דיון- מהו משחק טוב? ומהי שחקנית טובה?

[אבישג]

משחק טוב הוא קודם כל: להיות ולא להראות

שחקן טוב נכנס לסיטואציה ומרגיש לא מראה , לדוגמא אם הוא כרגע משחק דמות שמרגישה נבגדת הוא מרגיש נבגד

ולא מראה לי שהוא נבגד אם הוא ירגיש את זה חזק אני ממילא אראה את זה…

לכן הרגשות המוחצנים הבעות, מינקות תנועות וכו' זה משהו שיקרה ממילא אם הוא יחיה את הדמות ולא יחשוב בכלל איך זה נראה מבחוץ- באופן הזה זה יהיה הכי טבעי ואותנטי

כמו שבחיים את אף פעם לא שואלת את עצמך כשקורה משהו מפחיד: איך אני אמורה להראות כשאני מפחדת? אמאלה איזה פחד אני צריכה עכשיו לגמגם ולהזיע אני צריכה עכשיו לרעוד…

כמובן שיש הרבה דברים שיכולים להיות לעזרים ולדייק את המשחק אבל ההבנה הזאת היא אלף בית.

שחקנית טובה היא אחת שלוקחת את התפקיד ברצינות ומתנהגת כאילו ההפקה הזאת הייתה שלה- זה אומר אין איחורים, אין ההעדרויות מחזרות, אין תירוצים חוזרים ונשנים, יש מוסר עבודה, רצינות ופשוט אנושיות.

[שיינדי וויס]

לדעתי…
שחקן טוב הוא לא זה שמציג דמות, אלא זה <em data-start="38" data-end="51">שנעלם לתוכה.<br data-start="52" data-end="55">הוא לא מספר סיפור – הוא <em data-start="79" data-end="83">חי אותו, רגע אחר רגע, כאילו כל דבר קורה באמת עכשיו.<br data-start="140" data-end="143">סטניסלבסקי קרא לזה “האם הקסם” – אותה שאלה שמסירה את המחיצה בין המציאות לבדיה:<br data-start="220" data-end="223"><em data-start="223" data-end="269">מה הייתי עושה אני, אילו הייתי במצב הזה באמת?<br data-start="269" data-end="272">וזה לא רק תרגיל דמיון — זו מפת דרכים אל האמת.

שחקן טוב לא משתמש בסצנה כדי “להרשים”, אלא כדי לגלות משהו אמיתי בתוכו.<br data-start="390" data-end="393">הוא לא מצטט רגש, אלא נושם אותו; הוא לא משחק “כאילו”, אלא “כאילו באמת”.<br data-start="463" data-end="466" data-is-only-node="">וכשהוא שם, ברגע האמיתי ההוא, הקהל כבר לא רואה שחקן — הוא רואה <em data-start="528" data-end="533">אדם.

ההבדל בין משחק טוב למשחק אמיתי הוא דק כמו נשימה:<br data-start="586" data-end="589">שחקן טוב יודע שכל מילה בתסריט היא לא יעד, אלא שער — שער לעולם שלם שבו הוא קיים, מרגיש, נלחם, אוהב, פוחד.<br data-start="693" data-end="696" data-is-only-node="">וברגע שהוא מפסיק לנסות “לשחק” ומתחיל פשוט <em data-start="738" data-end="745">להיות — נולדת האמנות.

[שיינדי וויס]

סליחה! התגובה השתבשה!

לדעתי…

שחקן טוב הוא לא זה שמציג דמות, אלא זה שנעלם לתוכה. הוא לא מספר סיפור – הוא חי אותו, רגע אחר רגע, כאילו כל דבר קורה באמת עכשיו. סטניסלבסקי קרא לזה “האם הקסם” – אותה שאלה שמסירה את המחיצה בין המציאות לבדיה:

מה הייתי עושה אני אילו הייתי במצב הזה? וזה לא רק תרגיל דמיון — זו מפת דרכים אל האמת.

שחקן טוב לא משתמש בסצנה כדי “להרשים”, אלא כדי לגלות משהו אמיתי בתוכו. הוא לא מצטט רגש, אלא נושם אותו; הוא לא משחק “כאילו”, אלא “כאילו באמת”. וכשהוא שם, ברגע האמיתי ההוא, הקהל כבר לא רואה שחקן — הוא רואה אדם.

ההבדל בין משחק טוב למשחק אמיתי הוא דק כמו נשימה: שחקן טוב יודע שכל מילה בתסריט היא לא יעד, אלא שער — שער לעולם שלם שבו הוא קיים, מרגיש, נלחם, אוהב, פוחד. וברגע שהוא מפסיק לנסות “לשחק” ומתחיל פשוט להיות — נולדת האמנות!