להביט יחד: פינת התבוננות בצללים ובאור של הילדות שבנו. שבוע 8. 💗

[רחל קולדצקי]

היי יקרות,

השבוע אנחנו מגיעות לשבוע השמיני של ההתבוננות שלנו, הפעם אני מביאה אליכן קלף מיוחד במינו,

כשאני מביטה באיור הזה של הילד הישן במרכזה של מיטה גדולה, אני מרגישה כמה הציור הזה הוא כמו מראה חלקה, כל אחת מאיתנו יכולה לראות בו משהו אחר לגמרי, וכל כיוון הוא נכון ומדוייק לעולם הפנימי שלה.

יש מי שתביט בקלף ותראה בו בדידות גדולה, ילד קטן שהולך לאיבוד בתוך מרחב ענקי ומנוכר. אולי חוסר התאמה של ילד שנמצא במיטה זוגית שלא שייכת לו. ויש מי שתביט באותו ציור בדיוק ותראה בו דווקא אהבה עצומה, ביטחון והגנה, אמא שנתנה לילד שלה את המקום הכי חם ועוטף שלה, ומאפשרת לו פשוט להיות מוגן ורגוע.

הקלף הזה מזמין אותנו לבדוק מה התדר שפוגש אותנו כרגע.

אני מזמינה אותך לעצור לרגע, ולהביט בילד הישן, ולשתף אותנו:

מה הדבר הראשון שעולה בך כשאת מביטה בקלף? האם זו תחושת הבדידות והריקנות, או דווקא תחושת חום, אהבה ועטיפה?

אם המיטה הגדולה הזו הייתה יכולה לדבר, איזה סיפור היא הייתה מספרת על מי שישן בה?

איפה הדימוי הזה פוגש אותך בחיים שלך בתקופה האחרונה, האם במקום שמרגיש גדול ומעט בודד, או בצורך במרחב עוטף ומגונן?

כמו תמיד, גם השבוע המרחב כאן פתוח עבורכן. אתן מוזמנות לשתף במילים, בתובנות או פשוט לתת סימן שהקלף נגע בכן.

עבור אלו מכן שמרגישות שהדימויים האלו נוגעים ברובדי הנפש העמוקים ביותר, ומבקשת להחזיק את הערכה הזו קרוב אליה, לעבודה עצמית בבית, בקליניקה או כמתנה ללב קרוב, ערכת הקלפים המלאה זמינה כעת לרכישה. זו הזדמנות לקחת את המרחב הזה איתכן לכל מקום ובקצב שלכן. (לפרטים ורכישה מוזמנת לפנות אלי בפרטי).

כמה מילים של תזכורת שמירה:

ההתבוננות במקומות הכואבים של בדידות וחוסר אונים יכולה לעורר רגשות חזקים. אנא, היי עדינה עם עצמך, ובואי בחמלה לתחושותייך. המרחב הזה נועד לתמיכה ולחיבוק, והוא אינו מחליף ליווי טיפולי אישי. אם את מרגישה שהתכנים מעוררים קושי משמעותי, כדי לשקול לקבל תמיכה מקצועית מותאמת.

שלכן,

רחל קולדצקי

פסיכותרפיסטית הוליסטית

לצפיה בקלף – לרחף מעל המלבן האפור שתחת חתימת המייל וללחוץ על החץ בקצה השורה.

לחסומות – ניתן לשלוח בקשה באישי עם כתובת מייל ואשלח למייל בעז”ה.

שבוע-8.png 936 KB קובץ תמונה - Click toצפיה

Options

• העתקת קישור להורדה

[רחל כהן]

זה לא תגובה לתמונה הזאת אלא בכללי

ואני לא יודעת איך שולחים הודעות אישיות

תודה רבה על התמונות אני ממש נהנית ומתחברת

ומוצאת רגשות ותובנות מענינות על עצמי

(אני פחות בשביל לשתף..)

