כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
נועה רז | סיפור בהמשכים
-
נועה רז | סיפור בהמשכים
-
תמר,
מצטרפת אליך,ונועה- אני במתח, 💓
תני לנו צפי מתי בערך את ממשיכה
(כמובן רק בשבילך… 😉שלא נטריד אותך כאן כל שניה)
אפרת
-
-
מוצ”ש יעלה פרק (אשתדל במהירות האפשרית), אתן לא מטרידות. אני ממש מקבלת כוח מהציפייה שלכן!
ו @CHANCE סיכמנו אחד, לא? 😛
-
@Noaraz,
בפירוש לא!
סיכמנו שעל כל חריגה תוסיפי פרק.
-
-
הי, מי סיכם בלי לעדכן אותי?🧐
-
עודכנת.
ראי הודעה 494:
ועל הדרך, נועה –
שימי לב:
על כל חריגה עליך להעלות פרק נוסף.
תצליחי.
-
-
בסוף אני אכתוב שטויות מרוב פחד לחרוג😱
-
🤣
-
-
נו?????????????
הגיע מוצ”ש!!
-
28.
נעמדתי מול סבא המסכן. העיניים שלו כמעט לא היו כאן. אריאל אני ודבורה הצטופפנו יחד. תמיד יחד.
כשהם נעלמו לי לשנייה מהעיניים ישר רצתי אליהם. שלא אשאר לבד, שלא יהיה לי מה לומר לאף אחד בלבד.
“אמא תגיע, נכון?” לחשתי לאריאל. זאת אמא שלה, אין מצב שהיא לא תהיה כאן. אריאל משך בכתפיים. לא יודע.
היו מעט אנשים, סבא וסבתא שלי היו אנשים פשוטים. לא מכירים את כל העולם ואשתו, היו משפחתיים. בקושי חברים היו להם.
לא היה קשה לחפש בעיניים את אמא בין כולם. לא ראיתי אותה. ולא היה את מי לשאול, כי אריאל היה עסוק בהספדים. ודבורה עמדה בוכייה.
“אריאל…” לחשתי שוב. גערתי בעצמי שאני כמעט לא עסוקה בלוויה, ובצער. אני לא נורמלית, אף אחד לא צריך לומר לי את זה. אני יודעת לבד. אבל שיוועתי למצוא כאן תשובות לשאלות יתומות. “תגיד, אבא נמצא?”
“לא. איזה מוזר. היה מתאים לו לבוא”. הוא היה גם מבולבל, הגיע אלי ישר משדה התעופה, לבית של חוה, חברה של אמא. שבסוף לא אמרה לי כלום, כי נסענו כמו באטרף להיות עם סבא ההלום.
“אריאל…” לחשתי שוב. פחדתי שיצעק עלי באיזשהו שלב. שיימאס לו. אבל לא נמאס לו, הוא גם ככה היה חייב לי מכל הזמן הזה שנסע והשאיר אותי לבד. “סבא לא אמר לך על זה כלום?”
הוא משך בכתפיים. לא.
אחד הרבנים סיים לדבר ויצאנו כולנו לכיוון הר המנוחות. הן היו שתי בנות יחידות, אמא ומעיין. ועכשיו רק מעיין הייתה עם סבא. ושניהם היו מדי מסכנים. מדי לבד.
סבא לא בכה. הוא היה מופנם בתוך תוכו. אחד השכנים הצעירים שלהם מלמל שהוא לא מכיל את קור הרוח הזה של סבא.
אבל רק אנחנו, שהכרנו את הפנים הרגילות של סבא, ראינו כמה כאב וצער יש בתוכו. כמה הוא כאוב. הלום. כמה הוא הוא לא קר רוח.
אני כותבת, מרשרש לי דף מקומט בסוף המחברת, משבצות של חשבון. דף לסבא, שאף פעם הוא לא יראה.
דף שכתבתי בלילה, כשחזרנו מהלוויה של סבתא ז”ל.
‘העיניים המכווצות.
הכאב שמאחורי הקמטים,
הידיים שמדברות תקווה…
סבא.
האיש שמלמד אותנו בכל יום לקום מחדש,
לאהוב גם בלי להבין,
להאמין גם אם לא יודעים.
המסירות הזו, שמדגימה לנו במוחשית כמה האהבה היא זו שתנצח.
כמה חיי רוח הם אלו הנצחיים.
האמונה התמימה שלו, בלי שאלות של למה ואיך…היא זאת שתזכה, הוא זה שזכה.
הפרצוף שלך סבאל’ה, אני רק מתבוננת בו והוא מחזק אותי. מראה לי כמה השכינה נמצאת כל כך קרוב אליך, מלטפת אותך.
עבדת על זה, וזה מגיע לך.
הקושי היה קושי,
אבל הוא שווה !
הילדות, הנכדים וכל המשפחה הכל כך מיוחדת שלך, מוכיחה לנו שהיה שווה.
תודה עליך סבא.
תודה לך.
אוהבים בלי סוף!’
