נועה רז | סיפור בהמשכים

[נועה רז]

שתי השרות🙃, תודה רבה!

שרה הראשונה, היא לא יכלה לעשות לאבא שלה ככה. אפילו לה היה יותר אחר כך קשה משלו.

זה לא היא, זה היה הכעס שבה.

והיא מתחרטת, והתחרטה.

אבל לפעמים הכעס משתלט עלינו בלי שנבחין. ותופס כל עורק שם.

וגורם לנו לחטוא.

אני מקווה שאת לא כועסת עליה🙁, אפילו שהיא חטאה. היא כל כך מסכנה.

בע”ה פרק יעלה ממש תכף…

[נועה רז]

בדף הארבע-עשרה

נהייתי חולה. חייגתי לדבורה.

מה הקשר בין השניים?

הייתי זקוקה למישהי. רק למישהי.

דבורה ענתה בצלצול הראשון מהנייד שלה.

“שלום דבורה, מה שלומך?” הנחתי את כף היד על המצח, הוא להט.

“בסדר”.

דבורה קרה. מכאיבה לי. “איך היה בסמינר?”

“בסדר”.

“היי, דבורה”, צחקקתי. “למה את כזו יבשה היום?”

“ככה”. היא לא הייתה יבשה, היא כעסה.

“מה ככה?”

“את תמיד חייבת להרוס לכולנו, נכון? נכון?” היא עצרה את עצמה מלצרוח.

אבל הלחישה הזו החרישה אותי יותר מכל טון.

“מה קרה, דבורי?” התחנפתי.

“מה לא קרה? מה? בסוף בגללך גם אבא יעיף אותנו מכאן”.

“למה?” לא הבנתי כלום.

“כי רק רע את עושה לו, רק רע. הוא רצה לדבר איתך בנחת, אבל פגעת בו שהוא חולה עכשיו”. היא צעקה.

בינגו. שנינו חולים בגללי. “הוא לא יעיף אתכם”. ידעתי שדבורה חרדה מזה, רציתי שהיא תבין שאף אחד לא מעיף אותה.

“למה לא יעיף? הילדים שלו פוגעים בו. לא יוצא לו כלום מזה שאנחנו כאן. רק רע”. היא עברה לדבר בלשון רבים. מעצימה את הפגיעה.

“אם הוא מתכוון לומר לכם לעזוב את הבית שלו באמת שלא מגיע לנו אבא כזה”. העזתי לומר לה. התרוממתי בקושי מהמיטה.

“די, יעל. די כבר. די”. דבורה צרחה, צעקה. השתגעה. בכתה. לא האמינה לְמה שאמרתי.

“סליחה, דבורה”.

“לא סולחת, שלום”. הקו התנתק בהתייפחות. בגד בי.

*

התפללתי להתעלף.

כאב לי כל הגוף. אין אקמול או אופטלגין בבית. וטיפת כוח לא הייתה לי ללכת לקנות.

לדבורה התכוונתי לומר שאני חולה, שתבוא להביא לי חפיסת כדורים.

לא אמרתי. לא דיברנו על זה בכלל.

רק על הרע שאני עושה לאבא ולכולם.

מתוך ייאוש חייגתי שוב לאמא. ידעתי שזה לשווא. היא לא תענה, אין לי מה לנסות.

ניתקתי בעצבים.

נזרקתי על הספה, בכיתי. לא הייתה לי תעסוקה מועילה יותר.

התייפחתי.

כאב לי, בגוף. בלב. בראש. כל כך כאב לי. ידעתי שאם שום דבר לא יקרה בשעה הקרובה אני פשוט אמות.

לא רציתי למות.

הבכי הפך לחזק, לקולני. צרחתי מבכי.

עד שהשם ישמע ויושיע.

הדמעות שרפו לי, שרפו אותי. עיגולים שחורים התחילו לבקר אותי בעיניים, הייתי מספיק חכמה לדעת שאני קצת לפני עילפון.

צרחתי חזק יותר, כאילו זה מה שיעזור.

מהסלון הדלת נפתחה פתאום, בחוזקה.

לא נבהלתי, לא פחדתי. רק בכיתי יותר חזק. ידעתי שמישהו בא להציל אותי, שהשם שומע.

רותי הררי עמדה מולי. “יעל? מה קורה?”

