אתגר// השבועות שלך

[אסתי דרוק]

בפנים- חם, בחוץ- סוער

אמות סיפין- עולם בוער

ומי זה, לא יזכה ביושר

לילה, כך, מלא באושר

עומדים בגבורה

בחורי ישיבה

לומדים התורה

מאלפי… היא טובה

למרות.

בשביל.

[blum]

בחג השבועות

קיבלנו מתנה

ה' נתן לנו את התורה

יומיים אחרי חג השבועות

קיבלתי מתנה

ה' נתן לי את התורה!

שנים של צפיה

של חלום ודמעות

של אכזבות ונפילות

ומשאלות מתמלאות

[תמי אפשטיין]

תודה לנחשוניות.

ז'אנר אחר? מישהי

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[רבקי גרינוולד]

סורי, אני עדיין באותו הז'אנר

שיר שכתבתי בערב שבועות לפני כמה שנים ושלפתי עכשיו מהגנזך לרגל האתגר

הוא נקרא "תחינה לקבלת התורה"

וְזַכֵּנִי לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה.

רַק אוֹרַיתָא וְאוֹרָהּ.

שֶׁלֹּא בִּשְבִיל פְּרָס אוֹ תּוֹסֶפֶת,

וְזַַכֵּנִי, אָנָּא,

שֶׁלֹּא תְהֵא מֻחְלֶפֶת.

וְזַכְּכֵנִי לִהְיוֹת כָּמוֹהָּ

תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נְפָשׁוֹת.

בָּרָה וּמְאִירַת עֵינַיּם.

יְשָׁרָה וּמְשַֹמַּחַת לֵבָב.

טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד.

[שרה לרנר]

בכל שנה בסמינר, בג' בסיוון, הייתה לה רק שאלה אחת: האם המורה תדבר השנה על עוגות שמרים, או עוגות גבינה. המשקה, בכל מקרה, היה זהה לכולן: כוס תה, מהבילה.

היא לא העזה להעיר שרוב האחים בני השבע עשרה בכלל לא אוהבים תה. קולה, מסתבר, לא מצטלמת טוב כל כך בגרפיקה ובאפקטים של המצגות.

בכל שנה, שוב ושוב, העלו את אותה שאלה. שוב ושוב, כל פעם, השאלה רק דחתה אותה רחוק יותר. ויותר.

מה החלק שלך בתורה.

מרצים באו ודפקו על דוכן, רבניות נאמו מעומק לב. מורות שיננו שוב ושוב, היכו על קודקודה, חיכו שתגדל.

היא רק התקטנה עוד יותר.

מה החלק שלך בתורה.

תכיני לו עוגה, הציעה אחת. תראי לו כמה את מייקרת כל דקה. אל תפריעי לו באמצע, התריעה האחרת. אבל גם אל תלחצי. תגידי לו, תביאי לו, תציעי לו.

וליבה כאב.

מה החלק שלך בתורה.

גם את תקבלי שכר. אפילו אם הוא לא לומד, הבטיחה המורה.

מה החלק שלך בתורה.

והחג היה מתקדש ויורד על העולם, על הבית. וכולם אכלו את מיטב המאכלים שהכינה לחג מתן תורה.

והסעודה הסתיימה, וכל אלו שלהם ניתנה התורה התכוננו לצאת וללמוד אותה.

וליבה כאב כשארזה להם פרוסות עוגה. שמרים וגבינה. ודמעות עמדו בעיניה כשהכינה כוס תה מהבילה.

מה החלק שלך, מה.

"להתראות", לחשה להם בדלת, למקבלי התורה. "אני… שמחה לקחת חלק בתורה שלכם". כמו שאמרה המורה.

ואחר כך, בבית הריק, הניחה את ראשה בין ברכיה, ובכתה.

מה היה לו, לחלקה בתורה.

פעם, בגן, היא ציירה את הר סיני. הר אפוף אש וענן, וכל נשמות ישראל סביבו. ובאמצע, היא ציירה את נשמתה שלה.

שלה. שלמרגלות הר סיני, עם כל עם ישראל, קיבלה את התורה.

את התורה שהייתה בגנזי מרומים, שמורה עם הקדוש ברוך הוא. והמלאכים לא רצו לתתה לילוד אישה. ואלוקים בחר בה, מכל העולם, כדי לתת לה אותה.

את כל רצונו הוא גילה לה. את התרי"ג, את רמ"ח ושס"ה. את החוקים, והעדות והמשפטים. את סוד אלוקים חיים.

מרומם הוא א-להין, בקדמתא ובתרייתא.

צבי ואתרעי בה, ומסר לה אורייתא.

[רחלי]

תודה. תודה. תודה.
מצאת לי את המילים שבדיוק חיפשתי.

[מאיה]

טור שפרסמתי לפני כמה שנים (שיניתי את השנה… כל השאר אקטואלי)

בס"ד

מתן תורה ה' תשפ"ו

ו' סיוון, ה' תשפ"ו

לבסוף הגיע הבוקר.

אחרי לילה של שינה קטועה, שבו הבנים עסוקים בתיקון ואמא עסוקה עם התינוק ועוד כמה… השמש זורחת, ואין ברירה אלא להישלף מהמיטות, ועוד להתארגן ולארגן את כולם במהירות, ליציאה אל בית הכנסת. עוד מעט קוראים את עשרת הדיברות.

הדקות הבאות מוקדשות להתאוששות מהלילה תוך כדי התארגנות. חנהלה, סיימת להתלבש? בואי תעזרי לקטנים. בינתיים כדאי להכין שוקו, רק תיזהרו לא ללכלך את הבגדים כי אין זמן להחליף שוב. מי כבר מוכן? יש פרוסות של עוגת גבינה ועוד עוגיות בצלחת. מענדי, התלבשת? ואיפה הנעל השנייה? ילדים, מי יכול לעזור למצוא את הנעל של מענדי?

איכשהו במקביל למחוגים הממהרים יש גם התקדמות בהכנות ליציאה, הנעל האבודה נמצאת ולא נורא שהעליונית לא מגוהצת, ואת השוקו שבכל זאת נשפך מנגבים מהר מהשולחן לפני שיגרום לנזק נוסף. סוף סוף, יוצאים לדרך… הולכים לקבל את התורה, לשמוע את עשרת הדיברות.

