כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
נועה רז | סיפור בהמשכים
-
נועה רז | סיפור בהמשכים
-
וואו, נועה!
תודה רבה!
היה שווה להתאפק, ולקבל בבת אחת כמה פרקים!!
העלילה מדהימה! אין לי מושג מה היה קודם (ירידה לפסים אישיים וכו’), כנראה שפספסתי את זה ברוך השם- אבל אני נהנית מכל פרק ופרק!!
ובאמת, אני גם חושבת שקל להבחין ביחס המכבד שאת נותנת לאריאל וממש לא מבקרת אותו חלילה… למרות שמצד שני, רואים שליעל זה קשה… כתוב מהמם!!
תמשיכי דחוף! -
מצטרפת לכל מילה של שרה, נהנית מכל פרק!
מחכה להמשך בקוצר רוח! -
מהמהם פשוט משאיר אותי רתוקה כמה דקות טובות
ובעניין הכבוד לאריאל גם אני הרגשתי כך
שימי לב אם היא לא הייתה מכבדת היא הייתה שמחה שהוא יסע.
ולא יהיה נוכח בחיים שלה (וילכלך את השם שגם ככה בעייתי )
היא אוהבת אותו ודואגת לו ורוצה בשבילו את מה שהיא יודעת ומרגישה כטוב
-
אין לי עוד מילים🙂.
אוהבת את ההגדרות שלכן! (וגם התגובות;))
תודה!!
-
@Reut_Siminovsky מקווה שהבנתי את השאלה.
כשרותי חשבה על להציע לה, וזאת הייתה רותי. והן היו בבית, משוחררות הרבה יותר. ולא בסמינר החונק עליה.
יעל אמרה “בסדר, מה יכול כבר להיות?”
בלי לצפות. בלי לרצות.
וכשפתאום היא נתנה לה פרטים, ואמרה שהם מוכנים. וסיפרה עליו. פתאום זה הלהיב את יעל.
פתאום היא רצתה כבר כל כך להתקדם עם זה.
-
שרה צודקת לגמרי!
רואים שיעל אוהבת ודואגת באמת לאריאל. גם הורים שלא שומרים תורה ומצוות דואגים כשהילדים שלהם נוסעים רחוק ועוד לתאילנד ויעל מרגישה קצת אמא
חוץ מזה מאוד ברור שלאריאל קשה ואין מה לשפוט אותו, בבלגן של הסיפור הזה כל גיבור שאפילו רק נשאר מה שהיה לפני שהחיים שלו השתנו- ראוי להערצה!
מאוד הגיוני שגיבור נתקל בקושי ואז יש “ירידה לצורך עליה” וגם אם הוא לא יחזור להיות בדיוק מה שהיה לפני הוא יהיה במקום גבוה יותר ובוחר, עכשיו אריאל לא ממש בוחר, הוא יותר בורח וזה בטח שהלוואי ולא יהיה במקום הזה
תודה נועה!!! הסיפור שלך מדהים!
-
שבוע טוב ושמח!
בדף ה16.
זה לא קרה בבת אחת.
זה היה תהליך ארוך, מורכב, ומלא באטרף נפשי.
הבית היה שרוי באנדרלמוסיה נוראה כבר שנתיים. טובי תעיד. הייתי מוצאת בכל דבר הזדמנות כדי קצת לברוח.
בתחילת י”ג הרגשתי שמשהו באמת לא בסדר. שהבית שלנו לא מתנהל נורמלי.
לאמא הגיעה אורחות חדשות וקבועות, הדמעות. והן פצעו אותי כמעט במקומה.
זה להתעורר בבוקר ולגלות את אמא שבכתה, מנסה להסתיר מאיתנו ולא מצליחה. זה ללכת ככה ללימודים. זה לעשות ככה את החוצים. זה לשבת בערב ובמקום לשמוח שאבא חזר, להצטער שהוא נראה ככה. שפוף, כאוב. כועס.
זה לשמוע לחישות צורמניות באוזניים יממות שלמות, כעס נורא. ערבוביה של בכי.
אני ישנה עם דבורה. יש לנו שלושה חדרים קטנים בבית. אריאל לבד. ואני עם דבורה, וזו הפעם הראשונה שלי שהודיתי על דבורה שנמצאת איתי בחדר. אפילו שהייתה קטנה, רק בכיתה ח’.
היה לילה. נכנסו לחדרים מוקדם. דבורה הסתכלה עליי בפחד, לא הזיזה את העיניים. כאילו אני יעזור.
“יעל?” היא לחשה, כמעט באלם קול.
הסתובבתי.
“אני מפחדת”.
“גם אני”. ידעתי שאני אמורה להיות הדמות המרגיעה. לא ידעתי איך. שקשקתי גם אני.