הנדתי בראש. “כואב לי, כל הגוף שורף. אני עומדת להתעלף. תעזרי לי”. התחננתי. בבקשה שלא תבגוד בי גם היא.

“אוי, מותק. ואת לבד כאן?” החום שלי המיס אותי, התייפחתי יותר.

הנהנתי. “ואין כאן שום כדור או משהו לעזרה. שורף לי המוח”.

“אוי, מתוקה. אני רצה לשים לך מים ולהביא מהבית שלי כדור, כמה שניות חוזרת”. היא רצה.

כמה שניות וחזרה עם כוס מיץ קפוא, שני כדורים.

לגמתי במהירות.

“שימי ראש, מותק. תנשמי”. היא ביקשה, ליטפה לי את השיער.

צייתי.

“תודה, רותי…”

“אין על מה. את כאן לבד כבר הרבה שעות?” ידעתי שרותי לא נעבך, שהיא אף פעם לא מתערבת לאף אחד בכלום.

שהיא רק דואגת באמת.

“הרבה ימים”. עניתי, פרצתי שוב בבכי.

“אוי מתוקה”, היא חיבקה. מודעת שאבא שלנו הלך, שלאמא קשה. “אני איתך, יעל. עכשיו תלכי לישון, אני פה לכל דבר”.

הנהנתי בתודה, אפילו לדבר לא היה לי כוח.

נרדמתי. התעטפתי בטוב של רותי, סוף סוף הרגשתי חום.

[רות]

נועהההה דיייי זה סחיטת רגשותתתתתתתתת

אני לא יכולללההההה

פליזזזזז תעשי משו עם יעלל!!!

דדייי אני נקרעתתתת

😭😭😭😭😭

[ברכי שלזינגר]

דיייייייייייייי

הלב שלי לא מסוגל להכיל😰😢😢😢😢😢😢😢😢😢😢😢😢😢😢😢😢😢😢

פרק אחד באמצע חייב להיות שמח!!!!!!

אולי תארסי אותה פרק הבא?

מבטיחה לך שכולנו מאוד נשמח!!!

ממש מרגישים שזה כמעט אמיתי….

תודההההה

[מירי כ.]

פרק טוב!

(במובן של הכתיבה. לא מבחינת התוכן העצוב…)

אני כל כך מתחברת ליעל.

מרגישה אותה.

את נותנת לקורא לחוש תחושת הזדהות עמוקה.

מחכה להמשך…

מירי

[שרה]

וואוו! נועה אין על הכתיבה שלך!

את כותבת בצורה מרגשת בטירוף,

רק הערה, אם אפשר-

ידעתי שרותי לא נעבך, שהיא אף פעם לא מתערבת לאף אחד בכלום.
שהיא רק דואגת באמת.

נעבך=מסכן. בנ”א אומלל.
אולי התכוונת ליאכנע?

מלמטה הבחנתי בדבורה הנעכסית. מציצה עליי בצחוק ובורחת מהר מהחלון.

שתחכה שהיא גם תגיע לשידוכים.

נעכס=דפוק, ולא יוצלח…

אולי כנ”ל?

הכתיבה שלך משגעת!!

מחכה להמשך:)

[נועה רז]

תודה רבה כולכן!

אויש, שרה…את צודקת. היעכנע נשכח לי מהראש לרגע.

ומירי, אפשר הסבר מז’תומרת מבחינת תוכן ועיצוב?

רות וברכי, לא יכולה לארס אותה תוך פרק🤦‍♀️, מבטיחה שיהיה שם איזו נחמונת בסופו…

[לאה א 😄]

מירי כתבה : התוכן העצוב.

כן זה בהחלט היה עצוב 😢

[נועה רז]

משתפת דחוף.

פותחת את קובץ הפרקים, פתאום קולטת שהפרק הבא שאמור לעלות היום…😞 (מפחדת לומר את המילה).

אחד לפני טיפת הנחמה, כשהכל כבר חשוך חשוך, לגמרי. זה הפרק הזה.

הבא אחריו נותן איזשהו תקווה.

מה אומרות? זו מדי סחיטה?

יכולה להמתין כמה ימים ואז להעלות.

אשתדל להקשיב לכן🙂.

[lali s]

לאא

ותעלי היום

מחכות פה כולנו לפסגת הצער הבאה…😉

[מרים נ.]

ברור שתעלי היום….

או לחילופין תעלי שניים בבת אחת.😜

[רעות סימינובסקי]

בטח להעלות היום!!

