“אני מפחדת מהאבחנה הזאת…”

[יעל נויפלד]

לדעתי הבחנה עוזרת להבין נכון את הבנ”א ממול. לא להאשים את עצמי ולא אותו.

אבל כמובן שלא לקחת את ההבחנה שמשהו קדוש שזהו רק פועלים ככה,

יש אדם מעבר לאבחנה

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

ממש מדויק. נגעת בדיוק בלב של זה.

האבחנה באמת יכולה להוריד אשמה, ולעזור לראות את האדם נכון יותר . אבל כמו שכתבת, היא לא “תורה מסיני”.

ובדיוק שם בעיניי נמצא האתגר המקצועי – איך להשתמש בהבנה אבחנתית בלי לאבד את האדם שמאחוריה.

הרבה פעמים אני רואה שזה לא עניין של האם להשתמש באבחנה,אלא איך ומתי להכניס אותה לתהליך.

וכשזה נעשה במקום המדויק – זה יכול ממש לשחרר תנועה.

תודה יעל!

[יעל נויפלד]

תודה אביגיל!!

[מירי רוט]

את מדברת על רובד מאוד מסוים

אמא שמאבחנים את הילדה שלה ובזה אולי ‘מקטלגים’ אותה

אבל תחשבי שמאבחנים דמות שפגעה בך המון שנים

והלכת עם אשמה וסבל של התעללות סמויה

ומבחינתך זאת דמות בסדר גמור

ופתאום יש אבחנה

איזו הקלה

יש כאן באמת דמות בעייתית

כל מה שהרגשת הוא היה נכון ומדויק

אז לפעמים אבחנה היא הצלה לסובבים

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

בס”ד

את ממש מדייקת נקודה שלא תמיד מדברים עליה.

לפעמים האבחנה לא משנה רק את איך שאנחנו רואים את האדם מולנו, אלא גם את איך שאנחנו מבינים את מה שקרה לנו מולו.

כשמישהי חיה שנים בתוך קשר מבלבל, ולוקחת על עצמה אשמה, ומנסה שוב ושוב “לתקן את עצמה”,

ופתאום יש שם למה שהיא חוותה, זה יכול להיות הקלה מאוד עמוקה.

לא כי “מתייגים” את האדם השני, אלא כי פתאום מתאפשר להחזיר לעצמה את האמון בתחושות שלה.

ובעיניי זה אחד המקומות הכי משמעותיים של אבחנה, לא רק להבין את השני, אלא לשחרר את עצמנו מאשמה שלא שייכת לנו.

ויחד עם זה, זה עדיין מקום שדורש הרבה עדינות, איך להחזיק את ההבנה הזו בלי שהיא תהפוך לנוקשות או להכללה.

זה מקום שאני פוגשת בו הרבה עבודה עדינה עם נשים.

[מירי רוט]

תודה על מה שהגבת

זה מדויק כל מילה!

[מרים סולובייציק]

אבחנה טובה ונכונה מכוונת אל הטיפול הנכון.

כשאדם סובל ולא יודע למה וממה, זה קשה מאוד,

כאשר נודע לו ממה הוא סובל ומדוע, הוא יכול לטפל בעצמו, ולהשיג הטבה ושיפור במצב שלו.

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

נכון מאוד, צודקת. יש משהו מאוד מרגיע בזה שיש שם למה שעוברים.

כשהאדם מבין ממה הוא סובל, זה יכול לעשות סדר, ולהחזיר תחושת שליטה ויכולת לפעול.

ויחד עם זה, אני רואה לפעמים שהרגע הזה של האבחנה הוא גם רגע עדין.

כי לצד ההקלה, לפעמים נכנסת גם תחושה של כובד או חשש ממה זה אומר עלי.

ולכן בעיניי, הכוח של האבחנה לא נמצא רק בשם עצמו, אלא גם בדרך שבה פוגשים אותה ובאיך שמלווים את האדם בתוך זה.

כשזה נעשה ברגישות, זה באמת יכול לפתוח דרך לשינוי והקלה.

[שירה בר]

אביגיל יקרה, התחברתי מאוד לדברים שכתבת, ולדברים שכתבו גם אחרות.

אני חושבת גם שהתגובה לאבחנה תלויה גם בסוג האבחנה.

אינה דומה אבחנה של הפרעת קשב, למשל, או אפילו חרדות, לאבחנה של הפרעות קשות יותר.

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

תודה שכתבת את זה, זו באמת נקודה עדינה וחשובה.