וככה נרדמנו, ילדות מפוחדות.
ימים עברו. ימים של מתח מטורף באוויר. ימים של בכי בלי סוף של אמא. כמעט לא דיברנו בינינו, אף אחד.
כל אחד התכנס במחשבות שלו.
אריאל היה חוזר כמעט כל חצי יום מהישיבה, שם רק אני הבחנתי שגם איתו משהו לא בסדר. קינאתי בו. הוא יכל לברוח, היה לו לאן.
והוא בחר לחזור לפחד שבבית.
ידעתי שמשהו קרה ביניהם. חשתי את זה. זה התחיל עוד שנה לפני, אבל רק בי”ג קלטתי שזה אמיתי.
ואז ערב אחד אריאל סימן לי לצאת מהבית. דבורה הייתה בחזרות למסיבת גמר, יצאתי.
הוא יצא אחרי.
ירדנו למטה.
שאלתי אותו אם הוא מוכן להסביר לי מה קורה כאן.
הוא סיפר.
“שניהם נמצאים בצומת דרכים מורכבת”, הסביר אחי הרציני. “אנשים עוברים שינויים בנפש, זה קורה”.
הסתכלתי עליו עמוק. “אריאל, תפסיק להמציא לי. אני שומעת מה הולך, בבקשה”. ידעתי שהוא יודע. אבא והוא קשורים בנשמה.
ואריאל תמיד צריך לדעת הכל מגיל אפס.
“מה הולך?” הוא זרם איתי.
“לא יודעת. זה בדיוק מה שאני שואלת אותך ואתה מנסה להתחמק”.
“כן, יעל. זה בדיוק מה שהולך. עובר על אבא משהו, גם אני לא יודע בדיוק. רק יודע שזה משהו נפשי. אמא נלחמת כדי שזה לא יקרה. ואבא מתעקש לפרק את החבילה. הם מחר אצל הרב נויברט, הוא יכריע מה לעשות”.
האמנתי לו. אריאל תמיד היה אמיתי.
למחרת נשארתי להתפלל בחצר הסמינר, עמדתי שם בחוץ. בפינה ההיא. לא אשכח את זה.
התחננתי להשם שזה לא יקרה. שלא יקרה מה שאני חושבת. שהבית שלנו יחזור להיות נורמלי. שההורים שלי יישארו יחד. שהרב יכריע לטובת אמא.
לא ידעתי שאני צריכה להתפלל שבכל בחירה של השם אני אהיה שלמה.
וכך הם הודיעו לנו שהם נפרדים. שכך הרב הורה להם.
שעדיף לכולנו ככה. שלאמא קשה, אבל היא גם תבין בסוף שזה לטובה.
וכך השיחה הסתיימה.
שלושה ילדים ובית שהמזבח בוכה עליו.
אבא הסביר הכי בפשטות איפה הוא יהיה, ואיפה אנחנו. ומבחינה טכנית מה יהיה מעכשיו.
ואז התחיל בי כעס עליו. מין משהו לא נשלט.
כעס על שהיה יכול להישאר ובחר לסיים עם זה. ללכת.
כעס על שאמא הטובה התחננה אליו שלא יעשה צעד כזה, והוא בחר לא להקשיב. לא שמעתי את הצד שלו יותר. לא ידעתי מה עובר עליו נפשית, לא עניין אותי.
ובאותו הרגע הבטחתי לעצמי בית אחר. ילדים אחרים, שמחים.
-
וואו!
-
ווואווו <div>
נועה מהמם!! מושלםםם
עוד פרק שמקדם אותנו בהבנה…
שבוע טוב לכולם
</div>
-
יש!!
דברים מתחילים להתבהר!!פרק מדהים, נועה!!
את באמת מוכשרת. לא רוצה לחזור על אותן מחמאות, אבל כיף לי לקרוא את מה שאת כותבת! -
תודה לכן, יקרות.
מאוד מרגשת אותי כל תגובה, אפילו אותן הפרגונים🙃.
-
נועה!!!!!!!!!!!!!!
אני קוראת מתחילת הסיפור, ואין לי מילים!
הכתיבה שלך מיוחדת! “נשפכת” כזאת, אמיתית. אני ממש יכולה לחשוב שיעל קיימת והיא כותבת את זה…
את נוגעת בנושאים רגישים בצורה כל כך עדינה, וחושפת כל פעם עוד קצת. אני מרותקת!
-
איזה מילים מחממות.
תודה עליהן💙.
-
איזו אכזבה 😥😥.
ראיתי תגובה חדשה ממך, וכבר הייתי בטוחה שהוספת פרק חדש בעלילה.
אבל לא…
-
-
😊🤦♀️…
-
מהמהם רק אל תפסיקי לנו תמשיכי תמשיכי
-
נועה את כישרון אמיתי!!!