ו' סיוון, ב' תמ"ח

הבוקר הגיע. איזה לילה זה היה! איך הצלחנו לישון, שינה חזקה כל כך, כאן באמצע המדבר? נראה כאילו מישהו דאג שהשינה תערב לנו במיוחד. אף יתוש לא הגיע לעקוץ… מי היה מאמין שבלילה כזה נצליח לישון? היום, אחרי כל הספירה הארוכה שספרנו במשך 7 שבועות, ואחרי ההכנות של שלושת הימים האחרונים – מקבלים את התורה!

קודם כל להעיר את הילדים. שישייה אחת כבר מתעוררת, נטפל בשישייה הצעירה יותר. ראובן! שמעון! מחלי! אליצפן! היום מקבלים את התורה הקדושה! בואו נתארגן מהר ונתקדם להר, אתם רואים אותו?

אליצפן טוען שההר, שמולו אנו חונים כבר כמה ימים, נראה מוזר היום. שמעון מסכים איתו, ההר היה נמוך ועכשיו הוא גדל, וחוץ מזה צמחו עליו פתאום צמחים ופרחים. אבל עוד משהו מושך את תשומת הלב של כולם… ענן של עשן כאילו תלוי מעל ההר. ובשמים מופיעים ברקים! ברקים בחודש השלישי? מוזר…

ההתרגשות גואה, מרגישים משהו מיוחד באוויר. קולות וברקים, ענן וערפל, כל אלה מצטרפים לתחושת ההתרוממות של התקופה האחרונה. קול אדיר של תקיעת שופר משלים את התחושה ש… לא, מלים לא תוכלנה לתאר זאת בשום אופן! אלפי – אלפי אנשים עומדים מסביב להר, אומרים שנמצאות פה גם הנשמות של הדורות הבאים… דממה מוחלטת שוררת, אף ציפור לא מצייצת ועוף אינו פורח. ומתוך כל זה אנו שומעים ממש את קולו של אלוקים… אנוכי – ה' – אלוקיך!

ו' סיוון, ה' תשפ"ו

זהו, הגענו לבית הכנסת. רגע לפני התחלת הקריאה… אפשר לנשום לרווחה, ולחלק חטיפים לילדים שיעמדו יפה בשקט. הנה, אתן גדולות ויכולות לעקוב, פרשת יתרו… מצאת? להקשיב בשקט. קצת קשה להתרכז, כשכל הילדים מסביב, אבל כולנו מנסים לעקוב אחרי הקריאה ואולי גם קצת… להרגיש. מתן תורה היה רק פעם אחת, אבל בכל שנה אנו מקבלים את התורה מחדש. הימים האלה נזכרים ונעשים… באימה וביראה, ברטט ובזיע. האמנם?! אפשר באמת להרגיש את קבלת התורה, בתוך המצב הרגיל שלנו? עם חומש ביד אחת ומוצץ ביד השנייה, כשילד קטן מושך בשמלה?

ו' סיוון, ב' תמ"ח

אני מעבירה מבט מסביב, לעבר אלפי האנשים שמקיפים את ההר.

כו-לם נמצאים כאן. וכולם עומדים ושומעים. כן, אפילו יוסף שהיה חירש מאז המכה שקיבל בראשו מהמצרי … וגם אלקנה העיוור, נראה שהוא ממש מתבונן. איזה נס! כל החולים התרפאו. אחרי התקופה מלאת הניסים שעברנו מאז יצאנו ממצרים, הרגעים האלה הם שיא השיאים. מכאן אפשר רק להמשיך ולהתעלות, להיות תמיד קרובים אל ה'. אחרי גילוי כל כך נעלה, איך אפשר אחרת?

ואולי… אולי לא? מי יודע בעצם, מה יהיה מחר? ומחרתיים? עכשיו מרגישים את האלוקות. אומרים שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, שחפצים גשמיים יכולים ממש לקלוט ולהכיל את הקדושה. אבל מה יקרה בעתיד? לא תמיד נעמוד מול ההר ונשמע את קולו של אלוקים. אולי לא תמיד נראה את משה רבינו בגלוי. ולא בטוח שניסים ילוו אותנו הלאה על כל צעד ושעל. איך נתמודד במצבים כאלה?

אולי זה מה שה' רוצה מאיתנו באמת. כאן אנחנו מקבלים כוחות, אבל האתגר האמיתי הוא להשתמש בהם בחיים הרגילים שלנו. כולנו נחזור לאוהלים, נמשיך ללקוט את המן בכל יום, אולי יהיו ניסיונות. כולנו נשארנו בני אדם, שלפעמים יכולים להרגיש חשק דווקא לאכול בשר או להתלונן על ההליכה הארוכה… אבל זו ההתמודדות האמיתית שנדרשת מאיתנו. ואנחנו נשתדל, נעשה – ונשמע!

ו' סיוון, ה' תשפ"ו

הקריאה הסתיימה, ואנחנו ממשיכים הלאה.

להשלים את התפילה, ולהרגיע ילד בוכה. לחמם את מאכלי החג, ובינתיים לקרוא עוד פרק תהילים. לדאוג לסעודת החג, למאכלים וגם לדברי התורה שייאמרו. לזכור את מתן תורה (כן, הנשמות של כולנו היינו שם!) ולהכניס את הקדושה בכל דבר גשמי. ו'אין קידוש, אלא במקום סעודה…' – הקדושה נמצאת דווקא פה.

שנזכה כולנו, לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות!

[שירי .]

כמובן שהיא חייבת לצנוח. כמובן.

מיכל מוציאה בעלבון את עוגת הגבינה הנפולה שמתכתבת נהדר עם מצב הרוח שלה. נפול, מעוך.

השנה היא מבוזה מאוד. השנה היא פויה לגמרי. היא מונעת תורה מהבית שלה. בידיים שלה היא מונעת תורה. ברגליים. בלי להתבלבל היא התפטרה ונסה על נפשה.

אבל מה תעשה? הן שיגעו אותה. הוציאו ממנה כל לחלוחית שפיות. בלעו אותה בלי מלח. מי היה מאמין שהן רק בנות שמונה?

