריך” אני כבר בוכה, מתחנן “בבקשה לא!”

“למה לא? יוסף תראה לו את המתנה” צוחק נער שלישי ” זו מתנה מיוחדת, אחת שלא תשכח”.

הנער שמתקרא יוסף מהנהן, הוא מכניס ידו אל הכיס, מוציא ביצה לבנה, מקפיץ אותה קלות וזורק.

הביצה פוגעת בי, מתנפצת, מכאיבה. תוכנה נמרח עלי, נוטף מלחיי השמאלית לתוך פתח הצוואר. ההשפלה צורבת יותר מהכל.

הם צוחקים, מתקרבים אלי עוד ואני מתכווץ, מבין שהביצה היתה החלק הנחמד. ידיהם מונפות באוויר, מתאגרפות, מוכנות להנחתה.

“היזהר” הם אומרים ביחד. קולם צורם, מהדהד בסמטא החשוכה “זו רק ההתחלה”.

אני פותח עיניים, ממצמץ אל מול אור הנר שמצליח בקושי לסלק את החשיכה. הבגד שעלי לח, שטוף זיעה.

אני עוצם שוב עיניים, נושם ארוכות. זה רק חלום, רק חלום.

חשבתי שהסתיימו הסיוטים ההם, שהתפוגגו מזמן, שרושמה של המציאות הפסיק לחדור אל לילותי, טעיתי.

אני קם מן המיטה, צעדי אינם יציבים. מגשש אחר תיק התרופות שהותירה לי אמא, מוציא מעט עלי זוביון מיובשים ויורד למטה, למצוא מעט מים חמים לחלוט את העלים. חושב על אמא הטובה, שרק למעני טרחה ולמדה להתעסק עם צמחים, שרק בשבילי נהייתה רוקחת.

לתגובות, הארות והערות – כאן

[תהילה ב]

פרק 13:

זמן הוא מושג יחסי, לעיתים דביק כמו בצק שנצמד אל כפות הידים בזמן הלישה ולעיתים חמקמק יותר מן הדגים שנשלים מן הנהר ומצליחים איכשהו להתפתל ולקפוץ אל המים בחזרה, זוכים בחייהם שנית, עד לפעם הבאה.

מרגע שאני מקבל את איגרתה של אמא הזמן תופס אצלי פחות מקום, השעות שהרגישו כמו שבועות חולפות ביעף, מתחמקות מידיי בזריזות מפליאה. שעה רודפת שעה, מצטרפת לימים ולשבועות. גם לסובב אותי אני נותן פחות משקל ומשמעות, מתעלם ממבטיהם של האנשים הננעצים בי ברחוב, מגערותיו של שמעון ומשתיקתם של כל השאר.

בינתיים דן מתגלה כמנהיג מלידה, כמו שתמיד חשבתי. הוא דואג שניפגש כל יום, נלמד דברים נוספים, נתאמן וסתם כך נתגבש. ואחרי שניסינו את כוחנו בגששות, התמצאות במרחב, דיג, הישרדות ועוד הגיע תורה של הרכיבה, שלפי דעתי וחבל שלא נשאלתי היתה צריכה להילמד ראשונה.

“בשביל מה ללמוד לרכב על סוסים?!” דוד רוטן ואני חושב שהוא פוחד מהם, מהחיות האציליות, הגאות.

“אנחנו אמנם ניסע בכרכרה, בהתאם לחוקים” דן לא מתייאש, מסביר את עמדתו “אבל לכל מקרה זה תמיד טוב. כאן מספקים את מה שאנו מבקשים, אז בואו ננצל את זה”.

“בחרו לעצמכם סוס” מצביע דן על האורווה הקטנה של אחד מתושבי העיר, שהתרגש לתרום משלו לנצחוננו בתחרות. ששת הסוסים שנמצאים בה צונפים, כאילו מבינים את משמעות הרגע.

מזמן לא רכבתי על סוס, הפעם האחרונה שעשיתי זאת היתה עם אבא. לבד לא הורשיתי, זה היה מסוכן מדי. שמרו עלי בצנצנת אז, יורש זכר, יחיד.

אני מלטף את חוטמו של אחד הסוסים בהתרגשות, הוא מחזיר לי בצהלה.

“מוטב שתלמדו קודם איך להכין את הסוס לרכיבה” מתערב עמרם, בעל האורווה. הוא נמוך ושמנמן ואני תוהה על העיסוק שבחר לעצמו.

עמרם פורק בזריזות את האוכף מאחד הסוסים ומרכיב בחזרה. אנו מנסים לעקוב, דוד פוסע צעד אחורה.

“אין מה לפחד, הסוסים מבויתים. הם רגילים לרוכבים”. עמרם שם לב וממהר להרגיע .

אנחנו מסתדרים אל מול הסוסים, גם דן מצטרף מתישהו. מנסים לבצע את הפעולות שעמרם ביצע בקלילות, זה לא פשוט כמו שזה נראה.רק לאחר כשעה אנו מוליכים את הסוסים אל מחוץ לאורווה, למרחבי הדשא הגדולים.

עמרם עוזר לכל אחד לטפס על הסוס, מסביר לכל אחד את אופן והיגיון הרכיבה, עולה על סוס ומתחיל בדהירה קלה.

אני מושך קלות במושכות והסוס מתנער, מתחיל ללכת לאיטו. אני טופח על צווארו בחיבה, חיוך על שפתי. זיכרון מכה בי פתאום ולחות חשודה מציפה את עיני כשאני נזכר בפעם הראשונה בה רכבתי עם אבא.

*

נסיך צריך להיות, או לפחות להיראות, מאופק. מאופק במצבי מצוקה, מאופק במצבי לחץ ואף מאופק במצבי התרגשות. כך תמיד אמר לי אבא, כך תמיד הנחו אותי גם מורי.

וקשה לי, קשה לי מאד, אני מרגיש את רגלי רועדות, נלחמות בקיפאון שניסיתי להשליט בהן. ידי מהודקות לגופי בחוזקה.

אבא מחייך אלי, מבין בהתרגשותי, מקרב אלי את הסוס, עוד ועוד. אני יכול כבר להריח את ריחו של הסוס, הלבן, הנאה. לראות את עצמי בעיניו הגדולות, הכהות.

“נתחיל?” הוא שואל.

אני מהנהן, פחד נזכר להתעורר בי פתאום, אני מצמית אותו בכוח למקומו.

אבא מזנק על הסוס ברגע, מורה לאחד המשרתים להרים אותי אל הסוס. המשרת מחזיק אותי בבית שחיי ומרים אותי, גבוה.

אבא מאחורי, ראשו של הסוס מלפני ואני אוחז בצווארו של הסוס כפי שמדריך אותי אבא, חושש, מתרגש.

אבא מדהיר את הסוס בשדה האימונים, שיערי עף עם הרוח, גופי מקפץ עם תנועותיו של הסוס. לאט אני משחרר מעט את האחיזה מצווארו של הסוס, פוקח עיניים ומתפעל מן המהירות בה אנו חולפים על פני השדה.

“עכשיו תורך” אבא מאט את הסוס, הוא כבר לא רץ, צועד מתונות.

“תורי?” אני מסובב את ראשי אליו, חשש בין עיני “איך?”

“תחזיק את המושכות, אל דאגה, אני מחזיק איתך גם” אבא מרגיע ואני מציית.

“יפה, תאחז אותן היטב בין ידיך, זה חשוב” מורה אבא “זוכר מה לימד אותך המאמן שאול?”

“אהמממ” אני מהמהם “בשביל שהסוס יפנה ימינה עלי למשוך שמאלה ולהפך, נכון?”

“בדיוק, אבל זה כבר שיעור מתקדם, איך אתה מצעיד את הסוס?”.

“משיכה במושכות, לפי חוזק המשיכה כך מהירות הדהירה” אני מתנשם, מפחד לעשות את הפעולה הפשוטה הזו.

“נכון, קדימה, אל תחשוש, אני פה” אבא רוכן אל אוזני, לוחש לי “אבא תמיד פה, לצידך”.

*

“הפסקה?” דן מציע.

כולם מהנהנים, רק אני נשאר קפוא. מוצא בסוס מעט נחמה, הזכרונות שהוא מעורר בי נעימים, מלטפים.

עמרם מראה לנו איך לרדת בבטחה מגב הסוס, אני מתנער ובצער מחקה אותו, די בהצלחה.

“א-איך יורדים?” דוד חושש ואני ניגש לעזור לו, מושיט לו את ידי.

“לא, לא צריך שום עזרה ממך” הוא מסנן, זעם מעורב בקולו.

אליהו ניגש אליו, מסייע לו לרדת.

טעמה הטוב של הרכיבה נשכח ממני. תמיהה ממלאת אותי, גם חוסר אונים.

לתגובות, הארות והערות – כאן

[תהילה ב]

פרק 14:

לא נותרו עוד הרבה ימים לתחרות, חמישה ליתר דיוק. מה שאומר שעלינו לצאת לדרך. ההתרגשות איננה רק מנת חלקנו, אלא של כל תושבי טוביאה.

