נועה רז | סיפור בהמשכים

[רעות אנסבכר]

וואו נועה

וואו!

חתיכת פרק!

אוהבת את ההתקדמות. ואת הבגרות שנועה מגלה

שתי הערות –

1. מה ששמעתי מדבריה של יעל זה שאמא שלה בסכנת חיים, לעומת זאת מהתיאור של האמא לא קיבלתי תמונת מצב כזו קריטית. זה נראה משהו מורכב ומסובך מאוד, אבל לא עניין של חיים בפועל ממש. למה התכוונת?

2. המשפט אודות האמון באנשים נשמע לי קיצוני לכזה גיל. יותר מתאים לגיל 15-16, אז יותר עסוקים בבניית האימון בעולם ובאנשים שבו. אני חושבת שמשבר בגיל 20 לא יתאפיין בכזו צורה של התרסה מול העולם. אולי אובדן תקווה, אכזבה גדולה, ייאוש, תחושת בגידה וכדו’, אבל לא ברמה של אובדן אמון טוטאלי. אני לא אשת מקצוע ולא ממש מבינה בזה, רק הרגיש לי צעיר מדי…

[רעות סימינובסקי]

וואוו!! איזה פרק!!

אין מילים!

אהבתי את כל הרמזים בפרק הזה, אומנות- מגלה, אבל לא לגמרי..

יפה שיעל מבינה פתאום שהיא צריכה להלחם על החיים שלה, אולי יותר נכון של אמא שלה.

מה שמפריע לי שלא היה ברור תחילת השיחה בין יעל לרייזי, אולי בעיה אישית שלי בהבנה- בכל מקרה אולי יהיו עוד אנשים כמוני, שלא ממש יבינו, אז אולי אפשר להסביר יותר.

[נועה רז]

תודה רעות. (שתי הרעות:)

רעות אלף, איזה תיאור של האמא? לא בדיוק הבנתי. אשמח להסבר:)

ולגבי האמון, צודקת. יש בזה מאוד משהו. זה כן ערער לה את האמון, כי מה שרייזי סיפרה לה שם המם אותה.

אבל אולי אשנה באמת את המשפט למשהו פחות דרסטי..

רעות בית, תודה על ההערה. אשכתב את השיחה ביניהן.

[תמי אפשטיין]

אני לא ממש מסכימה ם ערעור האמון שמתאים לגיל העשרה.

מדי הרבה אנשים, בגילאים מגילאים שונים, חוו משברי אמון והתרסקות אמיתית בשל גילויים כאלו ואחרים. אם אכן מדובר במשהו דרסטי ודרמטי – בוודאי שהוא עלול לגרום לאיבוד אמון בעולם גם בגיל 20, וגם בגיל 30,40 וצפונה…

[רעות סימינובסקי]

אני גם חושבת שזה לא קשור לגיל אלא לרמת הקושי

[רעות אנסבכר]

המשפט התאים לי לגיל העשרה בגלל שאז אובדן אמון יכול לקרות הרבה יותר מהר. כפי שכתבת – בגילאים בוגרים זה אולי יבוא בעקבות מקרה ממש דרסטי. אם כך, אולי זה היה נשמע לי חריף מידי רק מפני שעוד לא התוודעתי למה שרייזי הנחיתה על יעל…

[רעות אנסבכר]

לגבי האמא – הבאת תיאורים שלה חלשה מאוד, לוקחת כדורים, נסערת וצועקת, לא מתקשרת תקין עם יעל. דברים שנשמעים ממש גרוע ומורכב. אבל מדבריה של יעל לרייזי היה נשמע שהיא ממש בסיכון קרוב… או שלא הבנתי היטב?

[נועה רז]

כן, היא בסיכון גדול.

כל ההתקפים האלה מראים על משבר מאוד מאוד קשה, והיא עוד לא מטפלת בעצמה בכלל.

[תהילה ב]

מצטרפת לרעות.