כתבתי את זה בנסערות. כי כשהיינו ממש קרובים הוא לחש לי באוזן. “דיין מאמע איז דא, נאר טראכט נישט קיין שלעכטס אויף איר”. באידיש. לא הבנתי למה דווקא אידיש, לא שאלתי שאלות.
רק במהירות היסטרית רצתי לבת דודה הגדולה שלי, הבת של מעיין. זו שיודעת אידיש. ואז היא תרגמה לי. “אמא שלך כאן. רק על תכעסי עליה”. היא הסתכלה עלי נדהמת. אבל לא התייחסתי, רצתי חזרה לאריאל. אמרתי לו את זה. ראיתי על המבט שלו שהוא נרגע.
ואז פתאום התמלאתי הערכה לסבא. שהוא זוכר אותי, אותנו. את החששות. שהוא בטח מבין את אי ההבנות שלנו. והוא מרגיע.
אמא כאן. איפשהו. והיא לא יכולה לראות אותנו, היא לא יכולה. בשום אופן.
ואבא לא הגיע ללוויה.
וסבתא כעסה עליו ביום ההוא, נורא. וחוה, החברה של אמא הייתה צריכה לומר לי משהו, בלי שאף אחד יראה.
אלוקים.
רק לא זה.
הלב שלי נחת.
-
צר לי.
אינני מוותרת על הפרק החסר.קדימה.
-
מסכן הפרק הנוכחי ):
-
גם הלב שלי דיייייי
נועה את לא אמיתית
תכתבי עוד ……..
-
תודה, כיף לקרוא!
-
סיפור מעניין מאד.
מתי תגלי לנו סוף סוף שאמא שלה במאסר? ולמה?
הכתיבה שלך מענינת ממש, ובניית הפרקים מרתקת ולא שגרתית.
-
למה החלטת מאסר?
ואיך זה מסתדר עם זה?
“אמא כאן. איפשהו. והיא לא יכולה לראות אותנו, היא לא יכולה. בשום אופן.ואבא לא הגיע ללוויה.
וסבתא כעסה עליו ביום ההוא, נורא. וחוה, החברה של אמא הייתה צריכה לומר לי משהו, בלי שאף אחד יראה.
אלוקים.
רק לא זה.
הלב שלי נחת.“
-
-
כפי שאני מתארת לעצמי, גם נועה לא בטוח סגורה על עצמה איה האמא:)
ועניין המאסר הגיוני…..אבל נועה, יש לי רעיון נוסף בשבילך😉 תני לאמא ביקור בגהה , במחלקה סגורה איפשהוא….😏☹
וסליחה שלרגע הזכרתי שמדובר בעלילה שנכתבת אתיכן יחד.🙃
-
כיף לקרוא!
ניחוש מעניין…אבל לא קשור למאסר (:
דווקא אני דֵי כן סגורה בעניין איפה האמא הנעלמת. ואין מצב שהוא יעלה לכן לראש, כנראה…
-
נו, כמה תמתחי אותנו??🤣
-
חזרה בשאלה?
-
-
וואי וואי וואי…
איזה פרק!!!
מרגיש לי שהסבא אמר את זה רק כדי להרגיע את יעל.
כלומר הוא בוודאי מאמין שבליבה היא איתם. (האמא)
רק שאין באפשרותה להגיע.
נועה את מסקרנת נורא!
איפה היא באמת?…
תודה על כל פרק ופרק!
מנסיון, יודעת כמה לא פשוט להיות רציפה ולכתוב עוד ועוד…
מעריכה
מירי
-
אני חושבת שהיא עוד לא במאסר אלא מסתדרת מאיזו שהיא סיבה ואולי התחפשה, או הייתה בתוך הרכב
אולי חושדים בה במשהו?
-
אולי חלתה במחלה ולא רוצה שידעו?
או עשתה ניתוח פלסטי ולכן לא זיהו אותה בהלוויה??
-
למה היא צריכה להסתיר ניתוח פלסטי מהילדים?
היא בפיקוח של מישהו או במצב הימלטות, אחרת אין לה סיבה להסתתר, לכאורה.
הכי מחרפן אותי שהסביבה יודעת, וכולם מסתירים ממישהי אחת: מנועה עצמה. נראה לכם נורמלי? גם אם היא מתפרצת, איך זה שלא מתעקשים ליידע אותה?
-
אולי נתנו לה צו הרחקה…
יכול להיות? 🤔
-
אז איך זה שכשנועה מתקשרת אליה, אף פעם אין תשובה? ורק היא יכולה ליצור קשר, ובשעות נקובות מראש בלבד?
-
וואי, וואי. תקשיבו, שאתן מתחממות ממש…אני קוראת ונושכת שפתיים :רק שלא יגיעו לסיבה האמיתית😛
קודם כל, איידי המקסימה. לי קוראים נועה, לגיבורה יעל.
@CHANCE , כבר חזרתי בתשובה עם הפרקים. את מתעקשת לקלקל אותי (;
ולא, לא קשור לניתוח פלסטי. צחקתי בקול🤣
תודה על התגובות, כיף לקרוא את כולן!