דגלי העיר נתלים בכל פינה אפשרית, מתנוססים עם הרוח, מבשרים על יום חג. ילדים רצים הנה והנה, סרטים בידיהם, צווחים בקול רם שיר לא ברור. אנשים מתאספים בכיכר המרכזית, מחכים לטקס ברכת הניצחון. גבעת תשורות מתגבהת ליד הכרכרה שנועדה לקחת אותנו אל מחוז חפצנו. לשוֹרְהַאם, עיר הבירה.

אנחנו מתרכזים סמוך לכרכרה, מנסים להתעלם מההמולה.

“למה צריך את כל זה?” אליהו שואל, מתופף ברגלו על האדמה, עיניו נעוצות באיש נוסף שקרב לעברנו, תיק עמוס בידו “איפה נשים הכל?”

דן מושך בכתפיו, הוא מתוח, אחרת מזמן היה מדבר.

“חשוב להם להרגיש שנתנו משהו, להוות חלק בתחרות” אני מסביר בשקט.

“פחחח, משועממים”.

הם לא, אבל אין לי דרך להסביר לאליהו את הדברים. הוא לא גדל עליהם, הוא לא יבין את עומקם.

“ידידיה?”

אני מסב את ראשי, פני מאדימות כשאני רואה את הרב.

“הרב לא היה צריך לטרוח הנה” אני נחרד, הרב מבוגר ועומס האנשים לא בריא לאף אחד. כבר נפרדתי ממנו בביתו, קיבלתי את ברכתו, הודיתי לו על הכל וביקשתי ממנו למסור את תודותי לרבנית. ובכל זאת טרח והגיע הנה.

“הכל בסדר, אפשר לדבר איתך בצד לרגע?”

אני מסתכל סביבי, אין שום צד, שום פרטיות. האנשים נהרו למקום בהמוניהם.

“חברים, להתרחק, קצת אוויר!” דן מבחין במצב וממהר לעזור.

אנחנו נצמדים לכרכרה, כעת השטח שקט ונקי.

“שכחתי להגיד לך מספר דברים.” פותח הרב “לכל מקרה שתצטרך, בן דודי גר בסמטת הפרחים בעיר, שמו הרב אפרים בן אהרון. אם תיתקל בבעיה, כל בעיה, לך אליו הוא יעשה את המירב לעזרתך”.

“דבר שני” הרב משתעל קלות “קח איתך את הקמע הזה, לשמירה והצלחה” הוא דוחף לידי חתיכת בד מגולגלת, עבה.

“ושלישי – הנח לי לברכך שנית בברכת כהנים”.

אני מהנהן, מרכין ראש, ידיו של הרב נחות עלי, הוא מברך בכוונה, בדבקות.

“לך בכוחך זה” אומר לי הרב כשהוא מסיים “ואל תשכח שזו רק השתדלות, הבורא מסובב הכל על הצד הטוב ביותר”.

*

הטקס היה קצר, מאד.

הוא החל לאחר הגעתו של הרוזן מלַארְוָון, שמופקד גם על עירנו. הרוזן דרש בשלומנו, הודיע בקול רם את שמותינו ותפקידנו, העניק לכל אחד מאיתנו טבעת שעליה חקוק סמל העיר, לדן איגרת מלכותית וסיים בברכת שלום וניצחון.

תם הטקס, הרוזן הלך, ואנו הופנינו אחר כבוד לכרכרה. העגלון גם הוא מיהר למקומו.

בעוד אנו מתמקמים בכרכרה אני שומע את קולו של משה, דוחק באנשים לזוז ולפנות את הדרך ואני נושך את שפתי בחשש.

“רגע” משה פורץ פנימה “אני צריך את ידידיה”.

אני נאנח ונעמד, מתקרב לפתח.

“שכחתי להגיד לך מספר דברים” משה לוחש וחיוך מאיים לחמוק אל שפתי. “תשתדל לא לבלוט, כמה שפחות לבלוט”.

אני מהנהן, אין לי שום כוונה אחרת.

“עוד משהו – אל תגיד לאף אחד מי אתה” משה נושף אוויר “זה סתם יעשה בעיות וגם-” הוא נעצר, מתלבט.

“תחשוב על החברים שלך” הוא מורה בסנטרו לכיוונם “הם רוצים לנצח בתחרות הזו, הם לא אשמים שבחרנו בך בטעות”.

בטעות. בני אדם טועים, ריבונו של עולם לא.

“בסדר?” מוודא משה.

“בסדר” אני עונה, כנוע.

“יופי. סעו לשלום ותחזרו לשלום, עם הניצחון” המילה הראשונה מופנית אלי, השאר לכולם.

הכרכרה מתחילה בנסיעה, האנשים מריעים בקול, מפנים לה דרך. ככל שהכרכרה מתרחקת קולם מתעמעם, נחלש.

“אל תיקח את משה קשה, יהיה בסדר” דן טופח על כתפי כשאנחנו נמצאים ביציאה מן העיר.

דן חבר טוב, איזה חבר היה דוחף אותי בכח לתחרות שהוא גם רוצה להשתתף בה, כאשר הוא יודע שאני עלול להרוס הכל? בלי כוונה כמובן.

דן חבר טוב, תמיד היה. תמיד תמך ועודד, שומר בשתיקה על סודותי, מחזיר לי את האמון בבני האדם, שאבד.

“תודה” אני אומר לדן בקול את שאני חושב, קולי חנוק. “אתה חבר טוב”.

“אל תתרגש לי עכשיו” אומר דן, משכל את זרועותיו מאחורי צווארו, מניח ראש.

אני שותק, רואה אותו מתארגן לתנומה, אליהו ודוד כבר נרדמו.

“שמור את הריגושים לאבא שלך” דן אומר פתאום כנזכר, מצחקק ועוצם את עיניו.

לאבא שלי? הרבה זמן לא ראיתי אותו, דמותו מטושטשת בזכרונותי. האם אזכה לראות אותו אי פעם? האם הדבר אכן יקרה? אני נושך שפתיים, דמעות שוטפות את לחיי. אני בוכה בלי קול, מתגעגע לאבא.

לתגובות, הארות והערות – <a href=”https://kedemcenter.co.il/groups/literature/forum/topic/%d7%aa%d7%92%d7%95%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%91%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%aa%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%94/page/3/#post-6017901163″ title=”בהחלט מגיע!
פרק 14 – תגובות || סיפור בהמשכים – תהילה

[תהילה ב]

פרק 15:

לקראת ערב אנו מגיעים ללארוון. העיר הגדולה מקדמת את פנינו בשערים נעולים ושומרים חתומי סבר.

“תעודות בבקשה” אחד השומרים, בחור גבוה ושרירי פונה לכיווננו “לאן זה?”

אנו מוציאים כל אחד את תעודותיו, דן מצרף גם את האיגרת.

“לתחרות, מה?” השומר מחייך, מחזיר לכל אחד את תעודותיו ומנופף באיגרת לפני שהוא מחזירה לדן “יפה, יפה”.

השער נפתח והעגלון מוביל את הכרכרה פנימה, לתוך העיר.

העיר יפה ומטופחת. בתיה אחידים, הקרקע מרוצפת וישרה, עצי פרי נטועים לאורך שדרותיה ועששיות כבר מאירות את הרחובות הנקיים שעדין לא שקעו בחשיכה.

“יפה פה” דוד מצמיד את אפו לחלון.

“יפה בהחלט” מסכים אליהו, קולו יורד ללחישה “יפה ומסוכן”.

אנו תולים בו את עיננו בשאלה.

“ראיתם את השומרים, את השערים הנעולים” הוא מסביר “והחמה עוד לא שקעה”

“גם אנשים אין ברחוב, כמעט” אני מבחין לפתע.

“דוד שלי גר פה בעבר” מוסיף אליהו “והוא ברח בזמן, עוד לפני שהדרטאנים עובדי האלילים החלו לעשות פה כרצונם”

“עובדי אלילים?” אני מופתע, נזכר בשיחתי עם אמא על כל משמעויותיה.

“עובדים לחמה, לבנה, כוכבים, אבן, אשרה…” מפרט אליהו בסבלנות.

“אני לא חושב שלזה הוא התכוון” מעיר דוד בעדינות, מעיף עלי מבט קל וממהר לסובב את ראשו.

“בטוביאה לא תראה אותם” מציין אליהו “אבל פה הם גרים בהמוניהם”.

“ומושל העיר, לא עושה עם זה דבר?” תוהה דן.

“הרוזן? אני לא חושב שהוא יכול לעשות הרבה” אליהו מושך כתפיים. “הסכם השלום לא יכול להיות חד-צדדי”.

מבטי שלושתם מופנים אלי, כאילו אני הוא שאמור או יכול לספק להם תשובות. אבל אין לי כאלה, אני תמה בדיוק כמותם, ואפילו יותר.

למה הסכים סבא להסכם השלום הזה? מה הרוויח ממנו? ואיך, אם אילו תוצאותיו, לא הבין זאת לפני? השאלות רבות וכבדות משקל וכשמגיעה הכרכרה אל האכסניה אני נותר לשבת על הספסל, עיני עצומות ואני מנסה לשקול את הסיבות והגורמים, המניעים וההשלכות. ואלמלי דן שמעיר אותי משרעפי כאשר הוא בא ומודיע שכבר מתחילים ערבית ושאזדרז, אולי הייתי נשאר שם לנצח.