את כותבת מהמם!!!

את מוציאה גם ספרי קריאה?

[נועה רז]

תודה על התגובה, ללי.

באמת לא הכוונה שלי לצער אתכן.

ולכן משאירה בידכן את הבחירה אם היום או קצת לעכל ואז.

מחכה לעוד תגובות.

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

ברור היום

ומי שקשה לה שלא תקרא

ונועה זה מהמם!

[שרה s]

לגבי הנעכסית

לדעתי זה ממש במקום

הכוונה לבן אדם מעצבן, לא ידידותי, נודניק

[נועה רז]

קיבלתן.

כבר מעלה…

תודה על התגובות, הן מחממות את הלב.

פחדתי שתהיה הצפה על המדי כאב.

וציפורה, ראיתי את התגובה שלך🙂. בואי נסכם שממתינים להמשך. בסדר?

[נועה רז]

בדף ה14.

רציתי אוכל. רציתי להצליח במבחן מחצית בתכנות. רציתי את אמא. את דבורה. רציתי עגילים. רציתי נעליים חדשות. רציתי לישון. רציתי לצעוק. רציתי להרגיש טוב. רציתי לעצור את הייאוש. רציתי לא לקנאות.

רציתי אלפי דברים. כל דבר התפרס לאלפי רסיסים של רצונות. לכל דבר היה רצון חיצוני ופנימי. גשמי ורוחני.

המילה רצון רקדה לי במוח, יצרה ריקוד מבלבל. מבולבל. אנחנו רוצים כל הזמן, אנחנו אף פעם לא נחים ממה שכן יש לנו.

הרצונות הקשו לי, רדפו אותי. מרדפים. גרמו ללב שלי להשתגע. להיטרלל.

רציתי להפסיק לרצות.

להספּיק לרָצות.

היינו לא הרבה לפני סוף שנה, הייתי חייבת להתחיל לחשוב על עבודה.

חייבת לחשוב על העתיד שלי.

וכמו באטרף של לחץ לקחתי את המחשב, התחלתי לעבוד עליו כמו מטורפת. ישבתי, נדבקתי לכיסא הפלסטיק כמו מסטיק. לא קמתי משם.

עבדתי, ועבדתי. התחלתי עבודת גמר, יצרתי אלפי ניסיונות. לא ראיתי, לא הרגשתי. לא יודעת אם נשמתי.

העיניים שלי לא זזו מהמסך לרגע, רק נעצמו לכמה רגעים. ונפקחו שוב במהירות.

הייתי חייבת להרגיש איזשהו רסיס של טוב עם עצמי.

שעשיתי משהו, שאני לא כל כך טיפשה.

נדבקתי.

כמעט הרגתי את עצמי.

*

התנשפתי.

הסכמתי לעצמי להזיז לרגע קט את המבט לשעה שעל המסך.

היא הייתה רבע לחמש. לפנות בוקר.

04:46.

נדהמתי. שפשפתי חזק את העיניים השורפות בעייפות.

מאחורי כבר כמעט חצי פרויקט.

וזה מטורף.

לוקח לבנות כמה חודשים ארוכים.

הנחתי את הראש על השולחן בקריסה. נגמרתי. כמעט גמרתי את עצמי.

הצצתי בנייד שהיה סמוך אליי, רותי התקשרה באחת עשרה. רותי החמודה. מצילה אותי.

שולחת אליי ארוחות צהריים, עולה אליי. מביאה את התינוק שלה שמצליח להעלות לי איזה חיוכון על הפנים.

מדברת איתי. מצילה אותי מהלבד.

רותי, אמא.

עמדתי להתעלף.

שפשפתי שוב את העיניים.

אמא התקשרה.

היא התקשרה, סוף סוף.

לא חשבתי בכלל על השעון, לא על מתי ואיפה היא. התקשרתי אליה חזרה.

השיחה המועברת.

אין מענה.

ניתקתי בייאוש אמיתי. דפדפתי שוב בפרויקט החצי מוכן שלי, ופתאום לא אהבתי אותו.

הוא היה נורא, מבולגן. ולא מקצועי בעליל.

הוא חייב ראש וזמן, ועשיתי אותו ללא כל אלה. הוא לא היה שווה.

ושוב גריינמן תסתכל עליי בפרצוף של: מי בכלל שלח אותך לכאן?!

