כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
נועה רז | סיפור בהמשכים
-
נועה רז | סיפור בהמשכים
-
לידיעתך היום יש אפשרות כזו אבל רק בבנ”א שעלול להזיק לעצמו
-
יש אפשרות כזו
ראיתי את זה במו עני- זה היה מחריד!
מחלקה “רגילה” בבית חולים שאחת החולות היא לא בריאה בנפשה.
ולאחר התפרצות קשה מאוד פשוט קשרו אותה למיטה😪
-
זה נגד החוק, היא יכולה לתבוע את הבית חולים
-
-
הם היו צריכים להעביר אותה למחלקה פסיכיאטרית ו/או לתת לה זריקת הרגעה, ואם צריך עוד אנשים להשתלט עליה אז יש כריזה להזמין עזרה.
אסור לקשור בשום פנים ואופן!!!
אני הייתי במקומות האלה ואני יודעת על זה. גם שמעתי על זה במיל”ם באחד מימי העיון שלהם.
-
גם אדם שמזיק לעצמו או לאחרים אסור לקשור אותו.
-
צינתי שהיא לא הייתה באשפוז פסיכיאטרי
אלא במחלקה אחרת
והיא הזיקה לעצמה עד כדי סכנת חיים.
מענין איך הם לא מפחדים לעבור על החוק…
-
-
השאלה אם בפועל זה נאכף… לצערנו בכל מקום שצריך בו יד רכה ומתחשבת קיימת גם אלימות. לא בהיקף גורף כמובן אבל מפעם לפעם יש סיפורים חדשים. ראו דוגמת מעונות וגנים.
-
מצרפת קישור לאתר כל זכות
שימוש באמצעי הגבלה באשפוז פסיכיאטרי (קשירה ובידוד):
kolzchut.org.il
שימוש באמצעי הגבלה באשפוז פסיכיאטרי (קשירה ובידוד)
שימוש באמצעי הגבלה באשפוז פסיכיאטרי (קשירה ובידוד)
-
זה לא קשור לסיפור
אבל אני עובדת פעם בשבוע בביח פסיכיאטרי
וכל מה שמרים אמרה נכון
אולי תפתחו על זה עוד דיון
-
אני גם בעד כי חבל שילך הרצף היפה של סיפור+תגובות
-
גם אני הזקתי לעצמי עד כדי סכנת חיים ומעולם לא קשרו אותי, ולא שמו אותי בבידוד, סימן שאפשר גם אחרת.
-
29.חזרתי הביתה. לא לאבא, לא יכולתי. לא הייתי מסוגלת להיות בכלל ליד אנשים כל עוד אני לא מבינה לגמרי את הסיפור ההזוי הזה.
התייאשתי לחפש שם את אמא, לחשוב שאני חכמה גדולה שיכולה לראות אותה בלי שאף אחד ישים לב.
גם לסמינר לא יכולתי לבוא. למרות שהיינו בשבועיים האחרונים עד לחופש הגדול וגריינמן הולכת להוציא אותי מהמסלול הזה בברור.
מקסימום לא אהיה מתכנתת. הכל בסדר.
אריאל הלך מההלוויה לאבא, כמובן. לא יכול בלעדיו. דבורה הלכה איתו. ואני חזרתי כמעט בבושת פנים לבית.
התעוררתי בבוקר שאחרי אדישה, כמעט אפתית. התפללתי, אכלתי ארוחת בוקר. לחם ושמנת.
פתאום חשבתי בבהלה שמעיין לא תוכל כל החיים לשלם את חשבונות המים. ואי אפשר לחכות כל החיים לאמא שתבוא ותטפל בעניינים הלא קשורים אליי האלה. ויום אחד לא יהיה כסף. ואז מה יהיה?
הייתי חייבת להתחיל לעבוד, או לבקש עזרה מארגונים שמטפלים בכאלה דברים.
הטלפון שלי צלצל, זה היה אריאל. כמעט באתי לענות, אבל הוא ניתק.
חזרתי שוב למטבח, והטלפון שוב צלצל. מה אריאל רוצה עכשיו?
“משעמם לך אצל אבא?” שאלתי בלי טיפת התעניינות. הוא היה בתאילנד עד עכשיו, בטח התרגל לטיולים יומם ולילה. באמת קשה להתרגל לשגרה רגילה. לחיים המשעממים כמו שהוא הגדיר לי אז.
“מה?”
זה לא היה אריאל. מהר העפתי את הטלפון מהאוזן, רייזי.
“סליחה, חשבתי שזה אח שלי”. הרגשתי שהפנים שלי מוזילות דם מרוב בושה.
“הא”, היא לא התייחסה מדי. “תגידי, את בבית?”
המהמתי. לעת זקנה היא החליטה לשכנע אותי להגיע לסמינר? אולי היא נזכרה שאני חסרה שם?
