אם יש לו אב ואם ישתדל לעסק בצרכיהם, שהיא מצות עשה מן התורה והיא חמורה שבחמורות. וצריך האדם שיכבד אביו ואמו ויירא מפניהם. וצריך לזהר מאד בכבודם ובמוראם... ואמרו חז"ל: "בזמן שאדם מכבד אביו ואמו, אומר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי בינהם וכבדוני, ובזמן שמצער אביו ואמו, אומר הקב"ה: יפה עשיתי שלא דרתי בינהם, שאלמלא דרתי בינהם, צערוני".
אחד הדברים הכי נוראיים שיכול לקרות להורה זה לפגוע בילד שלו מתוך מטרה לגונן עליו.
יש לילדים משיכה טבעית וחסרת שליטה לכבישים, במיוחד אם הם סואנים ומלאי רכבים כבדים. אולי צריך להחליף את הביטוי “כמו פרפרים לצוף” בביטוי “כמו ילדים לכביש”. הם נולדו ככה, אוהבים את האקשן שקורה שם ואת החופש בלרוץ לצד אוטובוסים.
כמה כח צריך כדי לשמור עליהם ליד הכביש, כמה חדות וזהירות, כמה שימת לב בלי מצמוץ עין. אבל עדיין, גם כשעוצרים ילד מלהתפרץ לכביש – אם תופסים אותו בגרון הוא נחנק, וזאת פחות המטרה…
יש המון דברים שכהורים אנחנו שואפים לתת לילדנו: אהבה וחום, דרך חיים וערכים, תחושת שייכות, תחושת שווי וערך עצמי ועוד ועוד.
כדאי שנשים לב, בנקודה הקריטית הזאת – של תחושת השווי והערך העצמי, יש איזושהי תסמונת הורית מאד רווחת שלמרבה הטרגדיה – מחריבה במקום לבנות, מחבקת בדוביות שמרוקנת אוויר: הסלחנות השגויה, הלא נכונה – כלפי ההקפדה בחינוך לשלמות בכיבוד הורים. זאת לא המתכונת הנכונה והאמיתית מרצונו של נותן התורה בהנהגת הדור הבא- כלפי שותפיו של מי שאמר והיה העולם- “ג’ שותפין באדם”.
חשוב להבין : הרבה מאד נתונים מולדים ניתנים לשינוי- אופי וכישורים יכולים להשתפשף ולהשתייף. אדם יכול לשנות את האישיות שלו, להתהפך, להשתפר, ללמוד ולגדול. אבל יש משהו שהוא לעולם לא יוכל לעשות: הוא לעולם לא יוכל להנדס לעצמו את הDNA. הוא לא יוכל למוסס את החלק של ההורים שלו בו עצמו או לבטל אותו, זה משהו שלנצח הוא יישא אותו איתו, הוא ילווה אותו כל עוד נשמתו בגופו.
וכאן כהורים נכנס התפקיד שלנו: כדי לתת לילדים שלנו נתינה אמיתית שתבנה אותם ואת השווי העצמי שלהם, אנחנו חייבים להחדיר בהם את תחושת ההערכה להורים שלהם- אנחנו. כדי שהם יסתובבו בעולם הזה עם תחושת ערך עצמי, הם חייבים להעריך ולכבד את הנתון הבסיסי שלהם שלא ישתנה אף פעם ותמיד ילווה אותם. כשאנחנו מחנכים את הילדים שלנו לכבד אותנו- אנחנו נותנים להם את המתנה היקרה והיסודית הזאת- אנחנו נותנים להם את הזכות להיות ילדים של אנשים נערצים. איזו הרגשה מדהימה שזאת!
ואם אנחנו לא מספיק מודעים לקריטיות של כיבוד הורים עבור האישיות של ילדינו- ואנחנו מאפשרים להם לא לכבד אותנו כמו שצריך, לדבר אלינו קצת בזלזול, להיות יותר מידי בגובה העיניים. הכוונה שלנו באמת טובה ומרשימה, אבל התוצאה שלה הרסנית, פוגענית, מחריבה. לקחנו מהילדים שלנו את לוז ושדרת הכבוד העצמי שלהם.
קחו לדוגמא את סבי, הרב אברהם רביץ זצ”ל. הרב רביץ היה איש רב פעלים, ממייסדי תנועת התשובה בארץ: הוא עמד בראש החטיבה הישראלית בישיבת “אור שמח” לבעלי תשובה, ממקימי סמינר “נווה ירושלים” לבנות בעלות תשובה, מסר שיעורי תורה במסגרות רבות ומגוונות, ביתו היה בית לכל צמא לדבר ד’ ועוד היד נטויה, התפרסם מאד גם בזכות עסקנותו לטובת ציבור שומרי תורה ומצוות בפרט והציבור הישראלי בכלל בהיותו פעיל ציבור, ח”כ וחבר בוועדות הכנסת השונות ועוד.
אבל היה סיפור הירואי שהעלה את שמו לכותרות בעולם כולו: הרב רביץ היה חולה דיאליזה ונזקק להשתלת כליה, 5 בניו רבו ביניהם מי מהם יתרום את הכליה. משסירב לקבל מהם את תרומת הכליה הודיעו לו בניו שבכוונתם לתבוע אותו להתדיין בדין תורה שיחייב אותו לקבל מהם את הכליה!
כאן נכנע הרב רביץ לבניו וקיבל עליו את גזר הדין באהבה…
הרב רביץ קיבל מתנת חיים מבנו, אבל הרבה הרבה מעבר לזה הוא העניק לו מתנה עצומה, אדירה, כמעט בלתי נתפסת: הוא העניק לבנו בחינוך, שקדם שנים רבות לאותו מקרה- את החינוך לכבוד הורים. הוא העניק לו את ההערצה לאבא שלו, את ההבנה בחשיבותו של האב, הערכה עצומה בלי מיצרים לדמותו.
יותר משהיתה מתנת הכליה מתנה לרב רביץ – להמשך שגרת חייו הברוכה והעמוסה, היתה היא מתנת ואות כבוד לבנו שידע שאביו- מושא גאוותו, נושא בגופו את כלייתו.
זאת גאווה. זה חינוך, זאת נתינת אמת של הורה לילדו.
והגדיר זאת הרב רביץ בצורה המדויקת:
“לקחת מבן זה נגד הרגש הטבעי, אבל לפעמים אתה מגיע למצב של תובנה שבעצם הלקיחה היא נתינה. תארו לכם שהייתי אומר לילדים שלי, אני לא מוכן לקחת מכם בשום פנים ואופן. זה היה הומני אבל גם אכזרי כלפיהם. זו בעצם הומניות מזויפת או מין אגואיזם רוחני, שאני לא מתחשב בילדים שלי, שבעצם רוצים לעשות מעשה אצילי ואביהם מונע זאת”
מילים של מחנך!
בלי אגואיסטיות, בעיניים פקוחות למטרה הנכונה, שלא נוציא עיניים במקום לשון, שלא נחנוק במקום לאחוז, שלא נהיה חברים במקום להיות הורים.
תגובות