כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
נועה רז | סיפור בהמשכים
-
נועה רז | סיפור בהמשכים
-
מדהים נועה!
מצטרפת לנאמר
אני- אין סיכוי עם שהמורה שלי הייתה יודעת משהו ממה שעבר עלי בה-ו
ועברו דברים… היא לא ידעה כלום
אני לא הייתי הטיפוס שמשתף, ודווקא היא הייתה מורה שיא האכפתית
(אני כבר נשואה:)
-
ואווו וואווו ואווו
אני פשוט בהלם לא נורמאלי !!!!
מלא זמן לא קראתי כזה דבר !
אני רק עכשיו גיליתי את הפרקים האלה וקראתי בשקיקה את כולם
זה פשוט מטורףףףף
אין לי מילים !!!!
אני רוצה כבר שתוציאי ספר !
אני הראשונה שיקנה !
פשוט יפה ונוגע ללב.. ומחבר… ומכניס …
וה לא מובן מאילו אין הרבה סופרות כאלה
נועה את פשוט מוכשרת בסדר גודל עצום !
מחכה נורא לעוד פרקים !!!
-
אני מתרגשת לקרוא את כל המילים המחממות והנותנות כוח.
תודה כל מילה, לא מובן לי מאליו💙
-
מצטרפת למה שכבר כתבו. בדרך כלל בתיכון יש יותר מעורבות מצד המורות ובה’ ו’
פחות. אני אישית לא הייתי טיפוס שמשחרר פרטים בקלות.
נועה תמשיכי לכתוב לנו עוד את כותבת מדהים, מדוייק ונוגע מאוד!
ודרך אגב קצת היה לי קשה להאמין שבת מסוגלת למחוק בשניה עבודה של שעות, זה לא
נתפס לי. אפשר להתעצבן, אבל לא ככה ברגע לאבד שליטה.
[image: תמונה] -
יפה ומרגש, סיפור מורכב ומוגש בצורה מאד בנויה
קולח, עלילה מתקדמת כל הזמן,
רק עכשיו קראתי מההתחלה, עכשיו יהיה קשה לחכות לכל פרק מחדש…
תודה רבה!
המשך הצלחה וסייעתא דשמיא!
-
תודה לכן. מחממות לב.
אבל מרגלית, אני חושבת שזה בדיוק מה שקרה ליעל. היא איבדה שליטה.
-
נועה-הכתיבה שלך מהפנטת.
בודקת כל פעם, אולי בטעות העלית, למרות שלא הגיע הזמן:)
אם האמא של יעל נעלמה כבר ליותר מ3 חודשים, והמשפחה יודעת מזה(הסבתא, הדודות, האבא)-באמת מוזר שנותנים לה להישאר לבד בבית, בלי לערב אף אחד.
נכון שהיא לא קטנה. אבל בחורה בת 19. לבד. בבית. 3 חודשים. לא תקין לגמרי.ועצם זה שהיא עוד בחיים, ומתפקדת-קצת מוזר….
ואם המשפחה לא דואגת לזה(עם אישור שלה/בלעדיו)-היא גם לא תקינה.
בקשר לפרויקט- (אם כבר הזכירו אותו…) יש סיבה שפרוייקט גמר לוקח כמה חודשים.
זה המוווון שעות עבודה. גם אם בדיוק נחה עליה הרוח, ושום דבר לא נתקע, והיא הצליחה המון בשעות שעבדה-זה לא מגיע לעשירית פרויקט גמר.
אולי יש לה בסיס פרוייקט-אבל לא יותר.
וא”כ-לא כ”כ קריטי שזה נמחק🙂
מה שכן-את יכולה להמשיך מפרויקט שכבר התחילה, ועבדה עליו כבר כמה חודשים…
וא”כ-זה עצוב מאוד:)
-
יש ליעל אבא, והיא זאת שבוחרת לא להגיע אליו.
ואם לאביה היא לא מוכנה, ומסבתא שלה היא הלכה, לא יעזור דודים ודודות. היא לא מוכנה לצאת מחוץ לבית.
וזה לא שלושה חודשים, פחות מחודשיים..
ולגבי הפרויקט. היא לא סיימה פרויקט. היא סיימה אולי בסיס, כמו שאמרת.
דפדפתי שוב בפרויקט החצי מוכן שלי,
תודה על המילים הטובות שלך!
-
כתבת לפני כמה פרקים שהיא לא כתבה לרוזי כבר 3 חודשים…
והפרק לפניו-היה אחרי שהאמא נעלמה.
ככה שיוצא שהאמא לא נמצאת יותר מ3 חודשים.
נכון שיש לה אבא, אבל אם היא לא הולכת אליו-צריך מבוגר אחר שיקח פיקוד וידאג לה.