אפילו לא חשבתי עוד, נכנסתי להגדרות סל. מחקתי הכל.

במהירות שיא. בלי לבדוק כלום. בלי לחשוב. תוך עשרים שניות כל החומר פשוט הלך.

קרסתי שוב. עבודה של שש שעות הלכה לפח. בשנייה בודדת.

אוף, השם.

*

סליחה, יעל.

אני חייבת, חייבת לקטוע אותך רגע. התאפקתי עד עכשיו, היו לי מיליון שאלות, עצרתי. אבל זאת בוערת לי…

שאלה אחת.

למה?

אני לא מורידה דמעות. אני בוכה. בקול.

עבודה של שש שעות שלמות? כמעט חצי פרויקט? את יודעת מה זה חצי פרויקט שלם?

למה, יעל? למה?

סליחה, אבל אני כועסת עלייך.

היו לך תירוצים להכל. אפילו להיות כמעט חודש שלם לבד בבית. אפילו שזה כמעט אסור.

אבל למחוק בכזו פזיזות עבודה שלמה? תגידי, את נורמלית???

*

את לא מבינה כלום, רייזי.

כלום כלום.

את כמו כולם, בול עץ.

את בטח יכולה לכעוס עליי. קל לך. אפילו נעים לך הכעס הזה.

אבל בסוף את כמו כולם…

לא מבינה כלום.

העבודה הזו גם ככה לא קשורה עכשיו, נעלמה מהחיים שלנו ללא פרידה. אבל החור הזה הולך איתי, מלווה אותי לכל מקום.

ואת מרשה לעצמך לבוא ולכעוס עליי. לבוא ולשאול אם אני נורמלית.

אני לא נורמלית, טוב לך?

אני כועסת עלייך, רייזי. כועסת. ואולי…אולי זה בכלל בגללך היה כל זה.

תודה לכן💙.

[יעל]

מה זה בחיים האלה נורמלי?

כל אחד מושפע מחוויות החיים שלו.

לטוב ולמוטב,

ולהתמודד בעצמו עם הטעון תיקון.

ולא תמיד יש את מי להאשים או לשפוט או לתלות במידות לקויות.

והאמת שקראתי את הפרקים מתחילה עד הסוף לא מצאתי שיש על מי לכעוס..

כל אחד ממתמודד בחזית משלו, כל אחד וכאבו וברור שיש גם נפילות בדרך..

הסיפור הזה נותן הצצה למסכת חיים עם מערכות יחסים מורכבות

בעיני זה לגמרי לא סיפור מוגזם/בדיוני, אבל כן כואב.

נועה תודה שאת מעלה לכאן את הפרקים 🙂

[pnina]

וואו זה מדהים! איך לא ראיתי את זה עד עכשיו?

מחכה להמשך שלך😍

(הורדת לי דמעות כמים….) ויש לציין שאני במתח הזוי…

[נועה רז]

תודה על כל משוב ומשוב💙.

זה מחמם ונותן הרבה כוח וחשק להמשיך לכתוב!

[Gili Sch]

וואו נועה את פשוט מדהימה

כל פרק יותר וואו מהשני

כתיבה סוחפת ונוגעת ללב

היו לי פשוט דמעות

ואני לא אחת שמתלהבת מכל סיפור😁

[נועה רז]

מדהימה את, תודה!!

[נועה רז]

תודה על כל המשובים המחכימים, ועל העצות ועל הביקורות🙂.

זה תמיד ממקצע יותר. תודה.

אני כותבת קצת בסערה (בד”כ בלילה. כשהרגשות נשפכים למקלדת, לא תמיד שמה לב מתי עובר הגבול).

[pnina]

אני לא מבינה על מה המריבות האלו בכלל!

כבר מחכה לפרק בקוצר רוח🙃

אני כבר לא יכולה לחכות! (מתחחחח)

[נועה רז]

בדף ה15.

שוב אני כאן, רייזי.

מסתכלת על התאריך האחרון שכתבתי במחברת. הוא היה לפני שלושה חודשים.

נעלמתי.

נתתי לכעס להתבשל בתוכי, להישרף שם. לצאת.

את יודעת שאני עוד לא לגמרי יצאתי מזה. אני אחרי תהליך ארוך, נכון. חלק גדול מהרע יצא ממני.

אבל עוד לא לגמרי.

פיסות קטנות עוד נשארו.