נכון שיש הבדל בין סוגי אבחנות, ויש כאלה שקל יותר לפגוש ולהכיל, ויש כאלה שמעוררות יותר חשש או מורכבות.

ויחד עם זה, אני הרבה פעמים רואה אצל מטופלות ותאורי מקרה של מודרכות, שלא רק סוג האבחנה משפיע, אלא גם איך פוגשים אותה ומה המשמעות שהיא מקבלת אצל האדם.

לפעמים שם מביא איתו הקלה גדולה, ולפעמים דווקא מעורר פחד או תחושת כובד.

ולכן , יש כאן מקום מאוד רגיש, שקשור לא רק למה האבחנה אומרת, אלא לאיך מחזיקים אותה בתוך הקשר ובתוך הלב.

[רעות Reut]

אביגיל תודה על הדיונים האלו שאת פותחת, ישר כח!

כשאני יודעת מול מי אני מתמודדת ועם מה אני מתמודדת מול עצמי קל לי יותר,
אבל כמובן שחשוב מאד שההנחתה של ההבחנה (אם זה על עצמי) תגיע בצורה שיהיה לי קל לשמוע ולקבל

והתחברתי מאד לתגובות המדוייקות הקודמות

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

תודה רעות!

את נוגעת בנקודה מאוד משמעותית,

וקריטית לחלוטין בטיפול.

יש משהו מאוד חזק ברגע הזה שבו אדם מבין ממה הוא סובל, כי זה באמת יכול לעשות סדר ולפתוח פתח לשינוי.

ומה שאת כותבת מדגיש כמה זה לא רק עצם הידיעה, אלא מה מתאפשר בעקבותיה.

כי אחרי שיש שם, נפתח גם מקום אחר לגמרי, מקום שאפשר להתחיל לפעול מתוכו, ולפגוש את הקושי בצורה מדויקת יותר.

ושם הרבה פעמים קורה השינוי האמיתי, לא רק בהבנה, אלא בדרך שבה האדם מתחיל להתייחס לעצמו.

זה מקום שפוגש הרבה תהליכים עדינים בעבודה טיפולית.

[תמר ת]

אני חושבת שרגע של אבחנה הוא דבר גדול, שמכיל בתוכו את כל סוגי הרגשות..

את ההקלה והקבלה (שאני מאמינה שלפניה יש המון תסכול וכעס פנימי וביקורת של-‘מה הסיפור שלי ולמה אני ככה וכו’)

ומצד שני את המורכבות של האבחנה, כשבן אם שם על עצמו או על מציאות מסוימת בחיים שלו-תווית, זה מורכב…

זה שם את הזהות העצמית בסימן שאלה, זה מערער, וזה לא סותר גם את הטוב שבזה.

וכמובן-מאד מאד מאד משנה באיזה צורה נותנים אותה,

אם בתור-טוב אז לכן אתה מוזר/ מתנהג ככה (צורה שלילית)

או ממקום של-עכשיו יהיה יותר קל לדעת את דרכי הטיפול וההמשך (גישה חיובית, ממקום של הקלה)

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

תמר!

את כ”כ צודקת שיש למשפחה ולסביבה הקרובה הרבה השפעה. ובכלל כשמדובר בילד, הטיפול ממש חסר אם אין הדרכת הורים. ללוות את ההורים בקבלת האבחנה, בהסבר, בפתיחות ושקיפות במקומות בהם הילד יכול להכיל ולהבין מה יש לו. לדעת איך להתמודד מול אחרים העלולים לרדת עליו לגבי האבחנה וכו’.

בנוסף לכך, בטיפול טוב, אחד הדברים הוא שבנ”א באמת לומד לקבל את עצמו כעסקת חבילה. ולהרגיש נח עם מי ועם מה שהוא. ויחד עם זה לא לשכוח לקחת אחריות על הפלונטרים המגיעים עם ההפרעה.

תודה תמר שהארת כאן עוד צד.

[סירי גולדמן]

האמת?

שבעיני אבחנה היא סה”כ ‘הסרת הלוט’ מה’שם’ שהיה רשום כל הזמן ב’שלט’, כלומר – היא לא משנה כלום במציאות, היא סך הכל מספרת לנו עליה.

אז קודם כל חשוב, קריטי, שהסיפור שהיא מספרת יהיה מדויק, כיון שהוא ישפיע על ההתייחסות שלנו לכל המציאות ואבוי אם יגרום לנו להתיחס אליה באופן לא מדויק ומיטיב פחות.