גם אם מדובר בהתקף נשמע יותר שהיא בסיכון להתפרע ובעצם לקבל התמוטטות נפשית ולא דווקא למות. אלא אם הכוונה היתה לאבד עצמה לדעת, אבל לא נשמע ככה לפי האופן בו היא חושבת על המשפחה.

אולי כדאי לחדד מה התכוונת, כי לנו פחות ברור

[תהילה ב]

יכול להיות גם שהתכוונת שהיא הולכת להתמוטט נפשית, אבל אני הבנתי שיעל חוששת שהיא הולכת למות. האופן היחיד בו זה אפשרי מהמצב המתואר זה מנטילת יותר מדי אדוויל. היו מקרים מעולם, זה לא כדור תמים.

[נועה רז]

הכוונה כן הייתה סכנת חיים, מבחינה פיזית. וכל ההזיות שמתלוות אליה.. בעקבות כל הסיפור הקשה.

הגוף והנפש שלנו קשורים זה בזה, והרבה פעמים התמוטטות נפשית מביאה להתמוטטות פיזית.

[נעמי]

לגבי השבירת אמון,

ממש לא!!

זה מאאאד הגיוני גם בגיל כזה,

טלטלות רבות וטראומות בהתקשרות יכולות להרחש גם בגיל הזה

וגם אחר כך.

הגיל של יעל אולי כבר לא “טיפש עשרה” לפי הספר

אבל הוא גיל שלעיתים יכול להתנהג כמו ה”טיפש עשרה” בדיוק.

[הודיה .]

אני דווא מסכימה עם רעות בנוגע לשבירת אמון,
בגילאים מוקדמים אנחנו מכלילים על מקרים מסוימים לגבי כל העולם,
בגילאים מאוחרים יותר גם משבר אמון בד”כ יהיה ממוקד, אולי היא לא תאמין יותר בחיי נישואין, בעורכי דין, או בתחום אחר- אני עדיין לא יודעת מה קרה שם, אבל כנראה שזה לא ישבור לה את האמון בכלל האוכלוסיה.
לדעתי….

[מירי ח.]

קראתי את התגובות האחרונות

יש בהם חלק שמנסות לשנות את הסיפור אז קודם כל:

1. כיון שאנחנו לא יודעות את הסוף אנחנו לא יכולות להחליט מה נכון

2. אנחנו קוראות את הסיפור כהמשכים ולא כספר שזה שתי דברים שונים

נועה את צריכה לדעת אם את רוצה את זה כספר או כסיפור בהמשכים זה יכול להיות אותו סיפור אם שינויים קלים.

3. ואחרון חביב יש כאן ענין של דעות וטעם אין כאן ענין של נכון או לא

לדוג’ מישהי כתבה הסוד מתמשך על יותר מידי פרקים ומישהי אחרת הגיבה : זה סיפור מתח

אז בהנאה ותודה על הסיפור הוא באמת מיוחד.

נ.ב. לפעמים כותבים בוטה כי זה דיון אבל צריך לשים לב לזה לפעמים זה צורם

[אפרת ארבל]

נועה.

אין לי מילים.

אז אני לא רושמת.

אבל משהו אחד כן,

נראה לי שהרבה היו מסכימות לנסוע רחוק כדי לפגוש אותך.

את פשוט נכנסת לנו ללב.

מי מזדהה איתי?

ת’אמת לא מתחשק לכם לדעת בת כמה נועה ומי היא???

סיפור כזה לא יוצא מהשרוול, גם לא מהמח………

הוא יוצא ממקום עמוק מידי בלב. ❤️

נועה כבשת את השוק,

ויותר נכון כבשת את לבבות האנשים.

מי חושבת כמוני?

[ברכי שלזינגר]

מזדהה ממשששש!!!!!

אני רק סקרנית לדעת אם זה השם הספרותי שלך או שיש לך שם אחר ….

והאם יצא לך להוציא עוד ספרים?