*

הלילה מגיע ואיתו חלומות הבעתה, וכשאני מתעורר אני יכול להריח את ריחה של הזיעה נודף ממני ואת הרעד ברגלי אני מצליח רק בקושי לעצור. תמיד הייתי רגיש לריחות, תמיד הייתי רגיש לפרטיותי, והעובדה שכעת אני בחדר עם עוד ארבעה גברים אינה מוסיפה למצב רוחי. בשקט אני מתרומם, בוחן את פניהם של חברי לחדר ונאנח בהקלה כאשר אני מבין שלא צעקתי מתוך שנתי, ואם בכל זאת זה אכן קרה – אף אחד לא שמע.

הכי פשוט להסתובב לצד השני, לתחוב ראש לתוך הכרית, לא לחשוב על דבר ולהירדם שנית, אך על סמך ניסיון השבועות האחרונים אני יודע שזה לא יקרה, ואם אצליח להירדם זה יהיה בשעה בה כבר אצטרך לקום. לכן אני מוותר על הענין, קם מן המיטה, נוטל את תיקי, מתיישב על הכסא היחיד שמול השולחן הקטן בחדר, ולמול הנרות המוצבים על השולחן אני מחטט בתיק, מוציא משם קלף, נוצה ודיו.

אני כותב. כותב את שמותיהם של כל בני משפחתי מצד אבי, אילו שהיו לי משמעותיים דיים כדי שאזכור, במטרה לסמן את אילו שהרוויחו דבר מה ממאסרו של אבי ומנטילת תוארו. אך אף על פי שעל גבי הקלף מצטברים לי ארבעים ושלושה שמות אני מסמן רק שניים, כאשר אחד מהם הוא ודאי והשני כל כך מגוחך עד לא אפשרי.

הראשון מהם הוא נחמיה, בנה הראשון, לא הבכור, של דודתי הגדולה, שזכה בתואר יורש העצר לאחר שנשלל מאבי ובמידת מה גם ממני.

והשני הוא סבי, שהתנגדותו של אבי להסכם השלום לא מצאה חן בעיניו. זו ראיה קלושה ומטופשת, אבל אף על פי כן אני מניח את האפשרות על השולחן, או, ליתר דיוק, על גבי הקלף.

אני עובר עוד פעמיים על הרשימה וכשאני מגיע להחלטה שבין השמות לא מסתתרים עוד חשודים ושעלי לחפש גם במעגל רחוק יותר אני מתפנה לטפל בצמא הטורד אותי עוד מאז התעוררתי.

אני פותח את הדלת חרש, מגשש את דרכי בחושך הכבד השורר בקומה, מוצא את המדרגות ויורד לאיטי בזהירות, נתמך במעקה. כל כך זהיר וחרישי עד שהאדם שדוהר בדממה לא אנושית במעלה המדרגות מתנגש בי בעוצמה, מאבד שיווי משקל ומתגלגל את שבע המדרגות שנותרו לי לרדת.

לתגובות, הארות והערות – כאן

[תהילה ב]

פרק 16:

פתאום אוזל לי הכח, הצמא מתברר כלא מאיים כלל והעייפות שנטשה ממהרת אלי בידיים מושטות, אבל אף על פי שהרצון היחיד שלי הוא להסתובב ולעלות את כל המדרגות שירדתי זה עתה, לגשש את דרכי אל החדר ולצנוח אל המיטה, אני נושך שפתיים ויורד לראות מה שלומו של האיש שמוטל על הרצפה כאבן ואפילו גניחה לא יוצאת מפיו.

“הכל בסדר?” אני רוכן אל האיש, בוחן את פניו הכהות מעט ועיניו השקועות העצומות. תשובה אין אך נשימה חרישית יש ואני נאנח בהקלה, מניח יד על זרועו ומנענע אותה קלות. ועוצר. על צוואר האיש ישנה שרשרת והתליון המחובר אליה נראה לא פחות ולא יותר כמו פסלון זעיר.

התדהמה כמעט גורמת לי ליפול מברכי אחורה ועיניו הממצמצות של הנוכרי מבהירות לי שעלי להסתלק, ומיד.

אני רץ במעלה המדרגות בדיוק כפי שעשה האיש לפני, פונה ימינה לכיוון חדרי וכאשר הקיר המפריד בין המדרגות למסדרון מהווה לי מסתור אני פונה להשקיף על מעשיו של הנוכרי.

הוא מבולבל ולוקח לו מעט זמן לחזור לעצמו, להתרומם, לגדף לא מעט בדרטאנית ולחזור ולטפס את המדרגות. אני צועד אחורה ככל שהוא מתקדם, החשיכה מסייעת לי גם כאשר הוא פונה ימינה, אינו מבחין בי ונכנס לדלת החדר שמשמאל לשלנו.

על קצות אצבעותי אני מתקדם לכיוון הדלת וסומק מכסה את פני כאשר אני עושה לראשונה את מה שלא עשיתי מימי – אני מצמיד את אוזני ומנסה להקשיב. דלת החדר אינה עבה מספיק וגם העץ ממנו היא עשויה אינו משובח כלל ומכיוון שבכל זאת איני שומע אף רחש אני מושך בכתפי ומסתובב בחזרה אל החדר, פותח את הדלת וסוגר אחרי חרש.

“איפה היית?” הקול מקפיץ אותי, הדם אוזל מפני באחת. רואה את דוד, פניו פני אדם שרק עתה ניעור משינה וכעס דק בקולו.

“הבהלת אותי! “אני מתנשם, מניח יד על שמאל חזי.

“איפה היית?” פניו של דוד מתקשחות כשהוא משלב את זרועותיו ואני מדמה לעצמי שעוד מעט יפקוד עלי לעלות ולרדת במדרגות שוב ושוב עד שאספק לו הסבר מניח את הדעת.

אני מתעלם, ניגש לכיוון השולחן. הקלף שם, כבר יבש. ואני גולל אותו, מניח בתיק ופונה למיטה, צונח עליה כפי שאני. צמא ומיוזע.

“איפה היית?!” דוד טרחן, מאד. וקולו עולה מפעם לפעם, גם כעסו.

“לא עניינך” אני משיב ומכסה את הראש בשמיכה “ובבקשה אל תצעק, אנשים ישנים”.

ושלא במפתיע, רק עם אור ראשון של בוקר אני מצליח להימנות עם אותם אנשים, שישנים.

*

לא ישנתי הרבה הלילה, כלל לא. ואם לאחר שחרית וסדר לימוד קצר מתברר שלא נוכל לצאת בזמן הקרוב לדרך אז אני מעדיף לנצל את השעה ומחצה שנותרה בשביל לישון. שינה פשוטה, ללא חלומות, מצידי אפילו על הספסל, על הרצפה ואפילו, אם אין שום אפשרות אחרת, גם על גבו של אחד משני הסוסים הרתומים לכרכרה.

אבל לדן יש תוכניות אחרות, שאף על פי שהן הגיוניות ביותר לא מוצאות חן לא בעיני וגם לא בעיניו של דוד, יריבי הותיק ללא שום סיבה הנראית לעין.

“בשביל מה?” דוד הוא דווקא זה שתוהה בקול “אני קשת והוא רופא. למה אני צריך להעביר לו שיעור?”

“כי אנחנו צוות” חותך דן, קולו החלטי “ויש לנו מטרה משותפת. ומכיוון שגם כך נותרו לנו שעה ומחצה ובלרוואן ישנו שדה אימון מסודר רצוי שתלכו לשם ותתאמנו, זה הכל”

“אז אולי נחליף? אני אתאמן איתך ואליהו יתאמן איתו?” דוד מתעקש ואני תוהה האם הסיבה שהוא לא מקבל את דבריו של דן בשתיקה נובעת מגילו או שאני השונה וחינוכי גורם לי לקבל מרות בקלות רבה יותר.

“לא. אולי בהזדמנות אחרת” דן לא מנמק את החלטתו ויש לי הרגשה שהוא גם היה ער אתמול, עד לויכוחון שלי ושל דוד.

דוד מקטר, אני שותק, ויחדיו אנחנו צועדים לכיוון המטווח, על פי הכוונותיו של בעל האכסניה.

“אז יש לך קשת” דוד פוצה את פיו כשאנו עוברים בשעריו של שדה האימון, משלמים את הסכום הנדרש לשומר שבפתח “ואתה לא יודע להשתמש בה?”

“אני יודע לירות, לכוון זה קצת יותר קשה” אני ממעיט בערכי, נותן בכך לדוד סיבה לגחך.

השדה גדול ורחב ומסודר בטוב טעם והיגיון. שורות סדורות, רחבות. גדרות עץ חוצצות ביניהן, מעניקות פרטיות יחסית. חומה נמוכה בגובה המותניים לאורכן ומעבר לחומה ניצבות המטרות על בולי עץ דקים וגבוהים במרחקים שונים. את שטח המטרות מקיפה חומה גבוהה שבקושי נראית מבעד לשקי החול הנערמים עליה.

אני סוקר בענין את השטח, על אף כל הפעמים בהן התאמנתי בחץ וקשת אף פעם לא העזתי להניח את רגלי במקום כזה ולהוכיח את יכולותי קבל עם ועדה.

עם לא נמצא במטווח, גם לא עדה. רק חמישה אנשים פזורים במרחב, שניים בשורות הימניות יותר ושלושה מתרכזים בשורה אמצעית יחסית, משוחחים בשקט.