שנית, גם מה שיש בה שעוזר לנו להרגיש ‘טוב יותר’ – חשוב שנדע שהטוב הזה הגיע לנו בין כך (ז”א, נניח שעכשיו אני מרגישה טוב יותר כשאני מבינה שהחברה שערערה אותי פעלה ממניעים נרקסיסטיים? אז באמת מגיע לי להרגיש טוב ויציב בלי ששום אדם בעולם יצליח לערער את זה, ולא משנה מאיזו סיבה!),

וגם מה שיש בה שגורם לנו להרגיש גרוע – אין בזה ממש (איזה אבחנה נוראית! מה היא אומרת על המשך החיים! באמת?! לא האבחנה אומרת על המשך החיים, המציאות היא זו שאומרת על המשך החיים. האבחנה לא יצרה כלום, רק גילתה לנו משהו קיים, אבל היא לא שינתה כלום)

ושוב, למרות ובגלל כל מה שאין באבחנה בעיני, מה שכן יש בה הוא קריטי קריטי קריטי – הדיוק שבה.

[סירי גולדמן]

וכשאני רואה אנשים מאוימים מאבחנה מסוימת אני אומרת הרבה: מה אכפת לכם? תסתכלו על עצמכם היום: טוב לכם? אז קחו את האבחנה ותרקדו מולה, מה היא מפריעה לכם? ואם רע לכם – אז מה זה משנה האבחנה, המציאות היא זו שלא נעימה לכם – בואו נטפל בה!

מקווה שיצאתי ברורה, כי אחרת זה יכול להישמע סתם זלזול ולא זו כוונתי…

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

סירי יקרה!

פשוט אהבתי את התשובה. בעצם האם מה שאת אומרת זה, לפני ואחרי האבחנה אתה אותו אדם. זה לא מה שישנה אותך. מה שישנה אותך זה בעצם השינוי שתתחיל לעשות עם עצמך, בעקבות זה שלא אהבת את האבחנה.

ענק!!!

התחברתי מאוד!!!!

חושבת שזה יכול לתת כח לכולנו במפגש עם אבחנות.

תודה!!!!

[סירי גולדמן]

תודה אביגיל:)

[נחמי בש]

זוכרת שקראתי בספר על אישה שהילד שלה אבחן על הרצף איך מספרת את זה בהקלה שהיא יודעת שזה לא כשל חינוכי אלא בעיה אמיתית.
וכן חושבת שמאד מקל למרות שלא סותר את הקושי של לשמוע את הבעיה סוג של סוגר את האופטימיות שאולי ישתנה מתי שהוא.

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

נחמי ותמר יקרות!

תודה שהגבתם. באמת יש כאן הקלה עצומה לפעמים. וזה מה שגם אני פוגשת בקליניקה ממטופלים ומודרכות. וכן זה מו

ומצד שני, ממש חשוב לי להדגיש שגן כשיש אבחנה. זה לעולם לא”זה מה יש, וזהו”. סוף פסוק.

ואת זה אני כולה לצרוח מדם ליבי דווקא בתור אמא ולא רק מטפלת. אולי אמ הדרייב הזה להדרכות שלי אני שואבת דווקא כשאני פוגשת את הכאב האימהי מול החסר. תמיד אפםשר להיטיב. תמיד אפשר לקדם. צריך רק למצוא את הדרך את הנתיב שמסתתר. וכשיש לנו ילד עם אבחנה זה רק אומר לנו שאנחנו צריכים עבודת בלשות של לדעת איך לגשת ואיך לקדם. מבחינתי אבחנה היא רק הפתח שדרכו נוכל לצאת לדרך.

לדג’ אם ניקח את הרצף, וואו כמה ניתן לקדם אותם לאין סוף!!!! נכון מצריך הרבה מהסביבה מההורים המשפחה החברה… אבל בע”ה הם יכולים להצליח ולהגיע רחוק.

אתן לכן דג’ מהדאוני שלי. קרה לי עם כמה מטפלים שהסתכלו עלי עם דמעות שניקבו בעיניהם, והבהירו לי שאפסיק לומר לתינוק דאון לנפנף להם ביד לשלום. כי אפילו תינוק רגיל לא יודע בגיל כ”כ מוקדם לעשות את זה. התעלמתי והמשכתי. התגובה הבאה היתה צרחת ההפתעה שלהם כשהם ראו שאחרי כמה פעמים שחזרתי על המשפט והדגמתי לו הוא כן עשה אחרי. כן יש עיכוב התפתחותי. הוא לא בקצב של כולם. אבל לדג’ החקיינות שלו היא שם דבר ובזה השתמשתי. אם נמצא בבנ”א שנמצא מאחורי האבחנה את החוזקות שלו. ונשתמש בזה, בע”ה בהחלט יוכלו להתקדם הלאה ולהגיע רחוק עם הפוטנציאל הגלום בהם.