לכו תדעו אולי נועה זאת אחת הסופרות שאנחנו מכירות תחת שם אחר???

מה את אומרת נועה .תשתפי אותנו??

ואגב לגבי התגובות גם כשבן אדם מבקש לקבל ביקורת הוא לוקח את זה בחשבון אבל לדעתי האישית היו פה כל מיני תגובות שאני במקומה הייתי פשוט מפסיקה את הסיפור….

אתם צריכות להבין שנועה לא חייבת לנו כלום!!!!

היא החליטה לשתף אותנו בסיפור שהיא בחרה לכתוב!!!! לא שאנחנו נתכתב אותה!!

אז גם אם יש למישהי הערה היא יכולה לכתוב אותה בצורה מכבדת ויפה ..

לא ממקום של כעס או של עצבים למה זה ככה ולמה ככה …..כי המון מהתגובות פה היו מאוד תוקפניות וממקום שאנחנו יודעות יותר טוב ממנה…..אני בטוחה שנועה למדה כתיבה והיא יודעת מצוין את הכללים ואם היא בחרה לכתוב ככה את העלילה והגיבורה זו החלטה שלה ואנחנו נכבד אותה ונמשיך לעודד אותה!!!!!!

ומי שקשה לה עם כל ההתנהלות של הסיפור יכולה פשוט לא לקרוא אותו…..

אני מקווה שאני לא פוגעת באף אחת וזה לא משהו אישי מולכם אבל רק כדי לחדד כאן את הרעיון…..

כי נועה לא חייבת לנו כלוםםםםם

אז בהצלחה רבה לכולם ולך נועה בהמשך כתיבת הפרקים וקבלת הביקורות……

שבת שלום לכולם

[נועה רז]

וואו.

לי אין מילים, ממש לא מובן לי מאליו כל המילים המרגשות האלו שלכן. מעריכה המון, ומודה לכן מאוד מאוד.

התגובות המחממות, וכמובן גם הביקורות הבונות, נותנות לי כוח גדול!

לגמרי שווה להמשיך לכתוב גם כשאני קורסת מעייפות..

תודה גדולה, מעריכה!

[רחלי כהן]

דייי נועה עוד אחד

מחכה לראות את זה כבר על המדפים……

[נועה רז]

33.

“אני מספרת לך בתנאי שאת מבטיחה לי משהו בסוף השיחה הזו”. ככה היא התחילה, חוששת.

הנהנתי. העיקר שהפאזל יתחבר כבר.

“את יודעת בכלל למה עברנו לכאן?” רייזי שאלה, העיניים הגדולות שלה היו עמוק באדמה.

“לא”.

“מה חשבתם כולם?”

לא חשבתי. הראש שלי בכלל היה בכמה היא תהרוס ואיך. “לא יודעת. למה אנשים עוברים? אולי רציתם בית גדול יותר, אולי העבודה של אבא שלך עברה לכאן. לא יודעת”. ואולי כי היא רצתה לברוח משם, כמו שסיפרה לי בבית, ביום ההוא.

“העבודה שלי אבא שלי הייתה מוכרחה לעבור לכאן, בכוח. אני יודעת שלפי ההלכה מה שאני אספר לך זה לתועלת, ושאלתי רב. והוא אמר לי שאפשר, בתנאי שאת לא מעבירה לאף אחד את המידע הזה”, היא דיברה. בלי מעצורים, אפילו שבאיזשהו שלב העיניים שלי התחננו אליה שתפסיק, כי זה כבר צובט לי. “כשגרנו בגדרה אבא שלי עשה מעשים לא ישרים בעבודה שלו. נכון שעריכת דין אף פעם לא יכולה להיות עם כל כך הרבה יושר, אבל זה בא משוחד, ואנשים רבים מסכנים וחפים מפשע נהרסו מזה”.

הנהנתי שוב. ניסיתי להעביר מבט אמפטי, אבל רייזי בכלל לא הסתכלה עליי.

