“אני מפחדת מהאבחנה הזאת…”

[יעל נויפלד]

לדעתי הבחנה עוזרת להבין נכון את הבנ"א ממול. לא להאשים את עצמי ולא אותו.

אבל כמובן שלא לקחת את ההבחנה שמשהו קדוש שזהו רק פועלים ככה,

יש אדם מעבר לאבחנה

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

ממש מדויק. נגעת בדיוק בלב של זה.

האבחנה באמת יכולה להוריד אשמה, ולעזור לראות את האדם נכון יותר . אבל כמו שכתבת, היא לא “תורה מסיני”.

ובדיוק שם בעיניי נמצא האתגר המקצועי – איך להשתמש בהבנה אבחנתית בלי לאבד את האדם שמאחוריה.

הרבה פעמים אני רואה שזה לא עניין של האם להשתמש באבחנה,אלא איך ומתי להכניס אותה לתהליך.

וכשזה נעשה במקום המדויק – זה יכול ממש לשחרר תנועה.

תודה יעל!

[מירי רוט]

את מדברת על רובד מאוד מסוים

אמא שמאבחנים את הילדה שלה ובזה אולי 'מקטלגים' אותה

אבל תחשבי שמאבחנים דמות שפגעה בך המון שנים

והלכת עם אשמה וסבל של התעללות סמויה

ומבחינתך זאת דמות בסדר גמור

ופתאום יש אבחנה

איזו הקלה

יש כאן באמת דמות בעייתית

כל מה שהרגשת הוא היה נכון ומדויק

אז לפעמים אבחנה היא הצלה לסובבים

[אביגיל קולר-מדריכה למטפלות רגשיות.]

בס"ד

את ממש מדייקת נקודה שלא תמיד מדברים עליה.

לפעמים האבחנה לא משנה רק את איך שאנחנו רואים את האדם מולנו, אלא גם את איך שאנחנו מבינים את מה שקרה לנו מולו.

כשמישהי חיה שנים בתוך קשר מבלבל, ולוקחת על עצמה אשמה, ומנסה שוב ושוב "לתקן את עצמה",

ופתאום יש שם למה שהיא חוותה, זה יכול להיות הקלה מאוד עמוקה.

לא כי "מתייגים" את האדם השני, אלא כי פתאום מתאפשר להחזיר לעצמה את האמון בתחושות שלה.

ובעיניי זה אחד המקומות הכי משמעותיים של אבחנה, לא רק להבין את השני, אלא לשחרר את עצמנו מאשמה שלא שייכת לנו.

ויחד עם זה, זה עדיין מקום שדורש הרבה עדינות, איך להחזיק את ההבנה הזו בלי שהיא תהפוך לנוקשות או להכללה.

זה מקום שאני פוגשת בו הרבה עבודה עדינה עם נשים.

[מירי רוט]

תודה על מה שהגבת

זה מדויק כל מילה!