כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
נועה רז | סיפור בהמשכים
-
נועה רז | סיפור בהמשכים
-
בהצלחה, יקרה!
אנחנו מחכות במתח….!
-
בדף ה21.
המצב שלי היה גרוע. מתחת לתחתית.
אמא שלי לא בבית כבר חודשיים. דבורה אצל אבא. אריאל תכף נוסע, או רק מאיים. או באמת נוסע.
ואני בבית האומלל הזה כבר, מאסתי בו. והוא בי.
אז הלכתי לישון, כמו כל פעם כזו. עייפה מהריק, רעבה. כועסת.
על כולם. על אמא, על אבא. על אריאל, על דבורה. על רייזי. על הכיתה. על עצמי.
השעה הייתה אחת וחמישים בלילה. הכל היה שקט וחשוך. ואני בתחרות עם הירח, מי נרדם ראשון.
ניצחתי. שקעתי בלילה.
רשרושים נוראיים הקפיצו אותי מהמיטה. בחרדה. קמתי על קצות האצבעות, התקדמתי לכיוון הסלון.
הוא היה ריק, חשוך. בלאגן של עצמי היה שם.
לחשושים הקפיצו אותי שוב.
מישהו היה מאחורי הדלת. זה היה ברור.
העפתי מבט לשעון הקטן, שלוש ורבע לפנות בוקר. אבא’לה.
התקדמתי לדלת, ודפיקות הדפו אותי אחורה בטירוף.
הלב שלי רעד, הידיים. הפה. כל הגוף.
לא ידעתי מה עושים. אני ילדה קטנה כל כך. מי יכול לדפוק ככה על הדלת בשעה כזאת?
העזתי להתקרב לעינית. לא יודעת מאיפה האומץ.
הם היו שני גברים, פרצופים גדולים. מאיימים. כאילו יודעים שיש פה מישהו. קפאתי. לא הצלחתי להזיז איבר.
מה עושים???
חיכיתי שידברו. שיאמרו משהו. שישאלו אם מישהו מוכר בבית. אבל היה שקט מאחורי הדלת.
שקט מוות.
אני לא באמת חזקה, לא באמת גדולה. אני פיצית, לא יודעת איך פועלים בכזה מצב.
לחשושים צורמים הגיעו עד לאוזניים שלי.
אבאל’ה.
בלי קול התקדמתי לדלת שוב, על קצות האצבעות. בדקתי ברעד שהיא נעולה. נעלתי גם למעלה.
הסתכלתי עליהם שוב, ונהדפתי אחורה בחזרה.
עין גדולה נדבקה לעינית, כאילו לא עוזבת אותי. הזדעזעתי. פחדתי שלא אתעלף מהקור.
“הי”, קול גברי נשמע בעמעום מאחורי הדלת.
התחלתי לבכות. בשקט. בלי קול. רק דמעות ירדו לי מהעיניים. הן היו מפוחדות, מתפללות שיסתיים כבר הסיוט הזה.
לפחות אם מישהו היה איתי פה…
ריבונו של עולם. בבקשה, תיקח אותם מכאן. בבקשה. אני מקבלת על עצמי להיות טובה יותר, להשתנות. מבטיחה.
“פתחו ת’דלת”. לחישה קולנית גרמה לבכי שלי להתחזק. להיטרף בפחד אימים.
רעדתי.
מלמלתי אשא עיני. בבקשה, אלוקים.
כמה דקות עברו שם בסיוט הזה. התקרבתי שוב לדלת, הגעתי לעינית.
אף אחד לא היה שם.
נאנחתי.
די, גדול עליי. גדול לגמרי.
“לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא”. צרחה. זה מה ששמעתי כשהתרוממתי כמו בטירוף מהמיטה.
רטובה מזיעה.
מבוהלת.
מה, מה הולך כאן?
מה זה החרדות האלה? השעה כבר ארבע בלילה. מרגיש לי שלא ישנתי בכלל.
לא הייתי טיפשה.
הבנתי שהחלום הנורא הזה הוא רק התחלה לתקופה של לבד, שאולי לא תשכח ממני לעולם, ולא לטובה.
הדלת של אבא. היא פתוחה.
זרקתי את האגו. נכנסתי אליה.
-
וואו! מפחיד ממש!
הצלחת להכניס לגמרי לאווירה ובסוף זה חלום…
מקווה שאצל האבא שלה היא כבר תירגע:)
-
-
אני ממשיכה לבכות 😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭😭
אני קוראת כולי ברעד מסומרת לפלאפון..ובסוף זה חלום…
הצלחת למתוח אותנו נועה😂😂😂😂😂
ונס שיש גם משהו נחמד בסוף…..