ועכשיו היא בבית. והוא מנקה חדרי מדרגות בלילות. התורה מקבלת אותו מפהק ומותש. והיום, כמעט ערב שבועות, יעבד כפול, קשה יותר מתמיד, כולם רוצים נקי לחג. לא אכפת להם שהוא אברך. אדרבה. חושבים שהם עושים מצווה. מעסיקים בן תורה. וגם הוא נכנס לתפקיד ברמ"ח ושס"ה. אפילו עציצי פרחים מפלסטיק סחב לשני בניינים. "מקשטים את הר סיני" חייך אליה מבין שושני פלסטיק חסרי חן מזדרז להציב אותם ביעדם.

"תמצאי משהו שאת אוהבת, בינתיים, אני עוזר ליהודים טובים, מה רע לי?". מחכה בסבלנות שהקמח יגיע ממקום אחר, מתאים יותר.

אבל היא לא אוהבת כלום. בטח לא עכשיו ששבועות מתקרב ועושה לה נו נו נו עם קולות וברקים. היא אוהבת רק להיות עצובה, וכאובה, וקטנה ומעוכה.

אבל די! היא לא באמת אוהבת את זה.

היא כן אוהבת תורה. וכן רוצה שיאיר ילמד. וגם הוא אוהב תורה וכן רוצה ללמוד.

והקמח? בורא עולם ישלח לה אחר, טוב יותר.

במקום לנסות את כוחה במוקרם עם פטריות היא פותחת תהילים.

מתפללת על התורה שלה, שלו. על הקמח.

הטלפון מצלצל. אחותה. "תקשיבי, אני חייבת תגבור, פליז תצילי אותי, תעריף פיקוח נפש, בואי!" החנות שם רועשת, גועשת. ערב שבועות. "אני באה", היא נכנסת לנעלים. פתאום יש לה כוחות. בניין אחד פחות ליאיר. ובלב שיר.

[תמי אפשטיין]

זה לא בסדר לחרוג מהכללים. אני יודעת 😐

אבל בכל זאת מעלה לפה סיפור שנכתב לפני שנתיים או יותר. קוצץ בחצי ופורסם שנה שעברה ב'הפסקת קפה'.

מעלה את הגרסה המקורית שלו בקובץ.

נוגד את כללי האתגר, אז קחו אותו סתם כסיפור חג…

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

חלק-שלם.docx 24 KB מסמך וורד - Click toצפיה

Options

• העתקת קישור להורדה

[שרי בצלאל]

עוגת גבינה היא רק מנהג

לא בזה נמדד החג

היא אלרגית, אז מה?

מאז שהיא זוכרת את עצמה

אז חלבי היא לא תאכל

זה לא אכפת לה בכלל

היא כבר רגילה לראות את כולן

טועמות מכל מה שבשולחן

היא רגילה לראות את כולן

לוקחות עול וקללה על כתפן

רגילה לראות בעלים

יוצאים וחוזרים מכויללים

ורק האברך הפרטי שלה

מתרוצץ, מזיע, נושא קללה

לפני ואחרי ובין לבין

עמֵל למלא את העו"ש המתרוקן

ובכלל כבר כמה שנים

שיש לה חבורת בנים

ויש, יש לה חלק בתורתו

גם אם לא רק היא אומנותו

זה בסדר, היא לא מתנצלת

אלו החיים והיא מקבלת

אבל, לעצמה היא אמרה

גם אם הכל נכון – אני פשוט מתגרה!

[תמי אפשטיין]

כואב. ממש חץ ישיר למורסה

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[שרי בצלאל]

חרגתי מהכללים, אני יודעת

אבל, כן, זה כואב

[מרים סולובייציק]

שבועות בשבילי זה ללכת לכותל המערבי לקראת הנץ, ולעבור דרך קבר דוד המלך ולהגיד שם תהילים.

שבועות היה בשבילי קבלת התורה וקבלת בעלי כמו שהוא. במגזר שלנו (בריסק – בני המשפחה) לא ערים בלילה.

אלא הולכים לישון כרגיל, או כמעט כרגיל (לא התלמידים של הישיבה, שהם כן לומדים כל הלילה בישיבה) ויש מניין בשעה מאוחרת יותר – בזמן הרגיל של שבת (ברבע לעשר הלל בבית של חמותי, שחרית כל אחד מתפלל איפה שהוא בוחר, יתכן בנץ).

זה היה לי כל כך שונה, שהתחננתי לבעלי שילך לבית כנסת ללמוד כל הלילה, והיו שנים שהצדיק הזה עשה את זה למעני, עד שלמדתי לקבל את השינויים. ולשמוח שבעלי מיד לאחר הסעודה של החג ביום, הוא לומד כל הזמן, כשכל העולם ישנים, הוא ער ולומד בהתמדה מאחרי הסעודה ועד…ועד בכלל.

שבועות בשבילי זה להעריך ולהוקיר את בעלי ואת בני שהם יושבים ולומדים כל השנה, וגם בשבועות בשעות היום.

זה להחזיק מבעלי עולמות, ולהצטער על מה שקרה לנו לפני שנתיים. שבועות היה החג הראשון בלי בעלי זצ"ל.

כרגיל, תמיד הערכתי את בעלי, אבל כמו שאומרים אחרי מות קדושים אמור, רק לאחר שהלך מאיתנו ידעתי להעריך את גדולתו וקדושתו. ת.נ.צ.ב.ה.

[גילי]

את כל כך מרגשת מרים

חיבוק ענק…

הלוואי שכבר את חג השבועות הקרוב תזכי לחגוג שוב יחד עם בעלך וכל עם ישראל בירושלים הבנויה, בעלייה לרגל!!!

אגב, אהבתי את ההתבטאות "קבלת התורה וקבלת בעלי כמות שהוא". אפשר לקחת את זה לעוד כל כך הרבה מקומות! מדהים. אימצתי.