“ושם יצא לו שם מאוד מלוכלך, גם בסמינר שלי ידעו על זה. כולם ידעו, והיינו חייבים לעבור. זה לא היה קל, במיוחד הידיעה שאבא שלך איש לא ישר”, רייזי הדגישה את הלא ישר, והבנתי כל כך. “אני לא דנה, ואיך אפשר? השוחד יעוור עיני חכמים. הכסף שהוצע לו עוד יותר. אבל לפחות חשבנו שכאן יהיה טוב יותר, שכאן אבא יתפקח, ויפתח דף חדש. אבל כנראה שאנשים לא משתנים”. היא שוב השפילה מבט מבויש. עצוב. “ואז אבא שלך הגיע אליו, הוא סיפר שהוא התגרש, ועוד כל מיני סיפורים הזויים על גרושתו. אני שמעתי את השיחה הזו, וידעתי שזו את. כי בכיתה סיפרו שההורים שלך גרושים, וידעתי שקוראים לך שטיגל”.

באחת אני נזכרת בשטיגל הזה שהיא קראה לי כל הזמן.

“כשאבא שלך יצא מאבא שלי, אבא שלי סיפר למישהו בטלפון שהוא לא מאה אחוז בנפש, וכל הסיפורים ההזויים על אמא שלך הם שקר, ככל הנראה. אבל אז אבא שלי לחש עוד משהו, ששבר אותי לגמרי, שגרם לי להבין שאבא שלי לא פתח דף חדש, הוא רק ממשיך עם הדפים השחורים”.

נוווו. רציתי לצרוח, הלב שלי רעד.

רייזי המשיכה. “שהוצע לו כסף, והרבה מאוד. ואבא שלי עורך דין מעולה, לא הייתה לו בעיה להוציא את אבא שלך צודק ואת אמא שלך מסכנה”, היא הסתכלה עליי לרגע, והשפילה שוב מבט. “וכך ביחד הם הוציאו צו הרחקה לאימא שלך, מכם”.

אבא? שילם הון על צו הרחקה?

לאימא?

מאיתנו?

למה, אבא?

אלוקים שבשמים.

אז זה היה צו הרחקה, והוא נגמר עכשיו. ולכן אמא חזרה.

שבורה. חולה. עם מבט ריק בעיניים. עם התקפים הזויים. עם אפס רגישות. צו הרחקה. למה, למה, למה?

למה, אבא?

מה אמא עשתה? מה היא עוללה בחיים שלה? מה אני עשיתי רע? מה אריאל ודבורה אשמים? ילדים קטנים ואומללים.

למהההההההההההההההההה????????????????

האוזניים שלי נאטמו, הן לא שמעו כלום. לא הרגשתי כלום באותו הרגע. רק אי הבנה נוראה, רק רחמים מטורפים על אמא, חפה משפע. הרוסה.

רק רציתי לחיות חיים רגילים, גם אחרי הגירושין הכואבים. רק רציתי להמשיך רגיל, כמו כולם, כמו כל החברות שמתארסות ובונות בתים. זהו. לא ביקשתי יותר.

לא הענשת את אמא, אבא.

הענשת אותנו. את הילדים שלך. הרחקת מאיתנו את הדמות שהייתה חייבת להיות קרובה אלינו כל כך בזמן הזה. הענשת אותנו. נתת לנו מכה חזקה בצו הזה. מכה שלא ידעתי מתי היא תפסיק לכאוב כל כך חזק.

היית חולה אבא, אני יודעת. רק חולה קשה יכול לעשות את זה. אבל החולי הזה הרס את כולם, החליא את כולנו.

ורק הטלפון שלי שצלצל העיר אותי מהחושך העמוק פתאום. זו הייתה דבורה, אחרי כל כך הרבה זמן ששתקנו.

עניתי. רק כי הייתי חייבת דמות קרובה שתשתתף איתי בעומס המטורף הזה. “כן, דבורה?” רעד. רעד בקול. בלב, בנשמה. רק רעידות.