תודההההה
מחכה בקוצר רוח לפרקים הבאיםםםםםםם
-
ברכי, מעריכה את הלב הטוב שלך שדואג לכתוב מילים טובות ולרגש כל פעם מחדש.
תודה!
-
נועה,
תודה על הפרק!
מרגיש אוטנטי כל כך…
ופתאום חלום…
ומעניין איך יהיה אצל האבא עכשיו…
אם תישאר קוצנית וסגורה,
או שתצליח להיפתח ולמחול מעט…
לנפש הפתרונים…
-
ואווו ואווו ואווו
מרגש ברמות אני אוהבת את זה
נועה כתיבה נדירה !!!
אני קוראת ברתקקקקק
מטורף מטורף מטורף !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מזה הכתיבה הזאת ???
אני כל יום פותחת את זה ישר למרות שאני יודעת שאין סיכוי כמעט שיעלה פרק חדש
-
פשוט מהמהם
ונראה לי שזהו הבטיחה להיות טובה
תחזור לאבא ויהיה לה טוב
-
מתוקה האופטימיות שלכן ליעל🙃
מירי אמרה לנפש הפתרונים. נחכה לראות מה יהיה עם הנפש הזאת.
תודה על התגובות החמות!
-
וואו,
קראתי בשלוק את האשכול.
נתקלתי בו היום לראשונה.
נועה את כותבת פשוט מיוחד.
את מלהטטת במילים, בנקודות, בפסיקים.
יוצרת מהם פרלין משובח, עוצר נשימה. מפעים.
הסיפור הזה מדהים.
לא רק העלילה. המרקם, השורות ומה שבינהן.
יש בכתיבה ז’אנר חדש, מגוון ומיוחד.
מחכה לפרק הבא.
-
איזה כיף למי שגילתה את השרשור הזה פתאום…
מחכה במתח לפרק הבא
נועה את כישרון נדיר!
תודה שאת משתפת אותנו בו😊 -
זה אחדדדדדדד הסיפורים שמטלטלים אותי
ולא רק רגשי
נוגע ולא נוגע בסיפור חיים שלי
תמשיכי
-
מתרגשת לקרוא. תודה גדולה!
כל תגובה היא כוח💙
-
וואו!
היום גיליתי את הסיפור הזה
מדהים
מדהים
מדהים
את כותבת כ”כ יפה ונכון,
שזה נשמע שיש משהו מאחורי זה…. שגם את עברת משהו בחיים שלך, וזה משפיע טוב על הכתיבה….
-
ברכי, תודה על המילים שלך.
הן נותנות לי כוח💙
-
-
נועההה
אליפווותתתתת
סתם שאלה….🤔
בת כמה את?
-
יהיה לנו פרק לפני שבת ???
פליז !!!!!!!!1
-
איך שאתן מאמינות בי שאספיק כל יום,
זה משהו😛
יהיה פרק במוצ”ש בעזרת ה’.
-
באסההה
-
בדף ה21.
הם קיבלו אותי שם, כולם.
אבא עם אינספור של פינוק, הרגיש לי שכדי לרָצות. אולי להצדיק?
דבורה חייכה. לא באמת מרגישה אחותי.
ומזוודות של אריאל מקיפות את הבית. מחניקות אותו.
הוא סיפר באדישות שהטיסה שלו בעוד יומיים. כרטיס פתוח בינתיים, עד שיקבל שכל.
אבא ארז איתו, תמך. כאילו עודד את הנסיעה הזאת. אני לא התייחסתי, בקושי דיברתי איתו על זה.
בקושי דיברתי.
פעם היינו קרובים. גדלנו ביחד, תאומים. אריאל היה הגיבור שלי. המשענת. אריאל לימד אותי איך להרביץ לחברות שמציקות לי בגן.
אמא צחקה ואז עטתה על עצמה פרצוף מזועזע. הבהירה לי שלא כך מגנים על עצמנו, במכות.
וחוץ מזה אנחנו בנות. עדינות. ואוי ואבוי אם ארביץ למישהי.
ואז אריאל צעק את שיר ה ‘בנות בננות’ בזלזול. והתרגזתי, באתי לאמא בוכייה. ואריאל היה ניגש ומפייס אותי. בפרסים. תמיד בפרסים וממתקים.
זה היה פעם.
השנים עברו. אריאל השתנה. נולדה דבורה. אחות.
הכי לא קרובה בעולם.
והפכתי לנערת סמינר. לט’תית מחורפנת מחברה. ולא הייתי זקוקה לאחים. היה את טובי, את בינה. היה לי את אמא.
ויום אחד הגלגל התהפך. אולי מאז הגירושין. פתאום היה רע, פתאום לא היה את אמא. גם אבא לא היה.