סליחה, רייזי. סליחה על המשפט האחרון שלי בדף הקודם. טעיתי.

בבוקר התקשרתי לאמא שוב. ושוב. ושוב.

ושוב לא היה מענה.

וצרחתי על עצמי, וכעסתי למה לא עניתי לה כשהתקשרה. למה ברגע של ייאוש מחקתי עבודה שלמה.

הלכתי לסמינר. למדתי. למדתי. שוב למדתי. הייתי בהפסקות. עליתי על אוטובוס. חזרתי הביתה.

אכלתי פסטה מרה.

שתיתי.

התפללתי מנחה.

הכל היה על אוטומט. כבוי, עצוב.

בלי דמעות. רק עם ייאוש עמוק ואינסופי.

ואז בערב, כשיכולתי לממש את הבדידות מרוב שהיא הורגשה, ירדתי לרותי. חייכתי לה. ליצחקי שלה.

עזרתי לה לקפל הררי כביסות. היא קצת סיפרה לי על עצמה, על המשפחה שלה.

היה משעמם.

לא יותר ממה שהיה לי בבית.

“יעל…” היא קראה פתאום, תוך כדי השיחה. “יש לי בשבילך משהו. מוכנה לשמוע?”

“בסדר”. אדיש. כבוי. מה יכול לקרות כבר?

לומד בעמודי התורה, תלמיד חכם. מידות טובות. משפחה טובה. קלאסי.

“הבאת להם פרטים עליי?” בת להורים גרושים. אמא שלא בבית. אח יורד מהדרך.

רק דבורה נותרה לנורמליזציה.

“אמרתי להם שההורים שלך גרושים, אבל זה לא אומר עלייך כלום. אפילו להיפך. והם מוכנים”.

הנהנתי.

“אני רק צריכה מספרים לבירור”. היא ביקשה, נתתי לה כמה מורות ושתי חברות מהתיכון.

ואז חיכיתי. פתאום רציתי כל כך כבר להגיע לשלב הזה. להקים בית סוף סוף.

חיכיתי לפגישה.

ידעתי שאני בסוף אהיה שמחה. שיש לי סיכוי.

שהטוב עוד יגיע.

*

התקשרתי לאריאל.

לפחות שהוא יאחל לי את ההצלחה שכל כך הזדקקתי לה.

“כן, אחותי”, הוא ענה. מיהר.

“מה נשמע?”

“פ’סדר, מה אני אגיד לך…החיים תותים בקצפת תולעים”. הוא תמיד היה ציני.

“אריאל!” לא אהבתי את הציניות הזו שלו. “איפה אתה?” נפלט לי. אפילו שהבטחתי שלא אוציא את המשפט הזה מהפה שלי לאריאל.

“סתם”, באדישות. “יושב לי באיזה ספסל, לומד”.

הלב שלי ניתר. “לומד?” משהו טוב קורה פה בעולם.

“חחהה”. אריאל התפוצץ מצחוק. לא נרגע. “מצחיקה את. לומד את המסלול של תאילנד”.

“תאילנד?” מה? לא, אימא’לה.

“כעע. אני נוסע עם כמה חברים, כנראה סוף חודש. יהיה כייף, נעשה קצת חיים. נהפוך את החיים ממשעממים, מה אומרת?”

שאריאל לא יכול לעשות לנו את זה עכשיו. שאולי אני אתארס, ונצטרך להמציא סיבות למה הוא לא נוכח. שאולי אמא תחזור תוך כדי, ותמצא את אריאל בתאילנד. הוא לא יכול, אריאל. לא עכשיו.

אבל במחשבה של רגע אריאל לא באמת יקשיב לי. הוא אכול שעמום, מתאווה לקצת כייף.

כל מה שאגיד עכשיו ייתקל באוזניים סתומות.

אז לא אמרתי כלום.

“הבנתי, ואוו”, בלעתי רוק. דמעות. “אתה תהיה חסר לי מאוד מאוד”. ידעתי שאריאל מופתע. אנחנו כל כך לא מגלים רגשות בינינו.

“אני לא, הכל בסדר”. לפתע הקול לחש, התרכך.

“אתה כן, אריאל. ואתה בעצמך יודע כמה. ואריאל…” רציתי לסיים כבר.

“מממ…” האח האדיש שלי.

“אני יוצאת עכשיו להיפגש. תאחל לי בהצלחה בבקשה”.