הייתי מעדיף להתמקם בשמאל השדה, להתאמן בשקט וללא הפרעה ובכל זאת אני מוצא את עצמי מושך את דוד עימי, ללא הסברים, סמוך לשלושה, ומזרז אותו להראות לי את יכולותיו המופלאות.

דוד אינו אוהב את היחס האדנותי שלי והוא מעיף בי פנים זועמות, פורק את הקשת מגבו, שולף חץ מן האשפה, מצמיד את זנבו למרכז המיתר ומותח אותו. פניו מתכווצות כשהוא מכוון אל המטרה ומשחרר את החץ לדרכו.

אינני יודע לאן כיוון דוד ובאותה מידה אינני יודע אם פגע החץ והיכן. פני מופנות אל דוד ואל הפעולות אותן הוא מבצע בשיטתיות, אך ליבי ואוזני אינם עמו, אלא עם הקבוצה שנמצאת מעבר לגדר,המונה שלושה אנשים, שאת אחד מהם זיהיתי כאדם שנתקל בי אתמול, בכל העוצמה.

לתגובות, הערות והארות – תגובות || סיפור בהמשכים – תהילה

[תהילה ב]

פרק 17:

אמא אף פעם לא התעקשה שאֳשַמֵר את נימוסי, גם לא דחפה אותי להתאמן בסיף ובקשת ותמיד היה נראה לי שהיא היתה מעדיפה שאשכח מהעבר ואתקדם הלאה, אל העתיד הלא ברור, המעורפל כל כך. רק על דבר אחד התעקשה, וכנסיכה, רעיתו של יורש העצר, שהיתה אמורה להיהפך באחד מן הימים למלכה, לארח את נשותיהן של בני אצולה זרים ואף לשוחח איתן בעניני הממלכות בעת הצורך, היא ידעה מספר שפות וטרחה לחלוק לי מידיעותיה.

לא אהבתי את שיעורי השפות הללו, לא בדרטאנית, גם לא במלבית וצוריסית. אבל מילותיה של אמא תמיד היו ועודם קודש בשבילי וכילד צייתן ומחונך עשיתי את שהוטל עלי. זה לא היה קל, והעובדה שהייתי לומד שפות רבות יותר אילולי גזר דינו של אבא לא היטיבה עם הרגשתי. שעות הייתי יושב, משנן מילים בלי סוף. לאט למדתי לחבר מילים למשפטים, מתרגל עם אמא את השפות כך שיהיו זורמות וקלילות בפי וגם בכתב ידי.

רק לאחר כשנתיים מאז החילותי ללמוד, כשהייתי בן 12, תמהתי באוזניה על כך. אני זוכר את אנחתה של אמא, את פניה העצובות כשהתבוננה בי, עמוק לתוך אישוני, ויותר מכל את ניצוץ התקווה שריצד בין עיניה.

“יום אחד אבא יחזור, ידידיה. יום אחד אבא יהיה מלך ולכשזה יקרה-” היא עוצרת ואני מקווה שתאפשר לי לדבר, למחות שמה פתאום ואין לי כח לחלום יותר ודי.

“כעת אתה צעיר ומוחך קולט שפות היטב” אמא ניגשת מכיוון אחר, מתעלמת מהלחות המכסה את עיני ומהזעם שמתחבא מאחורי שפתי החשוקות. “את שאר הכישורים המצופים מנסיך ומלך לעתיד תוכל לרכוש גם אחר כך או לחילופין למנות מישהו אחר שיעשה זאת בשבילך, אך אף אחד לא יוכל לדבר במקומך”.

רק באותו יום הבנתי שאמא אף פעם לא רצתה שאשכח את העבר, אלא חששה שאשקע בו ובסופו של דבר גם אטבע.

כעת, כשאני נמצא קרוב כל כך לשלושת הדרטאנים אני מודה בליבי לאמא ומייקר את מאמציה. אבל אף על פי שאני מבין היטב את מהלך שיחתם היא לא מוסיפה לי דבר.

הם מדברים על סוגי קשתות, חיצים, מטרות ובעצם כל מה שבגללו הם נמצאים במקום כזה ואני מהר מאד מאבד עניין. כנראה סתם נתקלתי באיש ההוא, סתם נמנעתי להגיש לו עזרה, סתם כך עקבתי אחריו וכעת אני מבזבז את זמני ולא באמת מקשיב לדוד שמרצה לי ארוכות על האופן בו מכוונים למטרה.

אם חיי היו אחרים הייתי חושב שמזלי גרם לכך, או שבגלל שהכל מסתדר לי לכן הדברים קרו. אבל משום שנראה שמזלי בפני עצמו אף פעם לא האיר לי פנים וקשה לי להגדיר את חיי כמסודרים, קל לי כל כך להאמין שהעובדה שאף על פי שתשומת ליבי מופנית אל דוד ואני אוחז את הקשת על פי הוראותיו, אני מצליח איכשהו לקלוט את מילות הפרידה שלהם בזמן שהם מסיימים לשוחח, נוטלים כל אחד את כליו ופונים לצאת, הינה רק הוכחה לכך שהקב”ה תמיד נמצא קרוב אלי, אוהב ומסייע.

“אל תשכחו” אומר אחד מהם ממש לפני שהם יוצאים, מבטאו כבד כמו קולו “המפגש בחמישי.”

מפגש! בחמישי! הוא לא יכל להיות יותר מדויק, לפרט מי מה ואיפה ולהקל בכך על המאזינים בסביבה?!

“אתה לא איתי” דוד כועס “מה מעסיק אותך כל כך?”

“מצטער” אני ממלמל, מושך את המיתר ומשחרר את החץ. ואולי דווקא בגלל שהייתי מבולבל, החץ פוגע בדיוק באמצעה של המטרה הרחוקה ביותר אליה כיוונתי בלי משים, בניגוד גמור להחלטתי הקודמת לפספס את המטרות כולן.

*

“נו, איך היה?” דן ואליהו מקבלים את פנינו בפנים אדומות מעט וניתן לראות על פי אגלי הזיעה הנוצצים שעל מצחם שהם התאמנו היטב.

“היה בסדר” דוד מלהג “ידידיה לא היה כזה גרוע”.

אני מחייך, מבחין שזו הפעם הראשונה בה הוציא דוד את שמי מפיו. נקודה נוספת לטובת דן.

“הוא לא גרוע” מוחה דן “בכלל לא”.

“את רוב המטרות הוא פספס, לגמרי.” דוד לא חושש להתבטא בחופשיות בפני “בחלק מהן הוא כן הצליח לפגוע בשולי המטרה. רק בפעם הראשונה, ובטעות גמורה, הוא פגע במרכז המטרה הקשה ביותר!”

דוד ואליהו מצחקקים ורק דן נועץ בי מבט שואל ואני מחזיר לו בהנדת ראש. כמה שפחות ידעו מוטב, גם משה אמר לי לא לבלוט, לא כך?

“נזוז?” ראובן העגלון נכנס לחדר “הכרכרה מוכנה”

אנחנו מהנהנים, אוספים כל אחד את חפציו לתוך התיק וממהרים לצאת, לא לפני שאנו נפרדים בתודה מבעל האכסניה.

הכרכרה מתחילה ליסוע ואני מתכנן לעצום את עיני, להרהר מעט בשיחתם של הנוכרים ולהירדם מתישהוא.

דן הוא זה שקוטע את חלומותי ומבהיר שלטובת כולנו רצוי וכדאי שננצל את זמן הנסיעה הצפוי לנו לרכישת ידע רפואי. יש בזה מן ההיגיון, בדיוק כשם שהיה היגיון באימון האחרון שלנו, ומחוּסר ברירה אחרת אני פותח את תיק התרופות ומתחיל להסביר את מהות וחשיבות כל צמח ומרקחת.

השינה נראית רחוקה יותר ככל שאנו מתרחקים מלארוון ואני נפרד ממנה בליבי, מתאבל עליה עמוקות.

לתגובות, הערותת והארות – כאן

[תהילה ב]

.

[תהילה ב]

פרק 18:

בימים הבאים אני מקדיש הרבה שימת לב לסובב אותי. אני מבחין בכל אדם שעובר על ידינו, מקשיב לכל שיחה שלא מיועדת לאזניי ומחפש סימן כלשהו, כל סימן, שיראה לי חשוד או מוזר. וכמה לא מפתיע – אני לא מוצא.

אולי לכן כאשר ביום השלישי למסענו מודיע לנו ראובן שנישן מחוץ לעיר, בשדה הפתוח, אני נושם לרווחה. לא עוד אנשים זרים, לא עוד שיחות חסרות ענין ותוכן. רק אני, המחשבות וכיפת השמים. וגם שאר הצוות, איך יכלתי לשכח.

ההקלה שאני חש מבלבלת אותי, כאילו עד עתה סחבתי על גבי שק אבנים ללא שום מטרה. הגזמתי בחשדותי ורצתי איתם הלאה ואף על פי שהכלל “כבדהו וחשדהו” אינו חל על נוכרים, בכל זאת הייתי צריך לחוס על עצמי ולעצום עיניים, פשוט להתעלם.

דן לא מוצא חן בכך שאני שקוע בהרהורים או מתבטל להגדרתו והוא מזרז אותי לאסוף ענפים עוד לפני שהחמה תשקע לגמרי. הוא ואליהו יוצאים לדוג את ארוחת הערב ודוד שומר על המחנה הקטן שהקמנו. ראובן מזמן נרדם על דרגשו.

