כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
רגישה מידי\שיתוף מיואש:(…
-
רגישה מידי\שיתוף מיואש:(…
הקדמונת: לא תמיד אני מרגישה ככה, אל תדאגו:)…
זה שיר שנכתב מתוך כאב על תגובות מזלזלות מצד אנשים… אז קחו בפורפורציה…
אל תגידו -עדייך לגדולות,
אל תספרו שיצמחו מזה טובות,
בקשה אל תאחלו: ‘אמן שכולם יהיו כמוך,’
רק אל תבטלו תאמרו ש-ככה ראוי להיות.
כי רע לי ככה.
רגיש לי מידי.
ובשבילי,
רגישות היתר הזו,
היא תיק.
כבד <b style=”background-color: var(–bb-content-background-color); font-family: inherit; font-size: inherit; color: var(–bb-body-text-color);”>מידי.
וקשה לי להיות.
לחוות.
יותר מידי חזק.
לראות את כל מושאי קנאתי,
זרמנים וזרמניות,
שנולדו עם קצת פחות רגישות משלי.
שמעקמים אף על כל פגיעה שלא במקומה-
לדעתם.
שדואגים להזכיר,
שזו רק הרגישות שלי,
אבל ‘באמת, במציאות- אף אחד לא התכוון’,
ו’די נו, תתקדמי.’
‘מה? כל החיים רק תתקעי?’
‘תזהרי שלא תגזימי, שלא תסחפי…’
הי אנשים!,
זאת אני.
כך ברא אותי השם.
רגישה.
מידי.
זאת בריאה בפני עצמה.
מנסה להשלים איתה גם כשהיא מעייפת.
מלאה.
ויש שיקנאו שהדמעות שלי זולגות מהר,
ויש שיאמרו שהלוואי עליהם.
שלא היה חסום להם בלב.
יודעת שיש בזה דברים טובים.
אבל קשה לי להיתקע מאחורה,
עם רגליים יחפות,
כשכולם זורמים.
רצים על קוצים,
מטפסים על עצים.
הההלו!
רק לי הם עוקצים?
מתיישבת על השוליים.
מנסה להוציא כאבים בפינצטה.
לעבד.
וגם כשכולם סביבי מתקדמים הלאה,
אני עוד תקועה איפשהו.
עדיין באמצע לעבד.
כל החיים לעבד.
להישאר מאחורה.
מפגרת.
הקצב פה מהיר מידי.
אני יודעת לפעמים אני מעייפת.
איטית לכם. תקועה.
נפגעת, נעלבת, כועסת, מרגישה- אובר.
ולמרות שאני לא מספרת.
אני רואה אותכם מצקצקים.
רואה אותכם נאנחים,
כאילו יש לי מה לעשות עם זה,
ולא.
לא יעזור.
לא יעזור להילחם בזה.
זה כמו לעקור עיניים רק כי הן מסתנוורות.
כך ה’ בחר להוריד אותי לכאן.
רגישה מידי.
מאמינה בו שזה הטוב ביותר עבורי.
אז בבקשה תכבדו.
אל תוסיפו לי כאב עם צקצוקים משלכם.
תבינו.
שיש אנשים רגישים יותר ויש שפחות.
ולכל אחד מסלול שונה.
החיים הם לא רק הספקים.
ויש שצריכים את הזמן שלהם.
זה לא שהם מגזימים.
תכבדו.
ככה הם מרגישים.
מידי.
-
12 תגובות
-
❤
-
ואוו על השיתוף!
”וגם כשכולם סביבי מתקדמים הלאה,
אני עוד תקועה איפשהו.
עדיין באמצע לעבד.
כל החיים לעבד.”
מזדהה… 😔💔
לחבק את המילים שלך.. שנותנות מקום…
איתך לגמרי! -
כל הכבוד על השיתוף!
כתוב כל כך טוב ונכון…
מרגישים אותך:) -
אבאלה איזה חזק ומבטא מאד מחבר ומעורר הזדהות והכלה:)!!!
-
תודה רבה!,
ממש עשיתן לי טוב בלב,
צרת רבים- נחמת שוטים…אז אולי אני שוטה…:)
אבל מנחם אותי לשמוע שמזדהים איתי…
-
ואו! איזה כושר ביטוי! (אחד הפלוסים של להיות רגישים…)
זה באמת יותר מורכב להיות רגיש, אין מה לומר🤭
-
וואו!
חזק וכתוב יפה ומביע כל כך!!!
מיוחד וכואב.
מרגישה אותך…
-
ואווו מושלםם,
מזדהה בטירוףף
-
ואוו כתוב נדיר, ומבטא.
כך ה’ בחר להוריד אותי לכאן.
רגישה מידי.
מאמינה בו שזה הטוב ביותר עבורי.
נכון,
כך ה’ בחר להוריד אותך לכאן,
רגישה מידי.
אבל הוא נתן לך,
120 שנה של עבודה, ולא רק הי.
וגם בזה יש עבודה,
לנסות להגיע לאיזון מסוים,
שיעשה טוב על הנשמה.
אני של העבר,
מזדהה איתך בכל מילה.
אני של היום,
אומר לך,
שאפשר לאזן את זה,
זה לא סיפור גדול.
-
ווואאאוווו
ככה בועט, חיי.
אלופה!!!
תמשיכי בדיוק כמו שאת!!!!!
-
תודה לכל המחמיאניות…😘😘ריגשתן אותי!
ותמר פרנקל, תודה,
-
תודה רבה
Log in to reply.