הכתיבה שלך משובחת משהו נדיר!!!
הסיפור מתואר כ”כ טוב
שאני ממש יכולה להרגיש את יעל ואת כל אחד מהדמויות בסיפור
אני מחכה כל פרק מחדש לשיא החדש
ותמיד את מפתיעה בכיוון שלא יכלתי לדמיין אפילו
לאט לאט אני מבינה יותר ויותר (תלוי בקצב שעולים הפרקים😉) את העלילה
וככל שהעלילה מתקדמת יותר הסבלנות שלי לעוד פרק מתקצרת…
מחכה בקוצר רוח לפרק נוסף!!!
הסיפור הזה הוא ממש הפינה המתוקה של קדם!!! (אפילו שהסיפור עצמו עם הרבה מלח וכאב…)
ורק שאלה קטנה: לפי מה שהבנתי מהסיפור יעל היא בחורה ליטאית קלאסית(אם אפשר לומר עליה בכלל קלאסית…)
ועד כמה שידוע לי, גיל 18 הוא קצת צעיר לשידוכים בחוג הזה (אני לא משם אז אולי אני טועה🙄)
ועוד משהו שהתחדש לי בסיפור הזה, אולי זאת שאלה נאיבית😏 אבל באמת יש דבר כזה שדכנית מטעם הסמינר??
-
רעות, תודה!
תודה, מלכי!
מילים שמרגש לקרוא, מאוד נותן כוח💙.
למה שמונה עשרה? יעל כבר בת עשרים. אולי היה קטע שכתבתי 18? 🤔
וממה שידוע לי, כן יש שדכנית בכיתות ה’ ו’, לפחות בסמינרים המוכרים לי…
-
נועה!!!
מתי עולה עוד פרק?
-
בזמני לא היה
היום יש
-
-
בדף ה17.
ישבתי מולו. ורציתי לבכות.
כעסתי על רותי.
הוא היה בחור טוב, עם מידות מאלפות. כזה שיהיה מוכן לעשות הכל בשביל שאשתו תהיה שמחה.
והוא גמגם. ממש גמגם.
ואת זה רותי לא סיפרה לי. היא רק אמרה שיש לו בעיה בריאותית מאוד מסוימת ולא מורגשת.
לא הצלחתי להבין אותו כמעט כל הפגישה, והרגשתי רע עם עצמי שזה פוגע בו נורא.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בכלל לא הבנתי איך אני אמורה להתמודד עם זה. לא ידעתי למה אני אמורה להתמודד עם זה.
יצאתי משם. שנינו הבנו שזה לא זה.
“אני מאחל לך שתמצאי את שלך בקרוב, ושזה יהיה ללא שום צער”. הוא רק אמר לי ביציאה, ואת זה הבנתי.
והיה לו מבט עצוב בעיניים, כאוב. מבט של אחד שמנסה למצוא את שלו ועובר הרבה צער בדרך.
והוא הלך.
ובכיתי כל הנסיעה.
לא על עצמי. עליו. ריחמתי כל כך.
כמעט טבעתי ברחמים. חזרתי הביתה. רציתי להתקשר לאריאל. לומר לו שאני אהיה שמחה מתישהו, איכשהו. אבל עכשיו רק עצב עוטף אותי.
לא התקשרתי.
געגוע הציף אותי לאמא. לא עיכלתי שעברתי את כל זה לבד. שאני עוברת לבד.
שיוועתי רק לומר לה שלוש מילים. זהו. “תחזרי. אמא. בשבילי”.
ולא יכולתי.
התקשרתי פתאום לדודה מעיין. “תגידי, מעיין. מי משלם את כל חשבונות המים, הגז שלנו?”
מעיין אמרה שאבא שלך משלם. אפילו שזה לא הבית שלו. הוא לא רוצה שיעשו לך משהו בבית. הוא רוצה שתרגישי טוב איפה שאת.
מעיין לא התכוונה לסנגר עליו. היא רק אמרה את האמת.
והאמת הזו צבטה אותי.
הלכתי לישון. ברחתי מהכל. נכנסתי לחלומות קודרים. לעולם שאין בו אפילו אור בקצה.
*
התעוררתי בבהלה.
כבר הגיע הבוקר.
קמתי להתארגן ליום חדש.
רותי התקשרה כמעט בלי סוף אתמול. רצתה לדעת איך היה.
לא עניתי. לא רציתי לענות יותר.
לא כעסתי עליה שזה מה שהיא חושבת שמתאים לי. שאני סוג בית.
כעסתי כי ידעתי שרותי ידעה גם ככה שזה לא ילך. ועדיין הציעה. סתם שברה לי את הלב מרחמים.