כשאני חוזר אני עורם את הענפים שליקטתי לערימה יפה ומסדר סביבם אבנים לתחום את האש שעדין איננה קיימת, מחכך צמד ענפים זה בזה עד ליצירת ניצוץ שמאד מהר הופך ללהבה וכשהשאר חוזרים כבר שוקעת החמה ואנו נעמדים להתפלל ערבית.

שעה לאחר מכן אנו יושבים סביב המדורה הלוהטת, ריח הדגים הצלויים מתפזר באוויר ומעורר את מיצי קיבתי אבל אינני מסוגל לאכול אותם סתם כך על גבי שיפוד ללא כלי אכילה ראויים לשמם ולכן אני בוחר לבצוע מככר הלחם היבשה מעט ולהשביע בה את רעבוני.

שקט שורר סביב וצללי האש משחקים על פניהם של חברי, רוקדים במקצב לא ברור. מלבד לירח,לכוכבים וללהבות המדורה אף אור לא נראה באופק וגם אם ישנה עיר במרחק לא רב מאיתנו הרי שאור העששיות שלה לא מואיל לגלות לנו זאת.

שקט שמופר מדי פעם ביללות תנים וזאבים ובקולות פיהוק של חברי לצוות.

“אנחנו לא הולכים לישון כל כך מהר” מוחא דן כף ומנתק אותי מבהייה עמוקה באופק.

“אני כן” קובע אליהו, מתייחס לאימון הסיף בבוקר “היה יום מתיש היום, ידידיה היה יריב טוב”.

“אני מעדיף להיות חבר טוב” אני מעיר בשקט לקול צחוקם של חברי.

“הלילה עוד ארוך” דן מוחה “ואני רוצה לשמוע מכל אחד מכם מדוע, בעצם, מלבד כל הכבוד שכרוך בכך בחרתם להתמודד בתחרות הזו”

השקט השורר פתאום כבד כמה מונים מן השקט שהיה קודם, כבד וטעון.

“בשביל מה?” אליהו הוא שחותך את הדממה, מביע בקול את שחושבים כולם.

“לכל אחד מכם יש תקווה, משאלה כלשהיא שלא הצלחתם להגשים ואם נדע-” דן משתעל, מנפנף בידו כנגד עשן המדורה וממשיך “ואם נדע זאת, נוכל להיות שותפים לאותן תקוות ונילחם בשבילן, כולנו יחד”

מנהיג מלידה כבר אמרתי?

“אני – אני יכול להתחיל” אליהו מהסס, נושם עמוק.

“בכבוד” מחווה דן.

“ובכן, אמי נפלה למשכב לפני כחצי שנה והרופאים-” קולו נשבר “הרופאים טוענים שאינם יכולים לעשות דבר ורק תפילות תעזורנה”

אנחנו שותקים, המילים נאבדות מפינו, עיננו מושפלות.

“אנחנו משתדלים כמובן, מאד. אבל חשבתי לבקש מן המלך לבדוק אצל טובי הרופאים, אולי לא מיצינו את ההשתדלות הגשמית עדין”

“מה שמה לתפילה?” קולו של דן חרישי, בקושי נשמע .

“חנה בת לאה” אליהו נע על מקומו, משוחרר מעט “תודה”.

“נצרף אותה לתפילותינו” דן מביט בי ובדוד, אנו מהנהנים.

“אבי נכה, אמנם חייו לא מוטלים על הכף” דן מפנה את פניו לאליהו, קולו חם “אבל הוא רוצה לפרנס את משפחתו בכבוד ולהשיא את בניו למשפחות טובות ובאוצרותיו של המלך יש למלא את מבוקשו די”.

“גם אצלי המצב דומה” דוד מכחכח “אבי שקוע בחובות מעל לראשו, היו גם זמנים בהם הגענו לפת לחם ממש”.

אני נושך שפתיים, איכשהו תמיד אני הוא שאומר בסוף את דברי וחותם את הדיון. אמא חולה, אבא נכה, חובות. אילו צרות קשות בהחלט. אבל מה יגידו חברי אם אגיד להם שאני מנסה לעשות הכל בשביל להציל את משפחתי מגזר דין מוות? אני רוצה משפחה מאוחדת ושלמה, זה הכל. הרבה חלומות היו לי בעבר, נושאים בניחוחם עושר, כבוד, כח ועוצמה. כל מה שהיה צפוי כל כך ופתאום כל כך לא. כיום לא נותר מהם דבר, מזמן נגוזו, התפוררו לאבק, עפו עם הרוח.

“אני רק רוצה שאבי ישוחרר מכלאו” אני לוחש את משאלתי הבסיסית, ללא כל מה שמסביב. פני מתעמקות בלהבות, בגיצים הקופצים מעלה “רק זה”.

“זה היה ברור, לא?” דוד ציני, כמובן.

אני מאדים, ידי ממוללות את בד חולצתי.

“כן, זה היה ברור” אני מגיב לבסוף ומתרומם, רגלי נושאות אותי הרחק אל המרחבים הריקים, בהם שוררת רק אפילה, לא שועות לתחנוניו של דן שקורא לי לחזור.

לתגובות, הערות והארות – כאן

[תהילה ב]

פרק 19:

אליסיר היא ממלכה אדירה השוכנת בצידה הצפוני של היבשת הפַטוֹנִית. הרים נישאים שמעטה שלג מכסה את ראשיהם מקיפים אותה מכל עבר פרט לצידה הצפון מזרחי, שם נושק לה הים הגדול, כחול ונוצץ.

אליסיר תמיד הצטיינה בשקט ובשלווה. ההרים, תלולים ומסוכנים, מנעו מעבר משכנותיה הסובבות אותה והצריכו אותן לגשת בדרכי המעבר המסומנות, המפוקחות בידי צבא המלך. אוצרות טבע העשירו את קופת הממלכה והיטיבו עם גובה מיסי הנתינים והים הרחב העניק אפשרויות מסחר כמעט בלתי מוגבלות.

נתיני הממלכה ניהלו חיים רגועים ושלווים ושמו ביטחונם בגבולות הקשים לחדירה, כתתו חרבותם וחניתותיהם ועסקו בעבודות כפיים, אומנות ומסחר. ומכיוון שכך, אין פלא שכאשר פרצה קבוצת שודדים מליביים אל העיר אֵמְיַה הגובלת עם הים, היו תושביה של העיר חסרי אונים וחסרי הגנה.

במשך חודשיים תמימים היתה העיר נתונה לשליטתם של המליביים וכשהצליח צבא המלך לשחרר אותה מידיהם הוכתה הממלכה בתדהמה. גופות גברים, נשים וטף הושלכו ברחוב בביזיון, אנשים שיוועו ללחם, נאסרו ועונו על לא עוול בכפם, גברים ונשים אולצו לעבוד בכפיה וחלקם אף נמכרו לעבדים ושפחות מעבר לים.

העיר שוקמה לבסוף, חומתה גבהה ועובתה, האנשים שנשבו אותרו ונפדו והתושבים חזרו לנהל את חייהם, מלאי כאב אך גם תקווה. אבל עובדת היות נתיני הממלכה שאננים ובטוחים בשלוותה של אליסיר לא נתנה למלך מנוח.

לפני כ300 שנה, חצי שנה לאחר שחרור העיר, הכריז המלך אוהד השני על תחרויות אמיה. ומאז, כל שלוש שנים, נפתחת התחרות במועד שחרורה של העיר.

300 שנה חלפו מאז ולפחות מאה תחרויות התקיימו, משלהבות את דמם של נערים בגילאי 15 עד 20, מאפשרות להם לפרוק את מרציהם, להגביר ולממש את כוחם, לשמור בכך על אליסיר חזקה ומוגנת ולמנוע ממקרה דומה להישנות בעתיד.

*

שלושה ימים ומעט ארכה הדרך אל שורהאם ובבוקרו של יום רביעי נכנסה הכרכרה בשערי העיר.

התרגשות גואה בי, לפחות עשר שנים חלפו מאז הפעם האחרונה בה דרכה כף רגלי ברחובות העיר. התרגשותי, בשונה מחברי, אינה גורמת לי להיצמד לחלון ולהתפעל בקול מהמראות. אלא לשבת קפוא על הספסל, לבהות בדגלים המתנופפים באוויר ולשמוע את קולות המולת העיר הגדולה והתוססת שכרכרות ממלאות את רחובותיה עד להתפקע, מעוטרות כל אחת בסמלי העיר ממנה נשלחו.

מהר מאד ההתרגשות הופכת לכאב צובט, וקולות ההמולה מזכירים לי קולות אחרים, קולות שאני רוצה לשכוח. אחרי הכל עזיבתנו את עיר מולדתי לא היתה מרצון ואף שמץ שמחה לא התלווה לרגעים אילו בהם הכל הפנו לנו גב, רואים בנו משפחתו של בוגד ונוהגים בנו בהתאם.

אני נאנח ונושא עיניים לתכלת השמיים, שואף כח ועוצמה מהידיעה שיש מישהו שאחראי לכל מה שקורה איתי ושהוא אף פעם לא יותיר אותי לבד ומבקש גם לעתיד, הקרוב והרחוק, שאזכה לראות את השגחתו במוחש ושאף פעם לא אפסיק להאמין ביכולתו ובטובו.