ואז נזכרתי להבין שאבדתי את אחים שלי. זה שהיה קרוב פעם פעם, אריאל עם המידות-אוצרות האלה שלו. ואולי הוא גם היה צריך אותי, ואולי דווקא אני הייתי יכולה לגאול אותו מכל הסנוור הזה.
רק אם הייתי מרוכזת קצת. לו הייתי קצת יוצאת ממעגל האני שלי.
אבל עכשיו בכל מקרה כלום לא ישנה. מאוחר מדי בשביל כולנו.
וכך יומיים עברו להם בבית הקטן.
אני מסתובבת על הבהונות. אבא מנסה לדובב אותי. אני לא משתפת פעולה. דבורה עסוקה בעצמה. ואריאל מתארגן ללכת. שקט סביבנו.
ואולי כך טוב יותר.
*
“רוצה לקום ללוות אותו?” דבורה עמדה בפתח של החדר שישנתי בו.
הרמתי אליה מבט עייף.
“לא משנה, לא צריך”. היא הלכה.
קמתי. ללוות אותו.
וכך ירדנו שלושתנו למטה, להמתין למונית שתאסוף אותו עם החברים. היה ערב קר.
התכרבלנו כולנו עם מעילים. רק אריאל העקשן הזה שיחק את עצמו גבר. יודע לבד. לא צריך אף אחד איתו.
“יאלה, סוף סוף. שתי דקות הוא מגיע”. אריאל עדכן אותנו בחוסר סבלנות. ניתק את הטלפון עם נהג המונית.
“אריאל…” פתאום לחשתי. הסתכלתי על הפנים שדמו לי כל כך. מצאתי שם את עצמי. המפוחדת. זאת שמשחקת על כולם משחק יפה, אבל בפנים שבורה. “מה?” הוא הסתובב.
“תשאיר את הטלפון פתוח. אל תתנתק פתאום, טוב?” ביקשתי. כיווצתי גבות. לא היה לי נעים לומר את זה ככה. ליד אבא. שידע בדיוק למה אני כל כך רועדת שגם הוא יתנתק פתאום.
“לא יודע. נראה”. הוא זרק לי ישר לתוך הלב אבן משקל אלפי קילו.
לא הגבתי. ידעתי שאני האשמה היחידה בנתק שלו. כל הזמן הזה התנתקתי. פתאום אני נזכרת להיות נחמדה?
הרכב הגיע. אבא העלה לו את המזוודות לפגז’. אריאל נכנס לאחור. נפנף לנו באדישות מציקה.
הם נסעו. רק הצל של הרכב נותר שם. איתנו.
“קפוא. בואו נעלה”. דבורה התחילה ללכת. אני ואבא נשארנו.
“אתה חושב שהוא יחזור?” שאלתי אותו בלי להסתכל. חשבתי על תאילנד שתקבל את אריאל. תאילנד שלא מתאימה לאח הצדיק שלי.
אבא לא ענה.
שאלתי שוב. “הוא יחזור?”
“אני לא יודע”. האבן השנייה התחברה לי בלב יחד עם הראשונה. פוצעת, מדממת. אף אחד לא נותן תשובות. לא מגיע לי לקבל אותן.
נכנסנו חזרה לבית. ושוב רציתי את הלבד שבבית.
חנוק לי כאן.
“לילה טוב”. דבורה הודיעה. סגרה את האורות. יוצרת חושך.
עקבתי אחרי הגב שלה.
אולי גם את תלכי בסוף?
-
😥😭
-
-
יאווווווו כמו תמיד זה פשוט מושלםםם
עוקבת כל הזמן בציפייה דרוכה !!!
מטורףףף!!!!!!!!!1
-
יששששש
תודה נועה שאת מעלה בזמנים שסיכמנו מעריכה מאוד!!!!
מחכה בקוצר רוח להמשך
-
איזה פרק…
מתערבב בו שמח ועצוב,
ריחוק וקירוב…
פחד ושלווה
רוגע ובהלה…
מחכה להמשך!
תודה,
מירי
-
וואוו
קראתי מלא פרקים ברצף וזה פשוט ואוו!
-
תודה, מרגשות💙
-
נועה, את מדהימה!
הרווחתי שני פרקים ברצף, פינוק אמיתי!
את אלופה!
איך את מצליחה לכתוב ככה תוך כדי? זה אומר שאת בעצמך לא יודעת איך העלילה תזרום? -
תודה על המילים החמות, שרה!
יש לי בראש את העלילה בגדול ואיך תימשך, אבל כן, זה לא מאוד קל לכתוב ולהמשיך את העלילה תוך כדי שכבר פרסמתי ואין איך לשנות כל מיני פרטים.
אבל איכשהו זה תמיד בסוף יסתדר ויצא יפה יותר🙂
Log in to reply.