-
הי, הי, נועה!
דיברתי על האמא!!!ולגבייך – יתכן, אך חסר פרק. 😋
-
-
טוב.לחכות לאחרי פסח לא נראה לי שהיה סיכוי….אני גם ככה נכנסת לאתר בשביל דברים אחרים.וראיתי שהעלית פרק.נראה לך שאפשר להתאפק😂😂
אז תודה רבה על הפרק…
אני לא מנסה כיוונים רק מחכה בסבלנות…..נועה.יש סיכוי לפחות שתגידי לנו מה הכיוון בהמשך??
אם כבר בפרקים הבאים נגלה קצה חוט??
או שתתני לנו עוד כמה שבועות להיות במתח…
אני אגיד את האמת שאני כבר התנתקתי רגשית…..מבחינתי זה סיפור מעניין שכל פרק משאיר אותך סקרנית לפרק הבא…..
מעריכה את המאמץ שלך להעלות לנו בזמנים לחוצים…..תאמת שאם המלחמה והחופש אמור להיות הרבה זמן.לא🤔🤔🤔🤔
קיצורררררר
שנשמע ונתבשר בשורות טובות!!!!!!!
-
שלום ברכי, כיף לשמוע שלא התאפקת (:
הפרקים מתקדמים, כל פרק מגלה טפח נוסף ולדעתי אתן ממש מתקרבות לאמת.
כך שזה (לדעתי😊, כן?) לא נמרח.
ולגבי הניתוק הרגשי, אני עוד לא ממש בטוחה מה דעתי על כך (:
-
פרק מהמם !
-
נועה,
אם האמא מתה אז אוי ואבוי לך!!!!!!(ולכן היא רואה אותם והם לא אותה…)
אבל יש לי ניחוש יותר נורמלי שהאמא עשתה איזה פשע… והיא פשוט מתחזה עכשיו שלא יגלו אותה, ולכן הם לא יזהו אותו בחיים..
-
האם לא נפטרה.
אחרת, על שום מה החברה חששה לדבר עמה בחוץ? -
בהחלט אי אפשר לשלול את העניין הזה, במיוחד שרייזי באה להתחנן ליעל שכל מה שאומרים לה – לא אמת, ושמשתדלים שאמא שלה לא תצא מהמקום בו היא נמצאת.
מקומות סגורים: בי”ח לחולי נפש, מחלקות קשות מאד שבהם אוזקים את החולים למיטות. במחלקות קלות החולים בעצמם יודעים שזה טוב בשבילם להגיע לאיזון תרופתי, והם לא בקטע של לברוח.
מאסר או מעצר (זה אחרי משפט, זה לפני) – לא צריך לפרט…
עיסוק עם פושעים או שוק שחור, מבחינתי גם זה עשוי להיות אופציה לאור הסודיות.
אגב, מבחינה ספרותית היה נכון יותר לגלות למישהו אחד את הסוד – או לנו (ושנחרוד מה יקרה ליעל כשהיא תגלה אותו) או ליעל – ולתת לה להגיב ולנו להתפוצץ מסקרנות.
-
עדיף לנו…..
😜
-
אסור לקשור היום אנשים
גם חולי נפש בדרגה חמורה
-
היי רבקה, את במקרה מבית שמש?!
-
כן
-
ולימדת בעבר חשבון בבית יעקב הרמה?
(ויש לך בת מלי?!)🙈
-
-
-
ואם הם משתוללים ומזיקים לעצמם? יש פתרון קונקרטי?
-
-
אני רוצה לעשות קצת סדר בנושא בתי חולים לחולי נפש.
היום לא קושרים למיטות – נקודה.
יש מחלקות סגורות שבהם לעיתים נדירות מאפשרים לצאת לסופשבוע, אבל בעיקר לא.
יש גם טיולים בחצר הגדולה של הבית חולים שחלק מהאנשים מקבלים רשות לצאת לשם בהשגחה
מאושפזים מסוימים לא יכולים גם את זה והם יכולים רק להסתובב במחלקה ו/או לצאת למרפסת. (המקורה)
במצבי קיצון מכניסים חולים לבידוד כשההתנהגות שלהם בלתי אפשרית לא להם ולא לסביבה ומשאירים אותם שם לזמן קצוב, יש שם מצלמה בחדר וככה רואים אם הם נרגעו כבר (כשמפסיקים לשמוע צרחות) אין קשירות היום, כשצריך לתת לחולה זריקות בכוח, באים איזה 10 – 15 חבר’ה משתלטים עליו בחדר בידוד נותנים לו זריקה ויוצאים וסוגרים אותו.
במחלקות רגילות (פתוחות) הנהלים הם כמו בבית חולים רגיל ובמקרים מסוימים מעבירים חולה למחלקה סגורה או להפך, ממחלקה סגורה לפתוחה.
נ.ב. היום לא קוראים לזה “בתי חולים לחולי נפש” אלא “בתי חולים פסיכיאטריים”.
-
-
Log in to reply.