[גילי]

לפני כמה שנים בערב שבת פרשת בהר, שמפורטת בה מצוות השמיטה, חשבתי שבעצם זאת מצווה שעם ישראל נצטוו בה הרבה לפני הקיום המעשי שלה. עוד לא נכנסו לארץ, עוד לא חולקו הנחלות…

וברגע אחד פתאום הבנתי את המשמעות האדירה הזאת של דור המדבר, איך שהם קבלו מצווה ועוד מצווה ועוד מצווה ושמעו את הפרטים ו-פוף, קדימה ליישם. ואז כתבתי את השיר הזה

בעיניך כחדשים

כמה שהייתי רוצה

לחזור אחורה בזמן

ולו לשבוע אחד

לחיות בדור מדבר ומן

להיות עם האנשים ההם

הדור הראשון להתעדכן

בכל חוק ומשפט

ולומר על הכול: כן

לקדם עימם בהתרגשות

פני כל מצווה חדשה

ולחכות עם רטט באוזניים

ליישם במסירות וקדושה

להתרגש מכל הלכה

ולהשתוקק לקיימה כנדרש;

לצפות לעוד הוראות

שיגיעו מבית המדרש

ואולי אני יכולה, ואפילו צריכה

כמו בדור ההוא, המוכן והמזומן

לחיות כך כל יום מחדש

גם בלי לחזור אחורה בזמן.

[תמי אפשטיין]

מקפיצה לכבוד החודש החדש

בשורות טובות שיהיו לנו, ולכל ישראל

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[ברכי]

בס"ד, ר"ח סיון

ראש חודש סיון

לדרכי הוא סימן

לשאיפתי הוא סמן

ציון חשוב בזמן

תפילותיי,

רצונותיי,

מאוויי,

שאיפותיי,

מתכנסות לרגע מזוקק עד דק

של אהבה אמיתית

לתורה האלוקית

שנמסרה לנו בסיני

מבטיחה לעצמי

בכל יום מחדש

לקיים בכל מאודי

את תפקידי

להרוות את בוראי

ככל יכולתי נחת דקדושה

להנחיל לצאצאי

יראת שמים, אהבת תורה

זו שליחותי

זהו סוד קיומי

פעלתי, פועלת ואפעל

להשיגה, כל עוד נשמה באפי!

[ס. מגנזי]

בספרי המחזורים של ילדותי, חג השבועות היה צבוע בגוונים עזים של זהב.
כול חיי דמיינתי את עצמי עומדת בעזרת הנשים, מטה אוזן לשמוע, ומביטה בו – בתלמיד חכם שלי. דמיינתי אותו גבוה ועוצמתי. עומד במרכזו של בית המדרש, ידו האחת מונחת על הסטנדר והשנייה מניפה מעלה סברות מתוחכמות.

חלמתי עליו, על התלמיד החכם שלי שידרוש ברבים, שירביץ תורה ויהדירה, כזו שהאש שבעיניו לא רק תעצים אצלי את אש התורה, אלה אצל לבבות רבבות תלמידיו.

אמא החדירה בכולנו אהבת תורה. זכורים לי ימים בהם הייתה מלווה את אבי לדלת ברבע לארבע בדיוק. מזמזמת את "אשריכם אשריכם" ובעיניה יקדה אש של אהבה.
אני גדלתי כשאורה של תורה קוראת אותי אליה. מושכת אותי בעבותות של אהבה. הערצתי אותה.

ואז התחתנתי עם מוישי.

מוישי היה עדין. רך. מים שקטים אשר מטפטפים בהתמדה. הוא לא דרש בבית המדרש ושמו לא נישא באוויר כמו ריח בושם יקר.
הוא היה האברך הפשוט. זה שנכנס בשקט לבית המדרש ומיד לאחר הסדר יוצא בשתיקה.
כשהייתי מלווה אותו לדלת, מחכה לשיר לו "אשריכם אשריכם" הוא היה משפיל מבט. מיטיב את המגבעת לראשו ולא אומר דבר.
הלב נסדק. גם לאחר שהיה חוזר והייתי מחפשת שאריות ברק בעיניו.
דמיינתי את השקט שנספג בכתליו של בית המדרש. זועק את זעקתי. מחפש נואשות קולות סברה חריפות ומאבק שירעידו את הכתלים.
שפכתי תפילות כמים. מנסה להסיר ללא הצלחה את החץ שננעץ עמוק בליבי.
הדמעות היו נספגות בצווארון חולצתי. דמעות של כמיהה. של רצון עז שהפך עצמו לכמעט מציאות. נוגעת לא נוגעת בקצה של חלום ישן שנסדק מול עיני. התנפץ כמו שאריות גל. מותיר קצף לבן המתבוסס בחול הרך.
"אל תוותר על אהבת התורה שלי" לחשתי לקדוש ברוך הוא בכול פעם ליד נרות השבת. לא ראיתי מציאות אחרת.

בשבועות הראשון לאחר החתונה, ננסכה בי תקווה חדשה.
ישבנו סביב השולחן של אבא. עיניו ברקו כאשר שיתף בחידושיו. ישבתי מכווצת על הכיסא זועקת לקדוש ברוך הוא מקירות ליבי שלא ישיב את אהבת התורה שלי ריקם.
השנים חלפו.

התפילות גברו.

הכמיהה לתורה גדלה למימדים עם כול ילד שהגיח לאוויר העולם.

**

שבועות. מתיקות השוקולד והגבינות מתערבב לי בבטן עם ריחה של תורה. של קדושה.

אני צועדת ברחוב הצר. אישה בת ארבעים עם אהבת תורה כשל ילדה.

נזכרת בפעם הראשונה שהסיעו אותנו, ילדות הגן לאולם הפיס ברמת אלחנן.
הבטחנו לוותר. הבטחנו להתפלל יפה. עוד שם, כאשר ברקו עיניה של הגננת כשסיפרה על קבלת התורה, שמעתי את הקנאק שבלב.
"בואו ילדים שלא נאחר את הדרשה" אני מחישה צעדים. הקטנטנים נשרכים אחריי.
אני מסיטה וילון, מציצה מעזרת הנשים ועיני מתמלאות דמעות.