רק אני חושבת
שאולי עדיף להביא דבר ראשון את התמונה

בלי כל ההדרכה וההסבר בהתחלה

כדי להסתכל עליה במקום נקי

בלי שבתת מודע אני ארגיש

שהתמונה הזאת אני אמורה להרגיש ככה וככה…

זה מרגיש לי לפעמים קצת פחות רגש נקי ואמיתי

אולי עדיף לתת את ההסבר וההדרכה אח"כ

[רחל קולדצקי]

רחל יקרה,

איזה כיף לקרוא שאת מוצאת דרך הקלפים תובנות ונקודות למחשבה לעצמך!

את מעלה נקודה מצוינת. המפגש הראשוני והנקי עם הקלף, בלי שום מילים שמתווכות אותו ברקע, הוא אכן עוצמתי מאד ומאפשר לתת מודע להביא את מה שנוכח בלב באותו הרגע.

המלצה שלי שעובדת מעולה למי שרוצה חוויה נקיה, היא פשוט להביט קודם כל בתמונה בלבד, לעצור מולה, לנשום, ולתת לרגש עצמאי לעלות.

הטקסט שמסביב נועד רק בשביל ליצור מסגרת שומרת ומחזיקה בפורום פתוח לקהל הרחב, עבור מי שזקוקה למילים ראשוניות שיכוונו אותה, ויכינו אותה לקראת הבאות, אבל המילים הם ממש לא "הוראות הפעלה" אין דרך נכונה או לא נכונה מה להרגיש מול הקלף.

ממש תודה ששיתפת בזה, זה רעיון מעולה ששווה לכל אחת לנסות.

[מירי כ.]

ציפיתי בקוצר רוח לתמונה.

כשהיא עלתה-

נכנסה בי תחושה של אין אונים.

לבד.

יתמות.

חוסר.

כאב…

אולי אם היה הילד משתמש בכרית של אחת ההורים.

אם היה ישן פחות מכורבל, יותר רגוע ושלו…

התמונה העלתה בי גם חרדה…

אולי מה"לבדיות"

מהעתיד-

איך הוא יסתדר?

עברתי בתקופה האחרונה משבר אמון.

ושוב הצורך להיות לבד,

כדי לא להיפגע שוב…

אבל מצד שני- תחושת בדידות עמוקה…

הרבה כאב ואין אונים.

המיטה מרגישה גדולה על הילד.

תחושה של

"החיים גדולים עלי"

…

[רחל קולדצקי]

מירי יקרה,

תודה רבה מקרב הלב על השיתוף הכן, החשוף כל כך והנוגע ללב שלך. התגובה שלך הביאה איתה עומק יוצא דופן, והיכולת שלך לפרק את התחושות שעלו בך מול הקלף מעוררת השראה.

התעכבת על הפרטים הקטנים ביותר בציור, על הכרית, על האופן שבו הילד ישן, ועל התחושה שהמיטה פשוט גדולה עליו. האופן שבו חיברת בין הדימוי הויזואלי לבין התחושות הפנימיות של חוסר אונים, לבדידות והפחד מהעתיד, מהשאלה איך הוא יסתדר?, הוא עיבוד רגשי מופלא ועוצמתי.

ההצפה של משבר האמון שחווית והקונפליקט המורכב שהגדרת בצורה כל כך מדויקת, מצד אחד הצורך להתכנס וללבוש שריון של "לבד" כדי להגן על עצמך מאימה וכאב נוסף, ומצד שני הצימאון לקרבה והבדידות העמוקה שנוצרת בעקבות זאת, זוהי תובנה עמוקה מאד ששווה התבוננות נוספת על מנגנוני ההגנה שלנו.

תודה שאת חלק פעיל ומתמיד במרחב שלנו. ותודה שאפשרת למילים שלך לגעת בכולנו.

[מירי כ.]

תודה!

[רחל קולדצקי]

שלום יקרות,

היום לא אוכל להיות איתכן לצערי.

אשלים את עצמי בעזרת השם מחר.

עימכן הסליחה.

[ה]

וואו,

פשוט קינאתי,

קינאתי בילד שיכול לברוח מהכל, להכנס למיטה לישוןןןןן

והמיטה מסביב נותנת לו מרחב מחיה, פרטיות.

הצורה שהילד ישן נותנת תחושה שהוא לחוץ ולא רגוע שלא יפריעו לו