וכן, זה לא סותר גם אכזבות נסיגות וכו’.

[תמר ת]

נחמי

מסכימה ממש עם האמא שקראת עליה בספר,

באמ יש פה את המקום שלה הנשימה לרווחה של-עכשיו הכל מובן.

אתה לא בן אדם עצבני/חסר סבלנות/מתפרץ וכו’-יש לזה שם.

אתה מהמם ואתה הכי טוב שיש, פשוט יש לזה שם…

[דינה רייכמן]

הביאו כאן כמה צדדים על המורכבות שבקבלת אבחנה. ההקלה מחד והקושי מאידך, והדגש על התמיכה וההקשר. מה שיש לי להוסיף:

מצד ההקלה – אני חושבת שחשוב איך משתמשים באבחנה, לא רק כתווית אלא כמתן פשר. לדוגמא בasd זה מספר משהו על החוויה הפנימית המשותפת של ילדים על הרצף, משהו על איך הם רואים את העולם, איך הם מרגישים כשיש שינוי, איך הם מבינים את ההתרחשווות סביבם. זה מסביר לנו את רגישות היתר ואת הסיבות להתפרצויות וכמובן גם מה הם צריכים. אבחנה של בן זוג נרקיסיסט נותנת פשר למה שקורה מה המניע שלו, אלו מניפולציות הוא עושה על הסביבהה ומדוע מי שנמצא לידו חווה את מה שהוא חווה וכו‘ . כלומר לכל אבחנה יש מהות עמוקה יותר שנותנת פשר לעולם הפנימי ולהתנהגות החיצונית ולדינמיקה שמתרחשת. וההסבר הזה וההבנה הזו משמעותית גם להבנה את עצמנו, גם לאמפתיה וחמלה, וגם להבנה אלו דרכי התמודדות נכונות.

מצד הקושי – כשיש אבחנה זה אומר שהקושי הוא לא זמני, ולא בגלל שגיאות שעשינו או פעולות שפעלנו, אלא בגלל משהו עמוק שאינו ניתן לתיקון. זה לוקח את האשמה אבל גם את השליטה. (להיות אשם זה גם כוח כי זה אומר שהשליטה בידי) זה מותיר אותנו חסרי אונים מול מה שכנראה לא ישתנה (אפשר לשפר, לרכך, להתמודד, לקדם, אבל לא יהיה תיקון וריפוי מלא). יש כאן חוויה קשה של אבל ואובדן על מה שלא יוכל להתממש ולקרות. חשוב שיהיה מקום לכאב ולעיבוד של הכאב. וכשיש מעטפת טיפולית/הדרכתית, זו בעיניי אחת המטרות המרכזיות.

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

תודה דינה שהרחבת את התשובה בצטרה ככ ברורה ומפורטת!

[מימי קיי]

צריך לזכור בתוך זה גם את גיל המטופל, סביבתו, מהלך חייו עד כה,

לא דומה אבחנה של ילד למתבגר, רווק לנשוי, אדם בודד לאדם בעל משפחה תומכת.

צריך להסתכל על אבחון בראיה הוליסטית מקיפה…

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

מימי, תודה!

ותודה לכל אלו שבעצם הרחיבו כ”כ את היריעה כאן!!!

ואו שימו לב איך כל אבחנה כל גיל כל מצב אל אישיות וכל הסתכלות כ”כ משנה את המצב!!!

ומתוך מקרי ההדרכה אני יכולה לומר לכן שאפילו באבחנות די זהות, ולכאורה תנאי חיים די דומים יכולים להיות הבדלים של שמים וארץ. בצורה שבה יקבלו את האבחנה. מטפלת טובה, שם כדי לשהות עם התגובה לקבל אותה ללא שיפוטיוץ. לנסות להבין מה מביא את המטופלת או משפחתה לקבל את זה בצורה שבה הם מקבלים זאת. ולעזור להם לעבד את הדברים בקצב שלהם. או להפנות אותם למי שנכון ויכוללסייע להם לעבד את האבחנה נכון, כדי שיוכלו להיות שם בצורה מיטיבה, בשביל עצמם והמטופל.

ושוב תודה ויישר כח לכל אחת שעזרה לנו להרחיב את היריעה!!!