הבטתי בו. גבוה. מרשים. זיק נעורים עובר בעיניו. אש של תורה. האש שהתחוללה בקרבי והתעצמה עם כול תפילה.
הוא מטיב את המגבעת על ראשו ומישר אליי מבט.
אני מחפשת אחר מוישי, ומגלה אותו יושב בשורה השנייה. מביט בבנו בכורו ולא מבקש לעצמו דבר.
אני שוב מרימה את המבט. מאיר שלנו מתחיל את הדרשה.
ליבי מפרפר בין צלעותיי. עמוס גאווה.
אני מבינה לראשונה שהתורה המפוארת שלו צמחה לא רק מתוך קרקע ספוגה בדמעות התפילה. גם מתוך שקט טהור של אביו. ענווה פשוטה.
אני מבינה דבר נוסף, התורה לא ויתרה עליי כי אני לא ויתרתי עליה מעולם, גם בימים קשים של אכזבה.

בתוכי קיננה ידיעה ברורה שיום יבוא ומישהו מהם יטול את כתר התורה.
אשירכם ישראל תלמידי חכמים. אני מעפעפת לרגע בכדי לגלות אותה קטנה ונוצצת עומדת בזווית עיני.
תודה שלא ויתרת על אף דמעה.

[ליבי .]

הכתיבה שלך מהממת ונוגעת בלב!

רק לא מצליחה להבין, אברך כולל צנוע ועדין שלא זועק את חידושיו בקול ולא מוסר הרצאות ברעש גדול – כתר תורה לא חבוש לראשו?? או שפספסתי את הנקודה

[ס. מגנזי]

כול הסתכלות היא סובייקטיבית.
החלום שלה היה לקבל בעל כמו אבא שלה, אש וחריף בתורה.
בהתחלה מתוארת האכזבה שלה, בסוף היא מבינה שפרשה לא נכון את המציאות. הענווה שלו, היא היא שהצמיחה לו בן תלמיד חכם.
היה חשוב לי שהמסר יובן – האכזבה שלה הייתה מפרשנותך מוטעית.

[ליבי .]

בהתחלה מתוארת האכזבה שלה, בסוף היא מבינה שפרשה לא נכון את המציאות. הענווה שלו, היא היא שהצמיחה לו בן תלמיד חכם.

למה הענווה שלו היא זו שהצמיחה בן תלמיד חכם, מה איתו? הוא עצמו לא תלמיד חכם כי הוא לא צועק ולא דורש בקול?

היה חשוב לי שהמסר יובן – האכזבה שלה הייתה מפרשנותך מוטעית.

הפרשנות המוטעית כאן בעיני היא הבנה מהו בן תורה ומי ראוי לשאת על ראשו כתר תורה.

בתוכי קיננה ידיעה ברורה שיום יבוא ומישהו מהם יטול את כתר התורה.

ציטוט מהסיפור – יכול להיות שאני טועה אבל בעיני מסר שאומר שכתר תורה ניתן רק ללומד תורה מתוך חריפות ורעש זו היא הפרשנות המוטעית.

ובכל מקרה הסיפור כתוב טוב. נוגע. עשיר בביטויים יפים ועדינים.

תודה!

[ס. מגנזי]

כול מה שכתבת נכון.

ולצד זה, רוב התקלות התקשורתיות קוראות בשל פרשנות מוטעית.

הסיפור הוא סיפור אמיתי, והרגש שהיה מתואר פה הוא של אדם אמיתי שחווה את האכזבה.

החיים שלנו מלאים בציפיות וגם באכזבות ולפעמים האמת מבשילה גם שנים לאחר מכן.

אני רוצה להגיד לך שפרסמתי את הקטע הזה בקהילה של נשים שבעליהם כולם אברכים ללא יוצא מן הכלל, והיו כאלה שמצאו את עצמן שם בתוך הסיפור לגמרי.

[בקי ז.]

אתה בחרתנו. >

למרות שברחתי ממך

שלא תמיד בחרתי בך

אתה בחרת בי

וגידלת, ורוממת

קידשת ושמך עלי קראת

אז בבקשה

תקרבני לעבודתך

תאיר עלי טובך

תשיב אותי לארצך, כדי

שלא אדע יותר עוד שאלות

שאדע רק אותך, ועבודתך

[מלכי לב]

"נולדת כזו". היא אמרה לי. עיניה החומות בהירות ממצמצות אל מול השמש.

"נולדת יהודיה. את לגמרי לא אשמה".

הבטתי בה. ריסיי רועדים. ידעתי; היא צודקת. אני לא אשמה.

"זו החברה שלנו". קולה היה גאה. "ליברלית, סוציאלית, מעניקה הזדמנות לכל אדם שלא שפר עליו גורלו".

באיטיות הכנסתי את אצבעי אל פי. אומדת אותה. הייתה נימת הבטחה בקולה, וציפייה.

דמעות עלו בעיניי. הרבה אבדתי בחיי. אבא. אמא. אחים. משפחה שאיש לא חס על חייה. על חיי.

עולם כזה.

"אצלנו", זוויות פיה התרוממו כשאמרה זאת, והיא לטפה את הסחלבים שצמחו בחצר הכנסייה. "אפשר לבחור".

הרמתי אליה את מבטי. לרגע קמו רגעים מן העבר והתייצבו מול עיניי. מזכירים לי עולם שהיה ואיננו. שירים נושנים. מילים שנמוגו מזמן.

"תמיד אפשר לבחור". בכי עלה מתוכי. קטן וחלוש.

היא שתקה. ממתינה. זוהר חלף בעיניה. בהיר ונוצץ.

לרגע איבד העולם סביב את משמעותו. "בחרתי כבר, פעם".

"מתי?" חמלה הייתה בקולה.

"פעם". זקרתי סנטר עגול. "זה היה מזמן".

המון אנשים היו אז, ליד ההר. וכולם הסכימו. וכולם רצו. גם אני הייתי שם.

תמיד היה הסיפור חוזר על עצמו, בכל שנה מחדש.

לרגע השתתקה הנזירה. "תמיד אפשר לבחור, שוב".

"לא תמיד". חייכתי. דמעות חצופות עלו בעיניי. "רק אם מישהו נותן לך הזדמנות".

עיניה סקרו אותי. חשד עלה בהם באד דק.

היישרתי אליה מבט. יודעת; תמיד אפשר לבחור. כי הסיפור נשאר תמיד. חזק, יציב ומלא עוצמה.

רק אנשים משתנים, גדלים.

רק אנשים בוחרים.

[alufit]

בית של תורה.

לא יודעת אם יש לי בכלל

שבועות

נבחרתי בו.

אני?

למה?