היום-גיל 19 זה כלום! היא עדיין ילדה, ועוד לא מספיק אחראית למעשים/החלטות שלה.
-
שרה, נכון שכמו שאת כותבת “היום גיל 19 זה כלום” ובכל זאת יש בנות שמתחתנות בגיל הזה. אז להיות לבד בבית היא לא יכולה? לנהל את החיים של עצמה היא לא יכולה? רק בתור נשואה זה הגיוני?
ונכון, זה אולי לא מצב נורמלי, אבל הוא קיים.
ואם אני נכנסת רגע יותר עמוק לדמות, לדעתי בנתונים שלה מאוד מתקבל שזה מה שהיא בחרה.
והיא כבר ממש לא ילדה שמחליטים בשבילה, ככה שעם כל הדאגה של המשפחה מסביב, בסוף היא תעשה מה שהיא רוצה.
-
-
היא לא כותבת לרייזי במקביל לעלילה. היא כותבת לה אחרי שהכל הסתיים, יהיה על זה פרק בסוף.
ולכן רק המשך הכתיבה שלה אחרי שלושה חודשים. בפועל היא בבית לבד פחות מחודשיים..
צריך מבוגר אחראי וצריך עוד מיליון דברים בחיים. מה לעשות שאין לה את זה וזה יוצר את העלילה והקושי?
-
מתי יוצא עוד פרק ????
אני במתח פסיחיייי!!!!!!!!
-
נועה,
מחזקת את ידיך.
תמשיכי.
את כותבת מדהים!
וכיף שאת לא נבהלת מתגובות פחות נעימות…
מחכה להמשך,
ומקווה לטוב,
מירי
-
אין מקשים על הדרשן….. תזרמו…. הסיפור כ”כ יפה ומושך, לא יקרה כלום אם היא באמת הצליחה לגמור חצי פרויקט בלילה אחד….. (אגב, נראה לי שבמצבים קשים או שלא מצליחים לעשות כלום, או שמתנתקים כ”כ חזק ומספיקים מה שלא הספקנו חצי שנה…) ובסיפורים קורים הרבה דברים שנשמעים כמציאות קשוחה מידי…….
קוראת כל מילה!! א”א לפספס כזה סיפור!!! (רק היית צריכה לעדכן מראש להכין חבילת טישו…. היה לי רק טישו בודד ולא יכולתי לקום להביא עוד עד שגמרתי את כל הפרקים שכתבת……. והוא לא כ”כ הספיק….)
-
השאלות מורות על איכות הסיפור.
הכעס על הדמויות,
האכזבה מהן
או כל רגש אחר –
רק מוכיח עד כמה נכנסנו לדמויות.@Noaraz,
יש מצב לפרק פעם ביומיים? -
מרגשות שאתן.
אחרי יומיים עמוסים ברמה לא צפויה🙄 כיף אדיר לחזור לתגובות שלכן!
וואו, פרק פעם ביומיים זה מין משהו כזה שאני צריכה לחשוב עליו.😛
בטוחה שזה יתמרץ אותי לכתוב יותר. ומצד שני, אני אעמוד בקצב הזה?
-
אני אעמוד בקצב הזה?
קטן עליך.
-
-
נורא רציתי להספיק לעלות אתמול, אבל לא יצא. אז קבלו היום..
בדף ה20.
הגעתי לכיתה. היא הייתה מלאה בדיבורים, סביבך.
כשהבחנתי איך את בעדינות ובאצילות השמורה רק לך מעבירה את השרביט מבת לבת, שכולם ידברו.
שכולן יאמרו את דעתן על שידוכים, בית, ילדים ומה לא. התכווצתי.
חייבת להגיד לך, רייזי.
שינית את הכיתה. הפכת אותה למשהו הרבה יותר בוגר. יותר נוצץ.
וכשהמחנכת דיברה איתנו על שמחה, ושעשיר לא תמיד שמח, וההפך. ויש להם מלא צרות…לא הצלחתי להאמין.
עובדה. את בת של עשירים ודוגמה לכזאת.
והפכת את כולן לכאלה.
חיפשתי בעיניים את טובי. כל הזמן את טובי. בתור מאורסת מרוגשת, יום היא באה ויום לא.
החיים הנוצצים.
ובשיעור של גולן, שירה התלחששה איתך. בצחוק. בריגוש.
גולן התרגזה. “תעברי בבקשה ליד שטיגל מעכשיו וכלה בכל השיעורים שלי. זה מובן?” היא פנתה אלייך.
האמת, ציפיתי שתתנגדי. שתתרגזי “למה רק אני?” או “כולן מדברות”. אבל לא אמרת כלום.
בשקט ובאצילות נוראה לקחת מהמקום שלך כמה מחברות ועברת לצידי. אפילו בחיוך.