התארגנתי לסמינר. כמו משוגעת הפעלתי ברמקולים שירים מקפיצים. רקדתי איתם כמעט בכוח.
יצאתי לסמינר. דבורה התקשרה בדרך.
“כן, דבורה”. דבורה על הבוקר?
“האמ…”, היא גמגמה. “סליחה, יעל. יצאת כבר מהבית?”
“ממש ביציאה”, שקרתי. הייתי כבר בדרך. אבל ידעתי שטובי לא סתם שואלת. ורציתי קצת לרָצות אותה.
“הא, יופי. מזל. תגידי, יש סיכוי שאת מביאה לי חולצה לבנה מגוהצת לסמינר?”
לא הבנתי אותה. “מה זאת אומרת? למה?”
“היום ערב ההורים, ושכחתי שצריך להביא. אני משקשקת מהמאמנות. הן הזהירו. תוכלי לעבור דרכי בבקשה?”
היא שאלה כל כך מתוק. חייכתי. אפילו שלא ידעתי כלום על ערב ההורים הזה. “בטח”, תודה השם על ההזדמנות. “אני מגהצת ומביאה לך, רבע שעה אצלך”.
רצתי חזרה הביתה. אפילו שנגמרו לי מכסת האיחורים ואני מסתכנת בהורדת ציון משמעותי. גיהצתי לדבורה חולצה לבנה, השקעתי בגיהוץ. רצתי חזרה לאוטובוס. עליתי לסמינר שלה.
נפגשנו שם. בצד החצר.
“תודה רבה, ממש תודה רבה. הצלת אותי”. היא התנפשה.
הצלת אותי את. “אתן מתאמנות כבר הרבה זמן לערב הזה?” נשכתי שפתיים.
“דֵי”, היא הנהנה. “שבועיים. הם השקיעו ממש, הסמינר”.
“איזה כייף. את עושה בו משהו?”
“נראה לך?” דבורה כמעט הייתה בהלם ממני. “את רואה אותי מציגה תפקיד על במה?”
ראיתי אותה שם. קטנה. על הבמה. מחויכת, טובה. לועגת לעצמה. לא טובה בכלום. טובה בכל.
ריחמתי.
“למה לא?” זייפתי תמיהה. “לא נורא, העיקר שהיה קצת חופש מהלימודים, לא?”
“כן, זה העיקר”. ממש.
“דבורה…” קראתי לה פתאום בשקט. היא הרימה גבות.
“את רוצה שאני אגיע?” לא רוצה שדבורה תהיה היחידה בלי אף אחד.
דבורה הסמיקה. “את לא חייבת. יש לי עוד חברות שהאימהות שלהן לא יכולות להגיע”.
“אני רוצה”.
“אז תבואי, בשמחה”. היא חייכה, סוף סוף. באמת בשמחה.
חייכתי גם אני.
הרגשתי טוב.
-
הכתיבה שלך מדהימה, רק משתוקקת לעוד….
יש לך יכולת אדירה לכתוב בצורה אוטנטית ולהעביר את הרגשות לקורא
נדיר!!!!
בשיחה של יעל כתבת פעם אחת טובי מאמינה שזו הייתה טעות
-
-
נועה מדהים!
מצטרפת לכל המחמאות!!!!.
לגבי השאלות של מלכי היא ממש שאלה במקומי קראתי עכשיו את כל הפרקים בשקיקה וחיכיתי לראות אם מישהי שואלת את זה ,רשמת באחד הפרקים לא זוכרת איזה שהם בני 18-וזה היה לי ממש מוזר כי שידוכים בגיל 18 מתאים לחסידים וממש לא נשמע שזה החוג שלהם לפי הסיפורים על הפגישות😀. אז כדאי שתחפשי את הפרק ההוא ותתקני שם את הגיל…..
-
תודה על הארות והערות שמשמחות אותי💙.
אתקן בקובץ..
-
איזה מרגש לגלות שעלה פרק חדש!
למרות השבר שבתחילת הפרק
התפתחות יפה בסופו… מהו מתחיל לצמוח…
מחכה להמשך!!!!
-
רעות.תפסת לי את המילים…😂
נועה תודה ענקית על הפרק .כבר חיכיתי לו בכליון עיניים…..כל תגובה שלך אני פותחת ובטוחה שכבר העלית
וסוף סוף….תודההההה כבר מחכה לפרק הבא❤️❤️❤️
-
לא פנויה לראות אותך המושחת בעט
נכנסת כל כך לסיפור את כותבת לא רגיל
-
תודה, אין כמוכן💙.
-
יו!!
היה יפה!
את אלופה בלהכניס אותנו לסיטואציה, זה מדהים!!
תודה רבה, נועה!
Log in to reply.
