כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
נועה רז | סיפור בהמשכים
-
נועה רז | סיפור בהמשכים
-
יהו יהו יוהו את מסקרנת חבל על הזמן!
-
נועה יקרה,
רציתי כבר לכתוב לך אתמול, בעקבות הדיון שהתפתח בימים האחרונים, אבל רק עכשיו התפניתי
תדעי שחוץ מהכתיבה המדהימה שלך, מיוחדת בעיני היכולת שלך לקבל ביקורת בצורה עניינית וחכמה, מבלי להוריד מהמוטיבציה לכתוב.
אני במקומך הייתי מרגישה מותקפת…
זה לא מובן מאליו.
-
תודה, חיה!
התגובה שלך מאוד מחממת לי את הלב!
-
-
נועה אין עליך ועל הסיפור שלך אני אוהבת את הרגשה של הרגע שגמרתי את הפרק ואני רק רוצה עוד פרק -ובלי המתח הזה זה לא היה קורה!
הסיפור מושלם!!!!!!!!!!!
-
מתרגשת לקרוא! תודה שרי!
-
-
אימלה נועה איך הצלחת לחבר אותי לסיפור
אני מזה לא מסוג האנשים הרגשנים ובכול זאת מחוברת כמו..
מזה הכישרון איפה רואים את זה
מחכה מאוד לעוד פרק…..
-
תודה רבה, רחלי!!
ממש מחמם את הלב.
-
-
מחכים לפרק הבאאאא
-
מעלה ממש בשעה הקרובה, אי”ה.
-
עברו שעתיים…
-
-
נועה
אני עייפה את מעלה?
מחכה לעוד פרק😀
-
גם אני מחכה…
נועה הסיפור משגע!!!
את מצליחה להכניס לאוירה ולרגשות בצורה מיוחדת. יעידו כל העוקבות אחרי הסיפור
-
-
מצטרפת לממתינות,,, אבל בקוצר רוח
את מרתקת ומסקרנת כאחד!!
-
יעלה היום או להתייאש?
-
וואו, אני מתנצלת מאוד.
תכננתי לעלות אתמול אבל פשוט נרדמתי על המקלדת, היה יום ארוך ועיף😑
הייתי רוצה לעלות עכשיו אבל אני לא ליד האונקי, לצערי. אז היום אחה”צ, בעז”ה.
תודה תודה לכולן!!
-
מה קורה?
אנחנו מחכות בקוצר רוח 🤔
-
32.
אם היו שואלים אותי אילו ימים אני לא אשכח, אף פעם. הם היו הימים ההם.
קצוות התחילו להתחבר לי, וכל קצבה שעולה, נוגעת בעוד אחת לידה. פוצעת אותי שוב ושוב.
השעה הייתה אחת עשרה בלילה. אמא ישנה, כמעט כרגיל לאחרונה. והמציאות התחילה להכריח אותי להתרגל לבית חשוך, לאמא ישנה ובקושי מדברת.
לדף ועט, ובעיקר ראש שחושב כל כך הרבה פתאום.
“יעלי?” אמא קראה מהחדר, צרודה.
באתי אליה. התרגלתי לתת לה עוד אדוויל, למזוג לה עוד קצת מים. לא לדבר על כלום. לא לשאול כלום.
“תודה, חמודה שלי”. היא חייכה חצי חיוך שנשמט במהירות. “אוף, אני עייפה כל כך. מתי זה ייגמר?”
רכנתי אליה מעט. “אמא, את לא מרגישה טוב. את צריכה ללכת לקופת חולים לבדוק מה זה, זה לא רגיל”. הגבהתי את הקול. ביקשתי בהחלטיות. אמא היא אמא, אבל היא חייבת לדאוג לעצמה. וזה מתחיל להיות מסוכן.
“נכון”, היא הנהנה, פקחה עיניים מלחיצות. “הכל עושה אותי חולה. כל השקרים שלו, ההשמצות. זה גמר אותי, יעל”. היא התרוממה מעט, ים אינסופי של ריקנות היה בה. “תראי אותי, תראי איך אני נראית. תראי, יעל”. הצעקה הפתאומית שלה הנחיתה לי את הנשמה. הרעידה את החדר.