אז,

יחד עם כולם השבתי גם אני

"נעשה ונשמע"

היום,

בחורה שחולמת על התורה הזו,

בבית.

יודעת,

ד', יום אחד,

יזכה אותי.

שהתורה,

תהייה לי,

בית.

[Sara Amor]

החלטתי להגיש מהזווית שלי כילדה:)

שבועות שלי הוא יום בו אני לא מבינה למה אבא נעלם מהכיסא שלו בשולחן הגדול, ולמה פתאום כל הספרים בספרייה ולא מונחים בשולחן בערבוביה.

יום בו אני לא מבינה איך אמא מסכימה להשאר ערה בלילה, ולהציץ עליה בדממה איך תוך כדי אמירת התהלים היא מכינה מגשים מלאים כל טוב ובאמצעו של לילה היא יוצאת ואני איתה לבית הכנסת של אבא.

הבית כנסת של אבא שוכנת בשכונה רחוקה, אנו צועדות כמעט חצי שעה. הרחוב שקט כולם נמים, וקולות הלימוד מפרים את הדממה.

אנחנו מתקרבות לבית הכנסת ואמא מציצה מהחלון, אבא עומד ואור בעיניים שלו, מולו יושבים התלמידים שלו, תלמידים בכל מיני גוונים, בכל מיני גילאים. יושבים ומקשיבים לו בהשתוקקות. מישהו שואל שאלה ואבא עונה.

אמא לידי מזילה דמעה.

אני מביטה בה, באמא שלי שנתנה את כל החיים שלה לתורה של אבא ומעריצה אותה הכי שיש. לא יכולה לחבק את אמא כי הידיים גדושות במגשים עם מיני המתיקה.

אמא ניגשת לילדים שיושבים בחוץ ומבקשת מהם להכניס לאבא את המגשים, 'בשקט שלא יפריע ללימוד' היא מבקשת מהם.

ובלי להמתין, אמא נותנת לי יד ואנו צועדות חזרה, הבייתה.

כשאנחנו מגיעות הבייתה, ואני עולה לישון כמעט כשהשמש זורחת, אני מבינה למה אבא לא יושב עכשיו על ערמת הספרים בבית ולמה השולחן ריק מספרים. ועליו רק מפה לבנה ומגש עם עוגות חתוכות שמחכה לו, לבוקר כשישוב הבייתה.

[שרה ברנט]

שבועות.

לכו תסבירו לילדה בת החמש שהייתי שזה לא רק היום ההוא, שבו אמא מרשה לישון במיטה של אבא כי הוא חוזר רק בבוקר, וזה לא רק מעדנים ועוגות טעימות שאמא מכינה.

לכו תסבירו לנערה בת החמש עשרה שהייתי שזה לא רק היום ההוא, שבשבילו מתקשרים לכולן בשביל לקבל מתכון מפוצץ לקינוח חלבי, וזה לא היום שבו השולחן חייב להיות ערוך עם פרחים ומפיונים תואמים.

אולי תצליחו להסביר למי שאני עכשיו,

ששבועות זה לא יום-

זו הגשמת חלום.

[תמר]

מבט שלי לחג המדהים, חג מתן תורה:

בסמינר אומרים, היום זה היום שלך,

בו תבטאי הערכה לתורה שלהם, שלו. תכיני עוגות, תקשטי. גם קינוחים, פינוקים.

ואני יודעת שהעוגה תאכל לצד סיגריה, [מותר להעביר אש בחג…], והגלידה מתישהו בין לילה לבוקר, ולא כי היה שקוע בלימוד.

ומה אכתוב לו, לצד הצלחת- אשרי לומדי תורה? אולי שיהיו הבלי פיך מתוקים?

רק שלא יהיו הבלים, אני מקווה–

השם הטוב, תן לי כוחות להכין עוגות למתמודדים שלך, גם בהם בחרת, אז, לפני דורות.

ותרשה לי להוריד כמה דמעות לתוך המוקרמים? ולתהילים..

ובקשה אחרונה, תזכור, את הימים, הלילות, ההכנה, החשיבה, ההשקעה ואת אותן דמעות, תאסוף אותם אצלך, תראה לי שהיה שווה.

חג שמח לכל העם שלך!!

🌷

[תמי אפשטיין]

אני חושבת שיש איזשהו פספוס בהתייחסות הסמינרית לחלק שלנו בלימוד.

כלומר, ברור שזה קיים וזה נכון.

אבל אשה ערירית, לדוגמא, אין לה קשר לשבועות? זה לא החג שלה?

ההתייחסות היא אחרת, מרוממת יותר:

היום הזה נהיינו לעם. זה יום ההולדת של היהדות. זה המהות שנבדלנו מהיוסף שאיכא בשוקא.

מתוך זה אנו מייקרים את התורה, שהיא הסמל שלנו, כיהודים. התורה היא החיבור שלנו. אבל מהות היום הפכה אותנו לעם!

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[שרה לרנר]

זה כל כך נכון.

ובנוסף לזה, בשבועות קיבלנו את עשרת הדברות – נשים וגברים כאחד.

וגם את התורה עצמה קיבלנו כולנו – נשים וגברים כאחד. למעשה, הנשים מוזכרות אפילו לפני הגברים – "כה תאמר לבית יעקב, ותגיד לבני ישראל". המפרשים דנים הרבה בשאלה מדוע זה היה דווקא כך.

הסמינרים הצליחו לייצר שאלה שבכלל לא קיימת – מה החלק של נשים בתורה. החלק של נשים בתורה הוא בדיוק כמו החלק של כל יהודי בתורה – שקיבלנו אותה, ואנחנו מקיימות אותה. זה החלק של כל אישה ושל כל אדם מישראל בתורה.

השאלה "נשים במאי זכיין" – מתייחסת למצוות לימוד תורה, ושם השאלה היא אמיתית ודורשת תשובה. ושם גם נכנס החלק של תמיכה בבעל, או באנשים אחרים שלומדים תורה (אגב, הגמרא גם שואלת את זה על גברים שלא יכולים ללמוד, מכל מיני סיבות).

אבל כששאלו כל שנה בפאתוס: "מה החלק שלך בתורה" – אני חושבת שהשאלה הזו, שבכלל לא אמורה להיות קיימת, יצרה את הבעיה, ואת העובדה שהרבה נשים מתקשות להרגיש חיבור אמיתי לשבועות.