“אני יכולה לבוא אלייך?” היא ניגשה ישר לעניין. התנשפה נוראות.
“עכשיו?!” לא. ממש לא. אבל ממש לא. בשביל מה? שתגידי לי שאת לא יכולה להגיד כלום אבל אמא שלי האשמה היחידה? בשביל שאני אדע כמה את לא רוצה להיות קשורה לסיפור הזה, אבל חייבת לדבר איתי עליו?
לא רוצה.
“האמת שלא”. לא חששתי, עניתי בקול גדול. מה כבר אפשר להפסיד? שנה הבאה זה גם ככה רק פעמיים בשבוע, בערב. אם וכאשר גריינמן תחליט שיש לי בסוף סיכוי להיות קשורה לתכנות.
“אני חייבת, שטיגל”.
שטיגל, הופה. “גם אני חייבת שלא תבואי”. מה יש לה, לרייזי הזאת? מה היא נדבקת בי לאחרונה?
“יעל אני יודעת שאת לא יכולה להסתכל עליי, שאת לא מחבבת אותי, בלשון המעטה… אבל אני לא יודעת אם זו ההזדמנות האחרונה שלי. ואני חייבת אותה”, היא נשמה עמוק, לקחה אוויר. “תתני לי?”
“תבואי”. הפטרתי. הבנתי למה אי אפשר על רייזי.
והיא באה. כל כך רייזי וכל כך לא. עם הבגדים היפים, עם הרשמיות. עם היופי והצלצולים. אבל עם מבט מושפל בעיניים, עם רצון היסטרי למשהו שלא הבנתי מהו.
“יעל…” היא קרסה על הספה הבלויה, לא התייחסתי לזה. שתראה את הבית כך, איך שהוא. “אני מבקשת שלא תכעסי עליי, שאחרי שתשמעי את כל הסיבות תחשבי על זה שזו לא אני. שלא הייתי קשורה לכל זה. שאבא שלי לא בא דרכי, שאני רייזי, אבל חלשה כל כך. ורק לאחרונה הבנתי את זה”.
היא נשמה שוב, שפכה עליי הכל. הבעיה שלא הייתי כּלי.
“כמה שניסיתי לשכנע אף אחד לא הקשיב לי, צעקו עליי שאני מתערבת, נענשתי בגלל זה. עשיתי הכל בשבילך, מבטיחה לך שעשיתי הכל. אבל בסוף אני רק רייזי החלשה”. היא השפילה את המבט, המהמה אותי.
רייזי, עשתה הכל? רייזי חלשה? ממתי?
“בבקשה, אל תכעסי עליי. אני כל כך התאמצתי להיות טובה במקום הזה, כל כך רציתי לכפר על הפגיעות שלי מרת גן, מהתיכון הקודם. הגעתי לכאן עם אלפי דמעות שאצליח…ולא הצלחתי, יעל. בסוף לא הצלחתי”, היא ניגבה דמעה חמה שזלגה בטעות. “אבל עשיתי הכל, מבטיחה לך”.
הלכתי למטבח, מזגתי כוס מים מהברז. לא ידעתי לאילו מים היא רגילה, זה מה שהיה לי לתת. הגשתי לה את הכוס. “תקשיבי, רייזי”, הרמתי עיניים נחושות. “אני לא יודעת מה קורה, לא מבינה כלום בסיפור הזה. באמת אני לא יודעת איך להגיב לך עכשיו. סליחה, אבל אפשר לשאול שאלה?”
היא הנהנה, הייתה נראית פתאום אומללה כל כך.
“את קשורה לכל הסיפור הזה של אמא שלי, נכון?” שתגיד ברור. שהיא האשמה.
“לא אני, יעל. לא אני. הוא זה לא אני”, רייזי פרצה בבכי היסטרי. “אנחנו לא קשורים בנושא הזה. אני נקייה מזה, אני מבטיחה לך! אני מבקשת שתאמיני לי. אני מתחננת”.
“רייזי…” אימא’לה. ריבונו של עולם. זה גדול עליי. “אני אומרת לך שוב, אין לי מושג על מה את מדברת. תביני אותי שאני גם מבולבלת נוראות מכל הנושא הזה. שגם אני לא מבינה איך ולמה דווקא את קשורה לכל זה. תני לי לחשוב על הכל, למצוא תשובות ואז תבואי”.
“את לא תרצי להסתכל עליי, שטיגל”. היא הסתכלה לי בעיניים, ואני הורדתי אותן. מה יש לה מהשטיגל הזה?
“עשית משהו כל כך נורא?”
“קשה לי, סליחה”, היא התרוממה מתוך הבכי, פסעה לכיוון הדלת. “אני הולכת. אני לא יודעת מתי ואם יצא לנו להיפגש אי-מתי. אז שלום לך, שיהיה לך בהצלחה וסיעתא דשמיא בכל החיים”.