עומס הכרכרות עושה את שלו ואנו מזדנבים מאחור, חולפים באיטיות ברחובות העיר השוקקים, אנשים צועקים את ברכתם וממטירים זרי פרחים, ילדים מטפסים על הגדרות בניסיון להציץ אל חלונות הכרכרות ואמהות לחוצות מחפשות את ילדיהן בין ההמון.

הדרך עוברת לאיטה ובשלב כלשהו מתחלף מראה העיר. הרחובות הופכים לשבילים רחבים ועצים מלבלבים מחליפים את מקומם של הבתים ואף על פי שלא רבות יצאתי מארמון משפחתי, את הדרך ממנו אל ארמון המלך הכרתי היטב ואני מתחיל לזהות את האיזור. את השבילים הרחבים המוקפים עצי פרי וסרק, את הכיכר המלכותית שסמל הממלכה, שני אריות, העומדים על רגליהם האחוריות ופיהם פעור בשאגה, מפאר אותה בזהב. את גשר האבן המסותת יפה הנישא על גבי הנהר. את מגדלי השמירה הבולטים למרחוק, פרושים סביב החומה הגבוהה המתקרבת אלינו אט אט ואת שערי ארמון המלך שבשונה מתמיד גדולים ופעורים לרווחה, בולעים לקרבם את טור הכרכרות הלא נגמר.

זה לא מוצא חן בעיני ואני נוקש על החלון הצר שממוקם בחזית הכרכרה, פותח אותו ופונה אל ראובן, לקבל הסברים.

“אנחנו נכנסים לארמון?” בכל זאת, על אף השתדלותי, ראובן קופץ ממקומו בבהלה.

“אלא מה?” ראובן מקמט מצח, מחזיר לי בשאלה.

“מוקדם, לא?” אני מסביר את תהייתי “התחרות הרי מתחילה בחמישי”

“כן, היום בערב” ראובן מסובב את ראשו קדימה, מבחינתו הסתיימה השיחה.

אני סוגר את החלון ומתיישב על הספסל, הערב ירד בעוד כמה שעות טובות, הייתכן שכל הזמן הזה נשהה בין חומות הארמון?

“יש מתחם המיועד לנו, המשתתפים בתחרות” דן פונה אלי, עיניו מסמנות לי דבר מה לא ברור “סמוך לארמון”.

לא ידעתי את זה, לא חשבתי שמשכננו יהיה בתוך חומות הארמון, קרוב כל כך למשפחת המלוכה, לכל המוכר והידוע. המנוכר כל כך.

ההפתעה גורמת לצינה לחדור לעצמותי ולרגלי לרעוד קלות. אני בולע רוק, ממהר לסגור את החלון ומצטודד בפינת הכרכרה. כאילו במעשים אילו אוכל להתחמק ממה שייחלתי לו כל כך הרבה. לזכות בתשומת ליבו של המלך ואולי גם לחסדו.

לתגובות, הארות והערות – תגובות || סיפור בהמשכים – תהילה

[תהילה ב]

פרק :20

שום דבר לא השתנה, לא השערים, לא החומות, לא הגן הגדול שסובב את הארמון וגם לא חיילי המשמר. הם לבושים

באותם מדים הדורים בגון הטורקיז, פסי זהב בקצוות השרוולים ולאורך הכתפיים ותגיהם מעטרים את בית החזה, מורים על

מעמדם.

הם לא השתנו, אני כן. וכשאחד מהם ניגש לכרכרה ומבקש את התעודות הוא מעיין זמן רב בתעודותי, מביט בי וחוזר שוב

לעיין בהן תוך כדי צקצוק רב רושם.

“רד” הוא אומר לבסוף, עצבנות בקולו.

“רד אמרתי” מצווה עלי שוב אותו חייל חיוור ואדום שיער כשהוא רואה שאני מהסס.

אני יורד, אין לי ברירה אחרת. צופה בכרכרה ממשיכה הלאה בהוראותיו של אותו חייל, משאירה אותי מאחור.

” ֹבא אחרי” אני מציית והוא מצעיד אותי לעבר מגדל השמירה הסמוך לשערים.

סמוך למגדל ישנו ביתן קטן אך מרשים, שני חיילים יושבים שם למול שולחן, מוקפים ערימות קלפים הדורשים עיון והחתמה,

תגיהם מורים על דרגה גבוהה יותר משל אדום השיער. החייל מעביר להם את תעודותי, לוחש להם דבר מה שאיני מצליח

לשמוע, מורה לי להיכנס ומסתלק.

“אז מה-” הימני, גבוה ומתנשא לא פחות, מניח את התעודות על השולחן, מצמיד את כפות ידיו זו לזו, נשען במרפקיו על

השולחן וגוהר לעברי עד שאני יכול להריח את הבל פיו “אתה באמת בנו של דניאל?”

“הוא דומה לו” מציין השני, עוד לפני שאני מספיק להנהן.

הם שותקים, עיניהם בוחנות אותי ולמספר דקות אני מרגיש כאילו הייתי פיל בקרקס או לכל הפחות המאלף שלו.

“טוב” הימני דופק על השולחן, גורם לי לקפוץ במקומי “נצטרך להעביר את המידע אל המלך, בינתיים הישאר פה”.

“אני יכול לשבת?” אני מחווה לעבר כסא מיותם.

“לא” הוא פוסק ומתרומם. משאיר אותי מול החייל השני שמביט בי במבט שכנראה אמור להיות מתנצל וחוזר להתעמק

בקלף הפרוש מולו.

מסתבר שאני לא יכול לשבת, אבל לתופף ברגלי, ללכת הלוך ושוב לאורך ולרוחב הביתן, לזמזם לעצמי שיר עם ולנעוץ

מבטים בחייל השקוע מדי בשלו אני יכול בהחלט לעשות ואני אכן עושה זאת, במלוא האון.

“מספיק!” נובח לעברי החייל ההוא כשאני מחליט לעשות את סיבוב ההיכרות העשרים ושלושה שלי עם הביתן “שב כבר!”

אני מחייך ומתישב, נאנח בהקלה, מותח את רגלי הדואבות ומשלב את ידי כתלמיד צייתן. ומחכה.

ונרדם. אבל את זה אני יודע רק כאשר מישהו מנענע את כתפי, לא בעדינות רבה.

“קום” פניו של הגבוה קרובות לפני, יותר מדי “אתה יכול לחזור לחבריך”

אני מהנהן ומתרומם במהירות, כאילו חושש שהחייל יתחרט ויורה לי לשבת במקומי עוד מספר שעות טובות, או יותר גרוע –

לעמוד במהלכן. גורם בכך לכסא ליפול תחתי בהפתעה.

“אלווה אותך, שלא תסתבך” הוא מוסיף, תופס בכתפי, דוחף אותי לכיוון היציאה ומוביל אותי בדרך העוקפת את הארמון

דרך הגן עד למבנה גדול שמזכיר לי את אחוזתו של דוד אהליאב.

“מפה תסתדר לבד” הוא מורה לי לכיוון המבנה, אבל למרות דבריו הוא נותר לעמוד שם עד שאני נבלע בפתח ורק אז מואיל

בטובו להסתובב וללכת.

*

תסתדר לבד, מה? מילותיו של החייל מרגיזות אותי, מקוממות. אני מסתובב במבנה מבולבל. הוא עצום. בקומה הראשונה

יש אולם סעודה, בית מרחץ, בית כנסת ואולם אימונים. אבל בקומות הבאות יש רק חדרים שמסומנים במספרים בלבד,

ואחרי שנקשתי בחמישה דלתות בכל קומה וקיבלתי את אותה תשובה בצירוף משיכות כתפיים אני מבין שכבר אין לי מה

לחפש עוד ויורד את שלוש הקומות אותם טיפסתי זה עתה.

אני מוצא את עצמי שוב באולם הסעודה, תקרתו הגבוהה מרוצפת אבני פסיפס שיוצרים את סמל הממלכה, וילונות שזורים

בחוטי זהב משתפלים מן התקרה מטה בחן ושולחנות ארוכים ערוכים בפאר על גבי רצפת השיש המבהיקה. אבל האולם,

בדומה לכל הקומה, ריק, כאילו הודיע אי מי שהכניסה אליו אסורה, ואני תוהה היכן אם כן נמצאים כולם, מלבד בחדריהם.

בהחלטה של רגע אני יוצא החוצה, נושם אוויר מלוא ריאותי ומבין כמה החניק אותי לשהות באווירת הפאר הזו.

“אתה שם!” מפתיע אותי החייל אדום השיער, חורג מן הצל אותו מטיל המבנה “לאן זה?”

“לנשום אויר” אני מחייך, מנסה להפשיר אותו מנוקשותו.

“תנשום בפנים” אדום השיער לא מתרשם.

אני מביט בו למשך מספר דקות, תוהה עד כמה הוא רציני והאם כדאי לי להתעקש על זכויותי הבסיסיות.

“אינני יודע איפה חדרי” אני אומר לבסוף, צייתן שכמוני.

אדום השיער מביט בי ארוכות, ממלמל משהו שנשמע כמו: “אל תזוז”, מפנה לי גב והולך. לאחר מספר רגעים הוא חוזר

ובוחן אותי כאילו לוודא האם העזתי להמרות את מוצא שפתיו.