מי שגרמה לי לבעור זו הייתה דווקא שירה. “המורה, מה עשינו? סך הכל שתי מילים וחצי וישר מעבירים אותנו”. היא באמת הובסה. באמת.
נורא היה לה כייף לשבת לידך.
אבל לי לא היה נעים להרגיש שאני זאת האשמה. אפילו שלא הייתי. המקום היחיד הריק בכיתה היה לידי.
ואם זה לא היה, שירה הייתה ממשיכה להנות ממך בשיעורי לטינית.
טוב, מה הקשר עכשיו, רייזי? אני תינוקת. סליחה.
סליחה גם על הסליחה. הבטחתי שלא…
עברת לידי.
ברוכה הבאה, רייזי.
לעולם הקנאה בך.
לא דיברתי מילה, לא החזרתי לך חיוך. כלום. הרקות שלי הלמו. מי רצה בכלל שתעברי? תפסיקי לנסות להיות נחמדה כל כך לכולם רק בשביל הרושם והשואו.
הבת של מקלובסקי. לא נאֶה לה להתרגז גם על גולן.
אני לא אשתף עם זה פעולה. לא אני.
*
“יעל…” לחשת. זה צרם לי.
הסתובבתי רק לרגע.
“תגידי, מתי מסיימים כל השבוע?”
“לא יודעת”. עכשיו את מנסה להיות נחמדה אל שכנה חדשה?
“תודה”.
פיתחתי מוגנות. שריון.
אחר כך, תוך כדי השיעור. שמעתי קול רשרוש של דף.
רציתי לשאול אותך אם משעמם לך או משהו.
אבל באמת היה משעמם.
פזלתי לדף. הוא היה מיועד עבורי.
‘יעל, משלומך? עכשיו אני חושבת על זה שבאמת מאז שהגעתי את היחידה שבקושי הצלחתי להכיר. (אם נדבר על משהו בכלל;) ספרי קצת על עצמך.. מי את? (מי את, כאילו אני לא איתך בכיתה כמה חודשים…:) רייזי.’
וואו, רייזי. פתאום אני קולטת שהתקשורת בין אישית שלך מצוינת ומעלה. אולי תלמדי אותי גם?
סליחה שאני כזאת. אבל זה באמת הרגיז אותי. העלה לי את הרקות למצב מקסימום.
אני היחידה שבקושי הצלחת להכיר?
נכון. כי אני היחידה שלא הייתי מעוניינת בהיכרות הזאת. העלית את עצמך עוד קצת, רייזי. כל הכבוד. תאמרי לאבא-גביר.
החזרתי תשובה קרה. קפואה. שברוך השם, אני בסדר. ואין עלי משהו מיוחד.
קיבלת את הפתק וחייכת. כאילו לא הייתה בינינו חומה של אלפי מטר.
ובאחת עשרה וחמישה, חמש דקות בדיוק לפני ההפסקה.
נזכרתי לתפוס ראש.
פתאום חשבתי על זה שאולי הכל אמת. שאולי את באמת באמת רוצה להכיר אותי. שאולי את כן ראית בי משהו מתחילה.
ואז גררתי אליי חזרה את הפתק, וכתבתי לך.
‘אויש, רייזי. היית חייבת לתפוס אותי בדיוק בחלום התשיעי? 🙂 אז, מה את רוצה שאספר? דווקא מעניין אותי לכתוב על עצמי’.
כתבתי מהר. בכתב מזעזע. העיקר שיגיע אלייך.
הדפתי לכיוונך.
אבל בכלל לא שמת לב.
התרוממת מהמקום מהר בצלצול. אל החברות שאת באמת רצית.
והעלבון שבתוכי כמעט שרף. לא מאמינה שהייתי עוד אחת מהאלה שמתחנפות אחרייך.
לא מאמינה שהצלחת להביא אותי עד לכאן, והלכת.
-
אויששש מסכנה יעלל.יותר פדיחה מעצב….
מחכה בקוצר רוח לפרקים הבאיםםםםםםם
-
אוי
מסכנה
תמשיכי
אבל תושיעי אותה כבר 😂
-
-
תודה🙂
-
קוראת בשטף
בולעת, גומאת,
לא נושמת…
מסיימת לקרוא
נושמת
אכזבה קלה על סיום טרם זמנו
וצפייה דרוכה לפרק הבא.
נועה,
תודה!
-
מירי, מקסימה שאת. מתרגשת לקרוא.
תודה!
-
אז לא יהיה לנו היום פרק?😔
-
אין מצב.
אני מחכה בקוצר רוח…
באמת אין פרק?🙃
-
יהיה, יהיה.
ממש בחצי שעה הקרובה. סליחה על השעות, נראה לי שאלו השעות שאני אעלה.
-
ישששש
מחכה…..
את בעצם באמצע לכתוב את הסיפור.או רק הקטע של הלהעלות??
-
כותבת..
Log in to reply.