“תראי איך נבלתי. ושום דבר לא אשמתי. שום דבר לא רציתי כאן. אני מבטיחה”. אמא התחילה לבכות, לצרוח. “מה תעשו אתם בלעדיי? איך אריאל חי ככה, ודבורה”. היא צעקה, קימטה לי את הלב.
רציתי לומר שאנחנו כבר עושים, יותר נכון לא עושים. רק נובלים בעצמנו. אריאל ודבורה אצל אבא, הם מסודרים. תשאלי אמא מה אני יעשה? איך אני חיה ככה.
אבל אמא נכנסה להתקף מטורף שלא חשבתי שיכול לקרות בחיים, ועוד לאמא היציבה שלנו כל כך. היא התייפחה בכאב. “כלום לא יעזור. אמא שלכם חולה, היא חולה!” הצרחה הפחידה אותי כל כך, השיניים שלי נקשו. הגוף רעד.
לא ידעתי מה עושים. פחדתי פחד מוות. אמא חזרה אמנם, אבל רק הגוף שלה חזר איתנו. הנפש החזקה נשארה שם, איפשהו בחו”ל.
ומה עוד נשאר לנו, לי?
אמא נשכבה חזרה, בוכייה. העיניים שלה הצליחו קצת לנמנם. והיא נרדמה, שוב. יצאתי מהחדר בלחש.
התחלתי לכתוב באטרף של מהירות. אני חייבת לדעת את כל הסיפור, כולו. הרגע. ואז אלוקים יעזור לי להמשיך לנשום.
מר מקלובסקי, אבא שלך, רייזי. בכתום.
אבא שלי, בסגול. הם עובדים יחד, אבא שלך עובד בשבילו. בעצם, אבא שלי לקוח שלו. ואמא דיברה על שקרים שלו, והשמצות.
הוא התקשר לאריאל, בצהוב. ואבא כתב על המספר שלו ‘הרב גרוס’. לא יודעת מה היו המניעים שלו, יודעת בברור שהוא לא רוצה שאף אחד מאיתנו יֵדע על הקשר שלו עם מקלובסקי.
אבל עכשיו אני יודעת מי זה בדיוק, ומהו. ואריאל לא.
אני מחברת, מקווקות, מדגישה. את אבא ומקלובסקי יחד. את אמא במחנה השני, יחד עם עד איציק, מישהו שמצריך ברור.
ולאט לאט דברים מתחילים להתבהר לי.
להתכהות.
רעיון נועז ומטורף עולה לי לראש, אני מנסה להדחיק אותו. לא לחשוב. שיצא, מספיק הלב שלי קבל. הוא לא זקוק לעוד.
אבל הוא לא מניח לי, גורם לי לפעול. ומהר. אני לוקחת בשקט את הטלפון מהמטבח, מחייגת.
“הלו?” קול אצילי כל כך, שהפך פתאום לפשוט. עייף.
“שלום רייזי, זו יעל”, לא היה לי זמן לכל ההתחלות הנימוסיות. לשאול איפה את, ואיך את מסתדרת במקום שברחת אליו, לבד. “תקשיבי, רייזי”, הנשימות מהחדר הקפיצו אותי למרפסת. “אני לאט לאט מבינה בדיוק את הסיפור של אבא שלך ושלי”. זה נהיה מחנה אחד כבר, אבאל’ה. “אמא שלי חזרה, עם חולי פיזי ונפשי מטורף שאין לי מושג מתי התחיל. לדעתי שבוע וחס ושלום היא…”
לא המשכתי. נתתי לך להבין לבד.
את הבנת, הזדעזעת. “הי, יעל! אל תדברי כך”.
דיברתי. האמנתי במילים שלי בכל ליבי. “רייזי, את יודעת שאמא שלי חולה, נכון?” חיכיתי וחיכיתי, והאצבעות שלי כבר כאבו ממתח.
“נכון”. לחשת. מובסת.
כל הכבוד, יעל. יצירתיות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלך. והנה. “אוקי. תגידי רייזי, עד כמה אבא שלך חזק?”
לא האמנתי לעצמי. לא יכולתי אחרת.