מה יש לה? אולי היא בכלל לא איתי? אולי היא השתגעה או משהו.
“אני לא עוזבת את הסמינר, מקלובסקי”. החזרתי לה.
“אני כן”. רייזי לחשה, הסתובבה. משאירה אותי לבד עם הכעס. לא מאפשרת לו לגעת בה.
-
נועה, איך נחכה עד אחרי פסח?! לפחות היינו יודעות מה קורה עוד לפני פסח…
ומיילא אנחנו, אבל איך יעל יכולה לחיות ככה?
כולם יודעים, רומזים, מסתובבים סביבה והיא עוצרת את החיים שלה ו-כלום, אין לה מושג מה קורה.
עכשיו תחכה עוד שבועיים+. מסכנה!!
-
🙁💙
-
-
-
נעההה
שה’ ישלח לי כח להכיל את המתח הזה!!!
מה זה הדבר הזה?
את מומחית בלעשות לי לחץ בלבבבב,
ניחוש שלי: אבא של רייזי העשיר סיבך את האמא עם כסף או משהו?
אני חייבת לדעתת!
אגב או לא אגב כל הכבוד על המאמץ,
ככה לפני פסח!
שאפו!
-
את ממש ממש מתקרבת..
וסליחה על הלחץ (:
-
העלמת מס?
הלבנת הון?
איזה עוד צרות יש לעשירים?
יו יצא לי פיוטי בטעות…:)
-
לא לא לא (:
-
אולי הלוואה סגנון השוק השחור?
-
את מי שאינני מבינה,
זה את יעל.מה הסיפור שלה?
על שום מה היא לא יכולה פשוט לפתוח את פיה,
ולשאול ברורות – בסצנה זו את רייזי:
“ספרי לי על מה את מדברת. ממה את חוששת? מדוע עלי לכעוס עליך או על אי מי?” -
אולי אבא של רייזי הוא טוען רבני או משהו בסגנון והוא מעורב בסיפור הגירושין בין ההורים של יעל?
עצם זה שאמא של יעל רחוקה ממנה – זה בגלל שהוא סיבך אותה או הוציא לה צו הרחקה?
-
לגבי מה קורה –
בעיקרון זה כמו סודוקו,
רק שבתקופה הזו אין לי סבלנות לשבת על זה.נשים לב:
רייזי מתנצלת את נשמתה = אביה סיבך את האם.
אבא של יעל לא הגיע ללוויה, על אף שילדיו חשבו שיגיע = הוא מסובך או מסבך בפרשה.
וכן על זו הדרך.-
להערכתי, אבא של יעל מסובך.
איך הוא מסובך? לא יודעת (למרות שיש לי השערה פרועה מאד, מעדיפה לא לכתוב פה.)
לכאורה לא היתה לו מניעה להגיע, הוא לא היה מסוכסך עם אשתו לשעבר ברמה של התנכרות או פגיעה, היה ביניהם כבוד הדדי. עדיין לא הבנו למה בכלל נפרדו, אולי זה קשור.
-
-
-
ריבית?
-
יש כאן רק אחת שממש כתבה את הסיבה🙃
אני לקחתי פסקזמן עד אחרי פסח..
ניפגש!
-
ממש עצוב 😔
מקווה שאחזיק מעמד…
תחזרי עם מלא פרקים!!!
פסח כשר ושמח לכולן!
-
-
האבא של ריזי מלווה בריבית ואבא של יעל לקח ממנו הלוואה לפני הגירושין ולכן סיבכו את אמא שלה…..
כן?
-
שרי, נו נו נו..
אמרתי לא מגלה😛
-
אם כן ה זה קשור לרייזי ולמעבר דירה?
למה היא מרגישה עאשמה?
-
נועה את פשוט אלופה!!!
ככה כל פעם להשאיר אותנו עם הלשון בחוץ😜
אני פשוט נהנית לקרוא את כל ההשערות והניחושים
הצלחת להכניס אותנו טוב מידי לסיפור…
בסוף עוד תוכלי לגבות מאיתנו כאן על קורס לפיתוח היצירתיות😉
את מפעילה לנו את המח בדמיונות הזויים…
תודה על הסיפור המדהים הזה
ועל ההודעה על הפסק הזמן עד אחרי פסח ככה אהיה רגועה שלא פספסתי חלילה:)
-
תודה רבה, מקסימות!! כיף לקרוא תגובות חמות על הפרק!
כל המסתוריות פשוט לוקחת לפרקים את כל הבמה, מובן לגמרי (: וזה ממש זריקת אנרגיה..
-
לי נראה משהוא שאבא שלה מתעסק בגירושין
והיא סיפרה בסתמיות על חברה שלה ותוך כדי זה גילו שיש בעיה
Log in to reply.