“אבא הלך”, דבורה צרחה מבכי. “הוא טרק את הדלת ויצא מכאן. אריאל עצבן אותו, והוא פשוט יצא כמו לא יודעת מה. אריאל יצא גם עכשיו, גם בטריקת דלת. יעל, אני רועדת מפחד”. היא בכתה, רועדת מפחד.

גם אני, דבורה. רציתי לצעוק שגם אני. גם אני רועדת. גם אני לא מכירה את עצמי עכשיו, לא מכירה את כולם.

העולם הזה אמיתי בכלל?

כיסיתי את הפומבית. שלחתי מבט לרייזי, לחשתי. “אבא שלי ברח, והוא ידע למה”. רייזי לא הגיבה, רק פחד היה בעיניים שלה.

היא פחדה שאבא שלה יגלה שהיא סיפרה לי. היא לא ידעה שהן הצרות הקטנות. שאני עכשיו רועדת מעצמי. מהעתיד שלי.

“דבורהל’ה, את יכולה לחזור לי בבקשה מה בדיוק אריאל אמר לאבא שהוא התרגז?” הייתי כלום באותו רגע. כלי שבור, ריקני. רועד.

“הם רבו כי אריאל הפך לו כאן איזו משהו בחדר, ביומנים. ואז אבא התעצבן, ואריאל אמר לו שאולי יעל צודקת, והרב גרוס בכלל לא היה הרב גרוס, ואת עכשיו בודקת מי זה היה בדיוק”. דבורה גמגמה.

הלב שלי נחת. אז אבא הבין שאני מבינה, והוא ידע שאני לא אוותר. אני אחקור את הסיפור הזה, אני אגיע למסקנות. להבנות למה אמא נסעה ככה.

ואז הוא ברח, כי הוא לא ידע איך מתמודדים.

רציתי לבכות גם כן, כמו דבורה. הרבה יותר. רציתי לצרוח שזה לא פייר, זה לא פייר שאני צריכה להתמודד עם זה.

שדבורה צריכה להתמודד עם זה. היא מסכנה כל כך. ואריאל, מה איתו עכשיו?

“דבורהל’ה, מתוקה שלי. אל תפחדי. אני באה אלייך, אנחנו יחד. רק יחד”. ופרצתי בבכי, לא צורח. לא כועס. כבר לא מפחד. רק בכי שבור, מנופץ לאלפי רסיסים של כאב.

דבורה התנשפה, הבכי הפך ליבבות. “את אחות טובה, יעלי”. היא לחשה.

וידעתי שאני לא. לא הייתי אחות טובה עד עכשיו.

ולא רציתי כלום פתאום,

רק להגיע לבית ולחבק את אמא. ללחוש לה שהיא לא אשמה, שהיא טובה.

כמו שדבורה לחשה לי עכשיו. כמו שהיא ליטפה לי עכשיו את הלב.

[ברכי שלזינגר]

וואו

נועה

פרק כזה הוא ממש על מגש של כסף!!!!

כבר פחדתי שבמשפט של יעל שזה צובט אותה את תעצרי…אבל ב”ה שהמשכת וגילית לנו…..

תודה והצלחה בהמשך

[מירי כ.]

וואו,

נועה!

איזה פרק…

איזה סיפור…

הזוי וכואב…

רחמי עליהם… (פתח תחת המ’)

תודה על הפרק!

והוא רק מחדד עד כמה טוב עשית שלא גילית עד עכשיו את הקלפים…

[רוחי שטיין]

😭

[נועה רז]

כיף לקרוא, תודה!

[ליבי .]

נועה סיפור מיוחד!

משהו לא מסתדר לי, אם מקלובסקי הוא בנ”א לא ישר ורייזי אומרת שזה לא היה סוד היכן שגרו,

איך יש לו הילה כ”כ יוקרתית כמו שנכתב בפרקים הראשונים?