“הרבה, יעל. המון”.
אוף. “ואת, רייזי?”
“מה?!”
“עד כמה את אמיצה לבוא ולספר לי את כל הסיפור? את יודעת אותו, אני לא”. הבהרתי לך את הפרט החשוב שאני בעצם קשורה לסיפור, ואת לא. ואיך זה הגיוני שעד היום לא ידעתי מכלום?
“אפס”, שוב לחשת בתבוסה, וזה צרם לי. “יעל, אני שמעתי אותו בטעות. לגמרי בטעות. ואני מצטערת על זה עד היום. אבל אבא שלי שמע ששמעתי, והבטחתי לו שלא אוציא לך מילה. ובגלל זה אולי אף פעם לא התחברנו, אני ואת. אולי התפילות של אבא שלי שלא יהיה בינינו שום קשר התקבלו”.
הן התקבלו, רייזי.
“ואם אני אגיד לך שזה תלוי בחיים של אמא שלי?” כבר לא לחשתי. נעמדתי במרפסת הקרה, הזדקפתי.
הקו השתתק, אולי נדהמת. “אז אני אקח סיכון גדול, מאוד גדול. אני מסתבכת כאן עם עבודה של אבא שלי, אולי עם החיים שלו. אבל אני אגיע, ואספר לך”.
רציתי לבכות מהקלה, רציתי להודות לך. רציתי לבכות לך את כל הקושי פתאום. את כל הלבד. אבל הייתי חייבת קודם כל לדעת משהו קטן. “למה, רייזי? למה את מסכימה להסתבך בשביל אמא שלי ולא בשביל אבא שלך?”
“כי הבטחתי לעצמי שאני תמיד אהיה בצד של האנשים הישרים”. וזו הייתה הלחישה האחרונה לשיחה הזו.
לחישה שגרמה לי להעריץ אותך, רייזי. להאמין לך.
ואז הגעת אליי, ונסענו ליער. וסיפרת לי הכל.
ומאותו היום אבדתי אמון באנשים, וידעתי שיעבור הרבה זמן עד שזה יתרפא לי. עד שאוכל להאמין במישהו בעולם הזה.
-
😰
וואוו פרק מפחיד…
רק לי התחושה הזאת ש- הנה אנחנו יודעותתתתתת ו–לא…😓 מעייף אותי
-
נשמה, זה מה שנקרא מתח. מתח טוב 🙂
-
-
-
וואי נועה פליז תעלי עוד פרק 😢
את פשוט מדהימה יש לך כישרון נדיר
אשמח אם תגידי כמה פרקים זה כל הסיפור
אין עליך תודה ענקית!!!
-
יואו יואוו מדהים מדהים מדהים!
-
-
כיף גדול לקרוא, תודה גדולה על התגובות!
כמה פרקים עוד יהיו אין לי מושג קלוש, אני כותבת פרק ומעלה. עוד אין לי סיום כתוב.
הייתן רוצות שהעלילה תמשיך עוד הרבה או לסיים בקרוב? כמובן שבפרק הבא כל הסיפור יתגלה מפי רייזי, ומפלס על העצבים על המתח ירדו.
-
חשבתי שתשאירי אותנו בלי ידיעה מה קרה עד סוף הסיפור
🤣
-
-
מהמםםם
אני מכורה לסיפור הזה!!
זה לא בריאאאאא
-
😆
-
-
ברור שלהמשיך עוד פרקיםםםם
שבספר זה יהיה 600 עמודים
תודה נועה על העידוד שלפחות פרק הבא הרוב מתגלה…
בהצלחה בהמשך כתיבת הפרקים!!
-
תודה, ברכי!
-
ברור עוד הרבה, זה סיפור עוצמתי שלא יכול להגמר כ”כ מהר.
מצד שני גם צריך לשים לב שלא ימרח בלי סיבה,בנתיים הכל מדהים וכתוב בדיוק כמו שצריך
-
💙
-
-
-
יאפפ
סוף סוף!!
פרק כלבבי
היא עושה יוזמת…
נועה אלופה!
-
מעצבן אותי שלאורך כל הפרקים עד עכשיו יש אמירה של ‘יש סוד, יש סוד, יש סוד’. די, מרגיש לי כבר לא לעניין.