“להיפגש? עכשיו?” הוא הופתע. הגביה את הקול.

המהמתי.

“יפה”, הוא זרק. “בהצלחה, יעל. שהכל ילך בקלות. אני לא אמא…” הוא צחק פתאום. “לא יודע איך מאחלים כל כך, אפשר רק להתפלל עלייך?”

“בטח”. התרגשתי. “אני מאוד אשמח, וגם השם”. לחשתי.

“אני אגיד כמה פרקי תהילים, בסדר? הלוואי שכבר תהיי שמחה”. הוא איחל באמת. מכל הלב. התחנן לשמחה שלי כמעט כמוני.

הוא הוריד לי דמעות של חיוך.

“תודה, אריאל. נהיה בקשר, להתראות”. סגרתי.

הוא התפלל עליי שאהיה כבר שמחה.

התפללתי עליו שימצא את הדרך כבר. שיחזור אליה. שלא יעשה טעויות שלא יוכל לשלם עליהן אחר כך.

שיהיה רגוע כבר.

[רעות סימינובסקי]

וואו נועה!! פרק מרגש ממש!

העלה לי דמעות:)

את כותבת בצורה ממש מיוחדת ונוגעת בנושאים מאוד רגישים בזהירות וברגישות.

רק שאלה- איך פתאום יעל מוכנה להפגש בכ”כ קלות?

קודם נותנת פרטים שלה ורק אח?”כ מתחילה לחכות, מסתדר לי יותר שאחרי שהמורה שלה רצתה להציע ולא היה לה סבלנות (ואז לכאורה המצב היה יותר טוב אצלה בבית) אז עכשיו עוד פחות
ואם היא מוכנה להפגש אז היא אמורה לקלוט שזה יכול לשמח אותה ולהיות לה טוב וכו לפני שהיא עונה בסדר..

[נועה רז]

ואני מזכירה ומבהירה שתמיד אפשר להגיב גם על התוכן, אפשר גם תמיד להעיר.

ותמיד אפשר לכתוב גם דעות שלא מסכימות עם התוכן של העלילה והחיים שם (חוץ מצורת הכתיבה). רק צריך לקחת הכל בפרופורציות ולשים לב לא לרדת לפסים אישיים ופוגעניים.

אבל חשוב לי שתדעו שתמיד ואפילו ישמח אותי אם אינכן מסכימות על התוכן, שתכתבו.

[מירי ח.]

אווווף

אני בוכהההה….

מה זה?

וואו וואו וואו חיטטת עמוק הפעם!

[נועה רז]

מקווה שזה היה בכי של שמחה, יש שם איזו תקווה בסוף🙃.

[רות]

וואוווו נועה זה מהממםםםםםםםםם

אני כל כך שמחה שמשו טוב קורה שם….

אבל תקשיבי רגע מאמי

בתור בחורה מתמודדת

אני מרגישה שאת יותר מידי כותבת על אריאל בצורה לא יפה

זה לא נכון

ולאו בהכרח שהוא דווקא יחזור לדרך שהוא היה בה

יש עוד דרכים שגם הם טובות

אני אישית כשאני קוראת את זה –

נקרע לי הלבבבבב

גם על יעל והרבה על אריאל

בכל אופן הוא בחור גדול, אם הוא היה בן 16 אולי הוא באמת היה כמו שאת מתארת

אבל הוא בן 18, כבר מודע לחיים שלו

אני עברתי הרבה ואני עובדת את ה’ כמה שאני יכולהההה

גם אם אני לא בדרך של חרדי קלאס

אז סורי באמת על ההערה, אבל פליז אל תכלילי ככההה

ותודדהההה על כל פרקקקקק!!!

[נועה רז]

למה לא יפה, רות?

היא מתפללת שיחזור להיות רגוע, לא מתנדנד וחושב שטיולים ותאילנד יעשו לו טוב.

בתור אחותו שהולכת וגדלה בדרך מסוימת, יעל מתפללת שיחזור ללכת בה. וזה מובן. גם אם ישנן עוד דרכים, היא עצמה גדלה במקום הזה, ורוצה שגם הוא.

וזה לא שאריאל מתואר בצורה שלילית. מי שמבין מעב לטקסט רואה כמה טוב יש בו, כמה עבודת השם שהיא פנימית ואמיתית. וזה לא סותר את זה שהוא מבולבל. גם ובעיקר בגיל הזה.