דברים כאלו לא נשמרים בסוד אף פעם.

פרק ראשון:

סיפרו שאת הבת של מקלובסקי, העשיר. זה שתורם לכל מוסד שקיים. זה שמחזיק אותם, בעצם. סיפרו שאת בת יחידה, שאת יפיפיה. סטייליסטית. שיש לך הכל.

ואת לומדת תכנות. אצלנו.

כי אתם עוברים לעיר שלנו. הופה. מקלובסקי עובר לכאן. וכל העיר רועשת וגואשת.

רייזי, את לא ידעת שאני טיפוס קנאי. לגמרי לגמרי קנאי.

הפטרתי לטובי באדישות :”נו? אז מה שהיא הבת של…? זה לא אומר שהיא טובה יותר ממישהו כאן”.

קנאית אני.

“זה אומר. כבר אמרו. גיסתי היא חברה של אחת מהכיתה הקודמת שלה, הן הבהירו לאחותי שפצצת בחורה עומדת להגיע אלינו”.

“נהדר”, הלב שלי נעדר לרגע. “אולי גם נפרוש לה שטיח אדום ונכתוב עליו ‘לכבוד המשפחה העשירה והמכובדת’?”

פרק 33

“ושם יצא לו שם מאוד מלוכלך, גם בסמינר שלי ידעו על זה. כולם ידעו, והיינו חייבים לעבור. זה לא היה קל, במיוחד הידיעה שאבא שלך איש לא ישר”, רייזי הדגישה את הלא ישר, והבנתי כל כך. “אני לא דנה, ואיך אפשר? השוחד יעוור עיני חכמים. הכסף שהוצע לו עוד יותר. אבל לפחות חשבנו שכאן יהיה טוב יותר, שכאן אבא יתפקח, ויפתח דף חדש. אבל כנראה שאנשים לא משתנים”.

[נועה רז]

השם שלו יצא בגדרה, בעיר שהם גרו אז.

בגלל זה וברצון לברוח מהשם שיצא לו הם הגיעו לעיר, ובעיר אף אחד לא ידע עליו. ת’כלס, אף אחד לא העז לצאת נגדו. הוא היה חזק, הוא ניצח את כולם, אף אחד לא העז לעלל עליו.

מה זה מעשים לא ישרים?

סחיטת כספים, כאלה… לא משהו שיעשה רעש בכל הארץ.

[שרה]

וואוו! נועה-אין מיליייים!

סיפור הזוי, ומטורף!

והכתיבה שלך—

רק יש קטע שלא ברור לי-

אם רייזי שמעה מההתחלה את השיחה של אבא שלה,
והבינה מראש שמנסים להפיל את האמא, והיא בעצם הצודקת,

והיא הבטיחה לעצמה להיות תמיד בצד הישר-

איך בהתחלה היא אומרת ליעל שלא תאמין לסבא וסבתא-כי הם משקרים?

ואמא שלה האשמה בהכל?

“אני רק יכולה לומר לך שזאת אמא שלך, שהיא אשמה. שעושים הכל כדי שהיא לא תחזור”. היא המשיכה, לא מתייחסת לשאלה שלי.

“כי הבטחתי לעצמי שאני תמיד אהיה בצד של האנשים הישרים”.

“שהוצע לו כסף, והרבה מאוד. ואבא שלי עורך דין מעולה, לא הייתה לו בעיה להוציא את אבא שלך צודק ואת אמא שלך מסכנה”, היא הסתכלה עליי לרגע, והשפילה שוב מבט. “וכך ביחד הם הוציאו צו הרחקה לאימא שלך, מכם”.

[ה ה]

נועה, זה סיפור מדהים,

נקרא בנשימה אחת,

את מתכננת להוציא את זה בספר?