יאלללה, לקוראים מותר לגלות גם לפני שיעל מתוודעת אליו. זה לא פחות מותח לדעת שיעל עומדת להתמודד עם שמים שיפלו עליה, ולכסוס צפרניים במתח של “איך היא עומדת להתמודד עם זה”.
מבחינת ההתקדמות של יעל, סוף סוף היא יצאה באמת מהקיפאון שלה. כל הכבוד לה.
-
זה הסיפור שאני כותבת, ואני רוצה ככה.
לגלות ליעל עם הקוראים.
-
הבנתי.
טוב שאת מודעת לכך, אבל כסיפור כתוב – זה פחות עובד.
-
אני חושבת שיש הבדל בין סיפור שכתוב מגוף ראשון לגוף נסתר.
בגוף נסתר – גם אם הגיבור לא יודע, הרי המהלכים האחרים שנסתרים מידיעתו ידועים לקורא כאשר מוצג גם הצד הנגדי
לעומת זאת בגוף ראשון – אין דרך לספר מה שלא קורה לגיבור. זה סיפור שונה, מציאות שונה. אופן שפחות נכתב בציבור שלנו…
די הגיוני שאת לא יודעת מה קורה דווקא מהסיבה הזו, לכן אין מה להגיד שזה לא תקין.
-
-
-
נועה, אני עוקבת אחרי הסיפור שלך מהיום שפרסמת את הפרק הראשון,
לא אכזבת באף פרק!
את כותבת מדהים! מתחברים לדמויות שלך ברגע.
מלא מלא רגש.
ואהבתי גם שהיא מתחילה לנסות ולפרוץ.
אני אישית מתחברת לזה שהקוראים מגלים ביחד איתה מה קורא, לדעתי שכמגלים לפניה זה כבר מאבד עניין קצת.
גם מאד אהבתי שסיפרת איך היא גילתה לא בצורה מאד ברורה אלא סמכת על הקוראים שיבינו לבד ובפרק הבא הזכרת בדרך אגב שהוא רשם הרב גרוס כדי שלא ידעו.
מחכה לפרק הבא!ואהבתי את התמונה ששמת בפרופיל😉
-
תודה, הודיה!
איזה כיף לקרוא מילים טובות!
-
תגידי, נועה,
לא רשמת באחד הפרקים (כך זכור לי)
שההורים נפרדו בסוג של הבנה
וודאי ללא כעס כי אם בכבוד?מה ארע פתאום?
למה שאביה של יעל ירצה לפגוע באמה – בהתחשב בנכתב לעיל? -
שאלה טובה.
כי הוא חולה, בנפש. הזכרתי את זה בפרק על איך התנהל מהלך הגירושין ולמה.
-
לא זכור לי כזה פרק, איזה פרק זה היה?
-
-
16
-
איפה בפרק 16?
חיפשתי….
-
לי אישית לא זכור באיזה פרק זה היה,
אך זכור לי משהו כזה; תזכורת לדבר כזה.
כשהיא לא רצתה את הגירושין. -
מפרק 16:
הסתכלתי עליו עמוק. “אריאל, תפסיק להמציא לי. אני שומעת מה הולך, בבקשה”. ידעתי שהוא יודע. אבא והוא קשורים בנשמה.
ואריאל תמיד צריך לדעת הכל מגיל אפס.
“מה הולך?” הוא זרם איתי.
“לא יודעת. זה בדיוק מה שאני שואלת אותך ואתה רק מנסה להתחמק”.
“כן, יעל. זה בדיוק מה שהולך. עובר על אבא משהו, גם אני לא יודע בדיוק. רק יודע שזה משהו נפשי. אמא נלחמת כדי שזה לא יקרה. ואבא מתעקש לפרק את החבילה. הם מחר אצל הרב נויברט, הוא יכריע מה לעשות”.
האמנתי לו. אריאל תמיד היה אמיתי.
עכשיו שאני חושבת על זה, אולי עדיף להוסיף משפט שניים שמראים שזה חולי נפשי.
-
-
הדיון ‘נועה רז | סיפור בהמשכים’ סגור לתגובות נוספות.