“קומה שניה, חדר מספר עשרים ושבעה, מימין” הוא מודיע וממשיך לעמוד על מקומו, ידיו שלובות, מחכה לי.

“רוב תודות לך על השירות האישי!” אני ציני וקולי מתנגן בהתאם “אשמח לדעת מי הדריך אותך להעניק לי כזה”.

החייל שותק ומביט לתוך עיני, עיננו מתמודדות זמן רב, נלחמות בקרב לא מוכרז.

“אני מניח שאתה מבין לבד” הוא אומר לבסוף, מסיר את עיניו משלי ונשאר עומד על מקומו.

אני מסתובב, אין לי פנאי לשטויות האלה, גם כך עכבו אותי זמן רב בביתן ההוא וזמן תפלת מנחה כבר תכף עובר. ואף על פי

שלכנות את ציוויו של מלך בשם שטויות הינה חוצפה ממדרגה ראשונה בכל זאת העובדה שהוצמד לי ליווי רק כדי למנוע

ממני לחדור איכשהו אל הארמון היא הזויה ומגוחכת, כל כך הזויה ומגוחכת שאין לי שום מילה אחרת לתאר את המצב.

לתגובות, הארות והערות – כאן

[תהילה ב]

פרק 21:

“הו, הנה אתה” דן הוא הראשון לקבל את פני “מה קרה?”

אליהו ודוד מביטים בי בענין ואני לא שש לשטוח בפני חברי את כל הקורות איתי.

“כלום, רק רצו לברר דבר מה” אני מרגיע.

“כל כך הרבה זמן?”

אני מושך כתפיים ופונה לסקור את החדר. החדר גדול ומהודר, כיאה לחדר אירוח מלכותי. שני חלונות קבועים במרחקים שווים ממול לדלת וארבע מיטות אפיריון רחבות סדורות בארבע פינות החדר, וילונותיהם המופשלים מטה מאפשרים פרטיות.

“מרשים, נכון?” מוודא אליהו שקולט ראשון את מבטי הסוקר.

מרשים? למול חדר הילדוּת שלי שהיה גדול ומפואר מחדר זה לפחות פי ארבעה ובנוסף הכיל גם חדר לימוד וחדר רחצה… אכן מרשים, אבל לא אותי.

אני מהנהן, פני לא משקפות את מחשבותי, ופונה לסדר את חפצי לצד המיטה הפנויה שכנראה בעיני חברי עובדת היותה מול הדלת היוותה חיסרון, אבל בעיני שני החלונות הצמודים לה הם יתרון ענק.

“מתי מנחה?” אני נזכר פתאום.

“כנראה שעוד מעט” אליהו עונה ופניו פונות לחלון שלימיני “אמרו שיצלצלו בפעמון”

“ועד אז לא יוצאים מן החדרים?” אני תמה.

“משהו כזה, כנראה לא רוצים שיפריעו”.

“למה שי-” קול דנדון פעמונים אדיר קוטע את תמיהתי ומייתר אותה כי בתוך רגע מתמלא המסדרון בקול תיפופי רגליים וקריאות צהלה וכשאני מתעשת אני מגלה שגם חברי הלכו להם, מותירים אותי לבד כשחיוך מרעיד את שפתי ואני מתאפק ממש לא לצחוק.

*

לאחר ערבית אנו מופנים אחר כבוד לאולם הסעודה, אני מתיישב לצד דן בשולחן הנושא את מספר חדרנו כשמימיני יושב חבר צוות אחר שבוהה בי ארוכות עד לרגע בו אני נועץ בו מבט חד שמבהיר לו את מקומו.

“אז מה באמת קרה?” דן לוחש לי, קולו כמעט נבלע ברעש.

“אני לא ממש יודע” אני משחק בכף המונחת למולי, מעשה שלא הייתי מעלה על דעתי לעשות לפני עשר שנים “מה שכן – נראה שהתקבלה הוראה לשמור את צעדי”

דן שותק ובעיניו אני יכול לראות חשד לשפיותי, אני נאנח ומשחק עוד מעט בכף וכשאני מרוצה מן התוצאה אני חולק אותה עם דן.

“אהממ!” דן משתאה ואני ממהר לתפוס את ידו לפני שהוא מסתובב ומעלה את חשדו של החייל שעוקב אחרי, קרוב מספיק בשביל שאוכל לראות את השתקפותו, רחוק מכדי שאוכל להבחין בו במבט שטחי בין שאר החיילים העומדים סמוך לקירות האולם.

“למה? מה המטרה?” גופו של דן מתרפה ואני מניח לזרועו.

אני פורש כפיים, אין לי באמת תשובה לענין. אם סבי חושש מפני, שזה בעצמו לא ברור לי די הצורך, וחרד מפני השתתפותי בתחרות או הימצאותי קרוב לארמון, הוא יכול פשוט להוציא אותי מהתחרות וחסל. כל האמצעים שבידו כשרים ואף אחד לא יוכל להתאונן או לתמוה על כך.

קול נקישה נשמע פתאום, גורר אחריו דממה שרק לחישות מעטות מצליחות להפר אותה, אני מפנה את פני לשולחן המרכזי שממוקם לאורך קירו המזרחי של האולם ונראה היטב לשאר השולחנות המנוגדים לו. השולחן מיושב ברובו , מעט מאד מן האנשים היושבים בו אני מזהה כבני דודותי, אבל רובם הגדול הם בני אצולה שאני יכול רק לנסות לנחש את מעמדם. רק שני כסאות ריקים, אחד שייך לנסיך נחמיה, שעומד וידו היא שנקשה על השולחן והשני, מפואר ומורחק מכולם הוא כסאו של המלך, ריק עדין.

“בני אליסיר” פותח נחמיה, קולו רם ועשיר “כידוע לכולכם, התכנסנו פה היום על מנת לפתוח בתחרויות אמיה. אתם המובחרים שבעירכם, הגעתם הנה מכל קצוות הממלכה, מההרים הנישאים ועד הים הגדול, מטַנוּר ועד אמיה וכל זה במטרה אחת – לשמור על אליסיר חזקה ובלתי מנוצחת. הכללים יוסברו, המשימות יגולו, אך לא לכן מתעכבת סעודת הערב, שלהבנתי חיכיתם לה רבות”

חיוך עולה על פניו של נחמיה, יפה ואצילי ואני תוהה האם, במציאות אחרת, הייתי אני זה שעומד שם עכשיו ונושא דברים. זו מחשבה אסורה, שעלי לעצור מיד בטרם היא תתפתח למקום לא בריא, לא לנשמתי וגם לא לחיי ואני מנענע את ראשי בפראות, נעצר רק כשרגלו של דן דורכת בחזקה על שלי ומבחין במספר מבטים המופנים לעברי, נושם עמוק וחוזר לריכוז מלא, ללא נגיעות אישיות.

“ובכן טרם יגיע המלך” ממשיך נחמיה ללא קשר למילותיו הקודמות או שאני הוא זה שפספסתי בדמיונותי מספר מילים “בני אמיה יספרו לכם מן הסיפורים עליהם גדלו, כדי שתבינו ולו במעט עבור מה התחרות הזו בכלל ומדוע כל כך הרבה משאבים מופנים עבורה”

כשהייתי בן חמש, אמנם קטן אך חכם ושנון, ביקשתי מאבא להיות נוכח גם אני בפתיחת התחרויות. אבא לא הסכים ותשובתו היתה כה נחרצת שלא העזתי לבקש שנית. רק עתה אני מבין מדוע, המאורעות עליהם מספרים בני אמיה לא נתפסים אף למבוגרים. אני בוחן אותם, נערים בני גילי, פחות או יותר, שגם כעבור 300 שנה ספוריהם חיים כאילו נכחו שם בעצמם, חווים את האסונות שהתרגשו על אבותיהם פתאום, בהפתעה גמורה.

בני אמיה מסיימים את דבריהם ומתישבים, קול תרועת חצוצרות נשמע פתאום ודלתות האולם נפתחות. מגלות מאחוריהן את פמליתו של המלך, המלך בראשה. רעש גרירת כסאות נשמע לרגע ולאחריו דממה והכל עוקבים בעיניהם אחרי המלך הנכנס פנימה, פמלייתו צועדת אחריו.

“ברוכים תהיו, נערי” פונה המלך אל הקהל הצעיר לאחר שהתיישב על כסאו, קרוב לנחמיה.

“אני מורה בזאת על פתיחת תחרות אמיה” מחייך המלך ועיניו עוברות על פני השולחנות, מחפשות, נחות עלי לרגע שמרגיש לי כמו נצח וממשיכות הלאה “הינכם רשאים לשבת, הסעודה מיד תתחיל”

שוב רעש גרירת כיסאות, מתגבר על קולותיהם של המשרתים הנכנסים פנימה, מגשים עמוסים ומדיפים ניחוחות בידיהם. ממלאים תחילה את השולחן המרכזי וממשיכים לשאר השולחנות.

לא הספקתי לאכול מאז סעודת שחרית שאכלנו טרם המשכנו בדרך ואף על פי שהרעב ליווה אותי לאורך כל הצהריים ועד עתה, הוא נרגע ואת מקומו תופסת בחילה. לאט אני מרים את עיני ממנתי הלא מעוררת תיאבון ובהיסוס מה מסיט אותן לכיוון השולחן המרכזי, נפגש בעיניו של המלך שבתגובה מחזיר לי בהינד ראש קל.