כי בשבילי זה סיפור מאלף אבל לא הייתי רוצה שגם הילדים שלי יקראו אותו 😲

[רבקה טייך טייך]

@Noaraz

בגדרה אין כל כך סטיליסטית וגם לא כ”כ חרדים

במיוחד לא כאלו שגרים בבני ברק

לגבי עריכת דין לא כולם רוצים להוציא את האמת לאור

אלא הרבה מהם רוצים לעור ללקוח שלהם בחסות החוק

ז”א איך להשתמש בחוק לטובתם

לכן זה קצת יומרני להגיד אולי שהאבא לוקח שוחד

כי בד”כ זה סכומים גבוהים

ואז איך הוא מלבין הון?

אלא אולי הצעה שלי שהוא מתעסק עם צווארון לבן

ואז זה מסתדר איך שהוא

שזה לא יהיה כזה פלילי בולט

אלא יותר לא הגון

[תהילה ב]

אני לא חושבת שיש עורכי דין ישרים (הכרישים בכל אופן). העבודה שלהם היא למצוא פרצות בחוק כדי לאפשר למרשיהם את מה שרצו או למצוא דרכים לעקם את המציאות. צריך לזכור שבכל נושא דיני משפחה יש את הצד הצודק והצד שלא. לכל אחד מהם יש עורך דין אחר (לרוב). המצב בשטח הוא שמי שיש לו יותר כסף משיג עורך דין טוב יותר (או רע יותר, תלוי מאיפה מסתכלים) וזוכה במשפט. כמובן לא מדברת על אילו שכן נאמנים למוסר ולדרכי היושר (זו לא תורה, ערכאות…)

[אושרת ישראלי ישראלי]

בציבור שלנו לא לוקחים עורך דין שמדובר בגרושין אלא טוען רבני כי זה צריך להיות לפי ההלכה

רק אם פונים לערכאות כדי להפעיל סנקציות לוקחים עורך דין,

גם ככה בבית הדין לא מתיחסים לטענות של עורך דין כי זה הרבה פעמים נוגד את ההלכה

ואין כזה דבר צו הרחקה בלי הקלטות והוכחות ברורות-זה לא שעורך דין יכול לבוא לבית המשפט ולהוציא צו הרחקה,

חוקרים את הילדים לפני,קוראים לאמא או לאבא לשימוע,,

זה לא בהינף יד

[תהילה ב]

כתוב עורך דין ולא טוען רבני, ככה שכנראה מדובר בערכאות.

את צודקת לגבי ההוכחות והדיבור עם הילדים. אם כי נראלי שיש דרך לדלג על זה, להביא הקלטות לדוגמא. את זה יש דרך לסדר למי שמתאמץ נורא. אבל לא מבינה בזה יותר מדי…

[תהילה ב]

לצורך הדוגמא, מספיק שאחד הילדים התלונן על משהו בענין האמא באוזני האבא והשיחה היתה מוקלטת

[נועה רז]

אני לא יודעת, מתלבטת מאוד.

ספר זה אכן יכול להיות מסובך מבחינת תוכן, מצד שני אוכל לייעד לקהל יעד מסוים.

[נועה רז]

תגובה ל @hdvora

[ש]

נועה, מהמממם!!

תודה שסוף סוף גילת לנו את הסוד!

רק משהו קטן שכדאי לברר (אולי כבר בררת, ואני לא יודעת)

יעל ואריאל הם מעל גיל 18, כך שכדי להוציא צו הרחקה מהם הם אלו שצריכים לפנות למשטרה, לא?

[רחלי כהן]

דייייייייי

מ-ת-ו-ר-ף

ושוב………….

אין מילים

[נועה רז]

תודה גדולה על התגובות החמות!

ווידוי קטן: הסיפור נכתב תוך כדי שהוא עלה לאוויר, ולכן כמובן וברור שיש הרבה פרטים שת’כלס, שיניתי אותם תוך כדי, אבל לכן הם עלו אחרים. (כי לא ידעתי שכך העלילה תימשך)

למשל, שרייזי אמרה ליעל לא להאמין לסבא וסבתא, ואז שהיא רוצה להיות בצד הישר, תכננתי משהו אחר לגמרי ובסוף שיניתי. כמובן שבסיפור זה ישתנה.