זה מה שניסיתי גם להעביר בקטע שכתבתי כאן, וקיבלתי הערות שהוא לא היה ברור מספיק… אז אם כבר הנושא עלה, זה גם הסבר למה שכתבתי.

[תמי אפשטיין]

איזה מרגשות.

שנזכה להיות מחוברוץ על השנה לתורה ולמצוותיה

לכתיבה שנוגעת בנקודה: [email protected]

לספרים שלי

[תמר]

אמן!

ותודה על הבמה.. 🙏

[שרה יהודית באייר]

שבועות מנקודת מבט אקטואלית…

החג הזה מעסיקה אותי הגזירה החדשה של מפכ"ל המשטרה, ומה יקרה כשהבן שלי יחזור ביום חמישי מהישיבה. דמיינתי מפגש בין השוטר ל"ישיבע בוחר".

הילד

על פי ההנחיות החדשות של מפכ"ל המשטרה, שוטרים יעכבו "משתמטים" מהגיוס למשך חצי שעה, עד להגעת המשטרה הצבאית.

"ניירות בבקשה." השוטר נראה קשוח, כובעו משוך על מצחו. רק לפני רגע הפליגה המכונית בכביש, ועכשיו פתאום עצר אותה מלאך חבלה שחור.

זקנו האפור של אבא נראה אפור יותר, אם הדבר אפשרי. לידו, החווירה אמא כסיד.

הם ידעו למה.

עתה גחן השוטר לעברו של אבא, מחזיר לו את המסמכים. הצלחתי לראות את התג שלו, "אליפז ביטון".

"תעודות זהות," עיניו של השוטר היו אטומות, פרצופו נוקשה כשיש. ביד רועדת מסר לו אבא את המסמכים. "גם של הילד."

"ה… הוא שכח אותה." אמרה אמא.

תעודת הזהות בערה בכיסי. מה היה עליי לעשות? אסור לסתור את דברי אמא, אבל ידעתי, שעכשיו אני מסתבך.

*

כשהיה ילד, ראה את סבא יושב רכון על הספרים, זכוכית מגדלת בידו.

"סבא, למה יש לך זכוכית מגדלת?" שאל אי-אז, בקול תמים של ילד.

סבא נאנח. "העיניים שלי חולות, אליפז. חולות מאוד. וכבר קשה לי לראות את האותיות."

"אז למה שלא תנוח, סבא? תעצום קצת את העיניים, אביא לך קומפרסים של תה." סבתא כבר עמדה הכן עם המגש, תה הנענע ועוגיות הסומסום המסורתיות מדיפות הניחוח.

"לא, יא איבני, למחלה כזאת קומפרסים של תה לא יעזרו."

אליפז שותק מאוכזב. עמו שותק גם סבא. לרגע ארוך.

"אבל אתה יודע מה אתה כן יכול לעשות, ילד?" סבא התעורר לפתע. "אתה יכול להיות העיניים שלי, להקריא לי את הגמרא."

ואליפז הקריא. וכוס התה התרוקנה. והעוגיות נותרו מיותמות בצד, עד שסיימו ללמוד.

וסבא הסביר, כמה שנכדו הצליח להבין. ועל מה שלא הבין, כיסתה האהבה.

*

ועכשיו, עומד הילד המגודל ומבקש תעודות. ואימו של הילד הקטן מנסה בכל מחיר לעצור את האובדן. זה לא יעזור לה, הוא יודע. גם לא לשאת תעודת זהות זו עבירה על החוק.

"אולי בכל זאת, תבדוק אם היא נמצאת לך בכיס במקרה?"

"במקרה" נמצאת התעודה המבוקשת, והשוטר הקשוח משווה נתונים.

"אתה עריק." הוא קובע. "אני מזמין משטרה צבאית."

עיניה של האם זולגות דמעות.

*

ברגע זה אני כבר מדמיין את עצמי בכלא, מחזיר את כולם בתשובה. הדם רותח בעורקיי. אני אראה להם מה זה!

אבל קול בכייה החרישי של אמא מחזיר אותי לעצמי. איך אני יכול לעשות לה את זה?

מאוחר מדי, אני יודע שזה מאוחר מדי. השוטר כבר דיווח למשטרה הצבאית, עכשיו רק נס יכול לעזור לי. או יותר נכון, לאמא.

מה היה ראש הישיבה עושה במקרה כזה? יוסף הצדיק? האבות הקדושים?

מי יכול לעזור לבחור ישיבה, הממית עצמו באוהלה של תורה?

*

"אדוני השוטר," לראשונה, הילד פותח את פיו. "שחרר אותי. אני רואה שאתה לא שייך לאלו המנותקים מתורה. אמונת חכמים זורמת לכם בוורידים." אין גבול לחוצפה?

הנער ממשיך לשדל: "אם תשחרר אותי, יהיה לך חלק בתורה שלי." הוא מנסה להתקשח, באמת שמנסה. אבל ריחה המתוק-חריף של הנענע, טעם העוגיות המחוספסות עם הסומסום, עולים בו דווקא עכשיו.

"אתה יודע שאנחנו, בחורי הישיבה, ממיתים עצמינו באוהלה של תורה. ואם כך…" עיניו של השוטר מצטמצמות לרגע, ואז נפקחות. "אם אני לא חי, את מי בעצם תעצור?"

*

עשרים ותשע דקות חלפו. צליל הסירנה הבהול של המשטרה הצבאית נשמע למרחוק.

שני זוגות עיניים מתמודדות, אחד מהם מוסט לבסוף.

מכשיר הקשר יוצא מנדנו, קולו של השוטר צרוד, מחוספס. "איחרתם, כבר שחררתי אותו."

ועוד לפני שהספיקו עיניו של המלאך הטוב למצמץ, הפליגה המכונית הלאה.

לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו והשיגו ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו א"ל מה אעשה לציווי של אבא אמר לו יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת

[חיה לרר]

אמנם אחרי הזמן אך בכל זאת…

…

היא תרה אחריו בכל דקה

והוא אמר לה – עוד רגע אני בא

היא ממתינה לו, כה מחכה

והוא שוכח, הוא כבר בדבר הבא…

מעיסוק לעיסוק, עובר הוא מה

שוכח הוא עולם ומלואו

היא תחכה, יש זמן, כלום לא בוער

והוא שוקע… שוכח את יעד בואו

והיא מתגעגעת, מצפה שישוב

שייקח אותה, יחבק, יתחבר…

אך הוא באמצע דבר חשוב

מנסה הוא להסביר, לדבר…

ובהגיע יום, יום שמחתה

שהוא מתפנה מהכל, רק בשבילה

רוצה להיות עכשיו רק איתה

חוזר הוא מהגלות אשר גלה…

עוטף אותה בידיו, מנסה לחבק

להרגיש בחום, להיות מחובר

"לכלוך ואבק דרכים" מאבק

והיא כמו לא מבינה במי מדובר…

תורה , תורה, היכן את? הוא שואג

למה עזבתני? למה עזבתיך?

איך אחזור אלייך, הוא דואג

מה אעשה? הלוואי ומצאתיך…

"ותרא" התורה שהוא כה רוצה

מוכן לשלם כל מחיר שתשית

משפט מתוק, בוקע , יוצא:

<font size="6">תמיד אפשר להתחיל מבראשית!!!</font>

[אסתי קעניג]

החלק שלי / אתי קעניג

פעם פעם בשיעורי השקפה הסבירו לי כמה ערך יש לבית של תורה, כמה טוב ומתוק הוא הלימוד ועד כמה משפיע אור על כל בני בית. דיברו על חלק. דיברו על משמעות. הדגימו והמשילו ופישטו.

ואני רציתי כל כך.

הייתי נחושה. בלהט דמיינתי את סעודות הסיום המפוארות שאטרח להכין, את עצמי דומעת שם בצד בהתרגשות. רציתי לתת מעצמי, לייקר איש עמל בתורה, לזכות לתלמיד חכם בתוך ארבע האמות שלי.

בסוף גדלתי. אט אט הבנתי שהתורה של בעלי מורכבת מאינספור חלקיקים של יזע ועמל משותף. הבנתי את המשמעות האמיתית של "חלקי בתורתך", כמה ויתורים על רצון אישי ונוחות עומדים מאחוריה, הגם שלא תמיד אני מבינה את החשיבות האמיתית.

לא קל לאפשר לצאת ללימוד כאשר קטנטנים מייבבים ברקע וזוג ידיים נוספות חסרות לי כל כך. לא פשוט לחייך ולסרב להצעת העזרה המוגשת, למרות שלפעמים אני כל כך רוצה רק לנוח.

להיות אשת אברך זה לנסות להבין את ערך את היום- יום הרוטיני, המאתגר, את הקימה המוקדמת בבוקר, את המאמץ וגם את התסכול. הרי לא בכל יום חוגגים סיום.

לדעת לקבל בהבנה עייפות שנובעת מריכוז ממושך ומאמץ ואתגר. לבלוע רוק בגבורה מול משכורת מצומקת, לנשוך שפתיים אל מול עוד "סוף חודש" תובעני, להתאפק עם שיחת טלפון פיקנטית עד לסיום הסדר.

כשקמתי באישון לילה אחד לילד בוכה וטיפלתי בו בשקט, מבלי להעיר ישנים, הבנתי פתאום מה המשמעות של חלק. לעשות את המוטל עלי, רק אותו, באהבה וברצון.

להתפלל שוב ושוב על חשק התורה, שתהא בבית הזה אהבה להשם יתברך ולתורתו, שתשרה השכינה, שעומס החיים לא יקהה את הרגש וההתלהבות, שהמנגינה הזו לא תיפסק לעולם.

להעריך באמת בכל נימי הלב, לקשור כתר של כבוד למי שעמל ושוקד ומשקיע. לאפשר לצלול לעומקה של סוגיה גם בין בסדרים, להבין הכי שבעולם גם אם זה לא קורה.

לפקוח עיניים, לחוש עד כמה התורה מעדנת את נפשות כולנו, עד כמה מרגיש לנו טוב ומתוק בעצם הנוכחות שלה בבית, כמה אור ושמחה ושפע. בסיס ויסוד לכל הטוב שקורה כאן.

הבנתי שהויתור על יציאה משותפת, על רכישה שאינה נצרכת, הם אלה שיעידו על הרצון הפועם, על התורה משיבת הנפש שמונחת בקרן זווית וכל הרוצה יבוא ויטול.

לא בשמיים היא ולא מעבר לים, לא על במות תחת וילונות קטיפה כבדים, אורות, זרקורים ונאומים חוצבי להבות. דווקא כאן, בשהות המאפשרת, בנתינת המרחב, בעצם הנוכחות שלי לצידו.

זה החלק שלי. בפיך ובלבבך לעשותו.

ותוותר היא לבדה

ואין איש עימה,

וכלים וכביסות

ועדת זאטוטים

סביבה

ותאבק בעייפות

ותלחם בלכלוך

ותתן קולה בתפילה

ועיניה דמעה

על התמודדות מתוקה

שהפכה מנת חלקה

ותדע

כי שכר עצום לפועלה

מלאכים יהללוה בשירה

לזכותה נזקפת תורתו המאירה

שלו – שלהם – שלה.

[מרים סולובייציק]

הקטע שלך מאוד יפה ונוגע ללב. אבל הוא קצת ארוך מדי בשביל קריאה מול מסך.

[lea HN]

אז הפעם לכיוון קצת אחר:

אַל תֹּאמַר

לִינִי הַלַּיְלָה

כִּי כְּבָר אָרַךְ הוּא

וְאֵין זוּלָתְךָ לִגְאֹל

וּבַאֲשֶׁר תֵּלֵךְ

לֹא זַזְנוּ

וּבָאנוּ

מִמּוֹאָב לָשֵׂאת עֹל

וְאוֹרָיְתָא

שֶׁמָּסַרְתְּ

וּבָהּ נִתְעַסַּקְנוּ

אֲזַי רְאֵה חֲבִיבְךָ

וְאַל תַּגֵּד

לְכוּ שׁוּבוּ

כִּי דָּבַקְנוּ

אָנָּא הֲשִׁיבֵנוּ אֵלֶיךָ