זוהי תנועה זהירה, כזו שלא אמורה להתגלות לעיני כל, אבל מכיוון שהנערים סביבי מתעניינים במלך יותר משהם מתעניינים בצלחתם, מחפשים כולם את מטרתו של המלך ומוצאים אותי, סמוק כהוגן.

לתגובות, הארות והערות – תגובות || סיפור בהמשכים – תהילה

[תהילה ב]

פרק 22:

מה הייתם עושים לו היו מביכים אתכם? מביכים אתכם כל כך שאת השתיקה ששררה קודם מחליפים מלמולים והצבעות? מן הסתם הייתם מתרוממים, מסובבים את פניכם לכיוון היציאה ורצים לשם כאילו אש בוערת בכפות רגליכם. אבל אם המביך הראשי הוא סבכם שהוא במקרה גם מלכה של הארץ ואתם נתיניו? אין בדיוק מה לעשות, חוץ מלשבת כאשר פניכם כבושות היטב ברצפת השיש הנאה ולהתבשל מן המבטים והלחישות.

כך בדיוק עובר שאר הזמן עד צאתו של המלך מן החדר ליתר עיסוקיו הבוערים. רק אז אני נושף בהקלה, ממתין מספר רגעים נוספים עד שאהיה בטוח שהמלך כבר אינו נמצא באזור ומבצע את כל אותם צעדים במדויק כאשר מבטי כולם נעוצים בי עדין. עוקבים אחרי עד למדרגה האחרונה הנראית לעיניהם.

אני נכנס לחדר, נשכב על המיטה בבגדי ובוהה בתקרה, חסר אונים ומבולבל. רגע, שניים אולי גם חמישה ודן פורץ פנימה מתנשף.

“אתה בסדר?” הוא שואל בדאגה ומושיט לי את הצלחת שלי, מלאה וחמימה עדין.

“לקחת אותה מהאולם?” אני נבהל, אני יודע בדיוק מה עונשם של משרתים הנוטלים כפית כסף עלובה מן המטבח. דן לא יהיה שונה.

“הסכימו לי, תאכל”.

אני לא שואל מי הסכים ואיך, רק דוחף את הצלחת ממני והלאה, מסתובב ומכסה את ראשי בשמיכה.

“זה לא יפה, טרחתי עד הנה. וויתרתי גם על מנה שניה” דן מנגן על רגשותי, גם בטני מצטרפת, דורשת בעדינות את שלה ואני נכנע.

שוב הוא מגיש לי את הצלחת, בחיוך הוא גם מגלה צלחת נוספת בידו השניה. אני מתיישב ואנו אוכלים בשתיקה.

“תודה” אני אומר כשצלחתי כבר ריקה ובטני מלאה סופסוף.

“אין בעד מה” מחזיר דן ותוהה באזני “זה היה מוזר, המבט ההוא של המלך”

אני מהנהן, זה לא ברור בכלל. לחפש אותי בין כולם ולנעוץ בי מבטים עד שאסתכל בו בחזרה. לשם מה? ועוד אחרי שהוא מצמיד לי מעקב…

“כן, מוזר” אני נושף אוויר בתסכול.

“הנסיך נחמיה ניגש אלי וביקש שאלך אליך” מסביר דן את מה ששיערתי לבד ולא רציתי לשמוע.

“הנסיך נחמיה?” זה לא מפתיע אותי, אבל כן גורם לי להרהר במניעיו, לנסות להבין מדוע ולמה ראה צורך לבצע כזה דבר. הרי בין אם הוא אשם בהפללתו של אבי ובין אם לא אין לו שום טעם להיות נחמד או למצוא בי ענין כלשהו.

“הוא. בכבודו ובעצמו” מדגיש דן.

“רק זה היה חסר לי…” אני ממלמל וכל גופי מעקצץ פתאום.

“זה דווקא היה במקום, התלבטתי איך לצאת אחריך בלי למשוך עוד מבטים”

יותר מבטים ממה שהיו לא יכולים להיות עוד, אבל על אף שהמחשבה על כך לא עושה לי טוב בכלל, חיוך עולה על פני. אם לא דן שכפי שאני מכיר אותו התלבטותו הייתה גלויה לעין ומורגשת מאד, נחמיה היה נשאר במקומו ואני הייתי נשאר מבולבל, מתוסכל ורעב.

“יהיה טוב” דן מפרש לא נכון את שתיקתי “נלך לישון, מחר יום חדש”

*

מחר הוא יום חדש, בהחלט. יום בו שתיקה מלווה את צעדי לבית הכנסת, מבטים ננעצים בי לאורך כל התפילה וגורמים לגרד עז במעלה כתפי ושתיקה מלוות אותי גם בדרך לסעודת שחרית באולם עד לרגע בו אני רואה אדם הלבוש בבגדי משרתו האישי של המלך, שבניגוד ליום החדש, הוא לא חדש כלל, אלא מוכר לי מימים ימימה. אהרון.

“ידידיה?” אהרון ניגש ישר לעברי, כך שהתעלמות מצידי לא ממש תעזור.

לרגע קל אני רוצה לענות בנעימות: “התכוונת אלי? שמי דן” ולהמשיך הלאה, אבל מכיוון שאימי תמיד טענה באזני שאני דומה מאד לאבי ועל אבי תמיד אמרו שהוא דומה לסבי – אני לא מוצא טעם בהתחמקות כזאת.

“כן?” אני שואל בהיסוס, עיני פוזלות לצדדים, רומזות על כל הנערים שליוו אותי עד הנה בשתיקה ונעצרו על סף האולם, כמוני.

“נדבר בחוץ” מושך אותי אהרון אתו, מבין את רמזי.

החיילים פותחים לנו את דלתותיו של המבנה, שמאז ההתכנסות אתמול נסגרו למעבר ונפתחו רק למתי מעט ואנו יוצאים החוצה, לאוויר הצח, הפשוט, חסר היומרות.

“הוד מלכותו הרוממה ביקש לקיים איתך ריאיון” אהרון מצותת את הפקודה ביובש “תהיה פה בעוד שעתיים, אלווה אותך לחדרו”

“אהיה פה בעוד שעתיים בעזרתו יתברך ” אני חוזר, מאשר את הדברים.

“ללא כלי נשק” מוסיף אהרון והולך.

אני עוד בחוץ, רחוק מן החיילים השומרים על הדלתות מחוץ למבנה, לבד. אני והשאלות.

ריאיון עם המלך. בחדרו. ללא כלי נשק. יש משמעות פשוטה לעובדות היבשות האלה והיא אחת: סבא מעונין לפגוש בי בפרטיות. משמעות אחת פשוטה ואלפי תמיהות שמצטרפות לסל התמיהות מאתמול, מאיימות לפקוע אותו בקול רעש אדיר.

אחד החיילים ניתק מן הדלתות ומתקרב לעברי, אני לא מחכה שיורה לי להיכנס וצועד לכיוון הדלתות, נכנס פנימה לאחר שהן נפתחות ונושף בהקלה כאשר אף אחד לא מחכה לי שם.

מלבד דוד, שנשען עד עתה על הקיר הגובל עם בית הכנסת בידיים שלובות וכשהבחין בי נכנס מיהר להתייצב ולהתקדם לעברי, פניו כעוסות.

“אתה מושך יותר מדי תשומת לב” הוא נוזף בי כשהוא מספיק קרוב כדי שאשמע ושהוא לא יצטרך לצעוק.

“לא הכל תלוי בי, מה אני יכול לעשות לדעתך?” דווקא אשמח לשמוע רעיון טוב שיעזור בענין.

“יכולת להישאר בחדר” דוד לא מתבייש “דן בטח היה שמח להביא לך שוב מנה”

“ותפילת שחרית, מה יהא עליה?” אני תמה, לא מביע דעתי על דבריו עד כה “האם אתה מצפה שאתפלל יחיד כאשר יש בבית הכנסת המהודר רֹב עם?”

“אמו של אליהו חולה” דוד מציין “כך שבהחלט ייתכן פה פיקוח נפש”

“אני מודה לכבוד הרב” אני ציני “אשקול את דבריך, אשיב לך תשובה עליהם לפני מנחה כדי לא לגרום שוב לפיקוח הנפש האמור”.

“אני רציני” דוד מתעקש “אתה מסכן את כל הצוות!”

“אפשר לשאול אותך שאלה?” נמאס לי כבר מההתנהלות הזו של דוד.

“נו?” דוד משלב את ידיו, גופו נוטה אחורה במין התנשאות וריחוק.

“מה מציק לך כל כך? אם עשיתי לך דבר מה אשמח לדעת”

אני באמת רוצה לדעת, ליישב אחת ולתמיד את ההדורים ביננו ולפעול כמו צוות המאוחדים כמקשה אחת, אבל דוד לא מעונין בכך כנראה, כי הוא משמיע קול כמין נחרה, מפנה לי את גבו והולך. כאילו לא הוא זה שיזם את השיחה התמוהה הזו, המעצבנת כל כך.

לתגובות, הארות והערות – תגובות || סיפור בהמשכים – תהילה