“איך אפשר להיות עבד השם, אם אינני עבד לפרעה במצרים ואם לא מבקרים אותי כל היום?
-
“איך אפשר להיות עבד השם, אם אינני עבד לפרעה במצרים ואם לא מבקרים אותי כל היום?
היֹה היה ילד. ילד שנולד במצרים.
הייתה לו משפחה חמה, הורים מסורים ועוד שלושים ושישה אחים ואחיות חמודים סביבו. משפחה טובה, שלווה ורגועה, שחיה לה בנעימים, במצרים של שנת ב”א תרס”ח…
מדי יום היה אבא יוצא לעבודת הפרך ברעמסס, אחרי שאמא הכינה לו את הטיט. כך התנהלו חיינו השגרתיים בסדר מופתי.
נכון, שקצת מסובך ללדת כאן, כי אי אפשר בבית, רק במדבר, ונכון שגדלנו עם המלאכים וחזרנו הביתה רק לפני כמה שנים, אבל זו הייתה דווקא הרפתקה מעניינת שלא הייתי מוותר עליה. חוץ מזה לאמא היה מספיק מה לעשות גם בלעדינו… לא כל ערב קיבל אבא אישור לחזור הביתה מהעבודה, אבל זה די מובן, כל אחד חייב לתרום את חלקו למען הממלכה המפוארת שלנו, הגדולה והחזקה ביותר בעולם… מדי פעם ראינו לוויה של אחד התינוקות, שנמחצו בלבנים, אבל זה קרה רק משום שאביו התרשל במילוי מכסת הלבנים למלך פרעה… והקטע הזה, ש”פרעה מבקש לשחוט תינוקות יהודים כדי לרפא את צרעתו”, התגלה כעלילה. עובדה שבטקס האחרון זכינו לראות את המלך והוא בלי צרעת בכלל… כל אלו היו רק הפרעוֹת קלילות, אבל באופן כללי עברו חיינו בטוב ובנעימים. מסודרים, מאורגנים, מנוהלים על ידי מי שמבין כל כך טוב מה טוב לנו…
עד, שהגיע משה. אותות… התראות… עשר מכות… ו—יצאנו ממצרים… ככה, באמצע סתם יום.
אין יותר עבודה מסודרת. אין יותר זמן מוגדר לכל דבר. אין יותר הנחיות ברורות מה לעשות בכל רגע. אין יותר חוקים ותכתיבים ברורים. מאז השתנה הכול לרעה. פתאום אבא מרגיש אשם ולא בסדר; אמא, שנשארה גם היא מובטלת, כבר לא יודעת מה לעשות; אנחנו הבנים מחפשים כל הזמן איך לשמח אותם, ולא מצליחים…
”מה זה אומר, שיצאנו ממצרים?” שואל אבא שוב ושוב. ”איך יכול להיות שאינני משועבד לפרעה? זה לא בסדר מצידי! הוא הרי דאג לי שנים רבות כל כך למגורים, לקצבת לחם יומית ולכוס מים אחת לשעתיים… כל הבניינים המותחלים, שנשארו תקועים באמצע, מי יגמור לבנות לו אותם? אבי שרת את פרעה, סבי שרת את פרעה, סבא רבא שלי שרת את פרעה, ופתאום אני קם ועוזב. כך בוגדים במורשת?! והעתיד מפחיד – מה יהיה מעכשיו?”
‘מהיום, אבא, אתה עבד השם’.
“איך אפשר להיות עבד השם, אם אינני עבד לפרעה במצרים ואם לא מבקרים אותי כל היום? אני בעצמי, לבד, אמור לדעת מה לעשות?! איך אדע שאני בונה נכון בלי מעקב עיניהם הבולשות של הנוגשים? איך אפשר בלא עבודה, הרי העבודה היא חיינו, ואיך לא נשעה בדברי שקר?”
באמת איך אפשר???
גדלנו עבדים לפרעה. למדנו להיות מושפלים, לימדנו את עצמנו שאנחנו אפס מאופס ושלעולם לא נדע כלום אם לא יגידו לנו… למדנו לעבוד בפרך כל היום סביב המחשב, השטרות, האנשים, המכוניות, סביב הכול… למדנו להשתעבד לבחוץ… למדנו שאסור לנו לנוח לרגע ואסור לנו לחשוב מה טוב לנו, כי לנו טוב רק מה שיגידו לנו שזה טוב… שאסור לנו לאהוב ואסור שיאהבו אותנו, רק אם עושים לנו “לייק”, אחרי שדרשנו את זה בסתר ולא בגלוי… שאסור לנו להרגיש יותר מדי טוב… השתכנענו שאין לנו שום זכות בזכות עצמנו, כי נולדנו לעבדות וככה גם נמות. עבדים.
אז לכל מי שביקש להוציא אותנו ממצרים וכלל גם אותי, אני מבקש ממך, השאר אותי שם, טוב לי להיות עבד לחיים שלי, טוב לי להיות משועבד לרע, לקושי ולאזיקים, לעבודת הפרך, לעצב ולשכול. טוב לי שם, כי רק שם אני מרגיש זכות קיום. אנא ממך, רחם עלי ופְסַח עלי— לא רוצה למות. רוצה לחיות!!!
———————
“גלות מצרים – שורש כל הגלויות”, ו”עיקר הגלות היא גלות הנפש”.
אומנם נכון שבעצם היום ההוא יצאנו מהשטח הגיאוגרפי שנקרא ‘מצרים’, אולם עד עצם היום הזה מצרים של כל הדורות יושבת לנו על מְצרי הנפש… ואותו “פרעה שנתחדשו גזרותיו” ממשיך להתחדש מיום ליום ומפריע לנו, כאז כן היום, לצאת לחופשי…
היום כבר אין נוגשים ושוטרים ואין מכסת לבנים – בכל אופן לא במהדורה ההיא של שנת ב”א תרס”ח. המהדורה הפעם הרבה יותר עמוקה ורכה ודקה. באמת כל אדם יכול ורשאי ומצֻווה להיגאל. אבל הוא צריך לרצות את זה, לעשות לזה מקום בתוכו ולבחור בזה בכל פעם מחדש.
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.