אתן צודקות לגמרי.

לגבי העורך דין, אני לא מבינה כלום בנושאים האלו, ב”ה. קצת קראתי, אבל זה לגמרי לא מספיק. תודה על ההערות, אני אסדר את זה בצורה הגיונית.

רק, לגבי הצו הרחקה, אבא של יעל שילם הון כדי שמקלובסקי יצליח לסדר את צו ההרחקה הזה בצורה ערמומית. לא חושבת שיש בעיה כזו גדולה לזייף הקלטות ועדויות.

[א.ג – תוכן. עיצוב. אומנות.]

אפשר להניח שבתחילה רייזי מטיחה ביעל שאמה אשמה כי בה עצמה יש קריעה לגבי אבא שלה והיא ניסתה בזמנו כנראה להצדיק אותו.

עם הזמן אולי השתנתה דעתה והיא החליטה נחושות לעמוד בצד הישר, ובסוף הצדיקה את האמא

האמת שזה יכול הוסיף פה עוד צבעים, רק מה שחסר לי גם ללא האילתור הזה- זה הקושי של רייזי בעצמה. מסתבר שתתייחסי אליו בהמשך? להיות בתו של אדם לא ישר, ועוד בעד בצע כסף…ועוד בת שנשמעת כ”כ איכותית, חכמה ומהמיינסטרים- זה קונפליקט, שיתכן שעד פה מכיון שהסיפור מנקודת מבטה של יעל היא לא מפרטת יותר מדי מלבד הבריחה של רייזי, אבל אולי בהמשך כדאי לשטוח כמה חלקים גם מהקושי הזה, הגם שהוא מטלטל והופך את הסיפור למקשה אחת של אנשים לא שגרתיים…

כך או כך, שיהיה בהצלחה! יש לך כתיבה אנושית , סוחפת ומזרימה!

[נועה רז]

נכון מאוד.

עם רייזי לא סיימנו, כמובן שגם היא תמשיך איתנו(:

[נועה רז]

אולי יש כאן מישהי שמבינה בכל ענייני פליליות, עו”ד, צווי הגנה וכ’?

אשמח מאוד להיעזר בה.

[תמי אפשטיין]

מה הייתי עושה במקומך?

יוצרת קשר עם משרד עו”ד שמתמחה בנושא, מסבירה את הצורך שלי (לצורך סיפור וכו’) ושואלת אם אפשר להיעזר כדי לדייק את האנקדוטה.

בד”כ, אם לא נפלת על סנובים במיוחד – הם יעזרו בשמחה.

כבר היו לי סיפורים שלצורך כך דיברתי עם מנהלי מחלקה, עם אחיות ראשיות, עם עו”סיות ואפילו התקשרתי פעם למשטרה כדי לוודא שפירטתי נכון את התהליך של פתיחת תיק. בסיפור שלי שמתפרסם כעת – ביקרתי בחדרה של צורפת, נשמתי מקרוב את התהליכים, וכל פרק שמתאר עבודה בצורפות – אני שולחת אליה כדי שתדייק אותי במקסימום.

במקרה הצורך, יש מידע שגם שווה לשלם עליו, אם אין דרך אחרת מהימנה להשיג אותו.

[ש]

רק, לגבי הצו הרחקה, אבא של יעל שילם הון כדי שמקלובסקי יצליח לסדר את צו ההרחקה הזה בצורה ערמומית. לא חושבת שיש בעיה כזו גדולה לזייף הקלטות ועדויות.

לדעתי שווה לך להיות אמינה, או לכתוב בכמה מילים איך באמת הוא הצליח להשיג צו הרחקה, או לחשוב על משהו אחר- נגיד צו הרחקה רק מדבורה, אבל האמא הייתה חייבת בגלל זה לצאת מהבית…